Šabat hagadol - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
5770
נאמר בפרשת השבוע, לגבי אהרון ובניו:
ויקרא פרק ח, לג
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם:
דברים אלו, שנאמרו לגבי שבעת ימי המילואים, נכונים פעמים רבות גם לגבי הפסח. ישנם אנשים שאינם יוצאים מביתם בפסח כדי שלא לאכול על שולחנות של אחרים, אשר אינם מקפידים על כל החומרות שהם עצמם מקפידים עליהם.
כידוע, בפסח ישנם חילוקי מנהגים רבים: קטניות (וגם בין הנוהגים איסור בקטניות ישנם הרבה דעות ומנהגים), מצה שרויה, מצה עשירה, מצה רכה או קשה, אופנים שונים בהכשרת הכלים וכו'. חילוקי המנהגים האלה גורמים לא אחת אי נעימויות כאשר בני משפחה אחת אינם יכולים להתארח אצל בני משפחה אחרת או אפילו אצל קרובי משפחתם מדרגה ראשונה, אשר אינם נוהגים כמותם בכל החומרות שלהם.
בשיעור זה ברצוני לבדוק האם מי שמחמיר בהלכות אלו לעצמו יכול בכל זאת לאכול אצל אחרים שמקפידים פחות ממנו, ומה הם הפתרונות האפשריים כדי לארח בפסח.
האם רצוי להזמין אורחים זרים לפסח?
ליל הסדר הוא חג משפחתי, שבו האינטרקציה בין ההורים לילדים היא חשובה ביותר. לא לחינם גם בקיבוצים שבהם נוהגים לאכול את מרבית הסעודות בחדר האוכל, החליטו שאת ליל הסדר יחגגו במסגרת משפחתית. לכן, גם כאשר מזמינים אורחים, וגם כאשר המשפחה גדולה מאוד בשולחן הסדר, חשוב מאוד להקפיד שהילדים לא יישכחו בצד, ושעיקר הערב יישאר מצוות 'והגדת לבנך'.
אגב, מעניין לציין שכאשר התורה מצוה אותנו לחגוג את החגים, היא תמיד דואגת לא רק לבעלי הבתים העשירים אלא גם לעניים, ומקפידה להזכיר שבכל פעם שאנחנו שמחים, אנחנו נשמח גם את העניים. ואולם, לגבי חג הפסח זה לא כתוב:
2. דברים פרק טז, א-טו
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹקֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר: לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם: וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱ-לֹקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה:
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹקֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה:
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:
התורה מדגישה שאת חג השבועות וחג הסוכות יש לעשות ביחד עם העניים והיתומים, אבל בחג הפסח אנחנו לא קוראים לאחרים להצטרף אלינו. הסיבה היא, אולי, בגלל שקרבן פסח אינו נאכל אלא למנויו, ולכן אי אפשר להזמין אורחים בלתי קרואים לסעוד עמנו בליל הסדר. ואמנם, ההגדה של פסח מתחילה בהזמנה לכל מי שרוצה להצטרף:
3. הגדה של פסח
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.
אמנם גם לסוכה אנחנו מזמינים אושפיזין, אבל ההכרזה על הזמנת האושפיזין קוראת דוקא לאושפיזין העילאין, ולא לכאלו שיבואו לאכול איתנו... דוקא בפסח אנחנו מתחילים את החגיגה בהזמנה של אחרים שיבואו לחגוג איתנו. ויש לשאול: מה פשר הכפילות בין 'כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל' לבין 'כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח'? - בדרך כלל מסבירים שהחלק הראשון מתייחס למצה, והחלק השני מתייחס לקרבן פסח. אבל אם כן נשאלת השאלה: כיצד אנו מזמינים אנשים לאכול איתנו את הפסח, אם התורה בפירוש קובעת שאסור להזמין לפסח מי שאינו קרוא? הרי המשנה קובעת בפירוש שהפסח אינו נאכל אלא למנויו:
4. משנה מסכת זבחים פרק ה משנה ח
הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד. שינה באכילתן: הבכור נאכל לכהנים, והמעשר לכל אדם, ונאכלין בכל העיר לכל אדם בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד. הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי.
מסביר הרב עובדיה יוסף בדרך הלצה כך:
5. הגדה של פסח חזון עובדיה (הרב עובדיה יוסף) עמ' רא
יש מפרשים בדרך הלצה הקשר של שלושת פיסקאות אלו: 'הא לחמא עניא', 'מה נשתנה', 'עבדים היינו'. כי הבן מתפלא על אביו שאומר "הא לחמא עניא... כל דכפין ייתי וייכול" שנעשה בפתע פתאום נדיב לב ובעל הכנסת אורחים, מה שלא נשמע ממנו בכל ימות השנה שהוא רגיל לברוח לרחוב אחר מפני העניים לפבל יפגעו בו ויבקשו ממנו נדבה, ולכן שואל לאביו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? ויהי כמשיב אותו: עבדים היינו לפרעה במצרים, וממנו למדנו, מה פרעה אומר ואינו עושה גוזר ואינו מקיים, אף אני אומר בפה ואיני עושה...
אבל כמובן שהתשובה הזו אינה התשובה. מדוע באמת מזמינים אנשים כאשר ההלכה קובעת כי אי אפשר לארח אותם באמת? והאם באמת שייך לומר שאנחנו מזמינים מישהו כאשר אנחנו כבר יושבים מסביב לשולחן ואף אחד אחר לא שומע אותנו?
ישנן תשובות רבות לשאלות אלו, אבל יכול להיות שבמשפט זה אנחנו בכלל לא מזמינים אף אחד אלינו לליל הסדר עכשיו. המשפט הזה מחובר עם המשפט הבא: "הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל". כרגע אנחנו פה, והנוכחים הם רק אלה שסביב השולחן, אבל אנחנו מתפללים שבשנה הבאה נוכל להקריב קרבן פסח, ואז נזמין את כל מי שרוצה להצטרף אלינו לסעודה והם יצטרפו אלינו כבר בעת שחיטת הקרבן, ויחגגו איתנו את הפסח.
אז כדי שלפחות בשנה הבאה נוכל לעמוד בדיבורנו ולהזמין את מי שרוצה אלינו לליל הסדר, ברצוני לבדוק כיצד ינהג אדם שמוזמן למקום שבו נוהגים אחרת ממנו בפסח, והוא רוצה לאכול איתם בליל הסדר.
המשנה המפורסמת במסכת יבמות דנה ביחס שבין בית הלל לבית שמאי:
6. משנה מסכת יבמות פרק א משנה ד
אע"פ שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי. כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו.
צריך להבין: המשנה אינה אומרת רק שהמחלוקת ההלכתית לא חרגה מגבולות בית המדרש, וכי למרות המחלוקות הם נשארו חברים ומכבדים זה את זה. המשנה מדברת על נישואין ועל טומאה וטהרה, וזהו חידוש עצום: הרי בית שאר המחלוקות של בית הלל ובית שמאי יש גם מחלוקות שיש להן השלכה לייחוס, וכיצד הם יכולים להינשא זה לזה? הרי יכול להיות שלפי אחת השיטות מדובר בממזרים! וכיצד הם יכולים לעשות טהרות זה עם זה? הרי לאחת השיטות יכול להיות שמדובר באיסור כרת של טומאת קדשים!
עונה על כך הגמרא שכאשר היה קורה מקרה למעשה שנחלקו בו בית הלל ובית שמאי, ובית הלל נהגו כשיטתם, הם טרחו ליידע את בית שמאי, כדי שהם לא יתחתנו עם אותם אנשים ולא יגעו באותם דברים שנחשבים טמאים לשיטתם:
7. תלמוד בבלי יבמות יד, א
ת"ש: אע"פ שאלו אוסרים ואלו מתירים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי; אי אמרת בשלמא לא עשו, משום הכי לא נמנעו, אלא אי אמרת עשו, אמאי לא נמנעו? ...ממזרים נינהו! ...אלא לאו שמע מינה: לא עשו! לא, לעולם עשו, דמודעי להו ופרשי.
לפי זה, לכאורה, אין מניעה מאירוח אנשים שאינם סוברים כמוני, ובלבד שאני מיידע אותם על המאכלים שהם לא נוהגים לאכול. אבל הפתרון הזה אינו פרקטי, שהרי פעמים רבות זה לא יאפשר לאורח לאכול כלום בבית שלי, שהרי אם אני לא מחמיר בקטניות והוא אינו אוכל קטניות, האם הוא יכול לאכול בכלים שלי? והאם הוא יכול לאכול את מה שהתבשל בכלים שלי? יתרה מזו: ישנם גם הבדלים בין אשכנזים לספרדים באופן הכשרת הכלים לפסח!
לדוגמא: הכלל בהכשרת כלים הוא 'כבולעו כך פולטו'. כלומר שבכל כלי עלינו לבדוק מהו השימוש הרגיל שלו, ובדרך זו להכשיר את הכלי. ומה אם יש כלי שבדרך כלל משתמשים בו באופן אחד, אבל לפעמים משתמשים בו באופן אחר - האם מכשירים אותו לפי רוב השימוש הנעשה בו או לפי השימוש החמור יותר שלו? - נחלקו בכך השו"ע והרמ"א:
8. שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף ו
כל כלי הולכין בו אחר רוב תשמישו; הלכך קערות, אע"פ שלפעמים משתמשין בהם בכלי ראשון על האש, כיון שרוב תשמישן הוא בעירוי שמערה עליהן מכלי ראשון, כך הוא הכשרן. הגה: ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון, וכן הוא המנהג (=ומ"מ בדיעבד סמכינן אדעה ראשונה. משנה ברורה). וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון, כגון כפות וכדומה לזה. ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה אעפ"י שתשמישן בצונן, משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין; וכן הוא המנהג להגעילן, ובדיעבד סגי להו בשטיפה.
לפי דברי השו"ע אנחנו הולכים לפי רוב התשמיש של הכלים. אם בדרך כלל משתמשים בסכום לאכילת מאכלים קרים, הרי שגם אם לפעמים השתמשנו בכף כדי לערבב רוטב על האש, הכשרת הכף תיעשה בשטיפה בלבד (!). ואכן, הרב אברהם יוסף אומר שאת הסכו"ם מספיק לשים בתוך מדיח הכלים ולהפעיל בחום המקסימלי כדי להכשיר לפסח! אבל האשכנזים, כמובן, אינם סומכים על כך והולכים לפי התשמיש החמור יותר. לכן האשכנזים נוהגים להגעיל את כל הסכו"ם לפסח, ואף להגעיל את הכוסות והכלים שמשתמשים בהם בצונן, כי יכול להיות שלפעמים השתמשו בהם בחמין.
ובכן, מה יעשה אדם אשכנזי שמתארח אצל ספרדי, אשר הכשיר את הסכו"ם שלו בתוך מדיח הכלים ומעולם לא הגעיל אותו? - התשובה היא, כפי שכתבו בפירוש הרמ"א והמשנה ברורה שבדיעבד הכלים הללו מותרים, כי מעיקר הדין הולכים לפי רוב התשמיש ולא לפי התשמיש החמור יותר! לכן ודאי שגם אשכנזים יכולים לסמוך בדיעבד על הכשרת הכלים של הספרדים, ולאכול מכליהם בפסח.
הוא הדין גם לגבי כלי שתיה - ואפילו כלי חרס: השולחן ערוך פוסק שמספיק לשטוף אותם, ואילו הרמ"א כותב שיש להגעיל אותם, ושוב מדגיש המשנה ברורה שבדיעבד אפשר לסמוך על הספרדים:
9. שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף כה
כל כלי השתיה, בין צלוחיות בין כוסות, מותרים בשטיפה. בין שהם של זכוכית, בין שהם של עץ, בין שהם של מתכת, בין שהם של חרס, ואעפ"י שלפעמים נותנים בהם לחם חם, כיון שרוב תשמישן אינו אלא בצונן סגי בשטיפה, שלא הלכו בכל כלי אלא אחר רוב תשמישו. הגה: מיהו יש מחמירים ומצריכים הגעלה, וכן נוהגין.
מחלוקת נוספת בין השולחן ערוך והרמ"א היא לגבי הכשרת כלי זכוכית. לדעת השולחן ערוך זכוכית כלל לא בולעת, ואפילו אם משתמשים בה בחם, ואילו לדעת הרמ"א אפילו הגעלה לא מועילה להם, שהרי אולי יש להגדיר אותם ככלי חרס, כיון שהזכוכית עשויה מחול:
10. שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף כו
כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו. הגה: ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו; וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו.
ואולם, אם מדובר בכלי זכוכית שרוב השימוש שלו הוא בצונן, הרי עדיין קיימת הקולא שראינו בסעיף הקודם:
11. משנה ברורה סימן תנא ס"ק קנד
ויש מחמירין - הטעם דס"ל דכלי זכוכית הואיל ותחלת ברייתו מן החול הרי הוא ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ואפילו ע"י הגעלה. ואע"ג דתשמישו בצונן מ"מ לפעמים משתמשין בהן בחמין וכמ"ש בסכ"ה בהג"ה דחוששין אף לתשמיש שאינו קבוע.
אך כתב הט"ז שגם אם השימוש הרגיל של הזכוכית הוא בחם, הרי שבדיעבד אין שום איסור להשתמש בכלי זכוכית שלא הוכשרו, כי כל החשש הוא רק לכתחילה:
12. ט"ז אורח חיים סימן תנא ס"ק ל
ויש מחמירים. - דס"ל דכלי זכוכית ככלי חרס הוא מ"מ פשוט שבדיעבד אין איסור כלל.
אך המשנה ברורה חולק על כך וסובר שכלי זכוכית שעיקר תשמישם הוא בחם ובישלו בו חמץ באותו יום יש לאסור, אך גם הוא מתיר בהפסד מרובה (אלא אם כן הכלי בן יומו, וזה מן הסתם לא בן יומו, כי לא מבשלים חמץ באותו יום שבו מבשלים לליל הסדר):
13. משנה ברורה סימן תנא ס"ק קנה
וכן המנהג - ובדיעבד אם היה רוב תשמיש חמץ שלו בצונן ועתה נשתמש בו מצה בחמין בלא שום הכשר מותר. ואם היה רוב תשמישו בחמין או אפילו בצונן אלא שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעל"ע אז אף בדיעבד אסור החמין שנשתמשו בו אא"כ הכשירו מתחלה ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי וכנ"ל בסעיף כ"א. ובהפסד מרובה יש לצדד להקל אף בזה אם היה אחר מעל"ע שהוא נותן טעם לפגם:
לכן, לגבי הכשרת הכלים - מסתבר שגם אם ישנם חילוקי דינים בין אשכנזים לספרדים באופן הכשרת הכלים, בדיעבד אשכנזי יכול לאכול אצל ספרדי (ורק לגבי כלי זכוכית שרוב תשמישם בחם - ראוי להחמיר).
ומכאן נעבור לדון בנושא של קטניות: האם אשכנזי יכול להשתמש בכלים של ספרדי אשר בישל בהם קטניות? - כך מובא בשולחן ערוך:
14. שולחן ערוך אורח חיים סימן תנג סעיף א
אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה: בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, (והמנהג ליקח לכתחלה חטים), אבל לא באורז ושאר מיני קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל. הגה: ויש אוסרים. והמנהג באשכנז להחמיר, ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל.
הרמ"א כותב לאסור לעשות תבשיל מקטניות, וגדולי האחרונים כתבו שאין להקל במנהג זה בשום פנים ואופן. ואולם, גם הרמ"א עצמו כתב שאם הקטניות נפלו בתוך התבשיל הם לא אוסרים את התבשיל. חמץ, כידוע, אוסר את התבשיל בכלשהו. מה מתכוון הרמ"א כאשר הוא אומר שהקטניות אינן אוסרות את התבשיל? שהן בטלות בששים או שהן בטלות ברוב? - המשנה ברורה כותב כך:
15. משנה ברורה סימן תנג ס"ק ח-ט
אם נפלו וכו' - דבהא לא נהגו להחמיר. ומכל מקום אותן גרגרין שמוצאין צריך לזורקן אם לא שאינו ניכר.
תוך התבשיל - ומיירי שיש עכ"פ רוב בהיתר, דאם לא כן לא מיקרי תערובות כלל והוי כאוכל תבשיל מקטניות עצמה.
כלומר שהמשנה ברורה הבין שכל תערובת שיש בה קטניות, אבל הקטניות אינן הרוב, אין לאסור. לכן כל המוצרים שכתוב עליהם 'ללא חשש קטניות' הן חומרא יתירה שהרי אם אין מדובר ברוב הרכיבים של המוצר גם המשנה ברורה היה מתיר לאכול את זה!
לפי זה, כמובן, גם הכלים שבהם בושלו הקטניות מותרים בשימוש, שהרי גם אם הכלים פולטים טעם לתוך התבשיל, הרי הוא ודאי לא רוב הטעם של התבשיל!
יתרה מזו: אפילו בדין של ספק איסור דאורייתא - איסור חלב - התירו לאכול מכלים של מי שמסתמך על פוסקי הלכה שהתירו לו את זה:
16. שולחן ערוך יורה דעה סימן סד
חֶלֶב הדבוק לכרס שתחת הפריסה, אסור. הגה: וכן המנהג בכל מקום, מלבד בני ריינוס, שנוהגין במקצתו היתר, ואין מוחין בידם שכבר הורה להם זקן. ובכל מקום שנוהגין בו איסור דינו כשאר חלב לבטל בששים אבל אין אוסרין כלים של בני ריינוס, הואיל ונוהגין בו היתר.
ובאמת, כך כתב גם ה'זרע אמת', לא רק לספרדים שבישלו קטניות בהיתר, אלא גם לאשכנזים שנאלצו לבשל קטניות בשנה שבה לא היה אוכל והתירו באופן חד פעמי לבשל קטניות:
17. שו"ת זרע אמת (ר' ישמעאל הכהן ממודינא, המאה ה-18, איטליה) סימן מח
הן זה תוספת דהדבר פשוט דהכלים שנתבשלו בהם המיני קטניות בשנה הזאת מצד דוחק השעה יהיה מותר להשתמש בהם לשנה אחרת, דהרי אפילו להנוהגים איסור בקטניות אם נפלו לתוך התבשיל אינו אוסר התבשיל בדיעבד כמ"ש הרמ"א בהגה סי' תנ"ג ס"א. ופירש הרב חק יעקב (סק"ו) דהיינו דאפי' אם נתערב בפחות מששים מותר כל כמה שיש ששים בהיתר ע"ש. הרי דאע"ג דאפילו איסורי דרבנן אסירי בנתערבו בפחות מששים, הכא שרי כל כמה דאיכא רוב היתר. והכי טעמא לע"ד משום שכיון דאין זה אלא מנהג בעלמא משום זהירות יתירה לחומר איסור חמץ.
ואולם, בכף החיים מובאת חומרא גדולה, אשר לפיה יש לאסור כלים בני יומם שבישלו בהם קטניות:
18. כף החיים (ר' יעקב חיים סופר, המאה ה-19, ישראל) סימן תנג ס"ק כז
ולעניין כלים שנתבשלו בהם מיני קטניות לנוהגין איסור במיני קטניות לאחר מעת לעת מותרים.
...וכתב עוד שם הזרע אמת שאפילו אחד מעיר שנוהגין איסור בקטניות מתארח בעיר אחרת שנוהגים בהם היתר יכול לאכול בכליהם ואין צריך לשאול אם בישלו באותה קדירה קטניות באותו יום יעו"ש. וכ"כ הפר"ח וערך השולחן שם וחוקת הפסח. מיהו מה שכתב שם הזרע אמת דאף אם בישלו בכלי שנתבשל בו קטניות באותו יום עם כל זה יכול המתארח לאכול מאותו תבשיל יעו"ש, עיין במהרלנ"ח שם שכתב שלא לבשל בכלי המתיר כשידוע בודאי שהוא בן יומו וגם שלא לאכול המאכל שנתבשל בו יעו"ש. והביאו חקת הפסח שם. אמנם דעת חקת הפסח שם דבדיעבד אם בישלו אפילו הכלי בן יומו התבשיל מותר משום דודאי יש בתבשיל רוב נגד הבלוע, אבל לכתחילה מצדד בזה וכתב דאפשר דאסור כמו שאסור לערבו כדי לאכלו לכתחילה.
לפי החומרא הזו אסור לאשכנזי לבשל בכלים של ספרדי, אבל גם לשיטתו אם הספרדי בישל לעצמו הרי שהאשכנזי יכול לאכול איתו. ושמעתי מהרב יעקב אריאל שאמר שאפילו אם אשכנזי אוכל חמין ביחד עם הספרדי, ויש בחמין שעועית - מותר לאשכנזי לאכול את תפוחי האדמה והבשר אך לא יאכל את השעועית.
כך כותב גם הרב עובדיה יוסף בתשובה לשאלה זו:
19. שו"ת יחווה דעת (הרב עובדיה יוסף) חלק ה סימן לב
מותר לאשכנזים הנוהגים איסור באורז וקטניות בפסח להתארח בבית הספרדים ועדות המזרח שנוהגים היתר באורז וקטניות בפסח, ולאכול מהתבשילים המוגשים לפניהם, אפילו אם הם יודעים בבירור שנתבשל בכלים ההם באותו יום אורז וקטניות. והאמת והשלום אהבו, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
לגבי המקפידים על מצה שרויה, מעניין לציין עדות על החפץ חיים, שהביא הרב ולדינברג בתשובתו - שאפילו שהוא היה המארח ולא המתארח, הוא אכל שרויה כדי שלא לבייש את האורחים שהיו אצלו:
20. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק טז סימן ג
מספר בנו של החפץ חיים על אביו ז"ל שתמיד לא אכל שרויה בפסח, אך פעם שהתארח אצלו קרובו אדם חשוב לא החמיר ואכל לכבודו, כי קרובו לא החמיר בזה.
5772 מדוע מטבילין שתי פעמים?
(השיעור מבוסס ברובו על דברים ששמעתי מפי הרב יצחק שוראקי) בליל הסדר, כידוע, אנחנו צריכים לעודד את הילדים לשאול שאלות, כדי שהחויה תעבור בדרך של שאלות ותשובות ולא בדרך של הרצאה. ארבע שאלות כבר מנוסחות ע"י חז"ל, ולמרות שלפעמים הילדים חושבים שמדובר בארבע תשובות, צריך להסביר להם שמדובר כאן בארבע שאלות:
1. הגדה של פסח מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה - כֻּלּוֹ מַצָּה? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, - הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, - הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, - הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין?
אגב, זה לא היה הנוסח המקורי של ארבע הקושיות. בזמן שבית המקדש היה קיים היו ארבע שאלות אחרות: 2. מסכת פסחים פרק י משנה ד
מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים? ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה.
לפי מה שכתוב במשנה, בעקבות השאלות צריכות לבוא גם תשובות, כל אחד בהתאם לרמה שלו. ובאמת, לגבי שלוש מהשאלות הללו מופיעות תשובות בהגדה של פסח:
3. הגדה של פסח
פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחֲווּ. מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם. מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.
אבל על השאלה השלישית אנחנו לא מקבלים תשובה לאורך כל ההגדה. למה, באמת, מטבילין שתי פעמים בליל הסדר? ראשית, עלינו להבין על אילו הטבלות מדובר. לכאורה הכוונה להטבלה שמטבילים את הכרפס במי מלח, ולהטבלה שמטבילים את המרור בחרוסת. אבל אין הדברים פשוטים כל-כך. נאמר במשנה כך:
4. מסכת פסחים פרק י משנה ג
הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר בר צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח.
פעמיים כתוב שהביאו לפניו משהו, אבל בפעם הראשונה לא כתוב מה הביאו לפניו. בפעם השניה כתוב שהביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. לגבי החרוסת, המשנה הביאה מחלוקת האם יש בחרוסת מצוה או לא. הגמרא דנה בדעתם של שני התנאים: לדעת תנא קמא, אם אינה מצוה, לשם מה מביאים אותה, ולדעת ר' אלעזר בר' צדוק – מה היא המצוה:
5. תלמוד בבלי פסחים קטז, א
ואי לא מצוה - משום מאי מייתי לה? - אמר רבי אמי: משום קפא. ...רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.
שתי דעות, אם כן, יש לגבי החרוסת: לפי דעת תנא קמא אין בו שום צורך, וכל מטרתו היא לרכך את החריפות של המרור, ואילו לפי דעת ר' אלעזר בר' צדוק יש בו צורך בפני עצמו כי הוא בא להזכיר את התפוח או את הטיט. כעת נחזור למשנה. בחלק הראשון של המשנה נאמר "הביאו לפניו מטבל בחזרת". מה הביאו לפניו ומה הוא מטבל בחזרת? מסביר רש"י שהביאו לפניו ירקות, והוא מטבל את החזרת בחרוסת:
6. רש"י פסחים קיד, א הביאו לפניו - ירקות. מטבל בחזרת - זהו לשון הגמרא, כדתניא לעיל (קז, ב) השמש מטבל בבני מעים, לפי שכל מאכלם על ידי טיבול. מטבל בחזרת - כלומר: אם אין שם ירק אחר - מטבל החזרת בחרוסת ואוכל. עד שמגיע לפרפרת הפת - קודם שיגיע לאותה חזרת שהוא אוכל אחר המצה שהוא מברך עליה על אכילת מרור, וטיבול ראשון - כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין רגילין בני אדם לאכול ירק קודם סעודה.
רש"י אומר שטיבול אין הכוונה להטביל משהו בתוך משהו אלא פשוט לאכול. בגלל שבדרך כלל היו אוכלים ע"י טיבול, זה הפך להיות מלה נרדפת לאכילה. ובאמת, אם היו מביאים ירק אחר לכרפס, לא היו מטבילין אותו בשום דבר אלא אוכלים אותו כמות שהוא. רק אם לא היה ירק אחר והביאו חזרת, היה צריך לטבל את החזרת בחרוסת. שאלתו של התינוק, לפי זה, היא על עצם העובדה שאוכלים ירקות לפני הסעודה, ולא על כך שמטבילין את הירק במשהו, כי רק כשלא היה שום ירק אחר היו באמת מטבילין. על ההסבר הזה יש כמה שאלות: 1. החרוסת לא הוזכרה בשלב הזה של המשנה, ורש"י אומר שמטבל את החזרת בחרוסת. 2. לפי רש"י היה צריך להיות 'מטבל החזרת' ולא 'מטבל בחזרת', שהרי הוא מטבל את החזרת בחרוסת ולא מטבל משהו אחר בחזרת. יש לציין שכל הפרשנים הקדומים מתקופת הגאונים ועד רש"י פירשו בדיוק כפי שפירש רש"י. הרשב"ם לא קיבל את פירושו של רש"י, מכח השאלה הראשונה, אבל לא הסביר מה הוא הטיבול הזה:
7. רשב"ם פסחים קיד, א
הביאו לפניו. הירקות אחר שבירך על היין: מטבל בחזרת. זהו לשון הגמרא כדתניא לעיל (דף קז ב) השמש מטבל בבני מעיים לפי שכל מאכלם על ידי טיבול. והאי טיבול לאו בחרוסת הוא כדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת מכלל דעדיין לא הביאו. והך חזרת לאו דוקא אלא אם אין שם ירק אחר מטבל בחזרת ואוכל:
הרשב"ם לא מציין במה הטבילו את החזרת, ואולי לשיטתו בכלל לא הטבילו שום דבר בחזרת אלא אכלו אותו כפי שהוא. אך יש לציין שתשובתו של הרשב"ם אינה פותרת את כל הבעיה, כי כמו שהחרוסת הוזכרה רק בהמשך, כך גם החזרת, ולמרות זאת – עוד לפני שהביאו לפניו את החזרת – כתוב שהוא מטבל בחזרת. התוספות טוענים ש"הביאו לפניו" הכוונה היא שהביאו את השולחן. הם גם מיישבים את השאלה השניה ששאלנו, למה כתוב 'מטבל בחזרת' ולא 'מטבל החזרת', ואומר שזה כמו "כי תקרעי בפוך עינייך", שהכוונה ששמים פוך על העיניים ולא ששמים את העיניים בפוך. כך גם כשמטבלים בחזרת הכוונה שמטבלים את החזרת:
8. תוספות פסחים קיד, א
הביאו לפניו - פי' רשב"ם ירקות. ואין נראה מדלא קתני בהדיא הביאו לפניו חזרת כדקתני בסמוך הביאו לפניו מצה ונראה כפי' ר"ח הביאו לפניו שלחן שהרי אין מביאין השלחן עד אחר קידוש ועל השלחן מונח החזרת. מטבל בחזרת - כלומר אוכל החזרת בטיבול כמו "השמש מטבל בבני מעים" וכן "מטבל בירקות". ובקרא נמי משתעי הכי "כי תקרעי בפוך עיניך" (ירמיה ד) שמנחת הפוך בעינים. ופי' רשב"ם דהאי טיבול לאו בחרוסת דהא אכתי לא בא כדקתני סיפא "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת" ואין זה ראיה דהא קתני הכא חזרת ותניא נמי בסיפא. ועוד דחזרת צריך להטביל בחרוסת משום קפא ומיהו היכא שהטיבול ראשון הוי בשאר ירקות אין צריך לטבול בחרוסת אלא או בחומץ או במים ומלח כמו שהיה נוהג ר"ת דהא אמר בגמרא דחרוסת משום קפא וליכא קפא אלא במרור וכ"ש לר"א בר צדוק דקאמר מצוה זכר לטיט דלא שייך אלא במרור לזכר ד"וימררו את חייהם בחומר" ועוד דלא שייך מצוה שטיבול ראשון אינו אלא להיכירא ודלא כה"ר יוסף שעשה בסדרו ויטבול בחרוסת וכן רבינו שלמה בסידרו וה"ר שמעיה.
התוספות, אם כן, מעידים שכל הראשונים כתבו שמטבלים את הירק הראשון בחרוסת, אבל אינם מקבלים את הפירוש הזה. לשיטתם אם הירק הראשון הוא מרור, אכן מטבילים אותו בחרוסת, כי נפסק להלכה כתנא קמא שמטרת החרוסת היא להפיג את המרירות של החזרת, ואם הירק השני איננו מרור, מטבילים אותו במי מלח או חומץ. הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש גם הוא כמו שפירש רש"י וכמו שפירשו הגאונים – שהטיבול הראשון הוא בחרוסת, בין אם זה מרור ובין אם זה כל ירק אחר:
9. פירוש המשניות לרמב"ם, מסכת פסחים פרק י משנה ג הסדר שהוא משמיעך כך הוא, יביאו לפניו השולחן ויקדש כמו שאמר, ואח"כ יאכל איזה ירק שיזדמן אחרי שיטבלנו בחרוסת ויברך עליו בורא פרי האדמה. והשאלה הנשאלת היא מה הצורך להטביל ירק אחר בחרוסת? הרי לדעת תנא קמא ודאי שאין בכך כל הגיון, כי המרירות שצריך להפיג שייכת רק במרור, ולדעת ר' אלעזר בר' צדוק אין טעם להטביל בחרוסת עוד לפני שדיברנו על הטיט או על התפוח. הרא"ש כותב לנהוג כפי שכתב הרשב"ם, ולא להטביל בפעם הראשונה בחרוסת:
10. רבנו אשר (ר' אשר ב"ר יחיאל, המאה ה-14, אשכנז וספרד), פסחים י סימן כה
הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. פירש רשב"ם דטיבול זה לא היה בחרוסת מדלא מדכר חרוסת עד טיבול שני, וכן היה נוהג ר"ת שלא היה מטבל טיבול ראשון בחרוסת דהא קי"ל כר' אלעזר בר צדוק דאמר חרוסת מצוה זכר לתפוח או זכר לטיט א"כ בשעת טיבול המרור שהוא טיבול של מצוה ראוי לטבל בו ולא ראשונה דלאחר שמלא כריסו ממנו יביאנו למצוה? וא"ת תינח היכא דאית ליה שאר ירקי אלא מתניתין דאיירי בדלית ליה שאר ירקי ות"ק ס"ל חרוסת משום קפא א"כ אמאי לא מייתי חרוסת בהדי חזרת קמא מפני הסכנה? ותירץ ה"ר יונה ז"ל משום דטיבול ראשון אינו לחיוב אלא להיכירא בעלמא ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לקפא גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טיבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה.
ראינו, אם כן, שלוש שיטות לגבי ההטבלה הראשונה: הרמב"ם אומר שבהטבלה הראשונה מטבילים כל ירק בחרוסת. רש"י אומר שבהטבלה הראשונה לא מטבילים כלום, אבל אם זה חזרת מטבילים בחרוסת. הרשב"ם אומר שבהטבלה הראשונה בכלל לא היו מטבילים כלום, ומשמע שגם הם זה חזרת אין צורך להטביל כי אנחנו לא חוששים למרירות שבחזרת. התוספות אומרים שאם הירק הראשון הוא חזרת מטבילים אותו בחרוסת, ואם הוא ירק אחר מטבילים אותו בחומץ או מי מלח הרא"ש אומר שבכל מקרה בהטבלה הראשונה מטבילים במי מלח או חומץ. האגור הביא פשרה, שלפיה בטיבול ראשון יש גם חרוסת וגם חומץ:
11. אגור (ר' יעקב לנדא, המאה ה-15, אשכנז) הלכות ליל פסח סימן תת
כתב רב עמרם שטבול ירקות הוא בחרוסת וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ור"ת פי' שמטבל בחומץ ולא בחרוסת וכן נוהג הרא"ש לה"ט. וכ"פ גדול הדור מהר"י מולן בשם כל רבותיו. ובעל האגודה נהג ליתן מעט חרוסת בחומץ בטבול ראשון. ואני המחבר ראיתי נוהגים חכמי אשכנז שלא לטבל בחרוסת טבול ראשון.
לסיכום: במה מטבילים את הכרפס?
אם מדובר בחזרת אם מדובר בירק אחר רמב"ם חרוסת חרוסת רש"י כלום חרוסת רשב"ם כלום כלום תוספות חרוסת חומץ או מי מלח רא"ש מי מלח או חומץ מי מלח או חומץ אגור חרוסת עם חומץ חרוסת עם חומץ
הטור, כמובן, העתיק את דברי אביו, שסובר שבכל מקרה הטיבול הראשון נעשה בחומץ או במי מלח. הבית יוסף מביא את הדעות השונות, ובין השאר הוא מביא את דברי בעל הגהות מיימוניות שאומר שאין לשנות מהמנהג הקדום להטביל בפעם הראשונה בחרוסת כפי שעשה גם המהר"ם. ואולם, הבית יוסף דוחה את המסקנה הזו ואומר שמכיון שיש מחלוקת בדבר, ויש שאומרים שאסור בחרוסת ויש שאומרים שמותר אבל אין חובה, עלינו לצאת ידי חובת כולם ולא להטביל בחרוסת. (אפשר להתווכח עם המסקנה הזו, כי לא ברור האם הראשונים שאמרו שמטבל בחרוסת התכוונו דוקא או לאו דוקא!):
12. בית יוסף אורח חיים סימן תעג
ומה שכתב רבינו בשם רבינו תם דטיבול זה לא יהא בחרוסת. כך פירש רשב"ם בפרק ערבי פסחים (קיד. ד"ה מטבל) וכ"כ התוספות (ד"ה מטבל) והרא"ש (סי' כה) בשם ר"ת. וההגהות (פ"ח אות ג) כתבו שהר"מ היה רגיל לעשות גם טיבול זה בחרוסת ואומר מה שכתב רבינו תם שאינה בחרוסת היינו שאין צריך חרוסת אבל אם רוצה הרשות בידו מיהו בספר המצוות כתב רבותינו שבצרפת אין נוהגים לעשות טיבול זה בחרוסת כי אינו נזכר במשנה עד טיבול שני. וכן פירש ה"ר יחיאל שטיבול ראשון הבא לעשותו בחרוסת אינו אלא מנהג שטות ופסקו רבינו תם ור"י (תוס' שם) שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר המצוה הוא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכלנו בעת המצוה לתיאבון כמו מצה עכ"ל ספר התרומה (סי' רמב) ואנו אין לנו אלא דברי הר"מ דהוא בתראה וידע דברי כולם עכ"ל ההגהות. ואיני יודע מה ראו לתפוס כדברי הר"מ כיון דכי מטבל בחומץ לכולי עלמא שפיר דמי ובטיבול דחרוסת חלוקים כמה גדולים טיבול דחומץ עדיף וכך נוהגים המדקדקים לעשות טיבול זה בחומץ וכ"כ המרדכי דטיבול זה לא יהא בחרוסת אלא בחומץ או ביין ומצאתי כתוב שיש עושין אותו במי מלח:
ואכן, בשולחן ערוך כבר לא נשאר זכר למנהג להטביל בפעם הראשונה בחרוסת, ומלבד התימנים אין מי שמטביל בפעם הראשונה בחרוסת:
13. שולחן ערוך, אורח חיים סימן תעג סעיף ו
נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך על הנטילה, ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, ואינו מברך אחריו
כעת נחזור לתחילת הדברים: לשם מה בכלל אוכלים כרפס? לפי מה שראינו עד עכשיו אין שום הגיון באכילת הכרפס, וכל המטרה שלה היא לעורר את הילדים לשאול. אבל כל שאר השינויים שעושים בליל הסדר יש בהם הגיון כלשהו, וכשהילד שואל הוא מקבל תשובה לשאלתו, מעבר לתשובה 'כדי שתשאל'. ובאמת, אם היינו מקיימים את המנהג להטביל את הכרפס בחרוסת, כפי שהיה המנהג המקורי, היתה תשובה הגיונית לבן ששואל, כפי שכתב בעל הרוקח:
14. הרוקח (ר' אלעזר מגרמייזא, המאה ה-12, אשכנז) הלכות פסח סימן רפג
ולוקח כרפס הוא אפיא או ירק אחר ומטביל ביין או בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה ואוכל ונותן לכולם כדי שישאלו התינוקות למה אוכלים ירקות קודם אכילה וישיבו זכר תחלת השיעבוד לקושש קש לתבן.
לשיטתו ההטבלה הראשונה צריכה להיות ביין או בחרוסת ויש בזה גם הגיון, כי זה אמור להזכיר את תחילת השיעבוד. לגבי החרוסת ניתן להבין את זה, אבל לגבי היין זה לא כל-כך ברור איך היין מזכיר את תחילת השיעבוד. הסבר מקורי מאוד אפשר למצוא בדבריו של רבינו מנוח על הרמב"ם:
15. ספר המנוחה (רבינו מנוח, המאה ה-13, פרובנס) הלכות חמץ ומצה ח, ב
ואנו נוהגים בכרפס זכר לכתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף אשר בסיבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
כלומר שההטבלה הראשונה אינה זכר לטיט אלא זכר לכתונת הפסים. יש להדגיש שהמלה 'כרפס' אינה רק מזכירה את כתונת הפסים, אלא גם משמשת כסוג של בד, כפי שאנו מכירים ממגילת אסתר וכפי שאומר רש"י בפעם הראשונה שמוזכרת כתונת הפסים:
16. רש"י, בראשית פרק לז פסוק ג פסים - לשון כלי מלת, כמו "כרפס ותכלת", וכמו כתונת הפסים, דתמר ואמנון.
כעת ברור למה מטבילים את הכרפס ביין, שהרי זה בדיוק כמו שהטבילו את כתונת יוסף בדם. וכך כתב ר' אליעזר אשכנזי בספר מעשי ה' שיש בו הגדה של פסח:
17. מעשי ה' (ר' אליעזר אשכנזי, המאה ה-16) חלק ב עמוד כג
אף שחז"ל בגמרא נתנו טעם לטיבול ראשון כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות, יתכן לומר טעם נוסף, מאחר וקיים חיוב בלילה הזה להתחיל בגנות ולספר אופן השתלשלות ירידתם למצרים, על כן נצטוינו לעשות שני טיבולים: האחד קודם הסעודה כנגד הסיבה לירידתם "ויטבלו את הכתונת בדם", וטיבול שני אחר כך זכר למאורע בגאולתם "וטבלתם בדם אשר בסף והגעת אל המשקוף".
זה מסביר גם את המנהג המקורי להטביל את הכרפס בחרוסת, שהרי לפי התלמוד הירושלמי החרוסת צריכה להיות דוקא רכה, זכר לדם:
18. תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י הלכה ג ר' יהושע בן לוי אמר צריכה שתהא עבה מילתיה אמר זכר לטיט. אית תניי תני צריכה שתהא רכה מילתיה אמר זכר לדם.
חז"ל אמרו שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. נחלקו האמוראים מה היא הגנות שבה צריך להתחיל:
19. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז, א מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו.
לפי דעתו של רב, הגנות היא העובדה שהיינו עובדי עבודה זרה, ולכן השבח צריך להיות שקרבנו המקום לעבודתו, כלומר שהפסקנו לעבוד עבודה זרה. הגלות והגאולה היו תלויים בנו בלבד. לדעת שמואל, לעומת זאת, הגנות היא העובדה שהיינו עבדים, והגאולה היא העובדה שה' הוציא אותנו משם. הרב סבתו נוהג לומר שהמחלוקת הזו קשורה למחלוקת נוספת של רב ושמואל:
20. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז, ב
אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.
לפי הדברים הללו, יש זוית שלישית לגנות, והיא העובדה שאחי יוסף מכרו את יוסף. לכן כבר בתחילת הסדר היה נהוג להטביל את הכרפס בחרוסת אדומה או ביין, כדי להזכיר את הטבלת הכתונת בדם. ויכול להיות שזו בדיוק הסיבה שהמנהג הזה התבטל, מכיון שנבעה ממנו אמירה שאנחנו אשמים, כביכול, בשיעבוד מצרים, ואולי זה גם אומר משהו על הגלות הארוכה שלנו.
