Šmini aceret a Simchat Tora - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
הקפות והושענות
יש הרבה דמיון בין ההושענות שנעשו הבוקר - בהושענא רבה, לבין ההקפות שנעשות בשמחת תורה: בשניהם אנו נוהגים להוציא את ספרי התורה מהארון ולהקיף את הבימה שבע פעמים. אך יחד עם זאת יש גם כמה הבדלים:
- בהושענא רבה האוירה היא של תפילה וזעקת 'הושע נא', ואילו בשמחת תורה האוירה היא של שמחה וריקודים.
- בהושענא רבה, האנשים שאחזו את ספרי התורה היו על הבימה ואנחנו הקפנו אותם עם הלולבים, ואילו בשמחת תורה האוחזים בספרי התורה רוקדים יחד איתנו מסביב לבימה.
- בהושענא רבה מי שאין לו לולב ואתרוג אינו מקיף את הבימה, ואילו בשמחת תורה רוב המקיפים אינם אוחזים כלום בידיהם (חוץ מאשר את הילדים הקטנים שלהם...)
חג שמחת תורה הוא הסיום של חגי תשרי. חודש תשרי הוא החודש הראשון בשנה, ולכן באופן טבעי כל החגים שבחודש הזה פונים אל השנה החדשה: הסימנים שאכלנו בראש השנה, התפילות בימים הנוראים, ההושענות ותפילת הגשם - כולם מופנים אל השנה הבאה בתקוה שהשנה הזו תהיה שנה ברוכה, ו"תחל שנה וברכותיה".
ואולם, התורה (שמות כג, טז) מגדירה את חג הסוכות (שהוא האחרון בחגי תשרי!) כחג שסוגר את השנה הקודמת, ולא כחג שפותח את השנה החדשה: "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה". החג נקרא חג האסיף, מכיון שבו סיימנו לאסוף את כל פירות הקיץ, והתורה מגדירה אותו כחג שנעשה בצאת השנה. גם מצוות הקהל, שהיתה נעשית בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, הוגדרה בתורה (דברים לא, י): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת". גם שמחת תורה היא החגיגה על סיום קריאת התורה שנעשה במשך כל השנה שעברה. מכל הדברים הללו מוכח שאנחנו עדיין נמצאים בסיומה של השנה הקודמת, ולא בתחילתה של השנה החדשה!
התשובה היא ששלושת השבועות הללו הם בעלי תפקיד כפול: מצד אחד הם סוגרים את השנה הקודמת, אבל מצד שני הם פותחים את השנה הבאה. ר' יואל בן נון (בקובץ 'בראש השנה יכתבון' עמ' 13) כותב שראש השנה אינו יום אלא תקופה - והיא משתרעת על פני 22 יום בדיוק. הסיבה היא ששנה חקלאית היא בת 365 ימים, ואילו שנים עשר חודשי ירח הם רק 354 ימים, כלומר שישנו הפרש של 11 יום בין שנה חקלאית לשנה רגילה שלנו. לכן, אם התחילה שנה בא' בתשרי, הרי ששנת החמה הבאה תתחיל בי"א בתשרי, והשנה שאחריה תתחיל בכ"ב בתשרי. השנה שאחריה כבר תבוא, מן הסתם, אחרי שנה מעוברת, ותתחיל שוב בא' בתשרי.
כלומר שכל התקופה - מראש השנה ועד היום - היא גם סיום של השנה הקודמת, וגם ההתחלה של השנה הנוכחית. ההושענות מסמלות את התקוות והתפילות לשנה הבאה, ואילו ההקפות הן החגיגות של סיום השנה החולפת. מכאן נחזור לשלושת המאפיינים של ההקפות בניגוד להושענות:
בהושענות, כאמור, האוירה היא של תפילה וזעקה, ועינינו נשואות אל השנה הבאה. אבל בהקפות, אנחנו שרים ורוקדים עם ספרי התורה, ושמחים על כך שזכינו שוב לסיים את קריאת התורה.
אמנם רוב החגיגות שאנחנו רגילים לעשות הן של התחלות חדשות: לידה, בר מצוה, אירוסין, חתונה וכו', אבל האמת היא שכשמשהו חדש רק מתחיל קשה לשמוח באמת, כי אתה עוד לא יודע איך זה יתפתח. השמחה הגדולה צריכה להיות כשמשהו הסתיים. הסיבה לשמחה של חג הסוכות - יותר מאשר שאר החגים - היא בגלל שבחג זה אנו מסיימים לאסוף את הפירות, כפי שנאמר בתורה (דברים טז, יג - טו): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". כך גם השמחה של שמחת תורה היא על כך שסיימנו שוב את קריאת התורה.
ההבדל השני הוא שבהושענות אנו מקיפים את ספרי התורה עם הלולבים, ובהקפות ספרי התורה רוקדים איתנו. הסיבה היא שהיום השמחה היא בגלל התורה, ולכן היא נמצאת איתנו בריקודים.
אבל יש הבדל נוסף בין ההקפות להושענות: בעוד בהושענות מי שאין לו לולב אינו מקיף את הבימה, הרי שבהקפות כולם רוקדים, למרות שרק מעטים באמת אוחזים בתורה. יש בכך רמז לעובדה שהשמחה שלנו בחג זה אינה רק על התורה שלמדנו באופן אישי, אלא השמחה היא של כלל ישראל על התורה. אומרים שזו הסיבה שחתן תורה נקרא חתן: גם אם הוא כמו חתן חסידי שמעולם לא נפגש עם הכלה לפני כן, הוא יכול לשמוח ולרקוד, מתוך תקוה שאח"כ הוא יכיר אותה...
5771 נאמנותו של משה
סוף סוף נגמרה ההקפאה. כבר תקופה ארוכה ששום דבר לא זז, והנה עכשיו סוף סוף דברים מתחילים לזוז. אני מתכוון, כמובן, לפרשת השבוע: לפני כמעט שלושה שבועות בתפילת מנחה התחלנו לקרוא את הפרומו של פרשת וזאת הברכה, אבל רק מחר סוף סוף נקרא את הפרשה עצמה.
משה רבנו נמצא ברגעים האחרונים של חייו. במשך ארבעים השנים האחרונות הוא טרח והכין את עצמו ואת העם כולו לקראת הכניסה לארץ, אך בשנה האחרונה נודע לו שהוא עצמו לא יזכה להיכנס. כל תחנוניו לא הועילו, והקב"ה אינו מוכן להכניסו. וכל זאת למה? - כי היה אירוע שבו בני ישראל התנהגו לא יפה ומשה לא הגיב כפי שהיה מצופה ממנו. אני חושב שזו סיטואציה שמוכרת להרבה אנשים: מישהו אחר עשה מעשה רע או אמר משהו שפגע בי, וכתוצאה מכך הגבתי באופן מוגזם ובלי שיקול דעת, וכתוצאה מכך קרה נזק. את מי אני אאשים על הנזק? סביר להניח שאזקוף לפחות חלק מהנזק על אותו אדם שגרם לי להגיב כך. הרי אם הוא לא היה עושה את מה שהוא עשה לא הייתי מגיב כך! אבל משה רבנו, ברגעים האחרונים של חייו, לא רק שאינו כועס על ישראל, אלא שהוא אף מברך אותם. הוא נמצא במצב רוח מרומם, אין בו כעס על מה שהיה, שהרי אמרו חז"ל (סוטה לח, ב) שרק מי שהוא טוב עין יכול לברך, ומשה רבנו מסוגל גם בעת שהוא מתחיל לשאת את עונשו לראות את התכונות הטובות בכל אחד מהשבטים, ולברך אותם בהתאם לתכונותיהם.
ואולם, גם בעת הברכות הוא אינו שוכח לרגע אחד את האירוע הזה. הוא אפילו מזכיר זאת בברכתו, אם כי באופן מפתיע. בעת הברכה לשבטו, שבט לוי, אומר משה: "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה". הוא מזכיר את שבט לוי כשבט שהתנסה במי מריבה. יתרה מזו: תרגום אונקלוס על הפסוק הזה אומר: "בְּחַנְתָּהִי עַל מֵי מַצוּתָא וְאִשְׁתְּכַח מְהֵימָן" - כלומר שהקב"ה ניסה את שבט לוי על מי מריבה והוא עמד בנסיון! וכמובן שצריך לשאול: האם יש כאן עמידה בנסיון או כשלון? הרי לכאורה משה ואהרון נכשלו כשלון חרוץ, ומהי כוונת התרגום?
אגב, גם בהושענות שאמרנו היום, בעודנו מזכירים את האנשים שבזכותם אנחנו מבקשים גשמים בשנה הקרובה, נאמר על אהרון המשפט: "לְמַעַן צָדַק הֱיוֹת לְךָ לְכֹהֵן, כְּחָתָן פְּאֵר יְכַהֵן, מְנֻסֶּה בְמַסָּה בְּמֵי מְרִיבַת מַיִם, לְהָהָר הַטּוֹב, הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָא". וגם בתפילת הגשם, שאותה נאמר מחר, אנחנו מזכירים את משה ואומרים: "זְכוֹר מָשׁוּי בְּתֵבַת גֹמֶּא מִן הַמַּיִם, נָמוּ דָּלֹה דָלָה וְהִשְׁקָה צֹאן מַיִם. סְגוּלֶיךָ עֵת צָמְאוּ לַמַּיִם, עַל הַסֶּלַע הָךְ וַיֵּצְאוּ מַיִם, בְּצִדְקוֹ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם". כיצד מזכירים אנו דוקא את חטאם של משה ואהרון כשאנחנו מבקשים גשמים? ומהי כוונתו של אונקלוס שהם עמדו בנסיון?
יש שהסבירו שאין הכוונה למי מריבה, אלא להכאה על הצור המתוארת מיד לאחר קריעת ים סוף (שמות יז, א-ז), שם כתוב: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה", ושם באמת נצטוה משה להכות בסלע ועשה כפי שנצטוה. הבעיה בהסבר הזה היא ששמו של אהרון בכלל לא מוזכר בכל הסיפור ההוא, ואף המלה 'סלע' לא מוזכרת שם אלא רק המלה 'צור', ולכן קשה לומר שההושענות, תפילת הגשם או דבריו של משה מכוונים לאותו אירוע.
שמעתי מראש הישיבה שלי, הרב רבינוביץ, הסבר לכך: מדוע הכה משה בסלע למרות שהוא נצטוה לדבר אליו? - אומר רש"י (במדבר כ, יב) שאם משה היה מדבר אל הסלע, היתה בזה תוכחה לישראל: "שאילו דברתם אל הסלע והוציא מים, הייתי מקודש לעיני העדה, ואומרים: מה סלע זה, שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו". משה ואהרון ידעו שאם הם ידברו אל הסלע ויצאו מים ייווצר קיטרוג גדול על ישראל כל פעם שהם לא ישמעו בקול ה', ולכן העדיפו למסור את נפשם לטובת עם ישראל. לפי זה עמדו משה ואהרון בנסיון של מסירות נפש כלפי עם ישראל. לא רק מסירות גוף, אלא מסירות נפש ממש: הם הסכימו למסור את נפשם ולעבור עבירה חמורה, כדי להציל את עם ישראל מקיטרוג. את הזכות הזו של משה ואהרון אנחנו מזכירים בעת שאנחנו מבקשים על הגשמים. זה מסביר גם את היכולת של משה לשמוח ולברך את ישראל ברגעיו האחרונים: הוא בסך הכל משלם את המחיר שאותו הוא הסכים מראש לשלם. כשאדם נאלץ לשלם קנס הוא עצוב, אבל כשהוא משלם על חפץ שאותו הוא רצה לקנות, הוא שמח.
אך גם אם לא נקבל את ההסבר הזה, ונסביר - כפי שהסבירו אחרים - שמשה הכה בסלע בגלל שהוא כעס - עדיין יש כאן נסיון שמשה עמד בו בגבורה, והוא הנסיון כיצד הוא יגיב אחרי שהוא נענש: האם יהיה בו כעס על ישראל, או שהוא יוכל להמשיך להסתכל על עם ישראל בעין טובה ולברך אותם. פרשת וזאת הברכה מלמדת אותנו שמשה, העניו מכל אדם, לא רק שאינו כועס על ישראל, אלא שהוא מסתכל עליהם בעין טובה ומברך אותם, ובזכות הענוה הזו אנו מבקשים את הגשמים.
5772 וַיַּרְאֵהוּ ה'... אֶת הַגִּלְעָד
אין דבר מרגש יותר. כל-כך הרבה זמן עבר, אבל מתברר שהייסורים והתלאות לא היו לשוא. מהרגע שהוא יצא ממצרים, הוא ודאי ספר את השניות עד לרגע שבו הוא יראה את הארץ. משה רבנו זכה למה שלא זכו אהרון ומרים. רק הוא זוכה לראות בעיניו את ארץ ישראל: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ... וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן, וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה... וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים". הוא רואה את כל הארץ, ואפילו יכול לזהות בעיניו את נחלות חלק מהשבטים. אמנם ניתן היה להסתפק, אולי, במלים: "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ", אבל האריכות הגדולה הזו מביעה את ההתרגשות הגדולה של משה, ואת גודל הרגע שבו ארץ ישראל – משאת חייו של משה – פרושה לפניו כשמלה.
מבין כל חבלי הארץ המוזכרים בפסוק, איזור אחד שונה מהאחרים: הגלעד. הקב"ה אומר למשה, בזמן התצפית על הארץ: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר". זה נכון לגבי כל מה שעומד לנגד עיניו של משה חוץ מאשר הגלעד. משה כבר כבש את איזור הגלעד, ואפילו נתן אותו לבני מנשה, כפי שהעידה התורה: "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה". לגבי הגלעד אי אפשר לומר "וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר".
כאשר משה מתחנן בפני ה' להיכנס לארץ, הוא נענה בסירוב עיקש: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ", ובאופן ברור יותר: "כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". איך אפשר להבין את זה שכל תפילותיו ותחינותיו של אדון הנביאים, של האיש שהצליח בתפילותיו להציל את עם ישראל כך-כך הרבה פעמים, לא הועילו?
לעולם לא אשכח את אותה שבת קשה, בימים אלו לפני שבע עשרה שנה, לאחר חטיפתו של נחשון וקסמן הי"ד. האולטימטום שהציבו המחבלים היה אמור לפקוע בליל שבת, ובאותו שבוע ביקשה אמא שלו, אסתר וקסמן, מכל משפחה להדליק נרות ולהתפלל להשבתו בשלום הביתה. היתה תחושת אחדות נפלאה בעם, שהתרכז רק בנושא זה. רבבות נשים הדליקו נר נוסף להצלתו. פרקי תהלים רבים מספור נאמרו. בכל בתי הכנסת נשאו תפילות מיוחדות. ובכל זאת, הסוף המר היה שנחשון נרצח, וביחד עמו נהרג גם סרן ניר פורז הי"ד, שהיה בכוח שניסה להצילו. כשנודעה הבשורה המרה, היתה תחושה קשה מאוד, שכל התפילות לא הועילו, וכל תחושת האחדות היתה לשוא. בראיון מצמרר עם יהודה וקסמן, אביו של נחשון, הוא נשאל האם כל התפילות היו לשוא. תשובתו הבלתי-נשכחת היתה: "גם אבא לפעמים אומר לא". גם משה רבנו יודע לקבל את תשובתו השלילית של הקב"ה ולהמשיך הלאה. אתמול זכינו, ברוך ה', גם לתשובה חיובית עם חזרתו של גלעד שליט.
משה רבנו, אם כן, קיבל תשובה שלילית. אבל אולי אפשר להסתכל על הדברים אחרת. מיד אחרי שמשה התחנן לקב"ה להיכנס לארץ ולראות אותה, עונה לו הקב"ה: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ". אני מבין למה צריך משה להסתכל ימה וצפונה ותימנה, אבל לשם מה הוא צריך להסתכל מזרחה? הרי הוא נמצא בגבולה המזרחי של הארץ!?
התשובה היא שהקב"ה אומר למשה שבעצם בקשתו התמלאה. משה חשב, אולי, שכדי להיכנס לארץ ישראל צריך לעבור את הירדן, אבל הקב"ה גלגל את הדברים באופן כזה שגם בלי לעבור את הירדן אפשר להיכנס לארץ. משה רבנו מצא את עצמו בתוך ארץ ישראל, ואף נקבר בארץ ישראל, כפי שהוא העיד בברכתו של שבט גד: "כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן". אומר הקב"ה למשה: אתה רוצה להיות בארץ ישראל? שא עיניך לכל הצדדים ותראה שבעצם הגשמת את בקשתך. הכל עניין של הסתכלות. כאשר נפרדו לוט ואברהם, נאמר בתורה (בראשית יג, יב): "אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר". האם זה אומר שלוט לא ישב בארץ כנען? הרי נאמר בתורה (בראשית י, יט) במפורש: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן... בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע"! חמש ערי הכיכר הן חלק מארץ כנען! אלא, שאפשר לשבת באופן פיזי בארץ כנען, אבל לא להיחשב כיושב בארץ כנען. לוט בחר את ערי הכיכר בגלל שבעיניו זה היה "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר". מי שמסתכל כך על ארץ ישראל, גם אם הוא גר כאן באופן פיזי, אינו נחשב יושב בארץ. אבל משה רבנו עולה לראש הפסגה וצופה לכל הכיוונים, והוא מבין: הוא נמצא בארץ ישראל. ה' שמע את תפילתו.
ביומו האחרון של משה הוא צופה לכל הכיוונים: "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן, וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה... וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים". הגלעד, שאותה הוא כבר כבש, היא חלק מארץ ישראל. משה מבין שלפעמים הקב"ה מגשים את משאלותינו באופן שאנחנו לא תכננו, אבל זה ודאי האופן הטוב לנו ביותר.
