Paršat Šlach - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
שני סוגי צדיקים
שנים עשר מרגלים נשלחו, כידוע, לתור את הארץ. עשרה מתוכם, שפחדו מתוצאות המלחמה, העדיפו לדחות אותה, ואילו שנים דוקא תמכו ברעיון לכבוש את הארץ כמה שיותר מהר. בסופו של דבר, דעת הרוב התקבלה, למרות שלא היה בה שום הגיון. כיבוש הארץ לא בוטל, אבל נדחה למועד אחר. כשתתברר הטעות המודיעינית של המרגלים, הם כבר לא יהיו שם לתת את הדין...
אין לנו כל מידע מה בדיוק טען כל אחד מעשרת המרגלים. מבחינת התורה כולם אמרו בדיוק אותו דבר. אבל יהושע וכלב דוקא שונים מאוד זה מזה. החפץ חיים (שמירת הלשון ח"ב פרק יט בהערה) שואל שלוש שאלות. שאלה ראשונה: למה משה שינה רק את שמו של יהושע ולא של כלב? שאלה שניה: למה ברגע הקריטי ביותר, כשעשרת המרגלים אומרים דברים חמורים מאוד, מצליח רק כלב להתעשת ולהגיב: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ"? היכן היה יהושע באותה שעה? ושאלה שלישית: למה רק על כלב נאמר שהוא מקבל שכר על מה שעשה: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה"? הרי גם יהושע ראוי לקבל שכר על מעשיו!
התשובה היא שיש הבדל גדול בין יהושע לכלב. יהושע הוא היחיד מבין המרגלים שמוכר לנו עוד מלפני כן. הוא זה שהלך להילחם בעמלק, הוא זה שעלה אל הר סיני עם משה, והוא זה שנלחם על כבודו של משה כשאלדד ומידד התנבאו. הוא איש אמונו של משה רבנו, ונכון אולי להגדיר אותו כמינוי פוליטי, שכל מה שהוא יגיד צפוי מראש. ואם יש מי שאינו יודע את כל זה, בא שינוי השם של יהושע להעיד כאלף עדים על היחס המיוחד אליו. כלב, לעומת זאת, הוא אדם אנונימי לחלוטין עד אותו רגע. לא שמענו את שמו עד היום, וכנראה שכך גם בני ישראל. ממילא, כשהמרגלים מתחילים להתלונן, ברור שיהושע לא יכול להשתיקם, כי דבריו צפויים מראש. במצב הזה רק כלב יכול היה לעשות את ה'תרגיל' שאמרו חז"ל (סוטה לה, א), שהתחיל את דבריו במשפט "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?" וכולם חשבו שהוא הולך להמשיך ולתקוף את משה, אבל אז הוא המשיך: "הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן, אם יאמר עשו סולמות ועלו לרקיע לא נשמע לו?" אפקט ההפתעה הוא מה שמייחד את כלב, ועל כך אומרת התורה: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ". רוח אחרת - בשונה משאר המרגלים שהוא הלך איתם.
אבל ישנו פירוש אחר של אור החיים הקדוש על המלים האלה. הוא אומר שהרוח האחרת שהיתה עמו אינה ביחס לשאר המרגלים, אלא בתוך עצמו. ליהושע לא היה פיתוי להיסחף אחרי המרגלים. הוא מעולם לא התמודד עם היצר הרע להיות כמו כולם או לא. אבל כלב כמעט נסחף אחריהם. חז"ל אומרים (סוטה לד, ב) על המלים "וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" שהלך כלב "ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". יהושע לא היה צריך את זה. בתוכו לא פיעמה הרוח האחרת, שהרי הוא נתברך מפי איש הא-לוקים. זו גם הסיבה ששכרו של יהושע אינו גדול כמו זה של כלב. אדם נמדד לא רק בשורה התחתונה של מה שהוא עושה, אלא בשאלה כמה התמודדויות היו לו והאם הוא התגבר עליהם. זהו הרעיון שהרב דסלר (מכתב מאליהו ח"א עמ' 113) מגדיר כ'נקודת הבחירה של האדם': כששני עמים נלחמים, לכאורה כל המדינה נמצאת במלחמה, אבל בפועל המלחמה מתנהלת בקו אחד שזז כל הזמן בהתאם לנצחונות ולהפסדים. לאחר שכבשתי שטח מסויים, כבר לא מתנהלת בו מלחמה. כל אדם נולד עם קו חזית במקום אחר, והוא נמדד בהתאם לשאלה כמה הוא הצליח להזיז את הקו. בלבו של יהושע לא התנהלה מלחמה על השאלה איך לדבר על הארץ, כי זה שטח שכבר היה כבוש בידיו, ולכן הוא גם לא יקבל שכר גדול כל-כך.
מסופר על הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שהוא העיד על עצמו שהוא אדם חסר סבלנות. לכן לפני כל שיעור שהוא לימד הוא היה מקפיד ללמוד מוסר כמה דקות, כדי שאם תלמיד מסוים ישאל שאלה טפשית הוא לא יתפרץ כנגדו. כשאני קורא סיפור כזה הוא עושה עליי רושם יותר מאשר ספר שלם על נפלאותיו ומידותיו הגדולות (שודאי היו) של הרב. מתוארת כאן לא רק התוצאה הסופית, אלא בעיקר ההתמודדות והנצחון.
יש צדיק שמעולם לא התמודד עם היצר, והוא ודאי צדיק גמור. זו דמותו של יוסף הצדיק - וממילא גם יהושע בן נון יוצא חלציו. אבל יש צדיק שהתמודד עם היצר וניצח אותו - כמו יהודה, וממילא גם צאצאיו - כלב ודוד. ישנה תקופה של משיח בן יוסף, שבה הצדיק התמים הוא זה שיחולל את הנפלאות, אבל אחריה חייבת לבוא תקופה של משיח בן דוד, שבה דוקא זה שהתמודד, ירד ועלה, הוא זה שיביא את הגאולה האמיתית במהרה בימינו
5769
"שאבעס"
מצוות השבת מופיעה פעמים רבות בתורה. גם עונשו של המחלל שבת כבר ידוע לנו ממספר מקומות, כגון (שמות לא, יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ". ובכל אופן, בפרשתנו, לראשונה הדברים יורדים לפסים מעשיים: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". מה עושים? אמנם כבר בשבת הראשונה במדבר היו אנשים שרצו לחלל שבת, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ" (שמות טז, כז) אבל אז אף אחד לא נענש באופן אישי, והקב"ה רק שאל באופן כללי: "עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי?". אבל כאן זה כבר לא עובר בשתיקה. סופו של המקושש היה כסופו של המקלל מספר ויקרא - הוא נרגם באבנים מחוץ למחנה.
אבל הרש"ר הירש מעיר שיש הבדל בין הסיפור הזה לסיפור המקלל: אצל המקלל (ויקרא כד, י) התורה מתחילה בתיאור הסיפור: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית... וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל". רק אחרי שמתואר החטא, מתוארת התגובה של בני ישראל. אבל אצלנו, בשום שלב בסיפור המקושש אינו הנושא, אלא רק המושא: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת". לא כתוב לפני כן שהוא יצא וקושש עצים, והוא גם לא מוסר את גרסתו. נושא הסיפור הוא איך הגיבו בני ישראל על חילול השבת במחנה, ולא חטאו של המקושש.
בסופו של דבר המקושש נרגם באבנים. אבל הוא לא היחיד שרצו לרגום אותו באבנים בפרשה. גם יהושע וכלב כמעט נרגמו: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים". אבל יש הבדל גדול בין הנסיון לרגום את יהושע וכלב לבין רגימת המקושש: אצל יהושע וכלב היתה זו תגובה ספונטנית לכעס של בני ישראל, תוך כדי המעשה, ובתוך המחנה. המקושש נרגם באבנים מחוץ למחנה, לאחר המתנה של זמן והוראה מפורשת מהקב"ה. את יהושע וכלב ניסו לרגום כתגובה, ואילו את המקושש רוגמים כענישה. יש הבדל גדול בין מי שמגיב מתוך הבטן לבין מי שמגיב לאחר חשיבה ושהות.
כשילד עושה משהו רע, לפעמים אסור להורה להגיב ברגע הראשון - כי אז התגובה באה מתוך הכעס ולא מתוך הרצון לחנך. תגובה כזו רק מלמדת את הבן (ובדרך כלל כדוגמא שלילית) כיצד להגיב כשהוא כועס, אבל היא לא מלמדת אותו על חומרת המעשה שהוא עשה. לעומת זאת, כאשר ההורה ממתין ונרגע ואח"כ הוא מגיב - הילד מבין שהתגובה אינה התפרצות רגשות אלא באה מתוך שיקול הדעת, והוא מבין שכנראה שהוא עשה משהו חמור מאוד.
מסופר על אדם שהולך ברחוב עם עגלה, ומתוך העגלה בוקע בכי של תינוק שלא מפסיק לצרוח. והאדם כל הזמן לוחש: "יוסי, תירגע. יוסי, תירגע". איש אחר, שעבר ברחוב, ניסה לעזור לאב המסכן, הרים את התינוק ואמר לו: "מה קרה, יוסי? למה אתה בוכה?". אמר האב: "יוסי זה לא התינוק. יוסי זה אני. אני מנסה להרגיע את עצמי לפני שאני מרים את התינוק"...
בניגוד למה שקרה עם יהושע וכלב, כאשר בני ישראל מצאו את המקושש, הם לא ניסו לרגום אותו באבנים. הם לא יצאו בהפגנות סוערות, לא זרקו אבנים ולא חסמו כבישים. למרות שהם הבינו שמדובר בחטא חמור מאוד, אשר גורם סכנה לכלל ישראל. הרי בפעם הקודמת שחיללו שבת הקב"ה הגיב בשאלה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי", וזה מזכיר מאוד את מה שהוא שואל בפרשתנו: "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ". אלא שבפרשתנו ההמשך היה "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ", ורק בזכות תפילתו של משה ניצל העם. ועכשיו שוב יש מי שמחלל שבת, והעם יודע עד כמה שהדבר חמור - כי הוא מסכן את כל העם. בעתיד נראה כמה חטאו של אדם אחד יכול לגרום רעה לכל העם ממעשהו של זמרי וממעשהו של עכן. מסתבר שגם העם כבר מבין את זה. אבל למרות הנזק הגדול שגרם להם המקושש, הם כבר לא מגיבים כפי שהגיבו בעבר: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים". אלא מביאים אותו באופן מסודר אל משה, ומחכים בסבלנות לשמוע מה יהיה גזר דינו.
סיפור המקושש הוא קודם כל סיפור של ריסון לעם ישראל. הוא חלק מהפיכת העם מקבוצה של עבדים לעם מסודר עם מחנות, שופטים ומערכת אכיפה. העם, שעד עכשיו הגיב בספונטניות מתוך הבטן, למד לעצור את עצמו, להשתלט על הפורעים, ולהחזיר את הסדר על כנו. מסתבר שגם כאשר הנושא הוא מאוד חשוב - כמו שמירת השבת - צריך לדעת מה הם הגבולות של התגובה, ובעיקר לחשוב: האם אני מגיב כי אני חושב שמגיע לו עונש על כך שהוא נוסע בשבת, או שאני מגיב מהבטן ומתעצבן כי הוא עושה את זה קרוב לבית שלי?
5770 וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה
כשאנחנו שומעים על ספינות שמנסות באופן בלתי לגאלי להגיע לחופי ישראל, ובהם מאות אנשים הזועקים על מצוקה הומניטרית ועל זכויות של עם נרדף, אנחנו חושבים אולי, (להבדיל אלף אלפי הבדלות), על המעפילים. אותם מעפילים לקחו את הכינוי שלהם מפרשת השבוע, אשר בה החליטו בני ישראל להיכנס לארץ בניגוד לרצון ה': "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר". אבל בפרשתנו, סוף הסיפור היה עצוב מאוד מבחינתם של המעפילים: "וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה". מסתבר שכך נוהג עם שמרגיש שמנסים לפלוש אליו זרים.
צריך להדגיש: המעפילים הותקפו עוד בטרם נכנסו לשטח של הכנענים. הם אמנם הצהירו שהם מתכוונים להיכנס לארץ כנען: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'" אבל הם עדיין לא נכנסו לתחומם של הכנענים, כשהגיעה התגובה ההחלטית של הכנענים והעמלקים "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא" - הם יצאו ממקומם לקראת המעפילים, כי היה להם ברור לשם מה בני ישראל התחילו להעפיל, וממילא: "וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה".
מאוחר יותר, כאשר משה יתאר את המלחמה הזאת באזניהם של דור הנכנסים לארץ, הוא ישתמש בדימוי מעולם החי: "וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים" (דברים א, מד). מה פשר הדימוי לדבורים? הרי דבורה בדרך כלל אינה רודפת אחרי אדם! הדבורה יודעת שאם היא תעקוץ אדם היא תמות! אומרים חז"ל (מדרש אגדה דברים א) שכך היה גם במלחמת חרמה: כל כנעני שהרג אחד מהמעפילים מיד היה מת בצדו. אבל משה אינו משווה את ההריגה להריגתם של הדבורים, אלא דוקא את הרדיפה: "וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים". מהי כוונת הדימוי של הרדיפה כמו שדבורים רודפות?
התשובה היא שאמנם הפרט הבודד של הדבורה לא יתקוף אלא אם כן הוא ירגיש מאויים. ואולם, כאשר אדם מחדיר את ידו לתוך כוורת הדבורים, יֵצֵא נחיל של דבורים לקראתו וירדוף אחריו גם אחרי שהאיום כבר הוסר. נחיל כזה הוא הרבה יותר מסוכן, והוא יכול גם להרוג אדם. זו היתה התחושה של בני ישראל במלחמת חרמה: הם הרגישו כאילו הם ניסו להכניס יד לכוורת הדבורים, והדבורים יצאו משם ורדפו אחריהם.
ישנו בעל חיים נוסף שגם הוא – כפרט בודד – אינו מסוכן, אבל כאשר הוא בא בצורה של נחיל, הוא מסוכן מאוד, וזהו הארבה. בדיוק כמו הדבורה: חגב אחד אינו גורם יותר מדי נזק לחקלאות. אבל כאשר אותו יצור מגיע בצורה של נחיל ארבה, הוא גורם בהלה ונזק עצומים.
כאשר המרגלים היו בארץ כנען, התחושה שלהם היתה שהם חגבים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". כוונתם היתה, כמובן, שהם הרגישו קטנים מאוד ובלי יכולת להזיק לענקים שהיו שם. אבל יהושע וכלב ענו להם שגם בתור חגבים הם לא צריכים לפחד כל-כך, כי גם חגבים יכולים לכבוש איזור שלם, אם הם רק מאוחדים. אחת המערכות האחרות של עם ישראל כנגד העמלקים, היתה מלחמתו של גדעון. שם מופיע התיאור: "וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב" (שופטים ז, יב). המחזה הזה היה מבהיל מאוד, עד שבני ישראל לא ידעו מה לעשות. זה מה שאומרים יהושע וכלב: "וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם". אפילו אם אתם צודקים ואנחנו סך הכל חגבים, אנחנו יכולים לאכול אותם. "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם". אנחנו יכולים להסתיר להם את השמש, כפי שמתואר ביחס לארבה (שמות י, טו): "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ".
שורש הבעיה של בני ישראל לא היה רק העובדה שהם לא הבינו את הכח הגדול שהם יכולים להגיע אליו באחדותם ובעזרת ה'. שורש הבעיה היה שהם ראו את עצמם כחגבים ואילו את הכנענים הם ראו כדבורים. ההבדל בין נחיל של דבורים לנחיל של ארבה הוא בשאלה על מה הוא נלחם: נחיל של ארבה מגיע ממקום רחוק, זורע הרס וחורבן ונעלם. נחיל של דבורים יוצא מהכוורת שלו כשהוא מרגיש מאוים, וכל מטרתו היא להגן על הבית שלו. בני ישראל רואים את עצמם כחגבים שנלחמים על ארץ לא להם, וממילא כך יראו אותם גם הגויים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". אם הם היו מבינים שהם הדבורים בסיפור הזה, הם חוזרים הביתה אחרי גלות ארוכה שנכפתה עליהם, הם היו יכולים לכבוש את הארץ ללא בעיה. לפני שאתה מתחיל במלחמה אתה צריך להבין שאתה הדבורה בסיפור הזה ולא החגב. אולי לכך רומז הקב"ה כשהוא אומר להם: "וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ" (שמות כג, כח).
5771 - הצמרת הבטחונית
בתקופה האחרונה אנו רואים את כוחה של המחאה הציבורית. גם מנהיגים שהיה נראה שכוחם הוא בלתי מוגבל, אינם יכולים לעשות דבר נגד מחאה ציבורית רחבה. למרות כל האמצעים העומדים לרשותם, הציבור חזק מהם. משה רבנו הצליח להכניע את מלך האימפריה הגדולה ביותר בעולם באותה תקופה, אבל נגד ההמונים של בני עמו הוא עומד חסר אונים.
כשיצאו ישראל ממצרים היה נראה כאילו כולם מאוחדים ונחושים להגיע לארץ כנען. כולם הלכו אחרי משה בעיניים עצומות, בידיעה שמטרת היציאה ממצרים היא להגיע לארץ ישראל. אבל פתאום, בפרשתנו, לאחר שחוזרים ראשי השבטים מסיור הגישוש שלהם, כל עם ישראל – בבת אחת – מְשַנִּים את עמדתם ומבקשים לשוב למצרים: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה – בלי יוצא מן הכלל - וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". האם כל-כך בקלות עם של מליונים מְשַנֵּה את דעתו מקצה לקצה? כיצד הצליחו שנים עשר אנשים לשנות את הלך הרוח בעם ישראל מקצה לקצה בבת אחת?
אפשר לטעון שמדובר בעם של עבדים, שהבטחון העצמי שלהם נמוך מאוד, ולכן כשהם רואים את כל הענקים ושומעים את כל הסיפורים, הדברים עושים עליהם רושם חזק מאוד, והם מאבדים את הבטחון שהיה להם. אבל אם כך, איך אפשר להסביר את זה שמיד אח"כ, כשמשה אומר להם מהו עונשם, פתאום "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'". שוב: מהפסוקים משמע שלא מדובר בקבוצה קטנה אלא כולם. פתאום יש להם בטחון עצמי מופרז לא רק נגד העמלקי והכנעני, אלא גם נגד הקב"ה שאומר להם בפירוש לא לעלות, והם מחליטים שהם יותר חזקים מכולם ועולים להילחם. כיצד עַם חסר בטחון עצמי מחליף בן-רגע את עורו, ופתאום מאמין שהוא כל יכול? איך דעת קהל יכולה להשתנות מקצה לקצה פעמיים בזמן כה קצר?
התשובה היא שאין פה באמת מהפך בדעת הקהל. זו דוגמא קלאסית לכך ששני הקצוות בעצם קרובים מאוד זה לזה. שתי המסקנות – זו הקוראת לשוב למצרים כי אין סיכוי נגד הכנענים וזו הקוראת לכבוש עכשיו את הארץ גם בלי עזרתו של הקב"ה – נובעות מאותה תפיסת עולם מעוותת, והיא התפיסה של 'כוחי ועוצם ידי'. מי שאינו מאמין בכוחו של הקב"ה נבהל כשהוא רואה ענקים, אך אינו מפחד כלל כשהוא בטוח בכוחו.
איננו יודעים מי היו אותם שנים עשר תיירים. התורה אומרת שהם היו מנהיגים: "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". האם הם היו מנהיגים דתיים, חברתיים או צבאיים? התורה אינה מפרטת, אבל הביטוי 'אנשים' רומז לכך שהם היו מנהיגים צבאיים. בספר שמואל, (שמו"א ד, ט) כשהפלשתים מבינים שהם צריכים להילחם בעוז כי מצבם מסוכן מאוד, הם אומרים זה לזה: "הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים... וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם". לכן נראה שהמרגלים הללו הם 'אנשים' – כלומר אנשי מלחמה. ואכן, שני המרגלים שאותם אנחנו מכירים היו גיבורי חיל: יהושע היה המפקד הצבאי במלחמה נגד עמלק (שמות יז, ט), וכלב בן יפונה היה מספיק חזק גם בגיל שמונים וחמש להכריע לבדו את אחימן ששי ותלמי ביחד עם אביהם הענק (יהושע יד, יא). משני המרגלים האלה ניתן להסיק גם ביחס לכל האחרים, שהקבוצה הזו היתה הצמרת הבטחונית של עם ישראל.
מי שעוסק כל חייו בבטחון ודאי מְפַתֵּחַ כישורים חשובים מאוד: הוא יודע לנתח מצבים. הוא יודע לתכנן אסטרטגיה. הוא יודע מתי נכון להסתכן ומתי עדיף לסגת. הוא לומד לסמוך על עצמו ועל הכוחות שהוא מוביל, ולהיות מוכן לכל תרחיש. אבל הצד השני של המטבע הוא שאדם שעוסק כל חייו בבטחון נמצא בסכנה חמורה של איבוד האמונה. כשהוא מגלה שהוא מתמודד עם דברים שהם מעבר לכוחותיו, הוא אינו יודע איך להגיב. אין פלא שבזמן מלחמת יום הכיפורים דוקא משה דיין, שהיה הבטחוניסט הגדול ביותר, דיבר על חורבן הבית השלישי ואילו גולדה מאיר – ללא הרקע הקרבי – תיפקדה טוב יותר.
שנים עשר המרגלים שנשלחו היו הצמרת הבטחונית של עם ישראל. זו הסיבה שהם הצליחו כל-כך בקלות להטות את ליבו של כל הציבור לכאן ולכאן. כל עוד הלכו ישראל במדבר, כולם סמכו בעיניים עצומות על חוות דעתו של משה. אבל כשמתחילים לדבר על מלחמה וכיבוש, הם העדיפו לשמוע את דבריהם של הבטחוניסטים. גם היום, כל פעם שעולה שאלה לגבי תרחיש אפשרי בעתיד, הפרשנים שאותם מראיינים כל כלי התקשורת הם תמיד בעלי הרקע הצבאי. ואולם, אמר פעם דוד בן גוריון שבישראל, מי שאינו מאמין בנסים הוא לא ריאלי. לכן, כשרוצים לדבר על תרחישים אפשריים בעתיד של המזרח התיכון – עדיף לשאול רבנים, ניצולי שואה או הסטוריונים, שמכירים את ההסטוריה של עם ישראל, והם בודאי ידעו לנתח את המצב טוב יותר מאנשי הבטחון.
