Paršat Šoftim - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
פרסום מעשיהם של פושעים
מסופר על אדם אחד שחשש שבנו מתקרב לטיפה המרה. החליט האב לעשות מעשה חינוכי ולקחת אותו למקום שבו שיכורים מתגלגלים ברחובות חסרי פרוטה וחסרי בית, לראות לאן הדברים יכולים להוביל. שם, על ספסל מוזנח, ראו איש לבוש סחבות ובלוי מחזיק בקבוק בידו, צוחק בקול רם, וניכר בו שהוא שיכור כלוט. הזדעזע האב ממראהו של אותו אדם, ושמח על כך שזכה להבהיר לבנו מה יכול להיגרם מהטיפה המרה. ואז, בעודם מתרחקים מהמקום, חזר הבן שוב לאותו שיכור והסתודד איתו כמה רגעים. שאל האב: מה אמרת לו? ענה הבן: שאלתי אותו מאיפה הוא משיג חומר כזה טוב...
לפעמים אנחנו חושבים שפרסום עבירות הוא דבר טוב 'למען יראו וייראו', אבל מה שזה גורם בסופו של דבר הוא את ההיפך: זה נותן רעיונות לאנשים מעוותים שמנסים לחקות את הפשעים הללו.
המושג 'וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' מופיע בארבעה מקומות בתורה - שניים מתוכם בפרשתנו: בדינו של מסית (דברים יג, יב), שעליו קראנו בשבוע שעבר, בדינו של זקן ממרה (דברים יז, יג) ובדינו של עד שקר (דברים יט, כ) שעליהם נקרא השבת, ובדינו של בן סורר ומורה (דברים כא, כא) שעליו נקרא בשבוע הבא. כשמדובר בדינו של רוצח, עובד עבודה זרה או נואף, לעומת זאת, לא מופיע הביטוי הזה כלל, אלא רק הביטוי 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'. מה מאפיין את ארבעת המקומות שבהם מופיע הכלל 'וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ'?
נדמה לי כי המשותף לכל המקרים הללו הוא שמדובר בענישה לא פרופורציונלית למעשה עצמו. העובדה שצריך להרוג את הרוצח אינה חידוש גדול. זה מגיע לו. כך גם לגבי זנות, נביא שקר עובד עבודה זרה או גונב נפשות מבני ישראל. הם עשו מעשה חמור מאוד, ולכן דינם עונש מוות - לא רק כהרתעה לעתיד, אלא כגמול על המעשה. לכן לגביהם הנימוק לעונש הוא רק 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'. אבל ישנם ארבעה אנשים שהדין עמם נראה חמור יותר מהמעשה שהם עשו באמת:
המסית, אשר רק ניסה לשכנע אדם לעבוד עבודה זרה, ובפועל אף אחד לא שמע בקולו - דינו מוות (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים ה, א). הזקן אשר אינו שומע בקול הסנהדרין ומורה לעשות אחרת מהם - למרות שאף אחד לא שמע בקולו וזה מעולם לא בא לכלל מעשה - דינו מוות (רמב"ם הלכות ממרים ג, ה). עד אשר העיד עדות שקר על אדם - חייב מיתה דוקא אם אותו אדם לא הוצא להורג בעקבות עדותו, ובעצם לא נגרם נזק מדבריו (רמב"ם הלכות עדות כ, ב). בן סורר ומורה עדיין לא עשה שום עבירה, ובכל זאת נהרג - כפי שאומרת המשנה (סנהדרין ח, ה): "ימות זכאי ואל ימות חייב".
המשותף לכל הדוגמאות האלה, אם כן, הוא העובדה שהעונש אינו פרופורציונלי לחטא. במקרים האלה יש לפרסם את העונש, כי הוא מהווה הרתעה לפושעים עתידיים. ויש לשים לב לנקודה הזו: הפרסום אינו נעשה כשתפסו את הפושע או כשחושדים בו, אלא רק כאשר הוא מקבל את עונשו. הפרסום אינו פרסום הפשע אלא פרסום העונש, כי זה מה שאולי יכול להרתיע את הפושעים העתידיים שעלולים לחקות את מעשיו. לאחרונה שומעים פרסומות ברדיו שמדברות על עונשים כבדים שהושתו על נהגים פזיזים. זה אולי יכול להרתיע עבריינים פוטנציאליים.
בכל המקרים שבהם העונש הוא מידתי, אין פסוק בתורה שאומר שכל ישראל צריכים לשמוע את זה. יתרה מזו: התורה קובעת שיש למנוע את הפרסום הזה: 'וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱ-לֹקִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה'. אם אדם הומת בגלל שהוא עשה חטא שמשפטו מוות, אין להשאירו תלוי. זה לא משרת שום דבר. אפילו פרסום העונש, במקרה הזה, אינו משרת את המטרה, כי העונש הוא מידתי. רק במקרים חריגים, אשר נענש פושע הרבה מעבר למה שהיית חושב להעניש אותו אפשר להשתמש בפרסום העונש שלו כאמצעי הרתעה.
פרסום מעשי הפשע עצמו אינו מהווה הרתעה לאף אחד. מי שחושב שזה מעשה נפשע לא יעשה פעולה כזו בין כה וכה, ומי שמוחו מעוות רק עלול לקבל רעיונות מכך. העובדה שהתקשורת עטה על סיפורי זוועה בגלל שהם מביאים רייטינג לא צריכה לגרור אותנו אל תוך המערבולת הזו. אנו צריכים להתעסק יותר ב'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' - ובימים אלו של חודש אלול - לא רק במובן הלאומי, אלא גם במובן הפרטי של כל אחד ואחד
5769
יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה
ריבוי מעשי הרצח בתקופה האחרונה מעלה את השאלה מי אשם במצב. יש אומרים שהבעיה היא במשטרה שאינה מצליחה להעניק את הבטחון האישי לאזרחי המדינה, ויש אומרים שהבעיה היא בשופטים, שאינם נותנים עונשים מרתיעים מספיק. פרשתנו מתחילה במלים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ". השילוב של שופטים ושל שוטרים הוא לכאורה הפתרון לפשיעה. אבל לפי הכלל המפורסם, אם יש אקדח במערכה הראשונה, מישהו ודאי יירה בו עד המערכה האחרונה. ובכן, במערכה האחרונה של הפרשה, באמת יש מקרה רצח שמצריך את התערבות השופטים: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". מה עושים כשהיה רצח ולא יודעים מי הוא הרוצח?
כותבת התורה כך: "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל". בשלב הראשון מגייסים את השופטים, אך כל תפקידם הוא להחליט על איזו עיר יש להטיל את האשמה. "וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל... וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". מי הם זקני העיר ההיא? לכאורה גם כאן מדובר בדיינים, אבל חז"ל אומרים (ספרי, פסקא רט אות ו) שהכוונה היא לכל הזקנים שבעיר, ואפילו הם מאה. כלומר שלא מדובר פה רק בדיינים (שמספרם הוא מוגבל). הזקנים הם המנהיגים הרוחניים של העיר. מי שצריך לרחוץ בנקיון כפיו הם לא השופטים ולא השוטרים אלא הרבנים. הבעיה אינה בשפיטה ואינה באכיפה אלא בחינוך. מלבד הזקנים יש עוד אנשים שלוקחים חלק פעיל בטקס: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע". מה הכוונה שעל-פיהם יהיה כל ריב וכל נגע? -מסביר הנצי"ב שאם יש ריב ונגע בעם, זה נובע מכך שהכהנים התרשלו בתפקידם החינוכי.
האנשים שצריכים לעשות את חשבון הנפש לאחר האירוע הזה אינם, מן הסתם, המעגל הקרוב ביותר לרוצח. מסתבר שהם מעולם לא פגשו את הרוצח, ובכל זאת הם צריכים להרגיש אשמים. חז"ל מנסים להעלות ספקולציות בשאלה כיצד נרצח האיש. יכול להיות שמישהו שדד אותו, יכול להיות שמדובר בחיסול חשבונות בעולם התחתון, ויכול להיות שהוא הרגיז מישהו בכביש. אבל התסריט שחז"ל מתארים (רש"י סוטה מה,ב במשנה) הוא אחר: אותו נרצח יצא מן העיר בלי ליווי ובלי מספיק אוכל, וממילא נאלץ לשדוד את העוברים והשבים, ואחד העוברים והשבים הרג אותו מתוך הגנה עצמית. מה המטרה בתיאור התסריט הזה? האם אין תסריטים יותר סבירים שניתן להעלות?
התשובה היא שאם הרוצח היה בפנינו, היינו צריכים לדון אותו במלוא חומרת הדין, וממילא היינו מנסים למזער את האחריות של מערכת החינוך, מערכת האכיפה ומערכת המשפט. אבל מכיון שהרוצח איננו, זו הזדמנות טובה לקחת אחריות בלי לגרום הקלה בעונשו של הרוצח. התסריט שחז"ל מתארים מסיר את כל האחריות מהרוצח (כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית), וגם הנרצח מוגדר כאנוס (כי לא היה לו מה לאכול), והאשמים היחידים כאן הם אנשי העיר שלא דאגו לאורחיהם.
לכאורה נראה שעריפת העגלה היא סוג של פולחן שנועד לכפר על החטא, אבל האמת היא שזה בדיוק ההיפך מקרבן. הקרבן נועד לכפר ולמחוק את החטא, ואילו הטקס הזה נועד דוקא לפרסם אותו. לכן לוקחים דוקא עגלה (בניגוד לקרבן עולה, שבא רק מהזכרים) ועורפים אותה (בניגוד לקרבנות שנשחטים), ועושים זאת בנחל איתן ולא בבית המקדש, והכהנים אינם מופיעים בשלב הזה אלא רק לאחר שנערפה העגלה. כל הדברים האלה ממחישים את העובדה שלא מדובר פה בטקס שיכול לכפר על הרצח. מטרת הטקס היא לזעזע את הציבור כולו, וגם את המנהיגים הרוחניים.
כמובן שיעילות טקס כזה יכולה להיות רק אם באמת מדובר בתופעה חריגה. חז"ל אמרו: "משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה" (ספרי דברים רה, כא). אולי זו גם התשובה לשאלה האם נכון בימינו לפרסם מקרי רצח ואלימות או שעדיף להצניע אותם. יש משמעות לפרסום בתנאי שהוא מביא לידי חשבון נפש. אנחנו נמצאים בתחילת חודש אלול, וזהו הזמן המתאים לחשבון נפש. מפרשת עגלה ערופה ניתן ללמוד דבר חשוב מאוד: כשקורה מקרה מזעזע, אשר מרעיד את כל נימי הנפש, עלינו לנסות לצייר תסריט (גם אם הוא לא נכון עובדתית) שבו גם אנחנו נצא אשמים, וכך ננצל את האירוע לחזור בתשובה שלמה. גם בתקופה הזאת, עלינו לנסות לחשוב האם אנחנו - כבודדים או כחברה - באמת יכולים לרחוץ בנקיון כפינו ולומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'?
5770 מינויו של החייל מס' 1
איך בוחרים את האיש החשוב ביותר בצבא? מה הן התכונות הנדרשות לתפקיד זה? אינני מתכוון, כמובן, לרמטכ"ל. הרי הרמטכ"ל רק מנהל את הקרבות, אבל המערכה מוכרעת במקום אחר לגמרי. האיש החשוב ביותר בצבא הישראלי הוא הכהן משוח המלחמה. משוח המלחמה הוא כהן שכל ייעודו הוא אחד: לדבר עם החיילים לפני יציאה למלחמה ולחזק את רוחם.
וכך נאמר בפרשתנו: "כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". לפני היציאה לקרב צריך לזכור בשביל מה נלחמים, ומה באמת מכריע את הקרב. בשביל שני המשפטים האלה, שייאמרו רק בעת יציאה לקרב, ממנים אדם במינוי לכל החיים! יתרה מזו: הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ד, יט) אומר שהדרגה של הכהן משוח המלחמה היא גבוהה מאוד בהירארכיה של הכהנים: הוא נמצא בין הכהן הגדול לבין סגנו. איך בוחרים את הכהן הזה?
כותב הרמב"ם שבכל תפקידי השררה תמיד נותנים עדיפות לבנו של בעל השררה. רק אם הוא אינו מתאים למלא את תפקידו של אביו מוציאים מכרז ומחפשים מי האדם המתאים ביותר. ואולם, רק לגבי כהן משוח מלחמה כותב הרמב"ם שאין שום עדיפות לבנו של הכהן הקודם. מקור הדברים הוא בגמרא (יומא עב, ב) שאומרת כך: "יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו, כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו? תלמוד לומר "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד" - מי שראוי לבא אל אהל מועד. כהונה גדולה עוברת בירושה, אך לא תפקיד משוח מלחמה.
במה שונה התפקיד הזה מכל שאר התפקידים בעם ישראל? יש שהסבירו (ר' דוד שפרבר, מגדולי רומניה בדור הקודם, בשו"ת אפרקסתא דעניא חלק ד חו"מ סי' שד) שמשוח המלחמה אינו בעל שררה מכיון שאין לו סמכות החלטה אלא רק תפקיד לדבר עם העם. ואולם, מכיון שראינו שמשוח המלחמה מדורג במקום השני בהירארכיה של הכהנים קשה לומר שאין שררה בתפקיד!
יש שכתבו (ר' אברהם הלוי, חי במאה ה-17 במצרים, שו"ת גינת ורדים יו"ד ג, ז) שהסיבה לכך היא שכהן משוח מלחמה צריך תכונות מאוד מסוימות: הוא צריך להיות בעל קומה ושמוראו יהיה מוטל על אנשי הצבא, וגם נאה דורש וגם נאה מקיים, ומכיון שמדובר במקבץ תכונות נדיר מאוד, צריך למצוא את האדם המתאים ביותר ולא לתת עדיפות דוקא לבנו של משוח המלחמה הקודם. גם בעל ה'תורה תמימה' (שמות כט, ל הערה כא) כותב שמכיון שהכישורים הנצרכים הם עדינים מאוד, ומכיון שמדובר בדיני נפשות, צריך למצוא את האדם המוכשר ביותר לצורך כך, ואולם הוא סובר שאם יש שני אנשים מתאימים - ואחד מהם הוא בנו של הכהן הקודם, יש להעדיף אותו. אך מדברי הרמב"ם משמע שאין שום עדיפות לבנו של הכהן הקודם!
הרב זוין, בהספדו על הרב קוק (פורסם ב'סיני יז') שהיום הוא יום פטירתו, הביא את הסברו של הרב קוק לעניין זה: המלחמה והשלום, אומר הרב קוק, מסמלים את חיי השעה וחיי הנצח. אין במלחמה תכלית לעצמה, וכל מטרתה היא לקרב את השלום. השלום הוא המטרה, ואלו הם חיי העולם.
כל עניינה של הירושה היא הנצחת דבר מסוים. את המלחמה התורה אינה רוצה להנציח. בכך מסביר הרב קוק עניין נוסף: המשנה (תענית ד, ח) אומרת שבט"ו באב וביום הכיפורים היו בנות ישראל שואלות בגדים זו מזו כדי שלא לבייש את מי שאין לה. הגמרא (תענית לא, א) אומרת שהיה סדר להשאלה זו: בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה, ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה". ואולם, כפי שראינו מעמדו של משוח מלחמה גבוה יותר מסגן הכהנים, ומדוע בת הכהן הגדול שואלת מבת הסגן ולא מבתו של משוח המלחמה? - מסביר הרב קוק שאמנם משוח המלחמה הוא במעמד גבוה יותר, אבל מעמד זה אינו עובר לדורות הבאים, ולכן בתו נמצאת במעמד נמוך יותר מאשר בתו של סגן הכהנים.
אנחנו מגדלים את ילדינו מתוך תקוה שהם כבר לא יצטרכו להתגייס לצבא. מספרים על אחד מגדולי ישראל שבכל שנה לאחר תשעה באב הוא היה משליך את ספר הקינות שלו לגניזה מתוך תקוה שבשנה הבאה כבר לא יזדקק לו. זהו הרעיון בכך שהמשרה של משוח המלחמה אינה עוברת מאב לבן: כאשר נולד למשוח המלחמה בן, הוא אינו צריך לחשוב: הנה נולד מי שיחליף אותי בבוא העת. הוא צריך לחשוב: בעזרת ה', כשהוא יגדל כבר לא נצטרך את התפקיד הזה.
5771 כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה... לֹא תִירָא מֵהֶם
אנחנו לא מרגישים שאנחנו נמצאים במצב של מלחמה. עד כמה שזה יישמע מוזר, נראה שהתרגלנו למצב הזה. במובן מסוים, אולי טוב שהגיע החודש הזה, שאנחנו כבר מתכוננים אליו כל-כך הרבה זמן. סוף סוף נבין, אולי, עם מי יש לנו עסק. זה הזמן לבדוק את עצמנו: האם התכוננו כראוי לחודש הזה? האם בסוף החודש, בראש השנה, נוכל לומר שלא הופתענו?
נאמר בפרשה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם". שלושה דברים עלולים להפחיד אותנו בבואנו למלחמה: הסוס, הרכב, והעם הגדול. מסביר אור החיים הקדוש שהמלחמה המדוברת כאן היא מלחמת היצר שמתרחשת כל הזמן בתוכנו. שלושה דברים גורמים לנו להפסיד שוב ושוב במלחמה הזו: הסוס – שהוא כלי המלחמה. העובדה שהיצר הרע מתורגל במלחמות האלה והוא יודע איך להילחם, ואילו אנחנו לא. הרֶכֶב – כלומר העובדה שאנחנו מורכבים מגוף ונשמה, וגם בתוכנו יש קולות שמושכים אותנו לכיוון הגשמי. וה"עַם רַב מִמְּךָ" – כל החטאים שכבר עשינו בעבר, שמושכים אותנו שוב ושוב לכיוון החטא, שהרי זה "עַם רַב מִמְּךָ" – עַם רב של האויב שנגרם מהמעשים שלך.
כנגד שלושת הדברים האלה אומר ה': "לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אמנם בדרך הטבע אי אפשר לנצח את היצר הרע, אבל הקב"ה מבטיח לנו סיוע. וכשם שהוא העלה אותנו ממ"ט שערי הטומאה במצרים, הוא יכול להעלות אותנו מכל מצב שבו אנו נמצאים.
אנחנו עומדים בפתחו של חודש אלול. שלושה שלבים יש בימי התשובה הללו: חודש אלול, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. בחודש אלול אנחנו לומדים איך להילחם ביצר הרע. זה כנגד הסוס. בעשרת ימי תשובה אנחנו משנים את המאזן של המצוות והעבירות ע"י התשובה, וממילא מחלישים את כוחו של העם הרב שנגרם מחטאינו. וביום הכיפורים אנחנו מבטלים את ההרכבה של הגוף והנפש, שהרי אנחנו מתנתקים מהצרכים הגשמיים ומתחברים לעולם הרוחני, וכך – ע"י שלושת השלבים הללו – אנחנו מובטחים שננצח במלחמה.
נמשיך את הרעיון גם לפרשיות הבאות העוסקות במלחמה: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ" – כאשר אתה מתמודד עם היצר הרע, הטקטיקה הראשונה צריכה להיות לא לשנות את כל עולמך בבת אחת, אלא לעשות את הדברים בנחת: "וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". אם זה מצליח: "וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ" – במלחמה צריך לפרוץ את החומה בפרצה רחבה כדי שכוחות רבים ייכנסו פנימה בבת אחת, אבל אם הכיבוש נעשה בדרכי שלום מספיק רק לפתוח פתח קטן "וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". אם מצליחים לעשות שינויים קטנים ולא נלחמים נגד היצר הרע ברעש ובצלצולים, אפשר לכבוש את היצר הרע לאט לאט באופן מוחלט. אמרו חז"ל (שה"ש רבה ה, ב) שאם אדם פותח פתח כפתחו של מחט, הקב"ה כבר ידאג להרחיב את אותו פתח למימדים עצומים. הרב סבתו נוהג לומר על כך שפתחו של מחט הוא אמנם קטן מאוד – אבל הוא חייב להיות מפולש. אם אנחנו מצליחים לעשות שינוי אמיתי – ולו גם הקטן ביותר, הנצחון על היצר הרע מובטח לנו.
ואולם, לפעמים זה לא מצליח, ואז אין מנוס ממלחמה ישירה נגד היצר: "וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה", כאשר אין ברירה וצריך ללכת למלחמה, "וְצַרְתָּ עָלֶיהָ, וּנְתָנָהּ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ". אמנם אתה הוא זה שעושה את המצור, אבל עליך להאמין שמי שבסופו של דבר עוזר לך לנצח במלחמה הוא ה'. בלעדיו היה זה בלתי אפשרי לנצח.
אם באמת נאלץ אדם להילחם חזיתית ביצר הרע, עליו לדעת שהמלחמה אינה קלה. זה דבר שיכול להימשך זמן רב: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ". איך שורדים את המלחמה הזו? "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת". עליך לראות אלו דברים שוה להילחם עליהם ואלו דברים אפשר לנצל. מי שחושב שהנצחון נגד היצר יבוא בסיגופים ובעינויים לא יחזיק מעמד. הנצחון יבוא כשתדע להבחין בין דברים שצריך להשמיד ולכרות אותם, לבין כוחות נפש שכדאי לנצל לטובה: "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ".
אם נמשיך את הדברים, גם הפרשיה הבאה – שאותה נקרא כבר בשבוע הבא – עוסקת במלחמה נגד היצר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ". גם אם בסופו של דבר, בסוף יום הכיפורים, תרגיש שניצחת במלחמה, ואפילו לקחת איתך שבויים – הנהגות טובות לשנה החדשה, אסור שהמלחמה תסתיים שם: "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ". קח את הדברים שהחלטת לעשות בימי התשובה הללו, ותכניס אותם אליך הביתה. מי שיעשה כן, מובטח לו מאבק מאתגר יותר בשנה הבאה...
