Z Judaismus

Tento text napsal rav Jaron Ben David a upravil Jan Divecký

Obsah 1 ביבליוגרפיה יהודית 1.1 שיעור ראשון: מבוא למקרא 1.2 שיעור מס' 2 - מפרשי התנ"ך 1.3 שיעור מס' 3 - המשנה והגמרא 1.4 שיעור מס' 4 - השתלשלות ההלכה 1.5 שיעור מס' 5 - מחשבה ומוסר

ביבליוגרפיה יהודית

שיעור ראשון: מבוא למקרא

ישנם עשרים וארבעה ספרים בתנ"ך. המקור למספר זה הוא מתקופת התנאים. ואלו הם:

תורה נביאים כתובים בראשית יהושע איוב שמות שופטים תהלים ויקרא שמואל משלי במדבר מלכים רות דברים ישעיהו שיר השירים

ירמיהו קהלת

יחזקאל איכה

תרי עשר אסתר

דניאל

עזרא ונחמיה

דברי הימים

החלוקה לתורה נביאים וכתובים היא חשובה גם מבחינה הלכתית, ויש לכך השלכות רבות. למשל: תורה קדושה יותר מנביאים, ונביאים מכתובים. לכן המוכר תורה לא יקנה בכסף ספרי נביאים (משנה, מגילה ג, א). לכן מניחים ספרי תורה על נביאים, ולא הפוך. הפטרה יכולה להיעשות רק מספרי נביאים. חשוב גם לדעת מה מוגדר כספר אחד, ומה לא (שמואל, מלכים, תרי עשר) מכיון שמותר לדלג בהפטרה בתוך אותו ספר, אך לא מספר לספר אחר. השלכה נוספת היא לעניין פסוקים שאותם אפשר לומר במוסף של ראש השנה, שבה אומרים פסוקים למלכויות זכרונות ושופרות, מהתורה, מכתובים1, מנביאים ושוב מהתורה. לכן חשוב לדעת מה מהתורה ומה מהנביאים ומה מהכתובים. לגבי התורה, אין הרבה מה להוסיף. סדר הספרים הוא כרונולוגי, ומשה רבינו כתב את כל הספרים, מפי ה'. ואולם, יש להעיר לגבי שמונת הפסוקים האחרונים של התורה, שבהם כתוב שמשה רבינו מת, שנחלקו בגמרא (בבא בתרא טו,א) מי כתב אותם. וכך מופיע שם: דתניא: "וימת שם משה עבד ה'" (דברים לד) - אפשר משה חי וכתב "וימת שם משה?" אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה, ואמרי לה ר' נחמיה; אמר לו ר' שמעון: אפשר ס"ת חסר אות אחת? וכתיב: "לקוח את ספר התורה הזה!" (דברים לא) אלא, עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע לגבי סדר הספרים בנביאים יש לבדוק שלושה דברים: מה הם הספרים, מהו הסדר הנכון ביניהם, ומי כתב אותם. הגמרא, באותה סוגיה בבבא בתרא, אומרת כך: "ת"ר, סדרן של נביאים: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר" ברייתא זו עונה לנו קודם כל על השאלה מה הם הספרים. שמואל ומלכים נמנים כספר אחד. החלוקה לשמואל א-ב, ומלכים א-ב היא מאוחרת יותר, ומקורה בנצרות. תרי עשר נמנים גם הם כספר אחד, למרות שהם נכתבו בתקופות שונות, מכיון שכל אחד בפני עצמו הוא קטן. לגבי סדר הספרים יש להעיר כי בדפוסים שלנו מופיע סדר אחר בשלושת הנביאים האחרונים. אצלנו מופיע: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל. זהו גם הסדר ההגיוני, כפי שאומרת הגמרא באותו מקום: "מכדי ישעיה קדים מירמיה ויחזקאל, ליקדמיה לישעיה ברישא!". ותשובת הגמרא היא שבאמת כאן חורגים אנו מהסדר הכרונולוגי שהתחיל בתורה, והסתיים בסוף ספר מלכים. עכשיו עוברים אנו לסדר ענייני. ספר מלכים מסתיים בפורענות. (אמנם הסוף של הספר עוסק בנחמה קטנה, של הוצאת יהויכין מהכלא, אך אין זו נחמה באמת). ספר ירמיהו כולו פורענות (גם בו, כמובן, יש נחמות, אך הן מועטות). ספר יחזקאל תחילתו פורענות וסופו נחמה, וספר ישעיהו כולו נחמה (אמנם גם הוא מתחיל בפורענות, וזו ההפטרה שאנו קוראים בשבת שלפני תשעה באב, שבת חזון, אך רובו של הספר נחמה). הדפוסים היום, שוב, בהשפעת הנצרות, סידרו את הספרים לפי הסדר הכרונולוגי, ונראה שגם בדורות מאוחרים יותר לא הוחזר המצב לקדמותו כי אין בזה נפקא מינה. יכול להיות שהסיבה לסדר המודפס היא לא רק הסיבה הכרונולוגית, אלא גם מספר הפרקים. ואמנם חלוקת הפרקים היא נוצרית, ובמספר הפסוקים ירמיהו גדול יותר מישעיהו, אך כיון שהנוצרים אחראים לסדר זה, אולי הגורם הוא מספר הפרקים. יש לציין כי ישנו ספר בשם ילקוט שמעוני, שנכתב בימי הביניים ע"י ר' שמעון, רבה של פרנקפורט, ששם אמנם הסדר המודפס הוא הסדר שלנו, אך סדר הרמזים הוא לפי הסדר של הברייתא. הסדר בתוך תרי עשר אינו ברור, ונראה שהוא מורכב משלושה גורמים: זמן, גודל, וקשר אסוציאטיבי (כמו בין סוף יואל לתחילת עמוס - ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו).

לגבי השאלה מי כתב את הספרים, אומרת שם הברייתא: יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה; שמואל כתב ספרו ושופטים ורות; דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים: ע"י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע"י משה, ועל ידי הימן, וע"י ידותון, ועל ידי אסף, ועל ידי שלשה בני קרח; ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות; חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת; אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד"ג סימן) יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר; עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו. מסייעא ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב: לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. ומאן אסקיה? נחמיה בן חכליה. לפי הברייתא הזו, א"כ, יהושע כתב את ספרו, מלבד הסוף שנכתב ע"י אלעזר. אמנם בסוף הספר גם אלעזר עצמו מת, אך אומרת הגמרא, שאת זה כבר כתב פנחס. פנחס עצמו חי שנים רבות, כנראה, כי הוא מופיע גם בסוף ספר שופטים בפרשת פילגש בגבעה, אך יש לציין שפרשה זו אין מקומה בסוף הספר מבחינה כרונולוגית. שמואל כתב את ספר שופטים ואת ספר שמואל עד מותו, ואח"כ המשיכו את זה גד החוזה ונתן הנביא. יש לציין שכאן כבר לא מדובר רק על סוף הספר, אלא על יותר ממחצית הספר! ספר מלכים נכתב ע"י ירמיהו, כמו גם ספר ירמיהו (יש לציין כי סוף ספר ירמיהו, מפרק נב ואילך, אכן מקביל לספר מלכים). ספר ישעיהו נכתב ע"י חזקיה וסיעתו, והם גם הללו שכתבו את הספרים המיוחסים לשלמה. הוא כנראה כתב או אמר את מרבית הדברים, אך הם שסידרו את הדברים כספר. מדוע הברייתא מייחסת זאת דוקא לחזקיה וסיעתו? בספר משלי (כה, א) אכן מופיע הפסוק: "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה". ברור שהספר הזה לא נכתב כמות שהוא בידי שלמה, שחי מאות שנים לפני כן. לכן אומרים חז"ל שאת כל הספרים של שלמה ערכו חזקיה וסיעתו. ספר יחזקאל, כמו גם תרי עשר, נכתבו בתקופה מאוחרת יותר, ע"י אנשי כנסת הגדולה, שזה לאחר בניין הבית השני. כנראה שחז"ל לא רצו להגיד שהנביאים עצמם כתבו את הספרים, מלבד מי שידוע לנו שכתב דברים נוספים, כמו שמואל שכתב את ספר שופטים, וירמיהו שכתב את מגילת איכה. ספר תהלים נערך ע"י דוד, אך המזמורים נכתבו ע"י עשרה אנשים. כאן יש לציין שבמקורות אחרים העשרה הם אנשים שונים, ולפי אחד המקורות נמנה גם עזרא. מה שמוכיח שאו שהדברים נאמרו בנבואה, או שהוא ערך רק את רוב המזמורים ולא את הספר בצורתו הסופית. זה יסביר את הימצאותם של מזמורים כמו "על נהרות בבל" וכו'.

סדר הכתובים, ע"פ הברייתא שם, הוא: רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות, דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים. מסתבר שכאן כבר חזרנו לסדר הכרונולוגי, כפי שמעידים חז"ל. מלבד איוב, שאין אנו יודעים בכלל מתי או היכן היה, הרי ששאר הספרים אכן מסודרים לפי סדר כרונולוגי. אמנם גם כאן, יש הבדלים בין הסדר המופיע שם לסדר המופיע בדפוסים שלנו. ראשית, המדפיסים הכניסו את חמש המגילות לקובץ אחד. וכאן המקום להעיר: אמנם הבדלים מסויימים, כאמור, הושפעו מהנצרות, אך הבדל גדול אחד ישנו בין הדפסות הנצרות לבין התנ"ך שלנו. בדפוסים הנוצריים, מגילת רות הוכנסה לפני ספר שופטים או לתוכו, כיוון שהיא עוסקת באותה תקופה. אצלנו, זה חלק מהכתובים ולא חלק מהנביאים. פה כבר ישנה נפקא מינה, מכיון שספרי כתובים יש בהם פחות קדושה מספרי נביאים. לכן בזה לא התפשרו המדפיסים, ובכל התנ"כים היהודיים מגילת רות מופיעה עם המגילות, בכתובים. דברי הימים (שוב, החלוקה לדהי"א ודהי"ב היא של הנוצרים) מופיע כאן אחרון, וכן ברוב הדפוסים, מכיון שהוא מסכם את כל ההסטוריה עד שיבת ציון, אך בדפוסים מסויימים הוא מופיע דוקא בראש הכתובים. עזרא ונחמיה הם ספר אחד, וגם כאן החלוקה לשני ספרים היא על-פי דעת הנוצרים. דוקא בעניין זה אמרו חז"ל (סנהדרין צג, ב) שספרו של נחמיה לא נקרא על שמו, מפני שהחזיק טובה לעצמו, או מפני שסיפר בגנותם של ראשונים. הזכרנו את דברי חז"ל (שמקורם עוד בתקופת התנאים) שישנם כד ספרים, אך יש לציין שיוסף בן מתתיהו, בספרו 'נגד אפיון' כותב שאין חולק על עשרים ושניים ספרי התנ"ך. משמע שבתקופתו היה ברור שישנם רק עשרים ושניים ספרים! אפשרות אחת היא לומר שכיון שהחיבור הזה לא נועד ליהודים, הוא כתב את הדברים 'לשיטתם', שישנם רק עשרים ושניים ספרים, כי מגילת רות היא חלק מספר שופטים, ומגילת איכה היא חלק מספר ירמיהו. אפשרות נוספת להסביר דברים אלו תלויה בשאלה מתי נחתם התנ"ך. תחושת התמעטות הדורות אופיינית מאוד ליהדות. במשך פעמים רבות בהסטוריה היהודית חש עצמו דור מסויים כי כבר אין הוא כמו הדור שלפניו. אנו נראה דוגמאות רבות כאלו במהלך השיעורים שלנו. כך קרה גם בזמן הבית השני. רק לפני שנים לא רבות נכתבו הספרים אסתר, דניאל, עזרא ונחמיה ודברי הימים, וכבר מרגישים גדולי הדור שיש להפריד בין הספרים שייכתבו מעכשיו, לבין ספר התנ"ך. בתקופה זו כבר נכתבו ספרים חדשים, כגון ספר בן סירא, וספרי המקבים, וחז"ל רצו להפריד ביניהם לבין ספרי הקודש. ואולם, כשהתחיל הדיון בין הרבנים אלו ספרים ייחשבו בכתבי הקודש ואלו לא, לא היתה תמימות דעים בנושא. וכך מתואר בגמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים. למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה והאמר שמואל אסתר ברוח הקודש נאמרה נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתוב. מיתיבי רבי מאיר אומר קהלת אינו מטמא את הידים ומחלוקת בשיר השירים. רבי יוסי אומר שיר השירים מטמא את הידים ומחלוקת בקהלת. רבי שמעון אומר קהלת מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל אבל רות ושיר השירים ואסתר מטמאין את הידים הוא דאמר כרבי יהושע. כלומר, שהספרים קהלת, שיר השירים ואסתר, היו נתונים במחלוקת האם הם בכלל כתבי קודש או לא. לגבי קהלת כתוב שדעתם של בית שמאי היא שאין הוא אחד מכתבי הקודש, וידוע לגבי יוסף בן מתתיהו שהוא היה מושפע מאוד מדעתם של בית שמאי, ואולי גם בזה הוא סבר כמוהם, וזו עוד סיבה לכך שהוא מונה רק עשרים ושניים ספרים. כתוצאה מההחלטה התקיפה של חז"ל על חתימת התנ"ך, החל ויכוח על טיבם של הספרים החיצוניים. כנראה שהיו כתות שהאמינו מאוד בקדושתם של הספרים החיצוניים, וכנגדם אמרו חז"ל (סנהדרין צ, א) שכל הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא. כיום רבו הפוסקים המתירים לעסוק בספרים אלו.

במדרשה ניתן למצוא את התנ"ך בעברית, באנגלית (ארטסקרול וגם הוצאה נוצרית), ואת התורה גם בצ'כית.

שיעור מס' 2 - מפרשי התנ"ך

גם לאחר שנחתם התנ"ך, לא חדל עם הספר מלכתוב ספרים. הספרות היהודית רק הלכה וגדלה. חלק מהספרים היו בסגנון התנ"ך, ואלו הם הספרים החיצוניים שעליהם דיברנו בשיעור הקודם. סוג אחר של ספרים, שבשלב זה עדיין לא נכתב, הוא התורה שבעל פה. בנושא זה נרחיב את הדיבור בשיעור הבא. סוג שלישי, שהתפתח בעיקר מאוחר יותר, הוא הפרשנות על התנ"ך. כבר בתרגום אונקלוס, שנכתב בתקופת התנאים (מיד אחר חורבן הבית) ישנה פרשנות על התורה. ספרי הנ"ך לא תורגמו בשלב זה. כל תרגומי התורה הקודמים לא נעשו ביוזמה יהודית. בכל מקרה, המגמות של התרגומים לא היו לפרש, אלא רק לתרגם ללשון המדוברת באותם ימים. במקביל, התפתח מאוד נושא המדרשים. גם בברייתות, וגם בגמרא, שבהם נעסוק בשיעור הבא, ישנם הרבה מאוד פירושים לתנ"ך. כמו כן נמצאים פירושים במדרשים תנאיים רבים. הקדומים שבהם הם מדרשי ההלכה: המכילתא (לספר שמות) הספרא (לספר ויקרא) והספרֵי (לספר דברים). אחריהם, בתקופת האמוראים, באו מדרשי ההלכה, מדרש רבה ומדרש תנחומא. במדרשה נמצאים מדרש רבה, מדרש תנחומא, ילקוט ראובני (שהוא לקט מאוחר יותר של מדרשים, שנתייחס אליו בהמשך) וכן ספר מודרני באנגלית, בשם THE MIDRASH SAYS, שמרחיב על המקרא לאור המדרשים. נדלג כמה מאות שנים, ונגיע למאה האחת עשרה, בצרפת. כאן חי רש"י, ר' שלמה יצחקי, וכתב את הפירוש הראשון המקיף על כל התורה. אמנם היו פרשנים שקדמו לו, אך פירושיהם לא היו בהיקף כזה. פירושו היה חדשני בעובדה שהוא פירש באופן פשוט ע"פ דבריהם של חז"ל בכל המקורות - במשנה, בגמרא, במדרשים השונים וכו'. את פירושו של רש"י ניתן למצוא במדרשה בחומשים הסטנדרטיים, במקראות גדולות, וגם באנגלית, בהוצאת ארטסקרול, ובתרגום מילולי בהוצאה של הרב שרפמן והרב בן ישעיה, וכן בהוצאת פלדהיים פירושו של רש"י הפך להיות אבן יסוד ביהדות. במקום שנים מקרא ואחד תרגום, שהיו קוראים את תרגום אונקלוס (מתקופת התנאים) הסכימו הרבה פוסקים שכיום אפשר לקרוא את פירושו של רש"י לתורה. מאות ספרים נכתבו על פירושו של רש"י, אבל אולי הידוע שבהם הוא ספרו הגדול של המהר"ל 'גור אריה'. הספר מגן על רש"י מפני המתקיפים אותו, ומסביר ומרחיב את פירושו של רש"י. גור אריה של המהר"ל נמצא במדרשה במסגרת הסט של ספרי המהר"ל, וגם בהוצאה החדשה של הרב הרטמן שמגיע מדי פעם לבקר בפראג. לאחר שפרץ רש"י את הדרך, התחילו ראשונים רבים להיכנס לפרשנות התורה. נכדו, רשב"ם, כתב פירוש שהתיימר להיות 'יותר פשט מהפשט של רש"י'. במדרשה מופיע פירושו של הרשב"ם בתוך חומש 'תורת חיים'. ר' אברהם אבן עזרא, רב ופייטן שחי בערך באותה תקופה בספרד, כתב את פירושו על התורה, בהזדמנויות שונות. יש טוענים שהוא כתב אותם תמורת כסף, היות והיה עני מאוד. הוא כתב גם פיוטים רבים, בהם 'כי אשמרה שבת' ו'צמאה נפשי'. הוא גם כתב פעם פיוט על מצבו האישי, וכתב שאילו היה הוא קברן, מלאך המוות היה שובת, ואילו היה מוכר נרות, העולם לא היה מחשיך יותר. פירושו על התורה במקומות מסויימים תקיף מאוד כלפי פרשנים אחרים, אך מקורי ומעניין מאוד. במדרשה ניתן למצוא את פירושו של הראב"ע בחומש מקראות גדולות, וכן את הפירוש הקצר והארוך בחומש 'תורת חיים' כמאה שנים אח"כ חי בפרובנס הרד"ק, ר' דוד קמחי, שכתב גם הוא פירוש לתורה. בפירושו מתמקד הרד"ק גם בענייני דקדוק, שבהם גם כתב ספרים נוספים. כמו רש"י, כתב הרד"ק פירוש לא רק על התורה, אלא על כל התנ"ך. במדרשה ניתן למצוא את פירושו של הרד"ק בחומש מקראות גדולות, וב'תורת חיים'. אחריו, חי בגירונדי, הרמב"ן. הרמב"ן משלב בפירושו בין קבלה ופשט, ופירושיו עמוקים מצד אחד, אך פשוטים להבנה מצד שני. הרמב"ן נמצא בחומש מקראות גדולות, ב'תורת חיים', ובמהדורה נפרדת. כמעט מאתיים שנים אחריו, באמצע המאה החמש עשרה, חי ר' יצחק אברבנאל. האברבנאל היה שר האוצר של מלך פורטוגל, אח"כ שר האוצר ושר הצבא של מלך ספרד, ובעת שגירשו את היהודים מספרד, מסופר שביקש המלך באופן אישי מדון יצחק אברבנאל להישאר, אך הוא סירב, וגלה ביחד עם עמו. משם הוא המשיך לאיטליה, וגם שם הכריחו אותו להיות שר האוצר של המלך. הוא מת בונציה ונקבר בפאדובה. פירושו לתורה ולנ"ך מסכמים את כל הפירושים שקדמו לו בצורה מקורית מאוד. הוא מחלק כל ספר ל'פרשות', (לא לפי החלוקה הנוצרית, אלא לפי חלוקה עניינית שלו), ולפני הפרשה הוא שואל עליה שאלות רבות, שעליהם הוא עונה מאוחר יותר תוך כדי הפירוש. רבים יצאו כנגד שיטה זו, שפעמים רבות משאירה בזכרון את השאלות, ולא את התשובות. במדרשה ניתן למצוא את פירושו של האברבנאל לתורה ולנ"ך בעברית. בעוד האברבנאל שייך לסוף תקופת הראשונים, באיטליה חי כחמשים שנה אחריו ר' עובדיה ספורנו, שכבר נחשב לאחד האחרונים. (החלוקה בין הראשונים לאחרונים שייכת יותר בתחום ההלכתי, שעליו נדבר בשיעורים הבאים). פירושו הוא קצר ותמציתי, אך לפעמים מוצאים בו דברים מקוריים ומעניינים מאוד. הספורנו נמצא בחומש 'תורת חיים' ובהוצאה נפרדת כחמשים שנה אחריו, בסוף המאה השש עשרה, חי בפראג ר' שלמה אפרים מלונטשיץ. לאחר שהחליט המהר"ל לעזוב את תפקידו כאב בית הדין של פראג, ירש הוא את מקומו, ולמרות שבתחילה חשב המהר"ל שבנו, בצלאל, הוא שיירש אותו, הרי שהוא קיבל זאת בהבנה. הוא כתב פירוש 'כלי יקר' על התורה, שהוא פירוש מעניין מאוד, של שילוב פשט ודרש. את פירוש ה'כלי יקר' ניתן למצוא במקראות גדולות ובהוצאה נפרדת, ופירושים מסויימים תורגמו לצ'כית במסגרת עלוני 'שבוע טוב'. כמו כן ישנו מפתח לפירושי ה'כלי יקר' על התורה, שנמצא במדרשה. נכדו של ה'כלי יקר', ר' ראובן אברהם סופר כ"ץ, החליט לקבץ מקורות תנאיים רבים, חלקם נדירים, לתוך קובץ אחד, שמסודר לפי סדר הפסוקים. ספרו נקרא 'ילקוט ראובני'. את ילקוט הראובני ניתן למצוא במדרשה בהוצאה חדשה במאה השמונה עשרה, חי ר' חיים בן עטר. הוא עלה לארץ, ואת שאר ימיו עשה בירושלים. פירושו 'אור החיים' הוא ספר יסודי מאוד ומפרש את התורה על דרך הסוד פעמים רבות. 'אור החיים' על התורה נמצא במדרשה בתוך ספר 'מקראות גדולות - המאור'. ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'משך חכמה' חי בסוף המאה התשע-עשרה. פירושו מקורי מאוד, והוא נוטה להסביר פסוקים פעמים רבות ע"פ פסקי הלכה ברמב"ם וכדומה. פירושו של המשך חכמה נמצא במדרשה בשני כרכים נעבור לספרי הדור שלנו. הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו של הראי"ה קוק, היה ראש הישיבה המרכזית העולמית, וממשיך דרכו של אביו. לאחרונה יצא לאור ספר שיחות של הרב צבי יהודה על בראשית ושמות, ובהם שיחות ודרשות על פרשות השבוע. הספר 'שיחות הרב צבי יהודה' על ספר בראשית נמצא במדרשה דבר חריג מאוד בנוף הפרשנים על התורה הוא אשה. אכן נחמה ליבוביץ היתה דמות מיוחדת במינה. דור שלם של מורים למדו את תורתה, שכתבה ושהעבירה בעל-פה עד סוף ימיה. היא זכתה לחיות שנים רבות, ולהוציא גליונות רבים על פרשת שבוע, שחלקם נערכו אח"כ כספרי 'שיחות על ספרי התורה'. הדגש בשיטת הלימוד שלה היה המעורבות של התלמיד בחומר הנלמד. גם כשהעבירה קורסים למנהלי בתי ספר, היתה מושיבה אותם עם דף ועפרון, ומבקשת מהם לכתוב תשובות לשאלות שעולות מתוך הפרשנות. היא סוקרת בספריה פרשנים רבים - ראשונים ואחרונים, מקובלים וחדשניים, ועורכת אותם בצורה מסודרת וברורה. הספרים של נחמה ליבוביץ בתרגום אנגלי, בהוצאת מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית העולמית נמצאים במדרשה כפי שראינו, פרשנים רבים כתבו פירושים על התורה, ומי שמחפש פירוש לפסוק קשה, כבר מתקשה למצוא את ידיו ורגליו. כמו כן, בשנים האחרונות, הצטרפו לכל הפירושים הללו גם גילויים מדעיים - ארכיאולוגיים וגיאוגרפיים, שלא היו אפשריים לכתוב בשנים הקודמות. הסדרה 'דעת מקרא' על התנ"ך מנסה לתת מענה לצרכים הללו. מצד אחד היא משתדלת להביא את כל הפירושים הפשטניים הקיימים, ומצד שני, היא מביאה צילומים, מפות, והסברים על כל הדברים שצריכים תוספת. במדרשה ניתן למצוא כמעט את כל הסט של 'דעת מקרא'. ספרים מסויימים טרם יצאו לאור, וספרים אחדים יצאו לאור אחרי שנתרמו הספרים... גם באנגלית ישנו סט דומה ל'דעת מקרא', והוא נמצא במדרשה. דבר חדשני נוסף הוא מאמרים על פרשיות השבוע שהופיעו בעיתון. הרב משה גרילק, שכתב טור קבוע בעיתון 'מעריב' על פרשת השבוע, ליקט את המאמרים שכתב וערך אותם בספרו 'פרשה ופשרה' ואח"כ במהדורה נוספת 'פרשה ולקחה'. הספר 'פרשה ולקחה' נמצא במדרשה (שני כרכים לגבי פרשנות לנ"ך, הרי שישנם פירושי ראשונים שהזכרנו בעבר, רש"י ורד"ק, שמצויים בסט של 'מקראות גדולות'. פירוש נוסף חשוב מאוד שנמצא באותה מהדורה הוא בעל המצודות. בספרו 'מצודת ציון' הוא מסביר את המלים הקשות, ובספרו 'מצודת דוד' הוא מסביר את העניינים. בנוסף למקראות גדולות ישנו גם פירוש האברבנאל על הנ"ך, וכן פירושו של ר' מאיר ליבוש, המלבי"ם, שפירושו נוקט בשיטה דומה לפירוש האברבנאל של שאלות ותשובות, אך בשונה מהאברבנאל, השאלות אינן ממוקמות בתחילת הפרשה, אלא תוך כדי הפרשה, במסגרת נפרדת. במדרשה, ספרי המלבי"ם על התורה חסרים, אך הסט על הנ"ך ישנו. ספרים חדשים שיצאו לאור על התנ"ך הם הסט של הרב אריאל על נביאים ראשונים, שמביאים גם צילומים ומפות, ומסבירים פרשיות שלמות בצורה יפה, וכן ספריו של הרב שאול בכרך, שעוסקים בפרשיות מסויימות מתוך הנ"ך, ע"פ השקפת חז"ל: דוד, רות, אסתר, ועוד.

באנגלית ניתן למצוא במדרשה, כאמור, את פירושו של רש"י על התורה בשתי מהדורות, וכן הסט שמקביל ל'דעת מקרא' בכך שהוא מסכם את כל הפרשנים על כל פסוק. כמו כן ישנו ספר שמסכם את כל המדרשים על פסוקי התורה.

טקסטים ללימוד משותף: בראשית כו, ה - רש"י, מהר"ל, רשב"ם, רד"ק, רמב"ן וספורנו. בראשית כה, לד - ראב"ע

שיעור מס' 3 - המשנה והגמרא

התורה, כאמור, נכתבה ע"י משה רבינו, כשה' מקריא לו את הדברים. ואולם, בתורה ישנן מצוות רבות שהפירוט שלהן כלל לא נמסר. מהם דברים שהתורה עצמה מניחה שהקורא יודע את ההלכה, כגון: "כמשפט הבנות ייעשה לה" (שמות כא, ט), ומהם דברים שהתורה אומרת באופן כללי, ואילו הפרטים לא נכתבו, כגון: "וקשרתם לאות על ידך" (דברים ו, ח) "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ) לתורה היתה קשורה, בהכרח, גם מסורת שלא נכתבה. מסורת זו נקראת בפינו 'התורה שבעל-פה. הסיבה שהיא לא נכתבה, היא מצד אחד לאפשר גמישות, שאי אפשר לתת לחוק הכתוב, ומצד שני הבנה ברורה. החוק הכתוב תמיד ניתן לפרשנויות שונות, כפי שאנו רואים גם בכל הדיונים בבתי המשפט, על 'כוונת המחוקק'. לכן היתה הקפדה ברורה על כך שהתורה שבעל-פה לא תיכתב, בדיוק כמו שהיתה הקפדה שהתורה שבכתב לא תימסר בעל-פה. יש חשיבות לשתי התורות כפי שהן. וכך מובא בגמרא (גיטין ס, ב): דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: (שמות ל"ד) כתוב לך את הדברים האלה, וכתיב: (שמות ל"ד) כי ע"פ הדברים האלה, הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: אלה - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות. כך נשתמרה התורה שבעל-פה במעבר רציף מרב לתלמיד, וכפי שמעידה המשנה בתחילת מסכת אבות (א, א), שמתייחסת לתורה שבעל פה: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הכנסת הגדולה, כאמור, היתה מוסד ממלכתי תורני, ובו מאה ועשרים חברים. החברים, כנראה, היו מתחלפים בעת פטירה של מישהו מהם, אך המוסד נשאר המוסד המחייב בעם היהודי באותה תקופה. מוסד זה התקיים גם בתחילת ימי הבית השני, וחז"ל אומרים שמרדכי היה מאנשי כנסת הגדולה. שיירי הכנסת הגדולה הגיעו עד למאה השלישית לפנה"ס הנוצרית. אח"כ השתלשלה הסמכות ההלכתית מרב לתלמיד דרך הזוגות, כשאחד היה אב בית הדין, והשני הנשיא. כך הגיע הדבר עד להלל ושמאי. הלל ושמאי ייסדו ישיבות גדולות, בית הלל ובית שמאי, ואז נתרבו התנאים והדיעות השונות. ר' יהודה הנשיא, דור ששי להלל, החליט שבצורה כזו אי אפשר להמשיך. בזמנו כבר התרבו מאוד המאמרים התנאיים שנאמרו, והמסורת התחילה להתערפל. הוא קיבץ לידיו את כל דברי התנאים בדורות שקדמו לו, וברר מתוכם את הללו שמצא מתאימים להיערך כמשנה סדורה. הוא סידר את הדברים בששה סדרים, ובכל סדר מסכתות שונות. כמובן שלא כל המקורות התנאיים נכנסו למשנה, והאחרים עדיין עברו מרב לתלמיד בצורה של 'משנה חיצונית', או בשמם הארמי: 'ברייתא'.

ששת הסדרים של המשנה הם אלה: זרעים - שבהם כל ענייני גידול האדמה (מצוות התלויות בארץ) והברכות מועד - כל ענייני המועדים: שבת וחגים נשים - כל העניינים שביחסים בין איש לאשתו: נישואין, גירושין, נדרים וכו' נזיקין - כל העניינים הכספיים: נזקים, מציאות, הלכות שכנים, עדות ובית משפט וכו' קדשים - כל ענייני הקרבנות טהרות - כל ענייני טומאה וטהרה

המשנה נכתבה כולה בעברית, למרות שבתקופה זו כבר היתה העברית שפה ארכאית. אמנם זוהי השפה שבה נכתב התנ"ך, וכך למדו את התנ"ך, אך בשפת היום-יום דיברו בארמית. זהו החיבור הגדול האחרון שנכתב בעברית. שקיעתה של השפה העברית, למשך כאלפיים שנה, התרחש במקביל לגלות הארוכה של ישראל. מעניין שרק שנים מעטות לאחר שחזרה העברית להיות שפה מדוברת, הוקמה מדינת ישראל, שבה השפה העברית היא השפה הרשמית. המשנה נמצאת במדרשה בכמה מהדורות. המהדורה הקלאסית היא עם פירושו של ר' עובדיה מברטנורא שחי במאה החמש עשרה באיטליה, ואח"כ בישראל. בנוסף אליו מופיע על הדף גם פירושו של ה'תפארת ישראל', הנקרא 'יכין ובועז', שנתחבר ע"י ר' ישראל ליפשיץ, שחי בתחילת המאה התשע עשרה. ברוב המהדורות אפשר למצוא על הדף גם את פירושו של בעל התוספות יום טוב, ר' יום טוב ליפמן הלר, מתלמידי המהר"ל מפראג והכלי יקר. במהדורה שנמצאת במדרשה, חסר פירושו של התויו"ט. בדור האחרון נוספו עוד שתי מהדורות למשנה, עם פירוש מקיף. הראשון הוא פירושו של ר' פנחס קהתי, שנמצא במדרשה בעברית ובאנגלית, והשני, באנגלית, הוא של פירוש בשם יד אברהם, בהוצאת מסורה. למרות, שכפי שנראה מייד, הגמרא התקבלה על ידי כל ישראל כפרשנות היחידה של המשנה, הרי שעדיין מאוד מקובל ללמוד משניות, שהרי הגמרא אינה רק פרשנות על המשנה. אנשים רבים מעדיפים ללמוד משניות, כיון שהמשנה היא דבר שאפשר להקיף מאוד בקלות. ללמוד פרק משניות לא צריך לקחת יותר משעה, ויש סה"כ כמאתיים פרקי משנה, בעוד ללמוד דף גמרא לוקח בערך שעה, ויש מעל אלפיים דפי גמרא. לימוד כל המשניות נותן היכרות מעמיקה עם כל תחומי היהדות. בנוסף לכך, משנה היא גם האותיות של נשמה, ומקובל ללמוד משניות לעילוי נשמת נפטרים. במדרשה ישנו ספר שבו קובץ משניות שמקובל ללמוד לעילוי נשמת נפטרים. מסכת חריגה אחת ישנה בש"ס, שאין בה דברי הלכה, אלא רק דברי חכמה ומוסר. זו היא מסכת אבות. מסכת זו, מתחילה בתיאור השתלשלות התורה שבע"פ, ודברים אחדים מפי החוליות העיקריות בהשתלשלות, ואח"כ מובאות מימרות רבות נוספות מסכת אבות נמצאת במדרשה גם בתרגום צ'כי עם פירוש של ד"ר נוסק, וגם באנגלית, עם פירוש 'עטרת זקנים'. ישנו גם פירוש ידוע של המהר"ל על פרקי אבות בשם 'דרך חיים' שנמצא בסט ספרי המהר"ל.

נחזור אחורה למאה השלישית, שבה נחתמה המשנה. מיד אחרי חתימת המשנה, התחילו ללמוד בישיבות את המשנה, ולכתוב הערות שונות על המשנה. המשנה התקבלה בכל תפוצות ישראל כדבר מחייב, וכל הדיונים שאח"כ היו רק על גבי המשנה. היו דיונים על מקורות המשנה בתורה שבכתב, ודיונים על פרטים שאינם מופיעים במשנה, ועדויות שונות על משניות חיצוניות ששופכות אור על משניות. דברים אלו נערכו לאחר כמה דורות בצורת התלמוד. כיון שבתקופה זו המרכז הרוחני לא היה רק בישראל, נערכו הדברים בשני תלמודים שונים. התלמוד הירושלמי נחתם בתחילת המאה החמישית. כמאה וחמישים שנה אח"כ נחתם התלמוד הבבלי. התלמוד בנוי בצורה כזו: קודם מצוטטת המשנה, ואז ישנו דיון על המשנה. הדיון הוא חופשי מאוד, ומגיע לנושאים רחוקים מאוד מהמשנה, כולל סיפורים, אגדות, מדרשים ועוד דברים רבים שהקשר בינם לבין המשנה אינו הכרחי כלל, בלשון המעטה. כיון שהמרכז הרוחני הגדול יותר היה דוקא זה שבבבל, וכיון שהוא נחתם בתקופה מאוחרת יותר, ואז כבר הכירו את התלמוד הירושלמי, הפך דוקא התלמוד הבבלי להיות התלמוד הנלמד יותר. התלמוד הירושלמי הפך להיות נחלת בודדים, ובגלל מיעוט הלומדים בו, התרבו בו חילופי הגרסאות ואי הסדר. באופן כללי, היום, כשמדברים על 'תלמוד' או 'גמרא', מתייחסים לתלמוד הבבלי, אלא אם כן אומרים במפורש 'התלמוד הירושלמי'. אם תהיה מחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, פסיקת ההלכה תהיה כמו הבבלי. יש לציין שהתלמוד אינו מופיע על כל מסכתות הש"ס. באופן כללי, שלושת הסדרים הנחוצים לנו היום, מועד, נשים ונזיקין יש עליהם גם תלמוד בבלי וגם תלמוד ירושלמי. לסדר טהרות (חוץ ממסכת נדה שיש בה דברים אקטואליים גם להיום) אין תלמוד בכלל. לסדר זרעים (חוץ ממסכת ברכות, שנוהגת גם בחו"ל) יש רק תלמוד ירושלמי, ולסדר קדשים יש רק תלמוד בבלי. במדרשה ניתן למצוא את התלמוד הירושלמי, עם פירוש הפני משה ומראה הפנים, מאת ר' משה מרגליות, שחי במאה השמונה עשרה, וכן פירוש קרבן העדה, של ר' דוד פרנקל, שחי באותה תקופה.

התלמוד הבבלי הודפס כמה פעמים, אך כיום מצוי רק הדפוס הידוע בשם דפוס וילנא. סידור הדפים נקבע באותו דפוס, ומאז משתמשים בסידור זה בכל הציטוטים. במדרשה נמצא התלמוד הבבלי במהדורתו הרגילה בשתי הוצאות, וכן תרגום לאנגלית של חלק ניכר מהש"ס, ע"י הוצאת Artscroll. בתרגום לאנגלית נשמר סדר הדפים, אך כיון שהכיתוב באנגלית הוא ארוך יותר מהעברית, מודפס הדף העברי כמה פעמים, ובצידו התרגום לאנגלית. כמו כן נמצא במדרשה פרק 'אלו מציאות' בתרגום לאנגלית שורה שורה, בצורה מאוד לא נוחה, בכמה עותקים. מאוחר יותר, בתקופת האמוראים, סודרו גם המשנות החיצוניות שלא נכנסו למשנה בקובץ שנקרא תוספתא. קובץ זה ניתן למצוא מודפס בדפוסים הרגילים של הגמרא. הספרות שאחרי הגמרא התחלקה לשניים: פרשנות על הגמרא, ופסיקת הלכה. בשיעור זה נתמקד בפרשנות על הגמרא. בדף הגמרא הרגיל ישנם, מלבד הטקסט של הגמרא, עוד שני פירושים חשובים: רש"י, ר' שלמה יצחקי, שכתב גם פרשנות על התנ"ך, כתב פירוש מקיף כמעט על כל הש"ס. זהו הפירוש היסודי והמקיף ביותר. דור אחד אחריו, התחילו להיווצר קובצי התוספות. התוספות נכתבו ע"י חכמים רבים שלמדו ביחד, שאלו שאלות והקשו מגמרא על גמרא וכדומה. מסופר שכל אחד מהם הכיר, כמובן את כל הגמרא, אבל היה מתמחה בעיקר במסכת אחת מתוך הש"ס, וממנה היה יודע להקשות או לתרץ דברים שונים. התוספות נערכו במקומות שונים וע"י אנשים שונים, והצורה הסופית שבה הדברים מודפסים בדף הגמרא היא שילוב של כמה בעלי תוספות. כמה מבעלי התוספות הידועים הם: רבינו תם ורשב"ם, הנכדים של רש"י, ר' אליעזר מטוך, ר' שמשון משאנץ, רבינו פרץ, ר' יצחק בר' אשר (ריב"א), ר' אשר ברבי יחיאל (הרא"ש) ועוד. פירושים רבים נכתבו על התלמוד במהלך השנים. חלקם, כאמור, הודפס כחלק מהגמרא, על הדף או בסוף המסכת, וחלקם 'לא זכה' לכך, גם אם הפירושים הללו חשובים לא פחות. ר' מאיר הלוי אבולעפיה, הרמ"ה, שחי בספרד במאה השלוש עשרה, כתב פירוש מקיף מאוד על מסכת בבא בתרא, אך לא הוכנס לדפוסי הגמרא הרגילים, וספרו הודפס בנפרד. מכל מאות פירושי הגמרא שנדפסו, משום מה רק פירוש זה נתרם למדרשה... כאמור, התלמוד לא נכתב בעברית, אלא בארמית. היום זו כבר אינה השפה המדוברת, ולכן אנו נזקקים למילונים שיתרגמו לנו את המלים הקשות. במדרשה ישנו מילון מצויין של עזרא ציון מלמד, שמתרגם מארמית לעברית, וכמו כן ישנו מילון שמתרגם לאנגלית.

כאמור, ישנם בגמרא הרבה מעבר להלכות ולפרשנות על המשנה. בתוך הדברים מובאים מימרות מחכימות וסיפורים על גדולי התנאים והאמוראים. ספרים רבים ליקטו מתוך הש"ס את המאמרים הללו, בכדי שיהיה קל למצוא אותם מבלי צורך לדעת את כל הש"ס. כך הוא הספר 'מעשי הגדולים', שמתרגם את כל הסיפורים שבש"ס, וכך הוא הספר 'אוצרות הש"ס' שמביא את כל המימרות בש"ס מסודרים לפי נושאים. בתוך הגמרא ישנם גם סיפורים ומדרשים שאינם מובנים באופן פשוט, והם בעלי משמעות עמוקה יותר מהרובד הפשטני. ספרים רבים עוסקים בביאור החלק הזה בש"ס. הידועים שבהם הם פירושיו של המהרש"א, (ר' שמואל אליעזר אידליש) שחי במאה השש עשרה בקראקא, ופירושיו מודפסים בסוף כל מסכת, והמהר"ל, בחידושי האגדות שלו.

עם ריבוי הפירושים על התלמוד, התעורר הצורך לכתוב חיבור מקיף על כל מה שמופיע בתלמוד ובפירושים המאוחרים. האנציקלופדיה התלמודית מקיפה את כל ספרות המשנה, הגמרא, הראשונים והאחרונים, ומסודרת לפי ערכים. הפרוייקט הגדול הזה עדיין בעיצומו, ובינתיים יצאו רק עשרים ושניים כרכים, שהם כמחצית מכל הפרוייקט. מי שמחפש את כל המידע על 'ברית מילה' או 'יום טוב' או 'גוי' או 'גר' וכדומה, ימצא את כל מבוקשו בספר הזה. המלה האחרונה בהדפסת התלמוד הבבלי היא מהדורת הרב עדין שטיינזלץ. במהדורתו הוא שימר את סדר הדפים מדפוס וילנא הידוע, אך הכפיל כל עמוד בשניים. מלבד הגמרא, פירוש רש"י ופירוש התוספות שעל הדף, ישנו תרגום לעברית של כל הגמרא, עיונים שונים, ענייני הלכה שונים, וחידושים נוספים כגון מימצאים ארכיאולוגיים וכו'. עדיין לא יצאו לאור כל מסכתות הש"ס, ובנוסף לתלמוד הבבלי היה גם נסיון יחיד במינו לעשות דבר דומה עם התלמוד הירושלמי. בינתיים יצא פירוש רק על מסכת פאה.

שיעור מס' 4 - השתלשלות ההלכה

במקביל לפרשנות על התלמוד, שעליה דיברנו בשיעור שעבר, התפתח סוג נוסף של ספרות יהודית, כנראה הסוג המפותח ביותר, והוא ספרות ההלכה. כמובן שעיקר התורה שבעל-פה הוא ההלכה, האומרת לנו כיצד להתנהג מהרגע שקמים בבוקר ועד שהולכים לישון, בכל ימות השנה, ובכל אירועי החיים. כאמור, דברים אלו הם עיקר נושאי המשנה, אך הגמרא הרחיבה הרבה מעבר להם. בדורות שאחרי הגמרא, התחילו רבנים לדלות מתוך הגמרא את פסקי ההלכות. הספר החשוב ביותר שהתחיל בעבודה שיטתית זו הוא ספרו של ר' יצחק אלפסי, שחי במאה האחת עשרה במרוקו ואח"כ בספרד. הוא העתיק את הגמרא, אבל רק את קטעי ההלכה מהגמרא. אם היו דיונים ארוכים, העתיק רק את השורה התחתונה, ואם היו סיפורים - הוא פשוט מחק אותם. ספרו עוסק רק במסכתות הנוהגות בזמן הזה, כלומר: מועד, נשים ונזיקין, וכן מסכתות ברכות וחולין. רבים התנגדו לשיטתו, מפחד שעכשיו יפסיקו ללמוד את הגמרא וילמדו רק את ספרו, וכך יאבדו את כל החכמה והמוסר שנמצאים בגמרא. הפחד הזה, במהלך ההסטוריה, התברר כטעות. ספרו אמנם משמש אבן יסוד לספרות ההלכה, אך מקומה של הגמרא אינו נפקד כתוצאה מכך. להיפך - אנשים לומדים את התלמוד ביתר עיון, תוך השוואה לדברי הרי"ף. ר' משה בן מימון - הרמב"ם - חי בספרד, משם ברח למרוקו, משם לישראל, ומשם למצרים. הוא התפרסם מאוד כרופא המלך בספרד, ואח"כ במצרים. הוא הושפע מאוד מספרו של הרי"ף, והחליט לכתוב ספר שיהיה מסודר יותר מספרו של הרי"ף. סדר ההלכות של הרי"ף עדיין מסודר בדיוק לפי הגמרא, כך שאפשר למצוא הלכות שבת במסכת כתובות והלכות אבלות במסכת מועד קטן. הרמב"ם סידר את ההלכות לפי נושאים, שאינם קשורים לסדר התלמוד. לצורך כך הוא חיבר את המשנה תורה, בארבעה עשר חלקים (נקרא גם 'היד החזקה'). שוב, רבים קמו כנגד שיטה זו, והפעם משלוש סיבות: הראשונה, כמו החשש מספרו של הרי"ף, שרבים ינטשו את הגמרא וילמדו רק את ספרו, מה עוד שהוא כתב בהקדמה לספרו שמעתה מה שצריך ללמוד כדי לדעת את ההלכה, זה התורה והספר שלו. הסיבה השניה היא בגלל העובדה שהוא לא ציין את המקור להלכותיו, ואי אפשר לבדוק מניין הוא שאב את ההלכות הללו. הסיבה השלישית היא כנראה דעותיו הכלליות של הרמב"ם שהיו קרובות מאוד לפילוסופיה, והוא אף כתב ספר מחשבה - מורה נבוכים (שעליו נדבר בשיעור הבא) - שעורר עליו גל עצום של התנגדות. כיום, ספרו הוא אבן יסוד חשוב מאוד, שעליו מבוססים כל ספרי ההלכה שאח"כ. הספר מקיף את כל מקצועות היהדות, ואפילו את המחשבה היהודית. מאוחר יותר, חי באשכנז ובספרד רבינו אשר. הוא עשה שילוב בין שני סוגי הספרות - פרשנות התלמוד וספרי ההלכה, וכתב פרשנות על התלמוד עם דגש על ההלכה. (הוא גם שילב בין בית המדרש האשכנזי לבית המדרש הספרדי, היות והיה חלק משניהם). גם הוא, כרי"ף, לא הביא בספרו הלכות שאינם נוהגות בזמן הזה. בנו, ר' יעקב בן הרא"ש, כתב ספר אחר, ובו סידר רק את ההלכות הנוגעות להיום, בארבעה ספרים, שנקראו ארבעה טורים: אורח חיים (על חיי היום יום, השבת והמועדים), אבן העזר (על ענייני נשים ונישואין) חושן משפט (על ענייני משפטים ונזיקין) ויורה דעה (כשרות, נדה, אבלות ועוד). ספר זה שימש אח"כ יסוד לספרו של ר' יוסף קארו, השולחן ערוך. ר' יוסף קארו חי במאה השש עשרה בצפת, וכתב את ספר ההלכה שהתקבל על כל העם היהודי עד היום. זהו השולחן ערוך. הוא כתב זאת לא לפני שכתב פירוש מקיף על שני ספרי ההלכה הגדולים שקדמו לו, הרמב"ם והטור (כסף משנה, ובית יוסף). במקביל לו, חי בקראקוב ר' משה איסרליש. גם הוא הכין ספר דומה על הטור, ואף הכין ספר הלכה מקביל לשולחן ערוך, כיון שלא ידע על כתיבת השולחן ערוך. לאחר שראה את חיבורו של ר' יוסף קארו, לא רצה שיהיו שני ספרים שיעוררו מחלוקת גדולה, ולכן הוסיף הערות משלו על הספר של השולחן ערוך, לפי מנהגי אשכנז. הספר, שהודפס עם ההערות הללו, התקבל בכל תפוצות ישראל, ומשמש עד היום כספר ההלכה הייחודי כמעט בכל העדות. (מלבד התימנים שנוהגים לפסוק כמו הרמב"ם). צורת הפסיקה של השו"ע היא כמעט תמיד ע"פ הרוב מבין שלושת הפוסקים שקדמו לו: הרי"ף, הרמב"ם והטור. כל ספרות ההלכה שנכתבה אחרי השו"ע התייחסה אליו. בדפוסי השו"ע הודפסו חיבורים רבים מסביב לטקסט של השו"ע עצמו, כמו המגן אברהם, הט"ז, הש"ך, חלקת מחוקק, בית שמואל, סמ"ע, הגר"א ועוד. השולחן ערוך במהדורתו הרגילה עם כל הפרשנים, נמצא במדרשה. בספר 'מערכת השולחן' מופיע השולחן ערוך (עם הערות הרמ"א, כמובן) מתוך הספר 'יורה דעה' עם סיכום דברי הש"ך והט"ז בלבד. במדרשה נמצאים מערכת השולחן על מליחה, בשר וחלב ונדה. הספרות שהתפתחה מאוד בכל התקופות, החל מתקופת הגאונים, היא ספרות השו"ת. רבנים קיבלו תמיד שאלות מקהילתם ומקהילות אחרות, והתשובות שהם שלחו נקבצו לחיבורים, שהיוו ספרי יסוד לפסיקת ההלכה בכל התקופות. גם ראשונים שכבר הזכרנו, כמו הרמב"ם, הרא"ש, הבית יוסף והרמ"א כתבו שו"תים. כיום ישנם אלפי ספרי שו"תים, ואחת הדרכים להשתמש במספר העצום הזה היא 'פרוייקט השו"ת' של אוניברסיטת בר אילן, שהכניסה למאגר מאות ספרים, שניתן לחפש בהם מה שרוצים. במדרשה נמצאים שני שו"תים מתקופות שונות. הנודע ביהודה, ר' יחזקאל לנדאו, שהיה רב ראשי בפראג במאה השמונה עשרה, כתב שו"ת בשתי מהדורות. הרב נח לנדסברג, שמשמש כיום בבית הדין בפראג, ערך גם הוא שו"ת, בשם פניני הוראה. חוץ משני הספרים הללו, ישנו ספר אחר, שאולי אפשר להגדיר אותו גם שו"ת, אבל הוא מסוג אחר לגמרי. הספר 'משא הלכה' שנמצא במדרשה באנגלית, הוא שאלות שנועדו לשמש לחזרה, והתשובות מופיעות בספר. הרב שניאור זלמן מלאדי, מייסד תנועת החסידות, חי גם הוא במאה השמונה עשרה. גם הוא כתב ספר הלכות, על חלק אורח חיים, חלק מיורה דעת (שחיטה, טריפות ונדה) וקצת מחושן משפט. בהתאם לספר זה נוהגים חב"ד עד היום. כיון שגם הוא קרא לספרו 'שולחן ערוך', היום הוא נקרא 'שולחן ערוך הרב'. ר' אברהם דאנציג כתב ספר שמסכם את ההלכה לפי מנהגי אשכנז. הספר על חלק אורח חיים נקרא חיי אדם, בעוד הספר על יורה דעה נקרא חכמת אדם. סדר ההלכות בספרים אלו אינו לפי השולחן ערוך, אלא על פי סדר שקבע המחבר. ר' שלמה גאנצפריד, שחי במאה התשע עשרה בהונגריה, כתב ספר שמסכם את החיי אדם, אבל לא רצה לקרוא לו 'קיצור חיי אדם', מסיבות שיווקיות כנראה, ולכן קרא לו 'קיצור שולחן ערוך'. במדרשה ניתן למצוא את הקיצור שולחן ערוך בעברית ובאנגלית. ר' יחיאל מיכל הלוי אפשטיין כתב ספר הלכה על כל חלקי השולחן ערוך, בשם ערוך השולחן. הוא גם הוסיף חלק על המצוות שאינן נוהגות בזמן הזה, וקרא לו: ערוך השולחן העתיד. ר' יוסף חיים מבבל כתב ספר שמבוסס על פרשיות השבוע, אך בעצם הוא מלא בשיחות שמתחילות מהפרשה ועוברות לתחומים הלכתיים, בחלקי אורח חיים ויורה דעה. כיון שעיקר מטרתו היא להגיע לתחום ההלכתי מתוך המדרשים והדברים המושכים את הלב, לפעמים הקשר בין הפרשה לבין הדברים הנידונים בה הוא רופף. לספר זה הוא קרא 'בן איש חי', שמשמש יסוד לכל פסיקת ההלכה הספרדית היום. ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ידוע בשם 'החפץ חיים' על שם הספר שכתב על שמירת הלשון. הוא השתמש בפסוק "מי האיש החפץ חיים... נצור לשונך מרע", ואמר שמי ששומר על לשונו, מובטח לו שיזכה לחיים ארוכים. הוא אכן זה לחיות עד גיל תשעים. מלבד החפץ חיים, הוא גם כתב ספר על חלק אורח חיים של השולחן ערוך, שבו סיכם את כל הדיעות של כל אותם ספרים שנכתבו, ופסק את ההלכה. ספרו, המשנה ברורה, הוא ספר יסודי מאוד לפסיקת הלכה בכל חלק אורח חיים, היות והוא מקיף את כל הספרות שקדמה לו. כשמדברים על הלכות שבת, צריך להקדיש לכך נושא מיוחד. ראשית, בגלל ריבוי ההלכות שנתקלים בהם מדי שבוע, ושנית - בגלל ההתקדמות הטכנולוגית במאה האחרונה. הספר 'שמירת שבת כהלכתה' מקיף את כל נושא שמירת השבת באופן מצויין, ונוח מאוד. הספר שמירת שבת כהלכתה נמצא במדרשה בעברית ובאנגלית סט ספרים בנושא שבת, של הרב שמחה בונים כהן, נמצא במדרשה באנגלית. ספר אחד עוסק בהלכות שבת השייכות ל..., ספר שני עוסק בהדלקת הנר, קידוש סעודות והבדלה (יש שני עותקים שלו במדרשה), וספר שלישי עוסק באמירה לעכו"ם. ספר נוסף בסדרה עוסק בהלכות יום טוב. הספרים נכתבו באנגלית, וההערות - בעברית. ספר מעניין המראה את הלכות שבת, וכיצד הן משתלשלות מאבות המלאכה, הוא ספר השבת, של יחיאל מיכל שטרן, שמלווה בצילומים וציורים הממחישים את ההלכות וההגדרות של המלאכות. ספר דומה של אותו מחבר, הלכות ארבעת המינים, מביא פרטים על הלכות ארבעת המינים, עם תמונות טובות מאוד של כל סוגי המינים הכשרים והפסולים. ספרים רבים מסכמים את ההלכות בתחומים מסויימים, ונועדו לשנן את ההלכה. סדר ההלכות, לכן, אינו בהכרח זה של השולחן ערוך, שבו תוכל למצוא את מה שאתה מחפש לפי הסימן הידוע במפתח. הספר 'ליקוטי הלכות' של חסידות ברסלב נועד כנראה ללימוד כזה, היות והוא מסודר לפי נושאים לפי הסדר האלפביתי. בכרך הנמצא במדרשה נמצאים הלכות מהערך נדרים ועד הערך שילוח הקן. כנראה שישנם עוד שלושה כרכים שאינם בידינו... הלכות ברכות הן הלכות מסובכות מאוד. לכן, למרות שאלו הלכות שנתקלים בהן מדי יום, רבה מאוד המבוכה בהלכות אלו. ישנה חוברת קטנה מאוד שיכולה לעזור בברכות הנהנין, והיא 'מדריך ברכות הנהנין'. ספר ארוך ומפורט יותר הוא הספר פתחי הלכה, שמכיל את כל חילוקי הדינים והפרטים. הספר פתחי הלכה על הלכות ברכות נמצא במדרשה בעברית. הספר חיי משה הוא ספר הלכות משולחן ערוך או"ח, סימן א - קכז. הספר כשרות בבית, של הרב וגשל, הוא ספר שמסכם את הלכות כשרות בקצרה ובאופן ברור. זהו תרגום של ספר שנכתב במקורו באנגלית, וחבל שאין במדרשה את המקור באנגלית. הספר הלכות יו"ט וחוה"מ של הרב וגשל, דוקא נמצא במדרשה באנגלית. הלכות פסח, גם הם הלכות רבות ומסובכות. הספר הלכות ומנהגי פסח, של ר' הורוביץ, הוא ספר שמביא את ההלכות והמנהגים של חב"ד בחג הפסח. ישנה סדרה של ספרי הלכה שנכתבו באנגלית, אם כי ההערות הן בעברית. הספרים, של הרב איידר מישיבת איידר, לייקווד, עוסקים בהלכות פסח, שבת, תפילין ונדה. הרב אליהו כי טוב, שכתב את ספר התודעה, שעליו נדבר בשיעור הבא, כתב גם את הספר 'איש וביתו' שיש בו הלכות והערות בנושא הבית היהודי. הספר, של הרב לאם: The Jewish way in love and marriage עוסק גם הוא בהלכות נדה וברעיונות של הבית היהודי. ספר דומה לו, אך בנושא אחר לגמרי, הוא: The Jewish way in death and mourning. הספר הזה מכיל את כל הלכות אבילות, עם הרעיונות העומדים מאחוריהם.

שיעור מס' 5 - מחשבה ומוסר

במאה השנים עשר, חי ר' חיי אבן פקודה. הוא סובר שיש לתורה שני חלקים, ורוב ההתייחסות הספרותית עוסקת רק בחובות המעשים, ובכך נוטשים את חובות הלבבות, ולכן כתב ספר שעוסק רק בחובות הלבבות. הרמב"ם, שבו עסקנו בשיעור ההלכה שלנו, היה חדשני מאוד בנושא מחשבה. ספרו 'מורה הנבוכים' הוא ספר מחשבה על גבול הפילוסופיה, ובין השאר הוא היה אחד הסיבות להתנגדות הגדולה שקמה לרמב"ם. כאמור, כבר בדור אחריו, הוא הפך להיות אבן פינה לכל ספרות ההלכה, אם כי את ספרו 'מורה נבוכים' עד היום לא לומדים בישיבות מסויימות, לא בגלל התנגדות אישית לרמב"ם, אלא בגלל התנגדות עקרונית ללימוד המחשבה. ישיבות אלו סוברות שכל הרעיונות החשובים של המחשבה כבר נמצאים בגמרא, ואם לומדים גמרא, זה מקיף את כל תחומי היהדות. נראה כי אין מי שיתנגד שתלמיד יקרא בספרים אלו בזמנו החופשי היום. במדרשה ניתן למצוא את מורה הנבוכים בשתי מהדורות, אחת של הוצאת ברזני, ואחת של מוסד הרב קוק. ספר נוסף שכתב הרמב"ם הוא ובו לא עסקנו, הוא ספר המצוות. בספר זה, מונה הרמב"ם את כל המצוות שבתורה, כדי להגיע לשש מאות ושלוש עשרה. הוא גם השתדל לתת נימוקים הגיוניים לכל המצוות, בהתאם לשיטתו שצריכים לחקור את טעמי המצוות כל עוד אפשר, אבל כמובן שהחקירה אינה תנאי לקיום המצוות. היו עוד ראשונים שעסקו בספירת המצוות, והגיעו לספירה שונה משל הרמב"ם. ספר המצוות נמצא במדרשה בעברית, בתוך המשנה תורה, ובאנגלית. אדם נוסף שמנה את המצוות, וגם כתב את הטעמים לכל המצוות, הוא בעל מחבר ספר החינוך. אמנם אין זה ודאי, אבל כנראה שמדובר בר' אהרון הלוי, הרא"ה, אחד מבעלי התוספות שחי במאה שאחרי הרמב"ם. ספר החינוך נמצא במדרשה בעברית ובאנגלית. באותה תקופה חי בספרד ר' יהודה הלוי. הוא היה ידוע גם כפייטן, שכתב בין השאר את הקינה הידועה 'ציון הלא תשאלי', שנאמרת בתשעה באב. הוא החליט לחבר ספר שמסביר את על עיקרי היהדות. ספרו בנוי בצורה של דו שיח בין מלך, שמחפש את הדרך הנכונה לעבודת הבורא, לבין נציגים מהנצרות, האיסלאם והפילוסופיה, ולבסוף גם היהודי. הראשונים מתוארים מאוד בקצרה, כי אין זה ספר אפולוגטי, אלא ספר שנותן דגש על הצד היהודי. לא ברור אם אכן קרה מקרה כזה למלך כוזר, אבל מה שברור הוא שהתיעוד אינו תיעוד אמיתי, כי אם זה קרה, זה היה שנים רבות לפני כן. התיעוד של ריה"ל הוא ספרותי בלבד. רבינו יונה חי בגירונדי, במאה השלוש עשרה. הוא ידוע בזכות הפירוש המקיף שהוא כתב על הרי"ף בהלכה. הוא גם כתב ספר שעוסק בדרכי התשובה, בשם שערי תשובה. שערי תשובה נמצא במדרשה בתרגום אנגלי כמאתיים שנה אחריו חי ר' יצחק אבואב, שכתב את הספר 'מנורת המאור'. ספר זה פותח שער לכל נושא האגדה, ונכתב בשבעה חלקים שונים, כשבעת הקנים של המנורה. נר שביעות רצון, נר הביטוי, נר המצוות, נר התורה, נר התשובה, נר השלמות ונר הענוה. במדרשה נמצא חלק אחד ממנורת המאור באנגלית, והוא נר שביעות רצון, שעוסק ביחסנו אל העולם. כבסיס, לוקח הרב אבואב את המשנה באבות: "הקנאה, התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", וסביב זה בנוי הכרך כולו. המהר"ל חי במאה השש עשרה. הוא ידוע בעיקר בזכות ספרי המחשבה שלו. עסקנו בעבר בספרים המבארים את אגדות הש"ס - חידושי אגדות ובאר הגולה, וכן בספר דרך חיים - על פרקי אבות. בנוסף חיבר המהר"ל עוד ספרים רבים: גבורות ה' והגדה של פסח (פסח), נר מצוה (חנוכה), אור חדש (פורים) תפארת ישראל (התורה), נצח ישראל (גלות וגאולה) -גם במהדורת הרטמן, ונתיבות עולם (נתיב התורה גם באנגלית). כמו כן ישנו במדרשה גם ספר של דרשות המהר"ל. ר' עובדיה ספורנו, חי באותה תקופה באיטליה. עסקנו בעבר בפירושו לתורה. את ספרו 'כוונות התורה' הוא כתב כמין הקדמה לפירוש התורה, דגש על קרבנות ועוה"ב. הספר כוונות התורה נמצא במדרשה במהדורה נפרדת במאה השבע עשרה חי ר' ישעיהו הורוביץ. הוא כתב ספר בשם שני לוחות הברית, שמורכב מדרשות, אגדה וקבלה, וידוע בכינויו השל"ה הקדוש, על שם ספרו. הספר 'שני לוחות הברית' נמצא במדרשה בחמשה כרכים. כמו כן ישנו גם ספר באנגלית על חייו ומותו של השל"ה הקדוש. ר' יהונתן אייבשיץ חי במאה השמונה עשרה, והיה מקורב מאוד לנושא הקבלה. עקב כך, הוא עמד בלב מחלוקת גדולה שהתפשטה בכל אירופה. ר' יעקב עמדין, בנו של החכם צבי, שהיה גם הוא מגדולי הדור, טען כי ר' יהונתן נגוע בשבתאות, וכי הוא כתב קמיעות, וכל רבני אירופה היו צריכים לנקוט עמדה בעד אחד מהם ונגד השני. כיום, לאחר ששככה האש, ניתן לומר כי שניהם נמצאים על מדפי הספרים זה לצד זה. ספריו של ר' יהונתן אייבשיץ בהלכה - הכרתי ופלתי - נלמדים בכל הישיבות. ספרו 'יערות דבש' שנמצא במדרשה עוסק באגדה ובקבלה. ר' משה חיים לוצאטו חי גם הוא במאה השמונה עשרה. ספרו דרך ה' הוא ספר יסודי במחשבה יהודית. הספר נמצא במדרשה בעברית ובאנגלית בשתי מהדורות שונות. ר' משה פיינשטיין היה גדול הדור הזה באמריקה. הוא כתב את הספר 'אגרות משה' שמהווה אבן יסוד חשובה לכל התשובות המודרניות. מלבד ספרו ההלכתי, הוא כתב גם דרשות, ומבחר מתוכם מתורגם לאנגלית ונמצא במדרשה. ר' משה נפטר בשנת 1986. לווייתו יצאה מניו יורק בנוכחות מאה אלף איש, והוא נקבר בירושלים בנוכחות 250,000 איש. בדור האחרון מתמודדים הרבנים עם שאלות בנושאים חדשים. אחד השאלות שעומדים על הפרק היא שאלת האשה ביהדות. לאנשים רבים לפעמים נדמה שתפקידי האשה הם משניים, והיא מופלית לרעה. הרב אליקים ג'יי אלינסון, רב באנגליה בדור הזה, שעלה לישראל, מתמודד עם שאלה זו. במדרשה נמצאים שניים מספריו, באנגלית עוד ספר שהתעורר הצורך לכתוב אותו בגלל הרעיון של שוויון בין המינים הוא ספרו של מנחם אבידור: בר מצוה לבן ולבת... עוד ספר שעוסק בעיקרי המחשבה היהודית, הוא ספרו של ר' אריה קפלן: Ariyeh kaplan anthology. כמובן, שמי שרוצה לדעת פרטים על משהו ספציפי ביהדות, יכול לפנות לספר שמתורגם לצ'כית: יהדות מא עד ת, שהוא מעין אנציקלופדיה ליהדות.

נושא החגים הוא נושא בפני עצמו. במדרשה מצויים ספרים רבים שהנושא שלהם הוא החגים. הראשון שבהם הוא ספר התודעה, ספר מקיף על כל ענייני החגים, שנכתב ע"י הרב אליהו כי טוב. הספר חגי ישראל ומועדיו, של חב"ד, מביא את סיפורים על החגים. במדרשה ישנו רק כרך ב, שעוסק בפורים עד סוף השנה. הספר אסופת מערכות, מכיל דרשות של הרב גולדוויכט, שהיה ראש ישיבת ההסדר הראשונה 'כרם דיבנה' בנושא חנוכה ופורים הספר מועדים בהלכה, של הרב זוין, מכיל עניינים שונים בנושאי החגים, והשלכותיהם ההלכתיות. במדרשה הספר הזה נמצא באנגלית. חוץ מזה ישנם במדרשה קובץ מקראות על חגי תשרי באנגלית: ר"ה, יו"כ וסוכות Anthology וכמובן, בצ'כית, ישנה הגדה של פסח, עם תרגום לצ'כית.

את נושא האגדה כבר הזכרנו בעבר. צריך רק לציין שישנם שני ספרים מודרניים שמקבצים את האגדות. האחד הוא ספר האגדה של ביאליק, והשני הוא אגדות ארץ ישראל של זאב וילנאי. שני הספרים נמצאים במדרשה בעברית.

סוג נוסף של ספרות שהתחיל להתפתח בימי הביניים היה ספרות הקבלה. זהו החלק המיסטי של היהדות. רבים נמנעים מלעסוק בקבלה, שנחשבת לדבר מסוכן מבחינה נפשית. ישנן הגבלות שלא ללמוד בתורת הסוד עם יותר מאדם אחד, ושלא לעסוק בזה מתחת לגיל ארבעים וכו'. אני אישית לא עסקתי מעולם בקבלה. עם זאת, דברים רבים בהלכה ובמנהגים היהודיים הושפעו מהקבלה. ביניהם: המזמורים 'לכה דודי' ו'אנעים זמירות' שכולנו מכירים מתפילות שבת, המנהג לומר 'לשם ייחוד' לפני קיום מצוה, אמירת הפרק 'אשת חיל' בליל שבת, ועוד. ספר היסוד של הקבלה, הזוהר, מיוחס לר' שמעון בר יוחאי, שחי במאה השניה לספירה הנוצרית. ספר הזוהר בנוי על פרשיות השבוע, ומביא רעיונות מיסטיים ורוחניים, רובם בשם ר' שמעון בר יוחאי. ספר הזוהר נמצא במדרשה בשלושה כרכים לפני כשלוש מאות שנה החלה להתפתח תורת החסידות. ר' ישראל הבעל שם טוב, מייסד התנועה, רצה לפתוח את עולם היהדות לכל פשוטי העם שלא עסקו בתורה. הוא אמר שיש חשיבות לא רק ללימוד תורה, שאת זה לא כולם יכולים לעשות, אלא שמספיק להידבק באדם שעושה זאת. כל הרעיונות הללו נמצאים במקורות קדומים ביהדות, אך לא התפתחו כתנועה עד לאותה תקופה. כך נוצרה מסביבו חצר של אנשים רבים, שהסתופפו בצילו. לאחר מותו, המקורבים ביותר פתחו חצרות משלהם. הידוע שבהם היה תלמידו המגיד ממזריץ'. תלמידו של המגיד ממזריץ' היה ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. ספרו - התניא - הוא ספר היסוד של חסידות חב"ד. במדרשה ניתן למצוא את ספר התניא בשתי מהדורות בעברית. כמו כן ישנם ספרים של שיעורים בספר התניא באנגלית, בשתי מהדורות שונות. ספרים רבים על חסידות חב"ד ישנם גם כן במדרשה. נינו של הבעל שם טוב, ר' נחמן מברסלב, הקים גם הוא חצר משלו. להבדיל משאר החסידויות, לאחר מותו של ר' נחמן, לא נמצא יורש אחר שיירש את מקומו, ועד היום כל חסידות ברסלב חיה בעיקר מצילו של ר' נחמן. במדרשה ניתן למצוא את ליקוטי מוהר"ן, ליקוטי עצות, וכן שיחות מוהרא"ש, שנחשב למנהיג של חסידות ברסלב כיום. לפני כמאה שנה חי בארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק. עם התעוררות התנועה הציונית, היה הרב קוק גדול התומכים ברעיון בקרב הרבנים. הרב דגל בשיתוף פעולה עם הציונים, וכתוצאה מכך עלה לישראל, והפך להיות הרב הראשי של ארץ ישראל. הוא רצה להקים ישיבה שתהיה ישיבה מרכזית עולמית. בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, המשיך את דרכו ועמד בראשות הישיבה. תורתו של הרב קוק וכתביו הרבים נלמדים עד היום. רוב ספרי הרב קוק קשים לקריאה למי שלא בקיא בהם, ולכן הם אינם נמצאים במדרשה בכלל. שניים מבכירי תלמידיו של הרב קוק, הרב משה צבי נריה, והרב עוזי קלכהיים, ששימש כאב בית הדין בפראג, כתבו ספרים על תורתו של הרב קוק, והספרים הללו נמצאים במדרשה. הרב נריה כתב את 'משנת הרב', והרב קלכהיים כתב את 'אדרת אמונה'. לאחר מותו של הרב קלכהיים יצא ספר לזכרו, בשם ישועות עוזו, ובו מאמרים רבים בנושאי אמונה, מפי תלמידיו וחביריו. בנושא הסטוריה יהודית ישנם ספרים רבים במדרשה. ישנו ספר בשם 'אישי התנ"ך' שנותן סקירה על כל האישים המוזכרים בתנ"ך. ספר זה נמצא במדרשה מתורגם לאנגלית. הרב בערל וויין מארה"ב, שעלה לא מזמן לארץ וגר בירושלים, מתמחה בהסטוריה יהודית. במסגרת זו הוא גם מגיע עם קבוצות לפראג כמה פעמים בשנה, ומסביר על ההסטוריה היהודית של המקום. הוא כתב ספר הסטוריה בשלושה כרכים, והם נמצאים במדרשה. הספרים מלווים בתמונות ותעודות, וכתובים בצורה נוחה לקריאה. במקביל, הוציא הרב ויין, ביחד עם אשה בשם יפה גנץ, ספר הסטוריה בשני כרכים על אישי ההסטוריה היהודית מימי בית שני ועד ימינו. ספר זה בנוי בצורה דומה לספרו, אלא שכאן הדגש הוא על האנשים ולא על המאורעות. גם ספר זה - Sand and stars - נמצא במדרשה, באנגלית. ספר נוסף על אישי היהדות בחמשה כרכים הוא: Our people, גם הוא באנגלית. בתחום סיפורי החסידים ישנם במדרשה הספר 'סיפורי חסידים' של הרב זוין, באנגלית, וכן ספר נוסף, שמסודר לפי ימות השנה, ומטרתו לתת סיפור אחד לילדים כל יום. כמו כן ישנו ספר על נפלאות היהודי הקדוש מפשיסחא. ישנה גם ספרות ענפה מאוד באנגלית על השואה, בעיקר התמודדות רוחנית עם השואה, ועדויות אישיות של ניצולי שואה. ספר הסטוריה נוסף, שנכתב בצ'כית ע"י הרב פדר, שהיה ניאולוג, הוא תולדות ימי ישראל. במדרשה נמצא רק החלק השני של הספר, שעוסק בהסטוריה היהודית מיחזקאל ועד ר' מאיר, בתקופת התנאים. כמו כן ישנו ספר לימוד שכתב הרב פדר בשם סיני.