Paršat Šemot - JBD

Z Judaismus

• Seznam všech drašot rav Jarona Ben Davida: zde
• Další komentáře k parašám: zde

5769

עם ישראל - יחיד או רבים?

האדם הראשון שכינה את בני ישראל בתואר 'עַם' הוא פרעה מלך מצרים: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ". השינוי הסמנטי הזה הוא גם זה שמאפשר לתורה להתחיל להתייחס לישראל בלשון יחיד ולא בלשון רבים. הרי לפני כן הכל היה כתוב בלשון רבים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם", אבל מרגע שנותנים לעם ישראל את הכינוי 'עַם', אפשר להתחיל להתייחס אליהם בלשון יחיד: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ".

המעבר הזה מלשון יחיד ללשון רבים הוא מהותי מאוד בתורה. הוא גם מה שהפחיד כל-כך את פרעה. אומר בעל התורה תמימה (שמות פרק א הערה ה): "וענין זה רצה פרעה כאן לאיים על בני המדינה על האחדות השוררת בין ישראל עד שנחשבים לעם יחיד ומיוחד, ואמר להפר האחוה והלאומיות שביניהם, ולזה אמר הבה נתחכמה לו, לעם, כלומר לאחדותם ואגודתם הלאומית". מטרתו של פרעה היתה להחזיר את בני ישראל למצב שבו הם אנשים רבים ולא עם אחד.

מבחינה דקדוקית אפשר להתייחס לעם ישראל בלשון יחיד או בלשון רבים. מעניין לציין שבדרך כלל בתורה, בהקשרים חיוביים הם מופיעים בלשון יחיד, ובהקשרים שליליים הם מופיעים בלשון רבים. בחלק מהמקומות חז"ל מעירים על כך בפירוש, כפי שמביא רש"י על החניה לפני הר סיני: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" - "כאיש אחד בלב אחד". אבל גם במקומות שבהם חז"ל לא העירו, ניתן לראות את המגמה הכללית.

עם ישראל הוא קובץ של אנשים, אבל גם יצירה אורגנית אחת. כשהקב"ה מחליט לגאול אותם ממצרים - יש לכך שתי סיבות: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹקִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". מצד אחד הוא שומע את נאקתם של הבודדים, ומצד שני הוא זוכר את הברית שלו עם העם - צאצאי אברהם יצחק ויעקב.

ניתן לראות את הכפילות הזו גם במעמד הסנה: כשנגלה הקב"ה למשה הוא מתייחס לעם ישראל בלשון יחיד, אבל בכל הקשור לצעקה - הוא מתייחס אליהם בלשון רבים, גם אם זה יוצר מעבר חד בתוך הפסוק: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי". הרי מבחינה דקדוקית היה נכון לומר "וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂם" או "וְאֶת צַעֲקָתוֹ שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו", אבל התורה מערבבת בין הפרטים הזועקים לבין העם הסובל. כשהגיע זמן הגאולה רואה הקב"ה את העם כיחידה אחת, וגם אם הם צועקים כל אחד בנפרד - הגאולה באה בזכות האחדות.

אבל משה, בניגוד לקב"ה, מתייחס לבני ישראל בלשון רבים, ולכן אינו מאמין בכך שיוכל לשכנע אותם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹקִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹקֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם... וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'". משה חושב שהעם אינו רואה את עצמו כיחידה אחת, ולכן משה לא מאמין שהוא יצליח להוציא אותם ממצרים.

ברגעים של מצוקה, כשכל אחד סובל וצועק, כל אחד מרוכז בעצמו ולבו אינו פנוי לכלל. משה אומר לקב"ה שכרגע אי אפשר להסתכל על עם ישראל בתור עם אחד אלא בתור הרבה אנשים, וממילא אי אפשר יהיה לרומם אותם לקראת הגאולה. אבל בכך טעה משה. התגובה של העם היתה אחרת: "וַיַּאֲמֵן הָעָם". ללא שום הסתייגות ובלשון יחיד. וזה מה שאיפשר את ההתחלה של הגאולה, אשר בסופה ניתן יהיה לרומם גם את הפרטים לאמונה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".

ימים אלו הם ימים של מלחמה. גם אם המחיר הוא כואב מאוד - רוחו של העם איתנה. מה שמחזיק את הרוח הוא האחדות בתוך העם. דבר אחד למדנו מפרעה מלך מצרים: כאשר אנחנו מדברים בלשון יחיד - אנחנו מנצחים. ומי יתן ונדע לשמר את האחדות הזו בתוך העם גם לימים של שלום, בכדי שהשלום יישאר.