Šavuot - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
רצוננו לראות את מלכנו
אחד השיאים הגדולים שיש לילד בכתה א הוא מסיבת החומש. באיזשהו שלב במהלך שנת הלימודים הראשונה מזמינים את ההורים לטקס מרשים שבו הילד מקבל את החומש הראשון שלו. הילדים מתכוננים זמן רב לטקס, כל אחד מקבל תפקיד, והשמחה וההתרגשות גדולים. את השורה שהבן שלי אמר במסיבת החומש שלו - כל המשפחה ידעה לשנן בע"פ כבר חודש לפני המסיבה.
הבה ננסה לדמיין מסיבת חומש כזו: כל התלמידים מגיעים לאולם גדול שבו נערכת המסיבה. סדרנים מובילים את הילדים לספסלים המרוחקים, ומזהירים אותם שלא יעזו להתקרב למרכז הבמה. במרכז הבמה ישנו פרגוד, ורק המורה נכנסת דרך הפרגוד ונעלמת משדה הראיה של התלמידים. אח"כ יש מוזיקה מחרישת אוזניים וזיקוקים, ובסופו של דבר המורה יוצאת ומחלקת חומשים לכל הילדים. מה היינו חושבים על מי שאירגן כזו מסיבה? - הרי זה מנוגד לכל הגיון! מסיבת חומש אמורה להיות הרגע הכי מרגש בכיתה א, ולכן ברור שהילדים צריכים לקחת בו חלק פעיל! אבל לכאורה כך בדיוק היה אמור להיראות מעמד הר סיני.
מעמד הר סיני הוא היסוד לאמונה בתורה כולה. הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א) כותב כך:
משה רבינו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים - קרע את הים והצלילן בתוכו. צרכנו למזון - הוריד לנו את המן. צמאו - בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קרח - בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו? - במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
גם ר' יהודה הלוי, בפתיחה לספר הכוזרי, שם בפי החבר את הטענה שאנו מאמינים בקב"ה שהוציאנו ממצרים ונתן לנו את התורה בגלל שזה היה לעינינו ממש. אבל מי שיעיין בפסוקים יראה שלא כך תוכנן להיות מלכתחילה.
נבחן את מעמד הר סיני כפי שהוא מופיע בקריאה שאותה נקרא מחר בתורה (שמות יט, ג-ו):
וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
מעניין לשים לב למעבר שבין ראיה לשמיעה. "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים... ועתה אם שמוע תשמעו בקולי". בהמשך המעמד, כפי שנראה מיד, עוברים שוב לראיה, עד כדי כך שבני ישראל רואים את הקולות. ובעצם, יש כאן קומה על גבי קומה:
ישנן שתי דרכים להכיר את הקב"ה: דרך הסתכלות על ההסטוריה ודרך התורה. ובכל אחת משתי הדרכים הללו יש שני שלבים: דרך השמיעה ודרך הראיה. כמובן שלפני שניתנה התורה ניתן היה להכיר את הקב"ה רק דרך הנהגתו בעולם. במשך שנות העבדות הארוכות במצרים הכירו אבותינו את הקב"ה רק מסיפורי האבות. "אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ" (תהלים עח, ג). ואולם, לאחר יציאת מצרים הגיעו בני ישראל לדרגה גבוהה יותר של ידיעת ה': "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). ראתה שפחה על הים מה שלא ראו כל הנביאים. הראיה הזו היא אכן דרגה גבוהה מאוד בידיעת ה', אבל זו עדיין לא הדרגה הגבוהה ביותר. הסיבה היא שאמונה שמבוססת על נסים - ואפילו על נסים שראינו בעינינו - לא יכולה להחזיק מעמד לעולם. הרושם של הנס הולך ומתפוגג, ולמרות שבאותו רגע הם הגיעו למצב שהם האמינו בה' ובמשה עבדו, זו לא היתה אמונה שיכולה להחזיק לעולם.
לאחר ספירה של שבעה שבועות הגיעו בני ישראל למצב שבו הם יכולים לעלות בדרגה, ולבסס את האמונה שלהם לעולם, ע"י שיקבלו את התורה וישמעו את דבר ה' - ואז האמונה שלהם תהיה מבוססת על ידיעת התורה ולא רק על התערבותו של הקב"ה בנעשה בארץ: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". הקב"ה אמר למשה רבנו שכאשר הוא ידבר עם משה והעם ישמע את זה, זה יביא אותם למצב שהם יאמינו לעולם.
ואולם, ההמשך של הפסוק הזה נראה תמוה מאוד: "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'". לכאורה היה צריך להיות "ויגד משה את דברי ה' אל העם", שהרי ה' הוא זה שאמר את המשפט האחרון, והעם לא אמר שום דבר בינתיים!
מסביר רש"י שלאחר דברי הקב"ה הללו היתה טענה שהעם טען למשה, והוא הביא את הדברים לפני ה': "שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו". משה אומר לקב"ה שבני ישראל אינם רוצים שהקב"ה ידבר עם משה והם ישמעו את הדברים מכלי שני. הם גם אינם מוכנים להסתפק בשמיעה. הם רוצים לראות. רצוננו לראות את מלכנו. רק בעקבות הדברים האלה אומר הקב"ה למשה שיגיד לבני ישראל להתכונן. עד עכשיו התכנית היתה שהעם יישארו למטה, וה' ידבר עם משה כך שבני ישראל ישמעו את הדברים שה' אומר למשה, וכך הם יאמינו במשה לעולם. אבל עכשיו השתנתה התכנית:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר:
לאחר בקשתם של בני ישראל 'רצוננו לראות את מלכנו' אומר הקב"ה שהוא ירד על הר סיני לעיני כל העם. עכשיו צריך להכין את העם לקראת המעמד שלא תוכנן אליהם מלכתחילה: הם צריכים לכבס שמלותם, לפרוש מנשותיהם ולהתרחק מההר. הם עתידים לקחת חלק פעיל במעמד הזה, ולא רק לראות איך ה' מדבר עם משה.
וכך באמת היה: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". בסופו של דבר הם לא רק שמעו את הקולות אלא ראו אותם. אבל מהר מאוד הם הבינו שזה היה מעבר ליכולת שלהם, ולכן הם פנו אל משה:
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹקִים פֶּן נָמוּת: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ-לֹקִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ: וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹקִים.
לאחר ששמעו בני ישראל את שתי הדיברות הראשונות ישירות מפי ה' (ולכן שתי הדיברות הללו כתובות בגוף ראשון, בעוד שאר הדיברות כתובות בגוף שלישי) הם ביקשו ממשה לחזור לתכנית המקורית ושהם ישמעו את הדברים דרך משה ולא באופן ישיר מהקב"ה. משה עונה להם שהיתה מטרה בשמיעה ישירות מפי ה' 'לבעבור נסות אתכם'. מה הכוונה? מסביר רש"י שזה לא מלשון נסיון אלא מלשון נס ודגל. הקב"ה רצה לרומם את בני ישראל ולכן נתן להם לשמוע את הדיברות הראשונות מפי ה'.
אבל כאן שוב צריך להבין: הרי הבקשה לשמוע את דבר ה' באופן ישיר לא היתה רעיון של הקב"ה אלא של העם שאמר 'רצוננו לראות את מלכנו'. מדוע, אם כן, מייחס זאת משה לקב"ה?
כדי לענות על השאלה הזו צריך לחזור לשאלה הראשונה שבה פתחנו: האם באמת התכנית המקורית של הקב"ה היתה שבני ישראל לא יטלו חלק פעיל במעמד הר סיני? האם הם היו אמורים להסתפק בכך שהם רואים את משה מדבר עם ה'? האם ההתגלות לעיני כל העם לא היתה מתוכננת?
שמעתי מהרב חיים סבתו הסבר מעניין לכך: הוא אומר שאין ספק שהתכנית המקורית היתה שהעם ישמע את קול ה' על הר סיני. לכן כשהוא אמר למשה "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" היה זה בעצם טריגר כדי שבני ישראל יתנגדו לכך ויגידו 'רצוננו לראות את מלכנו'. ההתגלות לעיני כל העם היתה מתוכננת מראש, אבל היא לא יכולה היתה להיעשות אילולא העם דרש את זה. רק אחרי שהעם דורש זאת, הם יכולים לזכות בכך.
הרב חרל"פ כותב בספרו 'מי מרום' שהציפיה לישועה גדולה מן הישועה ובקשת החכמה גדולה מן החכמה עצמה. העובדה שבני ישראל מבקשים לראות את הקב"ה חשובה עוד יותר מהעובדה שהם ראו אותו בפועל. אדם נמצא במקום שבו נמצאות תפילותיו.
על הפסוק (משלי כז, כא) "וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ" אומר ר' יונה (שערי תשובה שער ג אות קמח):
מעלות האדם לפי מה שיהלל. אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע כי איש טוב הוא ושרש הצדק נמצא בו... ואם כי יתכן ויש בידו עונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא... והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים - הוא הרשע הגמור והמחלל את עבודת השם יתברך.
אדם לא נמדד רק במעשיו, אלא גם בשאלה מה הוא רוצה ולמה הוא מתפלל. איש לפי מהללו. אם הוא מהלל ומשבח את הטוב - הוא איש טוב. גם אם זה לא בא לידי ביטוי בכל מעשיו, האדם נמדד לפי השאיפות שלו ולא רק לפי המעשים. הרב הוטנר (פחד יצחק פורים א, ג) כותב על כך:
ועיקר השאלה במבחן האדם הוא כח הכרת החשיבות שלו, היכן הוא פועל. יתכן שלפנינו שני בני אדם, האחד עוסק בתורה בשקידה ובהתמדה, והשני איננו כלל בגדר זה של עוסק בתורה. אבל לעומת זאת, מוצאים אנו אצל הראשון תנועות של התבטלות בשעה שנכנס אליו עשיר גדול, ואילו בשעה שנכנס אליו תלמיד חכם אין הוא זז ממקומו. ולעומת זאת, מוצאים אנו אצל השני שבשעה שהוא נפגש עם תלמיד חכם, משתלט בו יחס של חשיבות והתבטלות. - בכגון זה אומר לנו ר' יונה כי אף על פי שבשקידת הלימוד מצבו של הראשון הוא הרבה יותר גבוה משל השני, מכל מקום הראשון הוא הרבה יותר רחוק מן התורה מאשר השני, מפני ש"איש לפי מהללו". ואם כח הכרת החשיבות של האדם מכוון הוא לתורה, הרי זה מקרבו לתורה הרבה יותר מאשר גוף הלימוד בלי פעולתו של כח זה.
מה שחשוב בלימוד תורה אינו הידיעות שאנחנו רוכשים, אלא הרצון שלנו ללמוד תורה. האמירה שלנו 'רצוננו לראות את מלכנו' היא העיקר.
משל למה הדבר דומה? - פעמים רבות אני עובר בכביש המוביל לקיבוץ ורואה מישהו מהלך לכיוון הקיבוץ. אני עוצר את הרכב ומציע לו טרמפ, אבל אז הוא מסמן לי בתנועות ידיים שהוא באמצע צעידה. אין טעם, כמובן, להציע לאדם כזה טרמפ, כי המטרה שלו אינה עצם ההגעה לקיבוץ אלא עצם ההליכה.
כך הוא גם בלימוד תורה. המטרה של לימוד התורה אינה הידיעות. אם היתה לנו יכולת להכניס שבב אלקטרוני לתוך המח שיש בו את כל פרויקט השו"ת, האם היינו יוצאים בכך ידי חובת לימוד תורה? - ודאי שלא. הדבר החשוב בלימוד הוא עצם ההשתוקקות והעמל לדעת את דבר ה'.
בסיום כל מסכת אנחנו אומרים:
מודים אנחנו לפניך ה' א-לוקינו וא-לוקי אבותינו, ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות, שאנו משכימים והם משכימים. אנו משכימים לדברי תורה, והם משכימים לדברים בטלים. אנו עמלים והם עמלים. אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר.
ותמיד שואלים: האם הגויים באמת אינם מקבלים שכר? הרי ודאי שגם יושבי קרנות שעמלים מקבלים תלוש משכורת!? - אלא, התשובה היא שהשכר שהם מקבלים אינו שכר על העמל אלא בעבור התוצאות, ואילו השכר שלנו הוא על עצם העמל.
מעמד הר סיני, אם כן, תוכנן מראש להיות לעיני כל עם ישראל. אלא שבני ישראל לא היו בדרגה שהם יכולים לראות זאת - אילולא הם דרשו זאת מעצמם. לכן אמר הקב"ה למשה שהוא ייכנס בעב הענן והם ישמעו את הדברים ממנו, כדי שבני ישראל יתקוממו ויאמרו 'רצוננו לראות את מלכנו', ודוקא בגלל ההתקוממות הזו הם יהיו זכאים לכך, וכך הם יגיעו לדרגה הנבואית שעליה תאמר התורה (דברים ד, לב-לג):
כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹקִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי?
ומי יתן ונזכה להכיר את ה' גם דרך התורה וגם דרך מעורבותו בהסטוריה, כשיתקיים בנו הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל 5770
מעמד הר סיני, שעליו נקרא מחר בבוקר, פותח במלים: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ומסביר רש"י: "לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין פָּרֵשׁ לזכרים. דברים הקשין כגידין". במדרש (שמות רבה כח, ב), מדגישים שלנשים אומרים את ראשי הדברים, ולגברים את הפרטים.
בלי להיכנס להכללה של גברים ונשים, ישנם שני סוגים של אנשים: יש מי שיכול לקבל את התמונה הגדולה, וקשה לו לשמוע את כל הפרטים הקטנים, ויש מי שאינו יכול לראות את התמונה הגדולה, ונוח לו להתעסק דוקא בפרטים הקטנים.
אומר הקב"ה למשה: אתה צריך לכוון את הדברים שלך גם לבית יעקב - אלו שצריכים לשמוע את ראשי הדברים וידעו מתוך זה איך להתנהג, וגם לבני ישראל - אלו שצריכים את ההתעסקות בפרטים הקטנים, בכל תרי"ג המצוות, כדי להבין מתוכם איך להתנהג. עליך לוודא שהדברים שאתה אומר לא נשארים ברמת המאקרו, אבל גם לא מתעלמים מהתמונה הכוללת.
ממשיך המדרש (שם) ואומר שהציווי לנשים לפני הגברים במעמד הר סיני היה תיקון למה שקרה בגן עדן: שם ציוה הקב"ה קודם על האדם, ולכן האשה היא זו שחטאה, ואילו במתן תורה, הקב"ה פנה קודם לנשים "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" ורק אח"כ לגברים: "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ולכן מי שחטא בעגל היו דוקא הגברים. אך לכאורה צריך לשאול: אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? אם פונים תחילה לאיש - האשה חוטאת, ואם פונים תחילה לאשה - האיש חוטא! למה העדיף הקב"ה לפנות במתן תורה קודם לנשים? הרי בכל מקרה יהיה חטא, ומה זה משנה אם האיש חוטא או האשה?
התשובה היא, אולי, מה שכרגע ראינו: האיש קולט את הפרטים הקטנים, והאשה רואה את התמונה הכוללת. ממילא, כאשר האיש חוטא - החטא הוא בפרטים, וכאשר האשה חוטאת היא חוטאת ברעיון הגדול. חטא העגל אינו כמו חטא האכילה מעץ הדעת: האכילה מעץ הדעת היא חטא שסתר את כל מהות הציווי של הקב"ה. לעומת זאת חטא העגל אינו פגיעה בכל הציווי אלא רק בחלק אחד של אחד מעשרת הדיברות. הרי מבין עשרת הדיברות הם עברו רק על המצוה השניה, ובעצם אפילו לא על כל המצוה "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", אלא רק על "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה". העובדה שהקב"ה אמר קודם את העניין הכולל ואח"כ את הפרטים מנעה מבני ישראל לחטוא בעניין הכללי, כי הגברים הם שחטאו, ולכן החטא היה רק באחד מהפרטים.
הבדל נוסף יש בין מה שנאמר על בית יעקב למה שנאמר על בני ישראל: האמירה היא בלשון רכה, וההגדה היא בלשון קשה כגידים. ושוב, אלו הם אותם שני טיפוסים: אלו שמבינים את התמונה הכוללת אפשר לדבר איתם בלשון רכה ובאהבה, וזה מה שיניע אותם לעשות מעשים, ואלו שמתעסקים בפרטים הקטנים ולא רואים את כל התמונה צריך לדבר איתם בלשון קשה - בשיטת המקל והגזר - וזה מה שמניע אותם.
הפסוק (משלי יג, כד) מביא שני אופנים לחנך: מצד אחד "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" - צריך להכות במקל, ומצד שני "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" - לדבר דברי מוסר. מעיר הרב שלמה פישר (בית ישי חלק א סימן ט) שהמלה 'שבט' בגימטריה שוה למלה איש (311), ואילו המלה 'מוסר' בגימטריה שוה למלה אשה (306). מי שמקבל את המצוות בדרך של אהבה מסתפק באמירה רכה - 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב', ואילו מי שצריך את המקל ישמע את הדברים אחרת: 'וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' - בדברים קשים כגידים.
אבל על המדרש הזה צריך לשאול שאלה יסודית אחת: בסופו של דבר, מי שמעיין בפסוקים לא מוצא שום הבדל בהתייחסות בין בית יעקב לבני ישראל! היכן מצינו את ההבדל בגישה בתוך הפסוקים עצמם? התשובה היא, כנראה, שיש לחלק את הפסוקים הללו לשתיים: החלק הראשון מתייחס לבית יעקב. כאן אומר הקב"ה "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". אלו הדברים הרכים שנאמרים באהבה. החלק השני הוא הדברים הקשים: "וְעַתָּה (נשמע כמו איום!) אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" - כאן מדובר בדרישה מישראל, ולכן הסיכום של שני הפסוקים האחרונים הוא "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
בפסוק הראשון הקב"ה מתאר את האהבה לישראל, שמכוחה באנו עמו בברית, ובפסוק השני המחויבות שלנו בברית זו. וכמו שקשר זוגי לא יכול להתחיל ולהיגמר באהבה, וצריך גם מחוייבות - כך הקשר עם ה' לא מתבסס רק על "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב" - אלא גם על "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
5771 בת קול מהר חורב
חתונה היא אירוע של פעם בחיים. ואם מדובר בחתונה של מישהו שאינו מוגבל באמצעים, שבה יהיו נוכחים כולם, אך טבעי הוא שהחתונה לא תהיה אירוע קטן. חז"ל אומרים שמתן תורה היא החתונה של ישראל עִם הקב"ה. על הפסוק (שיר השירים ג, יא) "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ" אמרו חז"ל (משנה תענית ד, ח): "ביום חתונתו – זה מתן תורה".
ובכן, מחר נקרא על החתונה הזו ועל כל האפקטים שהיו בה: קולות, ברקים, ענן וכו'. ואולם, מימרה אחרת של חז"ל (ילקוט שמעוני תורה רמז קמח) גורסת שאולי היה עדיף דוקא לעשות חתונה צנועה: "לוחות הראשונות על ידי שניתנו בקולות - נשתברו, אבל לוחות אחרונות, שנאמר 'ואיש לא יעלה עמך' – נתקיימו". למה, אם כן, לא עשה הקב"ה מראש את מתן התורה בטקס צנוע – שאליו יוזמנו רק המכובדים, וכל העם ימתינו בתחתית ההר, וכך יישארו הלוחות לנצח?
התשובה היא, כמובן, שהמטרה של מעמד הר סיני אינה רק הלוחות. ביום הזה קרו מספר דברים: ראשית, זו היתה הפעם היחידה בהסטוריה שבה ה' התגלה לעם שלם. "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ... הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי" (דברים ד, לב-לג).
שנית, זה היה היום שבו נכרתה ברית דו-צדדית בין ישראל לקב"ה. זהו יום חתונתו של הקב"ה.
הדבר השלישי הוא שזה היה היום שבו נמסרו עשרת הדיברות. לפי חז"ל עשרת הדיברות היו מיועדים מלכתחילה לא רק לעם ישראל אלא גם לשאר העמים. לאחרונה למדנו כמה מלים בערבית: נאכבה, נאכסה, וכו'. אני מאחל לעצמנו שנזכה ללמוד עוד הרבה מלים כאלה בערבית... ובכן, אולי הערבים צריכים לקרוא לשבועות יום הבאסה... אילו הם היו יודעים מה שהם הפסידו באותו יום, אין ספק שהיינו צפויים לראות מהומות גדולות מאוד מחר.
נחלקו הפרשנים מה המיוחד בעשרת הדיברות. הרי אלו אינן המצוות החמורות ביותר בתורה, ולא ברור, לכאורה, למה 'לא תענה ברעך עד שקר' או 'לא תחמוד' נכנסו לעשרת הדיברות, ואילו 'ואהבת את ה' א-לוקיך' או 'ואהבת לרעך כמוך' לא. רס"ג מסביר שהם היסודות שמהם משתלשלות כל שאר המצוות, והוא אף כתב שיר שבו הוא מפרט כיצד משתלשלת כל מצוה. לכן אנחנו קוראים ליום הזה חג מתן תורה – ולא רק חג מתן עשרת הדיברות, כי כל התורה כולה ניתנה לנו ביום הזה.
ואולם, חז"ל (אבות ד, ב) אומרים שמתן התורה אינו עניין חד פעמי שהתרחש לפני 3,323 שנה, אלא מהלך תמידי שמתרחש כל הזמן: "אמר ר' יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף".
בברכות התורה אנחנו לא אומרים רק "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" בלשון עבר, אלא גם "ברוך אתה ה' נותן התורה" – בזמן הווה. התורה ניתנת כל יום מחדש, וכל אדם יכול לשמוע את אותה בת קול שיוצאת מהר סיני עד היום.
מעניין שר' יהושע בן לוי משתמש בביטוי 'הר חורב' ולא 'הר סיני'. חז"ל (שבת פט, ב) אומרים שהמלה 'חורב' רומזת לכך שירד ממנו חורבן לאומות העולם, מכיון שהם סירבו לקבל את התורה. בכל יום יוצאת בת קול שאומרת שהחורבן הזה אינו רק חורבן לאותם גויים שסירבו לפני שלושת אלפים שנה לקבל את התורה, אלא גם לכל אחד ואחד שאינו עוסק בתורה. כל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. למה הוא נקרא נזוף? חז"ל אומרים (משנה סנהדרין ג, ה) שאדם שלא מדבר עם חברו שלושה ימים מפני איבה נקרא שונאו.
כשאדם כועס על חברו, יש לו שלוש אפשרויות: הוא יכול להסתיר את כעסו, ולדבר עם חברו בצורה יפה ומנומסת. הוא יכול לומר לו בפירוש מה הוא חושב עליו. והוא יכול גם להתעלם מהחבר הזה.
אומרת התורה שרק הדרך השניה היא הנכונה. מי שלא מדבר עם חברו שלושה ימים מתוך איבה כבר מוגדר שונא, ועובר על הלאו של "לא תשנא את אחיך בלבבך". יתרה מזו: לדעת ר' יהודה אדם כזה אף חשוד לעבור על אחד מעשרת הדיברות ולהעיד שקר בבית הדין!
כך גם מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. אם עברו שלושה ימים שבהם לא למדת תורה, הרי זה כאילו התורה כועסת עליך. חז"ל אומרים (ב"ק פב, א) שהנביאים תיקנו לישראל לקרוא בתורה בימי שני וחמישי כדי שלא יעברו שלושה ימים בלי תורה. כל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. הרי התורה, כאמור, ניתנת כל יום מחדש, ואם אתה לא עסקת בתורה שלושה ימים, הרי בשלושת הימים האלה התורה התקדמה ואתה נשארת מאחור!
בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב, ומה שנדרש מאיתנו הוא לכרות אוזן לאותה בת קול, לשמוע את התורה המתחדשת בכל יום, וע"י זה לאהוב אותה.
