Paršat Šemot- JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5770 סירוב פקודה או אי ביצועה
כיצד צריך להגיב אדם שמקבל פקודה שנוגדת את כל הערכים שבהם הוא מאמין? האם עליו לסרב פקודה בגלוי, או להתחמק מביצועה? האם הסמכות הדתית גוברת על הסמכות השלטונית? האם עדיף שפקודות כאלו יבוצעו ע"י האוהבים או ע"י השונאים? - כל השאלות האלה עולות, כמובן, מתוך פרשת השבוע.
פרעה מזמן אליו את שפרה ופועה ואומר להן בדיוק מה לעשות: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה". הן הבינו בדיוק מה הוא רוצה מהן, ובכל זאת הן הקשיבו למה שאמרו הרבנים ולא למה שאמר המפקד: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹקִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם". הכתוב מדגיש שלא היתה פה בעיה מצפונית או אתית, אלא בעיה דתית: הן לא הסכימו להרוג את הילדים בגלל יראת ה' שהיתה להן.
פרעה, למרות היותו מלך חזק מאוד, הבין שזה לא הזמן להפעיל את כל הכח שלו. במקום זאת הוא ניסה להגיע להידברות: "וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה". הוא מעוניין לשמוע את דבריהן. הוא היה מאוד רוצה שהן יגידו לו את הסיבה האמיתית להתנהגותן, כדי שיוכל להוציא אותן להורג כמורדות במלכות, אבל הן היו חכמות יותר ממנו. הן הבינו בדיוק את המוקש שהוא הציב להן, ולכן ענו לו בהתחמקות: "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ". זה לא שאנחנו לא רוצות, אנחנו פשוט לא יכולות.
וכאן צריך לשאול: אם הן באמת מאמינות בדרכן, למה הן עוטפות את זה בכל מיני שקרים ועטיפות? למה הן לא אומרות בפשטות שיש סמכות שהיא מעל הסמכות של פרעה, וכשיש התנגשות בין מה שאומר המלך למה שאומרים הרבנים הן מקשיבות לרבנים?
כשהייתי בשיעור א' בישיבה שאל אותי החברותא המבוגר שלי: אם מישהו יאיים עליך עם חרב ויגיד לך שאתה צריך להשתחוות לפסל או שהוא יהרוג אותך, מה תעשה? עניתי לו, כמובן, שעבודה זרה היא אחת משלוש העבירות שחז"ל אמרו עליהן 'ייהרג ואל יעבור', ולכן אעדיף למות. אבל הוא ענה לי: "לא. מה שאתה צריך לעשות זה לחטוף ממנו את הנשק ולהרוג אותו". המיילדות העבריות ידעו שהן יכולות למסור את נפשן על קידוש השם, שהרי גם שפיכות דמים היא מהמצוות שייהרג ואל יעבור, אבל אין שום חובה לעשות זאת. אם אפשר להתחמק מזה, כמובן שזה עדיף.
מעט מאוד פעמים בתנ"ך נאמר בפירוש שדבר מסוים נעשה כשכר או כעונש מאת ה'. לגבי המיילדות זה נאמר בפירוש: "וַיֵּיטֶב אֱ-לֹקִים לַמְיַלְּדֹת". לא כתוב מה היתה ההטבה למיילדות, אבל המשך אותו פסוק הוא: "וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד". יכול להיות שזו עצם ההטבה למיילדות: העובדה שהן זכו לראות את הפירות של המעשים שלהם. פעמים רבות אנחנו עושים מעשים מתוך אמונה בצדקת דרכנו, אבל את הפירות אנחנו לא רואים. המיילדות זכו לראות את הפירות של מעשי ידיהם, וזו זכות גדולה. אבל בפסוק הבא שוב מופיע משהו שקיבלו המיילדות. כאן הנימוק אינו העובדה שהן החיו את הילדים, אלא עצם האמונה שלהם בקב"ה: "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹקִים", והשכר הוא: "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים". מעניין לציין שהבתים הללו, שהגמרא אומרת שהם בתי כהונה, בתי לויה ואולי אף בתי מלכות, לא נבנו בזכות המעשה עצמו של המיילדות אלא בזכות יראת ה' שלהן. השכר על המעשה היה עצם העובדה שהילדים חיים.
לענ"ד אפשר לפרש, אולי, שהבתים האלה הם הבתים של בני ישראל ולא של המיילדות, שהרי כתוב 'לָהֶם' ולא לָהֶן'. בזכות יראת ה' של המיילדות הוקמו בתים רבים בעם ישראל, וזה היה שכרן.
ואולם, הרשב"ם טוען ש"וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" אינו מתייחס לקב"ה, אלא לפרעה, שעשה בתי מעצר לשתי המיילדות אשר לא שמעו בקולו, כדי שלא ילכו יותר ליילד את העבריות.
בשלב הזה פרעה כבר מבין שמהמיילדות הללו לא תצמח לו הישועה, והוא פונה לכל עמו ואומר להם: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". יש לציין שעכשיו הוא כבר לא מנסה לעמעם את ההוראה או לומר אותה בשקט. אם לפני כן היתה זו אמירה לשתי מיילדות בלי פירוט מדויק של הדרך להרוג, הרי שכאן יש ציווי, לכל העם, עם פירוט איך לעשות זאת.
פרעה הבין שהמיילדות לא יקיימו את הפקודה שלו, למרות שהן גם לא יסרבו בהפגנתיות. אבל זה לא מה שעצר את הפקודה. הפתרון של פרעה היה לעצור את המיילדות בבתי כלא, ולגייס אנשים אחרים שישמחו לבצע את הפקודות הללו עם הרבה פחות חמלה.
מסתבר שכדי למנוע את ביצוע הפקודה צריך להילחם בשדה הקרב של פרעה ולא של המיילדות. זה לא אומר שצריך לבצע פקודות כאלו, אבל גם אין להיתפס לאשליות שהסירוב ימנע את הפקודה.
5771 דברים שרואים משם
הם שונים מאיתנו. הם חצו את הגבול בין ישראל למצרים בגלל המצב הכלכלי ששרר בארצם, אבל נראה שטוב להם פה, והם מתחילים להשתלט על איזורים שלמים בארצנו ומתרבים בקצב מבהיל. את כל זה ראה פרעה מלך מצרים, והחליט לעשות מעשה. (על מנת שלא יבינו אותי לא נכון: כל ההשוואה שנעשתה במרומז למה שקורה בימינו הוא בשלב זיהוי הבעיה - שאכן היתה משותפת לימי התנ"ך ולימינו. מאוד יכול להיות שפרעה צדק בחשש שהיה לו מפני בני ישראל. הפגם המוסרי של פרעה לא היה בזיהוי הבעיה אלא בפתרון שהוא מצא לה!).
הפתרון של פרעה היה להפוך את המהגרים לעבדים. גם לבעיית ילדי העובדים הזרים היה פתרון: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". ובתוך המצב הזה נולד משה רבנו. משה הוא אחת הדמויות היחידות בתנ"ך שאנחנו מלווים מלידתו ועד מותו. כבר בהתחלה ברור שהוא נועד להושיע את ישראל. הוא אינו גדֵל ככל אחיו במצוקה ובעבדות, אלא דוקא בביתו של פרעה. מסתבר שעניין זה היה הכרחי להצלחת משימתו, שהרי הוא צריך יהיה לעמוד בפני מלכים ללא מורא ולדרוש באופן תקיף: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי". ואולם, יש חסרון גדול מאוד לאופן שבו גדל משה, והוא הנתק בינו לבין העם. כיצד יכול הוא - שמעולם לא חוה עבדות על בשרו - לשמש שופר לבני עמו הנאנקים תחת העול מאות שנים? זה, כנראה מה שהדאיג גם את משה כשאמר: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". בני ישראל הם מאמינים בני מאמינים, והם יודעים שיוסף כבר הבטיח להם: "וֵא-לֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". הבעיה תהיה שהם יגידו "לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". מכל האנשים, אתה הכי פחות מתאים לגאול אותנו, כי אתה עצמך מעולם לא הרגשת את העבדות. אולי זאת הסיבה שהקב"ה גלגל את חייו של משה באופן כזה שמרבית חייו יעברו עליו כגר בארץ זרה, במדין.
אבל גם במדיין ודאי שאי אפשר להשוות את מצבו של משה למצבם של ישראל במצרים. כיצד ניתן לגשר על הפער הגדול הזה, וכיצד יכול משה רבנו לייצג נאמנה את בני ישראל? - התשובה לכך היא היכולת לראות. מרגע שעמד משה על דעתו הוא רואה את אחיו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". וכותב רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". זו אינה ראיה בעיניים אלא ראיה עם הלב. הרמב"ם (הלכות מתנות עניים י, א) כותב על מצוות צדקה: "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצוות עשה". אבל בהמשך הוא כותב "כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל". אין הכוונה למי שאינו נותן כסף לעניים, אלא למי שמעלים את עיניו. גם אם אין לך כרגע כסף בכיס - אל תעלים את עיניך. תסתכל על העני ותזדהה עם הכאב שלו.
ראיית ישראל במצבם היא תנאי הכרחי לגאולתם. והדברים לא אמורים רק כלפי משה, אלא אפילו כלפי ה': "וַיַּרְא אֱ-לֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ-לֹקִים". וכפי שהוא אומר: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו, וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם".
כל הנביאים (למעט משה רבנו לאחר מתן תורה) קיבלו את נבואתם ע"י חזון כלשהו, שלפעמים הקשר בינו לבין תוכן הנבואה ברור מאוד, ולפעמים פחות. ההתגלות הראשונה של ה' למשה נעשתה מתוך הסנה הבוער, אבל התורה מדגישה שהקב"ה אינו קורא למשה אלא רק לאחר שמשה אומר: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה". רק אח"כ כתוב: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". מהו הדגש על הראיה הזו?
אומרים חז"ל (ספרי זוטא י, לה) שהקב"ה נגלה למשה דוקא מתוך סנה משום "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". כשישראל נמצאים במצב שפל, גם הקב"ה - כביכול - נמצא במצב שפל. המבחן של משה היה האם הוא מסוגל לראות לא רק את בני ישראל בצרה, אלא גם את הקב"ה כך. מסתבר שזה כבר היה קשה מדי למשה: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹקִים". לכן אומרים חז"ל (ברכות ז, א) שכאשר משה ביקש "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ", ענה לו הקב"ה: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי". ומסבירה הגמרא: "כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה". אני רציתי שתראה את פניי גם כשהייתי בתוך הסנה, כי אז היית מבין ממש את הצער הגדול שיש לקב"ה כשעם ישראל במצוקה, אבל בשבילך זה היה יותר מדי. אם אתה לא יכול להבין את הצער הגדול של הקב"ה כשישראל בצרה, לעולם לא תוכל להגיע להשגה הגדולה והמוחלטת של ה'.
אנחנו אומרים בתפילה: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה... המקום ירחם עליהם" - מה הכוונה "כל בית ישראל"? הרי ודאי שלא כל בית ישראל נמצאים בצרה ובשביה! שמעתי פעם הסבר שאפילו אם יהודי אחד נמצא בצרה, כולם צריכים להרגיש את זה. אם אדם מבין שמצוקה של יהודי אחר היא גם המצוקה שלו, הוא יתפלל עליו בלב שלם ויקרב את גאולתו.
5772 משבר מנהיגות
שני אנשים פתאום הכריזו על רצונם להנהיג את העם: האחד, דיבורו רהוט, חי בתוך העם, כריזמטי ומוּכַּר לכולם. השני, לעומת זאת, מעולם לא הביע את דעותיו בציבור. ההתנהגות האצילית שלו בזמן האסון הפרטי והמשפחתי שלו ודאי ידועים לציבור, וכולם מעריכים את זה. הוא היה בלב הקונצנזוס כששילם מחיר אישי כבד עבור כל העם, אבל עכשיו, שהמשפחה שלו התאחדה מחדש, מתברר שהוא לא מסתפק באיחוד הזה והוא רוצה להנהיג את העם.
בהתחלה נראה שהכל הולך מצוין: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". הרייטינג מעולה, וכולם תולים את ציפיותיהם במשה ובאהרון שיגאלו את ישראל ממצרים. עם ההרגשה הטובה הזו הם באים אל פרעה, אבל כאן נכונה להם הפתעה: פרעה מסרב לשחרר את בני ישראל. ולא זו בלבד, אלא שפרעה מנהל טקטיקה חכמה שתחליש מאוד את משה ואהרון: "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה". הוא זורע פירוד בעם ישראל.
כאשר הגיעו משה ואהרון למצרים, הם פנו קודם כל אל הזקנים ולא אל השוטרים. פרעה דואג לכך שהראשונים שישלמו את המחיר יהיו דוקא השוטרים. הוא גם דואג להבהיר להם שהסיבה שהם סובלים היא בגלל משה ואהרון. כך הוא מגייס את השוטרים לטובתו, ובהזדמנות הראשונה שהשוטרים יפגשו את משה ואהרון הם יגידו להם: "יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". משה ואהרון היו מוכנים להתמודדות מול פרעה, אבל לא ידעו שתהיה להם גם התמודדות קשה מול בני ישראל.
למרות שהשוטרים פנו אל משה ואל אהרון בלשון רבים, היחיד שמגיב הוא משה, והוא פונה אל ה' בלשון יחיד: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?"
שתי שליחויות היו למשה ולאהרון: משה צריך היה לדבר עם פרעה: "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", ואילו אהרון אמור לדבר עם בני ישראל: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם". איזו מבין שתי השליחויות נכשלה? – לכאורה, רק השליחות לפרעה נכשלה, שהרי לאחר דבריו של אהרון העם הגיב מיד באמונה ובשמחה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ". לכן משה הוא זה שפונה לקב"ה ואומר שהשליחות שלו נכשלה.
אבל האמת היא שמוקד הבעיה אינו בשליחות של משה אלא דוקא בשליחות של אהרון. כשהעם שמע את דברי משה וראה את האותות הם כבר חשבו שהגאולה בפתח. הם לא היו מוכנים לעיכובים הרבים שעוד נכונו להם. אמנם הקב"ה אמר למשה בפירוש: "כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה", אבל העם לא ידע את זה. מבחינת העם כל מה שהם יודעים זה "כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם". וכשהדברים אינם הולכים בקצב שהם חשבו שהם ילכו, התחיל המשבר.
אחד משלושה עשר העיקרים, כפי שמודפס בסידורים, הוא: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". הרבי מבריסק היה אומר על כך שגם המשפט "ואע"פ שיתמהמה" הוא חלק מהאמונה שלנו. אנחנו צריכים להאמין שהוא מתמהמה ולכן לא נתייאש כשהוא אינו עומד בקצב שציפינו לו.
הרמב"ם (הלכות מלכים יא, א) כותב: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו". אין זה מספיק רק להאמין בכך שיבוא המשיח, אלא צריך גם לחכות לביאתו. הגמרא (שבת לא, א) אומרת שאחת השאלות הראשונות שאדם נשאל כשהוא מגיע לדין בבית דין של מעלה היא האם הוא ציפה לישועה.
מהו המקור לכך שצריך לחכות לישועה? הסמ"ק (מצוה א) כותב שזה נובע מהדיבור הראשון בעשרת הדיברות. הפסוק "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" כוונתו לומר, לפי הסמ"ק: "כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' א-לוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם".
יציאת מצרים היא האבטיפוס של כל הגאולות, וממנה אנחנו צריכים להסיק מסקנות ביחס לגאולה העתידית. שני דברים מעכבים את יציאת מצרים בפרשתנו: העובדה שפרעה מסרב לשחרר את בני ישראל והעובדה שהעם אינו מאוחד עם משה ואהרון. הבעיה הראשונה לא גרמה למשה להישבר, כי הוא ידע שהיא לא באמת מעכבת את הגאולה. אבל הבעיה השניה כמעט גרמה לו להתייאש.
אנחנו מאמינים שהגאולה תבוא בקצב שלה, אבל אם יש משהו שמעכב אותה – זה הפירוד בעם.
