Paršat Acharej Mot - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
ושילח את השעיר במדבר
גם השבוע, כמו בשבוע שעבר, אנחנו קוראים על טקס מיוחד במינו שאינו רגיל בנוף הקרבנות. בשבוע שעבר דיברנו על שני ציפורים שנלקחים למצורע (בניגוד לבני היונה והתורים המצויים לרוב בענייני הקרבנות), שאחת מהן נשחטת והשניה משולחת על פני השדה, והשבוע אנחנו קוראים על דבר דומה שנעשה לשני שעירי עזים: אחד נשחט והשני משולח במדבר.
אגב, מצוה מיוחדת בפרשתנו מדגישה שעבודת הקרבנות היא אך ורק בבית המקדש. מתברר שאחת הסיבות שבגללה יש לרכז את כל עבודת הקרבנות במקום אחד, היא: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם... וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". היתה עבודת אלילים של שחיטת קרבנות לשעירים שנעשתה על פני השדה, והתורה רוצה למנוע את העבודה הזו. לכן היא מצוה להביא את כל הקרבנות דוקא אל אהל מועד. אבל הנה, דוקא ביום הכיפורים לוקחים שעיר ומשלחים אותו אל מותו במדבר! האם אין בכך מעין חזרה לזביחה על פני השדה?
ואולם, מי שיעיין בפסוקי התורה יראה שישנו פער בין מה שניתן היה להבין מהפסוקים לבין מה שנפסק להלכה. בדיוק כמו שני הציפורים של המצורע, נבחרים שני שעירי עזים שהאחד יישחט והשני משולח. וכמו שלגבי הציפור כתוב 'וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה', כך גם לגבי השעיר כתוב בלשון זהה: 'וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר'. ואולם, בעוד הציפור באמת משולחת לחופשי, הרי ששילוח השעיר במדבר נעשה באופן אכזרי במיוחד: מדבר, לצורך העניין הזה, הכוונה לצוק גבוה שאליו לוקחים את השעיר, שם דוחפים אותו לאחוריו "והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים" (משנה יומא ו, ו). מדוע לוקחים חז"ל את אותה מלה 'וְשִׁלַּח', ומסבירים שאצל הציפור הכוונה היא לשלח לחופשי ואצל השעיר הכוונה היא לשלח אל המוות?
נדמה לי שהתשובה היא שעל השעיר יש משקל כבד מאוד: 'וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה'. לגבי הציפור אומרים חז"ל (תנחומא ישן מצורע אות ח) שהשילוח בשדה יש לו משמעות של אזהרה: "למה שוחט אחת ומשלח אחת? אלא, אם אתה עושה תשובה אין אתה רואה אותה עוד, ואם אין אתה חוזר בך, הצרעת חוזרת עליך, כשם שהצפור החיה יכולה לחזור".
כשאדם חוטא, הוא אינו עושה רק דבר רע באותו הרגע, אלא גם פוגם בנפשו. מעשה החטא נותר בדמיונו של האדם, ונפשו נטמאה. אם משלחים את השעיר לחופשי במדבר, זה אומר שהעוונות של בני ישראל נמצאות איפשהוא, והן יכולות לשוב בכל זמן שהוא. באמת קורה שאדם חוזר בתשובה שלמה על חטא מסויים, והנה שוב אחרי תקופה ארוכה פתאום הוא נכשל. 'כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר' (יומא פו, ב). עצם מעשה העבירה מחזק את היצר לחזור עליה, ואפילו תהליך של תשובה אינו הורג את היצר הזה. רק לעתיד לבוא אומרים חז"ל (סוכה נב, א) שעתיד הקב"ה לשחוט את היצר הרע, אבל בעולם הזה הוא תמיד אורב לנו בפינה.
ואולם, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. ישנם מצבים חריגים שבהם באמת ניתן להרוג את היצר הרע. חז"ל אומרים (ערכין לב, ב) שעזרא הכחיד לגמרי את היצר של העבודה הזרה. מאז ימיו כבר לא קיים החשש שבני ישראל יזבחו את זבחיהם על פני השדה. גם ביום הכיפורים ישנה אפשרות להביא את האדם לידי כך שהיצר הרע של העבירה ייעלם לגמרי. יום הכיפורים הוא יום שלא רק מתכפרים בו כל עוונותינו, אלא אנחנו גם מיטהרים: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם'.
אבל כדי לשחוט את היצר הרע צריך לעשות פעולה דרסטית שתיצור טראומה נצחית בנפש החוטא. זריקת השעיר הזו, עם כל האכזריות שבה, רק היא זו ששוחטת את היצר הרע בנפשו של האדם.
כשבני ישראל היו במצרים הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה. הם התרגלו לחיות ע"פ ארחות החיים המצריים. אבל התורה, בפרשתנו, מזהירה אותם: למרות השנים הרבות שישבתם במצרים 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ'. איך אפשר להביא אותם לידי כך? - התשובה היא בליל הסדר. שחיטת השה, טבילת הדם, הזאת הדם על המשקוף ועל המזוזות, החפזון והבריחה באמצע הלילה - כל הדברים הללו יצרו ללא ספק טראומה קשה לדור של יוצאי מצרים. הטראומה הזו מקבלת את החיזוק הסופי בקריעת ים סוף ובראייתם של המצרים טובעים על שפת הים. רק אז באמת הגיעו בני ישראל למצב של קיום ארבע לשונות הגאולה, שהרביעית שבהם היא: 'וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם'. ואת אותו רגע אנחנו מצווים לחוות כל שנה מחדש: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
5769
כיסוי הדם
אחת המצוות המופיעות בפרשתנו היא מצוות כיסוי הדם: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר". מסביר הראב"ע שהמצוה הזו נאמרה גם לגר תושב (שאינו יהודי, אך קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח), וכשהתורה מציינת שהוא שוחט רק "חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל" - היא באה להדגיש "שלא נעזוב הגֵר שיאכל בארצנו חזיר או סוס, או עוף דורס שהוא טמא". הסיבה לכיסוי הדם, ע"פ דברי הראב"ע (דברים יב, כה) היא על מנת שלא יבואו לאכול את הדם, שמשבש את הנפש. מתברר שאם בכל העולם חוששים משַׁפַּעַת החזירים, הראב"ע יותר מודאג מהַשְׁפַּעָת החזירים...
מה עומד מאחורי המצוה לכסות את הדם?
אנחנו מכירים את המושג של כיסוי דם גם ממקורות אחרים בתנ"ך: יהודה אומר לאחיו "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (בראשית לז, כו). איוב מתפלל ואומר: "אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי" (איוב טז, יח). כיסוי הדם הוא נסיון לטייח את שפיכת הדם. לאחר שקין הרג את הבל פנה אליו הקב"ה ואמר: "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה! וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ" (בראשית ד, י-יא). לא רק קין חטא ברצח של הבל. גם הארץ חטאה, כביכול, בכך שהסכימה לבלוע אל תוכה את הדם הזה. הדם של הבל היה אמור לבעבע ולא להיבלע באדמה, כמו שמספרים חז"ל (גיטין נז, ב) על דמו של זכריה בן יהוידע שלא נבלע באדמה למשך מאות שנים. רואים אנו, אם כן, שדם שנספג באדמה, מסמל מצב של חטא שהתכפר. "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".
מצוות כיסוי הדם נוהגת רק בחיות ובעופות, ובתנאי שהעופות הללו לא מוקדשין כקרבן (חולין פד, א). כששוחטים עוף לשם קרבן, לעומת זאת, אין צורך לכסות את דמו. יתרה מזו, בקרבנות ישנו מצב הפוך: לוקחים את הדם וזורקים אותו על קרנות המזבח. ולא רק על קרנות המזבח: בתחילת הפרשה אנחנו רואים שהדם הזה נכנס אפילו למקום המקודש ביותר, ביום המקודש ביותר, ע"י האדם הקדוש ביותר. בכך שאנחנו לא מכסים את הדם הזה אנחנו מדגישים שאין שום חטא בדם הזה. להיפך: זו מצוה. אבל כאשר מדובר בשחיטה שאינה לצורך קרבן, יש צורך לכסות את הדם. הריגת בעל חיים לצורך אכילה היא דבר מותר, אבל היא ודאי משחיתה משהו בנפשו של האדם. לכן צריך לכסות את הדם.
ואם מדובר בשחיטה שנעשתה בעבירה, כגון שחיטה של פיגול, אומרת התורה בפרשתנו: "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ", וכפי שמסביר רש"י: "כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו". גם את הדם הזה אין לכסות, אבל הסיבה היא בגלל שהארץ לא תכפר על השחיטה הזו.
אפשר להסתכל על הדברים משתי נקודות מבט. מנקודת מבטו של השוחט: כשהוא שוחט לצורך קרבן, הוא מקיים בכך מצוה. את הדם הזה לא צריך לכסות. להיפך: הדם הזה יהיה חלק מריח הניחוח של הקרבן. אבל אם הוא שוחט לצורך אכילה - לצורך ההנאה האישית של האדם, יש צורך לכסות את הדם. הדבר מותר, אבל צריך לכסות את הדם.
ואפשר להסתכל על הדברים מצד בעל החיים הנשחט: הדם שלו יכול לעלות ולהיות חלק מקרבן, או להיקבר מתחת לאדמה. אותה סכין יכולה לשחוט את הבהמה או החיה באותו אופן - אבל הבהמה תהיה חלק מקרבן, והדם שלה ייזרק על גבי המזבח, ואילו החיה תהיה חלק ממנגל, והדם שלה ייספג באדמה.
לחיה אין ברירה. הכל נקבע בידי הגורל. כפי שנאמר בפרשה: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". שני שעירים זהים במראה, בקומה ובדמים. שניהם נלקחו באותו יום ושניהם מגיעים לבית המקדש - אבל אחד מהם יהפוך להיות קרבן שדמו ייזרק בקדש הקדשים, ואילו השני הולך להתרסק על צלע ההר במדבר יהודה. לשעירים עצמם אין מה לעשות בעניין, והכל נעשה בגורל עיוור.
אבל לגבי בני האדם - הגורל שלנו אינו עיוור. השאלה האם נהיה מאלה שנשמתם עולה למעלה או מאלה שנשמתם יורדת למטה - תלויה רק בהחלטה שלנו
כוחו של ענן אחד 5770
קשה להבין איך ענן אחד יכול להשפיע על גורלם של כל-כך הרבה אנשים. אבל זה בדיוק מה שקורה כאשר הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים: "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת". רק בזכות הענן הזה, המבדיל בין אהרון לבין הכפורת, אהרון אינו מת מכניסתו לקודש הקודשים. וצריך להבין: וכי מדוע ימות אהרון אם הוא נכנס לקודש הקדשים? הרי משה היה נכנס לשם דבר יום ביומו, ומעולם לא נצטוה לעשות טקס מיוחד בכניסתו לשם! מהי הסכנה הגדולה שבכניסתו של אהרון?
בדרך כלל כשאנחנו חושבים על קודש הקדשים ועל מה שהיה בתוכו אנחנו חושבים על הארון. הרי לכאורה זהו עיקר המשכן - הלוחות ושברי הלוחות המונחים בארון. אבל האמת היא שבכל הפרשיה הזו, המתארת את עבודת הכהן הגדול בקודש הקדשים, הארון מוזכר רק פעם אחת, וגם זה רק כדי לציין את מיקומה של הכפורת: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת". עיקר ההתייחסות היא לכפורת, אשר מוזכרת בפסוקים אלו לא פחות משבע פעמים!
עבודת הכהן הגדול נעשית דוקא אל מול פני הכפורת. הכפורת היא הצינור שדרכו נשמע יום יום הדיבור עם משה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים". ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול אל המקום שבו בדרך כלל היה מתגלה הקב"ה למשה. הוא עומד במקום שבו היה עומד כל יום משה רבנו, אבל במקום לשמוע את דבר ה', הוא מביא לה' את הקטורת.
חז"ל אומרים (כריתות ו, ב) שאחד מסממני הקטורת - החלבנה - היה לו ריח רע, ובכל זאת ביחד עם שאר סממני הקטורת הוא משביח את הריח הכולל. מכאן למדו חז"ל שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. הקטורת, אם כן, מסמלת את עם ישראל, שהחיבור של כל המרכיבים שלו ביחד יוצר את ההרמוניה הנדרשת.
הכהן הגדול, הנציג של כלל ישראל, נכנס לקודש הקדשים עם הקטורת, שמסמלת את כל העם. הוא מניח את הקטורת על הגחלים, על מנת שזה יהפוך לעמוד ענן. הענן הזה, כמובן, מזכיר את הענן שהיה במתן תורה: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ", אבל שם היה זה ענן שירד מלמעלה, כפי שגם ירדה התורה, ואילו כאן זהו ענן של קטורת, שעולה מן הארץ כלפי מעלה.
יש הבדל גדול, אם כן, בין מה שהיה עושה משה בקודש הקדשים לבין מה שעושה שם אהרון. משה נכנס לקודש הקדשים כדי לקבל מהקב"ה את התורה. תפקידו הוא להיות כלי קיבול. אהרון, לעומת זאת, צריך להביא משהו לקב"ה, כביכול, ובכך לייצג את כלל ישראל. זוהי הסכנה הגדולה של אהרון בבואו אל הקודש. כיצד אפשר לייצג עם שלם, המונה ששים ריבוא? הרי כל חריגה קטנה ממה שהוא נצטוה בו נובעת מאישיותו של אהרון, וממילא היא מייצגת את עצמו יותר מאשר את שאר העם. לאהרון - כאדם בודד - אין זכות להיכנס לקודש הקדשים. רק בתור נציג העם הוא יכול להיכנס לשם, וכדי שהוא ייחשב נציג, התורה מכתיבה לו בדיוק מה לעשות.
אמנם בכל יום מקטירים קטורת, אבל ישנם שני הבדלים בין הקטורת הרגילה לזו של יום הכיפורים: ראשית, בכל יום הקטורת מוקטרת על המזבח ולא נכנסת לקודש הקדשים. שנית, ביום הכיפורים סממני הקטורת נכתשים פעמיים, כדי לקיים מצוות דקה מן הדקה. אחרי הכתישה הכפולה הזו הסממנים הופכים להיות עיסה אחת שבה אי אפשר לזהות אף אחד מהחלקים באופן ספציפי. אח"כ הכהן לוקח את הקטורת ושם על גבי הגחלים ושורף אותה. בריח שמתפזר בחדר ודאי אי אפשר להבחין בסממן מסוים של הקטורת, אלא רק בשילוב של כולם ביחד. פעולה זו מסמלת את הביטול של היחיד אל הכלל, ואת העובדה שאהרון מייצג את כל עם ישראל.
ענן הקטורת היה גם לב המחלוקת בין הפרושים לצדוקים. זו היתה הסיבה שהיה צריך להשביע את הכהן הגדול לפני כניסתו לקודש הקדשים שלא יְשַׁנֵּה שום דבר ממה שהוא למד (משנה יומא א, ה). הצדוקים סברו שהכהן הגדול צריך להיכנס לאחר שהקטורת כבר על גבי הגחלים, ועמוד הענן הולך לפניו, ואילו הפרושים סברו שהוא נכנס כאשר ביד ימינו מחתה עם גחלים וביד שמאלו כף עם קטורת, ורק בקודש הקדשים הוא שם את הקטורת על גבי הגחלים. אם הסברנו שהקטרת הקטורת מסמלת את ביטול הפרט אל הכלל, הרי שהפעולה הזו צריכה להיעשות דוקא לפני ה'. כל אדם יש לו את הייחודיות שלו, והוא אינו אמור להתבטל לגמרי אל הכלל, אבל ברגע שהוא עומד לפני ה', הוא אינו עומד כאדם פרטי אלא כחלק מכלל ישראל.
5770 יחסים בתוך המשפחה
בשבוע שעבר נרצח שחקן תיאטרון שהקדיש את חייו לטובת העם הפלסטיני - אך נרצח דוקא ע"י פלסטינאים. אתמול נרצח בעזה אזרח איטלקי שהחליט גם הוא להקדיש את חייו לטובת העם הפלסטיני - וגם הוא נרצח דוקא ע"י פלסטינים. האיסור לרצוח נמנה, כמובן, בין המצוות השכליות, שטעמם ברור. אף חברה אינה סובלת רצח. ובכל זאת, מתמיה עוד יותר כאשר אדם נרצח דוקא ע"י מישהו שאמור להיות בן בריתו.
כך הוא גם לגבי אונס. גם האיסור הזה הוא הגיוני ומובן, ובכל זאת, הסטטיסטיקה מראה שרוב מקרי האונס נעשים דוקא ע"י בני משפחה. התורה אוסרת, כמובן, לא רק אונס אלא כל סוג של גילוי עריות, גם אם הוא בהסכמה, בתוך המשפחה. אגב, לא רק ע"פ התורה גילוי עריות הוא אסור, אלא גם אצל האומות - אפילו המתירניות ביותר. גם בחברה שבה זנות, אשת איש, משכב זכור ושאר תועבות נחשבים לגיטימיים, כאשר הדבר מגיע ליחסים בתוך המשפחה זה אסור.
את רשימת העריות שמופיעה בפרשתנו ניתן לחלק לשתי קבוצות: יש איסורים שמופיעים עם נימוק כלשהו, כגון: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה... שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִיא". "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה", והנימוק: "תּוֹעֵבָה הִיא". וכן: "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ... תֶּבֶל הוּא". המעשים האלו הם זימה, תועבה ותבל, ולכן הם אסורים. אבל בחלק מהאיסורים במקום נימוק מופיעה עובדה שאינה מסבירה כלום: "עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה", והסיבה: "אִמְּךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ". כך גם לגבי הדודה: "עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִיא", וכך לגבי הכלה: "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִיא". אמנם חז"ל (סנהדרין נג, ב) דרשו את המלים האלה לפרטי האיסור, אבל מפשט הכתובים משמע שיש כאן חיזוק או נימוק לאיסור, אשר מציין רק את הקירבה המשפחתית. כיצד אמורה הקירבה המשפחתית להסביר את טעם האיסור?
בפתיחה לפרשת העריות נאמר: "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם". חז"ל (יומא סז, ב) הבדילו בין חוקים למשפטים וכתבו שדיני העריות הם בתחום המשפטים, שאלמלא היו נכתבים היינו מבינים אותם לבד. ואולם, הרמב"ן (ויקרא יח, ו) כותב שדיני העריות הם מכלל החוקים, והם כגזירת מלך שאיננו יכולים להבין. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את העובדה שבכל העולם גילוי עריות בתוך המשפחה נחשב דבר אסור?
המושג משפחה הוא מושג שקיים רק במין האנושי. לשאר בעלי החיים יש צורות שונות של חיים משותפים: רוב בעלי החיים מזדווגים זה עם זה ללא קיום קשר כלשהו מעבר לכך. חלקם מחזרים מעט לפני ההזדווגות, וחלקם אף שומר על קשר אחריה. יש בעלי חיים ששומרים על זוגיות ארוכת שנים כמו היונה. יש בעלי חיים שבהם גם הזכר לוקח אחריות על גידול הילדים, כמו החסידה. אבל בנוגע לקשר עם הצאצאים, אצל רוב בעלי החיים כאשר הם גדלים הם מנתקים כל קשר עם הוריהם. יש מינים החיים בעדר, אבל במקרים אלו ראש העדר הוא גם זה שמפרה את כל הנקבות. המין האנושי הוא בעל החיים היחיד שמקיים משפחה רב-דורית, שאינה מתבססת על קשר מיני.
הרב אלחנן סמט כותב בספרו 'עיונים בפרשת השבוע' (סדרה ראשונה, פרשת אחרי מות) שזו בדיוק כוונת התורה כאשר היא אוסרת על יחסי אישות בתוך המשפחה. כאשר התורה מציינת "שְׁאֵר אִמְּךָ הִיא" או "דֹּדָתְךָ הִיא" או "אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא" - היא באה להדגיש שיש כאן קשר משפחתי שמייחד את בני האדם מעבר לכל בעלי החיים. קיומה של משפחה - סבים, הורים, ילדים, דודים, אחים וכו' - הוא דבר המייחד את המין האנושי, ולכן יש לנתק אותו מהקשר המיני, שקיים אצל כל בעלי החיים, כדי לשמור על ייחודו של האדם.
חג הפסח, שאותו נציין השבוע, הוא ההזדמנות הטובה ביותר לחזק את הקשר המשפחתי הזה. את קרבן הפסח היתה אוכלת כל המשפחה ביחד. גם היום, שאין לנו קרבן פסח, ליל הסדר הוא הערב הכי משפחתי בשנה. כל המשפחה יושבת סביב השולחן, הקטנים שואלים 'מה נשתנה', הגדולים מספרים על יציאת מצרים והזקנים מתארים איך חגגו את הפסח לפני שנים רבות. אין כמו הערב הזה לחדש קשרים, לאחות קרעים ולהעביר את המסר לדורות הבאים. יש לדאוג לכך שמריבות, סכסוכים או מתחים שקיימים בין בני משפחה לא יפריעו להצלחתו של הערב. חג הפסח הוא חג הגאולה, וגואל בלשון התורה הוא קרוב משפחה. כאשר רות פנתה אל בועז היא אמרה לו: "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה", ובזכות אותה ההבנה של המחויבות המשפחתית נולד המשיח שיביא את הגאולה לכלל ישראל.
