Paršat Šmini - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
אש מלפני ה'
חנוכת המשכן מגיעה בפרשתנו לשיאה: אמנם כבר בחנוכה סיימו לבנות את המשכן ואת כל כליו, אבל לצורך חנוכת המשכן חיכו עד ראש חודש ניסן, וזהו היום השמיני - שבו מתחילה פרשתנו. כל גיוס הכספים ומלאכת הבניה והקדשת הכהנים מתרכזת בנקודה אחת: הרגע שבו יקריבו קרבן על גבי המזבח, ותצא אש מלפני ה' ותאכל את הקרבן - ובכך יהיה אישור מן השמים שהכל היה לרצון.
ואכן הרגע הגדול הגיע: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". זהו האישור הרשמי לכך שהמשכן אכן מתחיל לתפקד. האש יצאה מלפני ה'. אבל אותן מלים ממש מסמלות את הטרגדיה הגדולה של האירוע, את מותם של שניים מתוך ארבעת בני אהרן שנמשחו באותו יום: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'".
ואולי אין אלו רק מלים דומות, אלא שזו ממש אותה האש: מה הכוונה שהאש יצאה מלפני ה'? - בדרך כלל מפרשים זאת כעמוד של אש שירד מהשמים. אבל יש לשים לב: בניגוד למקומות אחרים בתנ"ך, האש לא יורדת (כמו אצל אליהו במלכים א) או עולה (כמו אצל גדעון בשופטים ו, כא) אלא יוצאת. יכול להיות שהאש הזו לא היתה עמוד אש אנכי אלא אופקי. הביטוי 'לפני ה רומז למקום שנקרא כך, והוא קדש הקדשים: לגבי העומר נאמר "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות טז, לג), וחז"ל אומרים שצנצנת המן היתה מונחת בקדש הקדשים. גם בעבודת יום הכיפורים היה הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים עם מחתה מלאה גחלים "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה'" (ויקרא טז, יג) והיה זה בין בדי הארון.
לכן, אולי האש שיצאה מלפני ה' - היתה להבת אש שיצאה מקודש הקודשים ועד מזבח העולה - ובדרכה פגעה בנדב ואביהוא שעמדו בדיוק באמצע הדרך - ליד מזבח הקטורת. לפי זה, אותה האש שגרמה לשמחה הגדולה של כל העם - היא היא זו שגם גרמה למותם של נדב ואביהוא.
לאהרן היו ארבעה בנים, אבל רק נדב ואביהוא ניסו להקריב אש זרה ורק בהם פגעה האש. ואין זה מקרי: נדב ואביהוא הם שני האנשים שעלו עם משה ואהרון להר סיני, ועליהם נאמר: "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד, יא). הזוהר (פרשת משפטים דף קכו, א) אומר שהם היו ראויים לעונש כבר אז, אבל הקב"ה המתין והעניש אותם רק בחנוכת המשכן. למה המתין הקב"ה? האם רק בגלל שהוא לא רצה להעיב על השמחה של מתן תורה? מדוע, אם כן, אפשר להעיב על השמחה של חנוכת המשכן? - נדמה לי שהתשובה לכך היא שנדב ואביהוא עדיין לא היו ראויים לעונש בהר סיני, אבל שם כבר היה נעוץ שורש החטא שלהם.
לאחר שנדב ואביהוא ראו את מה שראו בהר סיני והמשיכו לאכול ולשתות, הם הרגישו שהם מורמים מהעם. הם כבר התחילו לומר זה לזה: "אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור?" (סנהדרין נב, א). ומכאן ועד להוראת הלכה בפני רבם הדרך היתה קצרה.
כל מי שמגיע לדרגה גבוהה נמצא בסכנה כזו. אמנם הגדולים באמת יודעים להכיר בערך עצמם גם אחרי שהם הגיעו לדרגות הגבוהות ביותר. בעקידת יצחק עמד אברהם בנסיון הקשה ביותר, אבל מיד אחר-כך כתוב: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כב, יט). משה רבנו, עם כל גדולתו, מעידה עליו התורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). אהרון, למרות האסון שניחת עליו ביום שהיה אמור להיות הכי גדול בחייו, יכול לקיים: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". אבל נדב ואביהוא לא היו כאלה. אחרי שהם ראו מה שהם ראו על הר סיני הם כבר לא יכלו לחכות להנהיג את הדור.
נחלקו חז"ל מה היה חטאם של נדב ואביהוא בפועל: יש שאמרו שחטאם היה בכך שלא היו להם בנים, ויש שאמרו שהם הורו הלכה בפני רבם, או שהקריבו אש זרה שלא לצורך או שזלזלו במשה ואהרון וכו'. אבל כל הדברים האלה הם רק השורה התחתונה. שורש החטא נעוץ עוד בהר סיני, בפסוק "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". לכן התיקון של החטא שלהם הוא בכך שהקב"ה אומר לאהרון: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד", ולכן דוקא ביום מותם אי אפשר אפילו לאכול את בשר הקרבן, כפי שאומר אהרן: "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?".
הסכנה הגדולה שבקרבה אל ה' היא ההרגשה שאתה מורם מעם. לכן הכהנים צריכים לעשות הפרדה ברורה בין חיי השגרה שלהם לבין הזמן שבהם הם עובדים במשכן. ואכן, מי שיודע לרדת מעשיית הקרבנות, יכול להתחבר אל העם ולברך אותו כפי שעושה אהרן בפרשתנו: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים
5770 דברים שהשתיקה יפה להם
כאשר בית המשפט מטיל צו איסור פרסום על עניין מסוים, אבל התקשורת יודעת במה מדובר, ויש לה אינטרס שזה יתפרסם, אפשר לא להגיד את הדברים בפירוש, אבל לגרום לכך שהם יתפרסמו. אחת השיטות שננקטו השבוע היתה להדפיס עיתון עם כתמים שחורים, כדי להמחיש את העובדה שמישהו מונע מהם מלפרסם את מה שהם רוצים. מסתבר שהכתמים השחורים עשו את שלהם, ומהר מאוד השמועה התפרסמה עד שלבית המשפט לא נותרה ברירה אלא להתיר את פרסום הדברים. מסתבר שלפעמים השתיקה היא חזקה אפילו יותר מהדיבור. וכבר כתבה נעמי שמר "אין דבר יותר שלם מלב שבור וזועק יותר מן הדממה".
כאשר מתו שני בניו של אהרון, היתה זו טרגדיה עצומה לא רק לאהרון ולמשפחתו, אלא גם לכלל ישראל. נדב ואביהוא לא היו רק 50% ממספר הכהנים ההדיוטות, אלא גם היו אלו שזכו להיות חלק ממעמד הברית בהר סיני, ביחד עם משה ואהרון ושבעים מזקני ישראל (שמות כד, א). מותם הפתאומי, בדיוק ברגע שבו הם היו אמורים לחנוך את המשכן ואת עבודתם בו, היה ללא ספק טראומה לאומית. אבל אנחנו לא יודעים איך הגיב העם למשמע האסון. אנחנו יודעים רק על שתי תגובות - של משה ושל אהרון. תגובת משה היתה הראשונה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". תגובתו של אהרון היתה הרבה יותר קצרה: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן".
בהפטרה שנקרא השבת (שמו"ב ו, ח), שעוסקת במותו של עוזא בנסיבות דומות מאוד, מופיע סוג שלישי של תגובה: "וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה". שלוש התגובות הללו: של משה, של אהרון ושל דוד, ממחישות שלוש גישות בהתמודדות עם אמונה בזמן משבר. מצד אחד נמצא משה רבנו. הוא מייצג את התורה, את השכל והרציונל. הוא מגיב באופן מיידי במשפט שנראה כאילו האסון כלל לא השפיע עליו, ואומר לאהרון "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" - הרגע התחדש לו חידוש תורה מרתק. פתאום הוא מבין טוב יותר את מה שאמר לו הקב"ה לפני כן: 'וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי' (שמות כט, מג), והוא חושב שזה הזמן המתאים לומר לאהרון את ה'פשט' החדש הזה.
מן הצד השני נמצאת תגובתו של דוד, נעים זמירות ישראל. הוא מייצג את הרגש והתפילה. ברגעים כאלה הוא אינו מסוגל לנתח את המצב בשכל קר, אלא פשוט כועס על הקב"ה.
ובין שניהם נמצא אהרון. הוא אינו מביע כעס, אבל גם אינו מדבר. הוא פשוט שותק.
אפשר לתמצת את שלוש התגובות הללו לשלושה כוחות שפועלים אצל כל אחד: השכל, הרגש והאמונה. כשהמציאות קשה להבנה - השכל מחפש הצדקות, הרגש מביע כעס, והאמונה - שלא יודעת להסביר את המציאות - בוחרת בשתיקה. מתוך שלוש התגובות הללו, חז"ל (ויקרא רבה יב, ב) שיבחו דוקא את שתיקתו של אהרון: "כיון ששמע אהרן שבניו יראי שמים הן שתק וקבל שכר על שתיקתו... שזכה ונתייחד אליו הדיבור". זו אינה שתיקה של מבוכה או קושי לבחור את המלים הנכונות, אלא שתיקה של קבלת הדין בענוה ובהכנעה.
השבוע נציין את יום הזכרון לשואה ולגבורה. כיצד ניתן להסביר את השואה בעיניים של יהודי מאמין? - גם בעניין זה ראינו את שלוש התגובות. היו אנשים שהביעו את הכעס של דוד, ומתוך כך שברו את הכלים. מנגד, היו כאלו שניסו לתת כל מיני הסברים רציונליים לאסון הנורא הזה: יש מי שאמר (כגון האדמו"ר מסאטמר) שזהו עונש על הציונות, ומנגד יש מי שאמר (כגון הרב יששכר שלמה טייכטל) שזהו דוקא עונש על כך שלא עלו לישראל כשהיה אפשר. היו שכתבו שלא מדובר בעונש אלא בחבלי משיח ובכור היתוך כהכנה לתקומת עם ישראל בארצו, וכו'.
אבל נדמה לי שכל התשובות הללו לא יכולות באמת להרגיע את הנפש. האם ניתן להסביר את מותם של מליון וחצי ילדים? האם ניתן להסביר את מותם של כל-כך הרבה גדולי ישראל? נדמה לי שגם בנושא של השואה, התגובה הנכונה היא השתיקה.
בסופו של דבר, אומרת הגמרא (זבחים קטו, ב), תגובתו של אהרון מקבלת אישור גם מדוד (שמייצג את הרגש) וגם משלמה (שמייצג את השכל): "כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר... וכן בדוד הוא אומר: "דום לה' והתחולל לו" - אע"פ שמפיל לך חללים חללים את שתוק. וכן בשלמה הוא אומר: "עת לחשות ועת לדבר" - פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור." התגובה השכלית לא באמת יכולה לתת תשובה, והתגובה הרגשית לא באמת תביא מרגוע. שתיקתו של אהרון היא שהביאה אותו לרוגע הנדרש כדי לקבל התגלות נבואית באותו הרגע.
5771 לבכות או לשתוק?
האם העונש שנגזר הוא מידתי? האם צריך להחמיר יותר בדינו של אדם הנושא במשרה ציבורית מאשר אדם מן הישוב? האם נכון בכלל להביע את דעתי על העונש, או שעליי לקבל את מה שנפסק כדין אמת ללא עוררין?
שאלות אלו עלו, מן הסתם, במוחו של אהרון, ברגע הוא הבין את גודל האסון: שני בניו, נדב ואביהוא, עשו הכל בדיוק כמו שצוו: הם השתתפו בכל טקס החניכה שלהם, הם לא יצאו מאהל מועד כל השבוע. הם השתתפו בהקרבת הקרבנות. רק דבר אחד קטן הם עשו ללא היתר: הוסיפו קצת אש ממזבח הקטורת, שהרי הם למדו שלמרות שיורדת אש מהשמים יש להוסיף אש מן ההדיוט. הטעות היחידה שלהם היתה שבאופן חד-פעמי, בחנוכת המשכן לא היה צריך להוסיף אש. האם על הטעות הקטנה הזו הם צריכים לשלם בחייהם, ועוד ברגע המיוחד הזה של חנוכת המשכן?
תגובותיהם של משה ואהרון שונות זו מזו. בעוד משה מסביר לאהרון: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", אהרון פשוט שותק: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". לא בוכה, לא צועק ולא מסביר, אלא שותק. האם זו תגובה נורמלית? האם זה מה שהתורה מצפה מאיתנו לעשות כשקורה דבר נורא כל-כך?
הרמב"ן, בהקדמה לספרו 'תורת האדם', כותב שסוקרטס נשאל מדוע הוא אינו עצוב לעולם, והוא ענה שאין בעולם הזה דבר ששוה לבכות עליו אם הוא יחסר. ועוד אמר סוקרטס שמי שמבין את משמעות העולם אינו שמח בטובתו ואינו עצוב ברעתו, כי הוא מבין שהכל הבל. אבל הרמב"ן דוחה את דבריו מכל וכל. שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר (קהלת ז, יד): "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה". הוא גם אמר (קהלת ג, ד): "עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק". הרדב"ז (ח"ג סימן תקנה) נשאל על אחד מגדולי דורו, לפני כשש מאות שנה, שמת בנו והוא לא הוריד עליו דמעה במשך כל ימי האבלות, האם זו מידה טובה או לא. ענה הרדב"ז שזו מידה אכזרית ולא אנושית. "והמוריד דמעות על קרובים, וכל שכן על אדם כשר, מידת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא, ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו". כששרה נפטרה, בגיל 127 שנה, אברהם בכה. גם כשיעקב חשב שיוסף נהרג הוא בכה. אנחנו לא חושבים שצריך להשתיק את הבכי, כי זו האנושיות שלנו. מדוע, אם כן, משבחים חז"ל את שתיקתו של אהרון? למה הוא לא בכה ברגעים הנוראיים האלה?
הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר, ויקרא י, ג) כותב שכאשר בנים מתים צריך לבכות, ממה נפשך: אם מדובר בבנים קטנים, הרי שהם מתים בעוון הוריהם, ואם האב לא בוכה הרי זה כמו ילד שאביו מעניש והוא עומד וצוחק. ואם מדובר בבנים גדולים הרי שהבכי הוא חלק מכבוד המת, ואין לזלזל בכך.
נראה שדוקא בעקבות הדברים האלה אפשר להסביר את שתיקתו של אהרון. המלים 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן' אינן מופיעות לאחר מות נדב ואביהוא, אלא בתגובה לדברי משה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד". שתיקתו של אהרון באה לאחר שהוא מבין שהמוות של בניו נועד לקדש שם שמים, והוא מבין שהבכי אינו משרת את המטרה הזו.
החובה לבכות כשמישהו מת אינה רק לכבודו של הנפטר. יש בה גם תועלת למי שבוכה. חז"ל אומרים (שבת קה, ב) שכל המוריד דמעות על אדם כשר נמחלים כל עוונותיו. גם אם זה אדם שאתה לא מכיר בכלל, אם הורדת עליו דמעות - נמחלו כל עוונותיך. אמר שלמה המלך (קהלת ז, ב): טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה" - והסיבה אינה רק בשביל לכבד את המתים, אלא "בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". בדרך כלל, אדם שמשתתף במשתה, זה לא גורם לו להחליט להיות אדם טוב יותר, אבל אדם שמשתתף בהלויה עשוי בהחלט לאמץ הנהגות טובות מדברי ההספד.
חז"ל הביאו דעות שונות בעניין הסיבה למותם של בני אהרון: שלא נשאו נשים, שהורו הלכה בפני רבם, שהקריבו אש זרה, שלא חלקו כבוד למשה ואהרון, שנכנסו שתויי יין למשכן וכו'. מה המטרה למצוא עוד ועוד עבירות לאנשים שכבר מתו? - התשובה היא, כמובן, שהשאלה אינה שאלה הסטורית, ולכן אין צורך בניתוח פתולוגי כדי לאבחן ממה בדיוק הם מתו. השאלה היא מה אנחנו יכולים להסיק ממותם של בני אהרון לגבי ההתנהגות שלנו.
כך, לענ"ד, יש להגיב גם ביחס למה שקורה בעולם בימים אלו: המזרח התיכון בוער. רעידת האדמה והצונאמי ביפן, עם החשש מהתפרצות הכורים הגרעיניים שם. ההסלמה הבטחונית בארץ וכו'. כל הדברים האלה ודאי מהוים אינדיקציות למשהו גדול שמתרחש, אבל אין לי מושג מה הוא. כיצד עלינו להגיב לאירועים הללו? - התשובה שלי היא פשוט לחפש מה מהדברים האלו יכול לעורר אותי להיות אדם טוב יותר, ולאמץ את זה. אינני חושב שהצונאמי ביפן אירע בגלל שלא קראתי קריאת שמע בכוונה, אבל אם אפשר להשתמש באירועים האלה כדי לכוון טוב יותר, זה מה שנדרש ממני.
