Paršat Balak - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
לראות את כל התמונה
כשאדם מכובד ומפורסם מספר שהוא מקבל מסרים מעולמות אחרים, אתה פתאום מתחיל לפקפק בכל הכישורים שלו. כשמדובר במישהו שמשפיע על מליוני אנשים - זה גם מעורר סיבה לדאגה. אמנם מדי פעם מתפרסמות תמונות על מנהיגים ואישי ציבור שהולכים לבקש את עצתם של כל מיני יועצים רוחניים, אבל בדרך כלל הדברים האלה נעשים בחדרי חדרים. אבל כשמלך שולח את חשובי השרים שלו ומציע לרוקן את קופת המדינה כדי להביא קוסם-מכשף שיקלל את האויבים שלו, אני מניח שזה יכול לעורר כמה תמיהות. למה, באמת, טרח בלק כל-כך הרבה להביא את בלעם לאיזור? למה הוא לא נכנס אליו למשרד בשקט וביקש ממנו לקלל את ישראל?
התשובה היא, כנראה, שחלק גדול מכל קללה או ברכה קשור לראיה. בכל דברי בלעם חוזר שוב ושוב המוטיב של הראיה: "וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם". "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ". "לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה". "וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב". "וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ". "וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ", וכו'. כדי לברך או לקלל משהו, צריך קודם כל לראות אותו. הגמרא (סוטה לח, ב) אומרת: "אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין". אך מצד שני "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית ח, ב). ברגע שמשהו חשוף לעיניים יש חשש של עין הרע.
בלעם אומר מראש לבלק שאין לו אחריות על מה שהוא יגיד. איך דואג בלק לבטח את עצמו שלא תצא ברכה בטעות? - התשובה היא שהוא דואג להראות לו תמיד רק חלק מהעם. מי שרואה רק חלק מהתמונה קשה לו יותר לברך. כוס של ברכה חייב להיות מלא עד הסוף (ברכות נא, ב) - כי אם הוא יהיה רק חצי מלא, יש מי שיסתכל על החצי הריק של הכוס.
בלעם אינו האדם הראשון שעשה את הדרך מארם נהריים לישראל בעקבות צו של הקב"ה. כמה מאות שנים לפני כן עשה זאת אברהם. האמת היא שיש הרבה נקודות משותפות בין אברהם לבלעם: שניהם יחידים בעולמם. חז"ל אומרים על בלעם שהוא "בלא עם" (סנהדרין קה, א). לאברהם נאמר "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר", ועל בלעם: "אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". שניהם נלקחים ממקומם כדי להשקיף מגבוה על עם אחר. אצל אברהם, אחרי שהמלאכים באו אליו הם מושכים אותו אל ההר הצופה על סדום: "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם". אצל בלעם היה זה בלק שמשך אותו לראות את ישראל. אבל בעוד אברהם מקפיד לראות את סדום גם בפעם השניה בדיוק מאותה הזוית שהוא ראה אותם בפעם הראשונה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה', וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה", הרי שבלק ובלעם מנסים לראות את העם כל פעם מזוית אחרת. בהתחלה "וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם" ואח"כ "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה" ורק בסוף - בלית ברירה - כשהוא הבין שאין לו ברירה: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו. וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". כדי לקלל צריך לראות משהו רע. כשרואים חלק מהתמונה, תמיד אפשר למצוא משהו רע ולקלל. אבל כשרואים את התמונה המלאה - אין ברירה אלא לברך.
מעניין שבלעם, שמחפש את המקולקל אצל האחרים, יודע לראות לגבי עצמו רק את הטוב. חז"ל אומרים (סנהדרין קה, א) על המלים "שְׁתֻם הָעָיִן" שבלעם היה עיוור בעין אחת. ומסביר שם רש"י שהמלה 'שְׁתֻם' משמעה פתוח - כלומר שרק עין אחת פתוחה אצלו. לגבי עצמו, אם כן, הוא אינו קורא לעצמו 'סְתֻם הָעָיִן' אלא 'שְׁתֻם הָעָיִן' - כי הוא יודע להתמקד בחצי הטוב. אבל לגבי ישראל הוא מחפש את הצד השלילי כדי שיוכל לקלל אותו.
אחד הפירושים לפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא שכמו שאדם יודע שהוא עצמו אינו מושלם, ובכל זאת כל אדם קרוב אצל עצמו, והוא מוכן לסלוח לעצמו על כל מיני דברים, כך הוא צריך להרגיש גם כלפי האחר. מכיון שבלעם ידע להסתכל על עצמו ולראות את החצי הטוב - אבל אצל עם ישראל הוא חיפש את הרע - הוא 'זכה' לתואר "בלעם הרשע". אמרו חז"ל (אבות ה, יט): שההבדל הראשון בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע הוא העין: תלמידי אברהם אבינו יש להם עין טובה, וגם אם הם לא יראו את התמונה המלאה הם יחפשו את הטוב בכל דבר. תלמידי בלעם הרשע יש להם עין רעה. עונשם של תלמידי בלעם הוא, ע"פ אותה משנה, שהם לא יחצו ימיהם. מכיון שהם לא רואים את הטוב שבחצי השני, הם לא יגיעו לחצי השני של ימיהם. ועל תלמידי אברהם אבינו, שרואים את כל התמונה, ולכן יש להם עין טובה, נאמר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא".
5770 וירא את ישראל שוכן לשבטיו
השבוע שמעתי בחדשות שזוגות צעירים יצאו להפגין ברחובות בגלל מצוקות הדיור. הם הכריזו שהשלב הבא שהם מתכננים במחאה שלהם הוא לגור באוהלים כדי להמחיש את גודל המצוקה. חז"ל (סנהדרין קה, ב) אמרו שכל הברכות של בלעם בסופו של דבר התבטלו, חוץ מפסוק אחד: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" - והנה פירוש עדכני לפסוק זה: הם מעדיפים לגור באוהלים בגלל גובה המשכנתא...
את הפסוק הזה אמר בלעם אחרי שהוא ראה את האוהלים של בני ישראל: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". ובאמת צריך להבין: מה ההתלהבות הגדולה של בלעם מהאוהלים? חז"ל (שם) אמרו שהכוונה היא לבתי הכנסת ולבתי המדרש. הסבר אחר (ילקוט שמעוני רמז תשע) הוא שלפי צורת סידור האוהלים ניתן ללמוד על צניעותם של ישראל. אבל הפסוקים מדגישים דבר נוסף: בלעם אומר את הפסוק הזה דוקא אחרי שהוא רואה את ישראל שוכן לשבטיו. "ראה אותם שורות שורות כהנים לוים וישראלים דגלים דגלים" (שמות רבה כ, ה). מה שגרם לבלעם להתפעל כל-כך הוא שהאוהלים האלה מסודרים לפי דגלים ומחנות. בני ישראל אינם מקשה אחת. הם מורכבים מקבוצות ומתתי-קבוצות אשר חיות בשלום זו עם זו, אבל יחד עם זה אינם מטשטשים את ההבדלים בין השבטים השונים, ונותנים לכל שבט את הייחודיות שלו ואת התפקיד שלו.
בשתי הפעמים הראשונות שבלעם רצה לקלל את ישראל הוא הקפיד לראות רק חלק מעם ישראל, ולא את כולו. בפעם הראשונה כתוב: "וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם", ובפעם השניה כתוב: "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה". אין זה משנה איזה חלק הוא ראה, הוא ידע שזה מתכון מצויין לקללה. תמיד כשאתה רואה חלק מתמונה אתה יכול לראות דברים רעים. בכל שבט, בכל קבוצה ולכל אדם מישראל יש יתרונות ויש חסרונות.
אבל בפעם השלישית בלעם כבר מבין שזה לא יצליח: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים". כשהוא מבין שאין ברירה אלא לברך את ישראל, הוא יודע שהדרך לעשות זאת היא ע"י ראיית כל השבטים כיחידה אחת: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". ברגע שהוא רואה את כל השבטים ביחד, וכל אחד שומר על הייחודיות שלו, הוא אומר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". ההרמוניה של כל השבטים ביחד היא שיוצרת את השלמות שבזכותה הם מתברכים.
עם ישראל הוא יצירה אורגנית. גם בגוף האדם יש איברים חשובים יותר ויש איברים חשובים פחות. יש איברים שהנשמה תלויה בהם ויש איברים שלא ברורה התועלת שלהם בכלל. אבל גם אם חסרה לאדם הזרת הקטנה, הוא נקרא בעל מום. האדם כולו כבר אינו אדם שלם. כך הוא עם ישראל: יש אנשים שמשפיעים מאוד על העם כולו ויש אנשים שאינך מבין מה התועלת שלהם בכלל. אבל כל אדם וכל קבוצה בעם הם חלק מהעם, ובלעדיו העם הוא עם חסר. את תפילות יום הכיפורים, כידוע, אנחנו מתחילים בהכרזה 'אנו מתירין להתפלל עם העבריינים'. בלעדיהם אי אפשר להתפלל. כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה נקראת תענית (כריתות ו, ב). הצבור מורכב מצדיקים, בינוניים ורשעים. סממני הקטורת כוללים גם את החלבנה, שריחה רע, אבל רק איתה אפשר לקבל את הריח הנפלא של כל הסממנים ביחד. כל הדברים האלה מלמדים אותנו שיש חשיבות לעם כולו, ויש תפקיד בעם גם לאותם אנשים ולאותן קבוצות שאנחנו לא מבינים איך הם תורמים לעם.
בלעם מסתכל על עם ישראל ורואה שבטים שבטים. הוא רואה את שבט יהודה, "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" ואת שבט יוסף "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ", ואת שבט לוי וכו' - ולכל השבטים יש את הייחודיות שלהם. הוא מבין שמקור הכח של ישראל הוא האחדות הזו. אף שבט לא מבטל את השבט השני ולא מטשטש את ההבדלים ביניהם. כוחו של העם הוא באחדות ולא באחידות.
לכן, מיד אחרי הפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" אומר בלעם: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם". יש כאן ארבעה שלבים: בשלב הראשון הנחלים מצטרפים זה לזה ויוצרים נהר גדול. בשלב השני, על שפת הנהר הזה אפשר לנטוע גינות. אחרי הגינות מגיעים האֲהָלים - שהם עצי בשמים גדולים, ובסופו של דבר גם הארזים יכולים לגדול על המים האלה. רק מכח האחדות של כל הנחלים האלה אפשר לקבל כל-כך הרבה מים. "כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם" (ישעיהו סו, יב). אם בני ישראל ידעו לחבר את כל הנחלים האלה - את כל הזרמים האלה שבתוך העם - לנהר שלום אחד, בסופו של דבר האיחוד הזה הוא אשר יתן את הכח והחיים.
5771 מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב
אנשים מקצה העולם לא מוצאים משהו טוב יותר לעשות מאשר לבוא לאיזור שלנו ולנסות להזיק לעם ישראל. אמנם ברוך ה' עכשיו כבר לא מדובר באנשים שבאים להילחם איתנו בנשק, אבל מסתבר שגם בלי נשק אפשר לגרום נזק גדול מאוד. אבל אל דאגה. בסופו של דבר הכל יהיה טוב: "וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ".
כאשר בלעם רוצה לקלל את ישראל הוא צריך להסתכל על העם. לעין יש כח להרע או להיטיב. מי שמסתכל על דברים בעין טובה מעניק להם ברכה, ומי שמסתכל על הדברים בעין רעה גורם רעה. חז"ל (אבות ה, יט) אומרים שכל מי שיש לו עין רעה הוא מתלמידיו של בלעם הרשע. בלעם הוא האבטיפוס של העין הרעה, ולכן ברור שהקללה שלו צריכה להיות קשורה למבט שלו על ישראל. כאשר הוא לא מצליח לקלל בפעם הראשונה, בלק מסיק שהבעיה היא בראיה, מכיון שהוא ראה את כל ישראל, ואולי האחדות של ישראל גרמה לו לכך שהוא לא הצליח להסתכל עליהם בעין רעה מספיק. לכן בפעם השניה הוא לוקח אותו למקום שבו רואים רק חלק מהעם: "אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם". כאשר גם זה לא מצליח, מנסה בלעם להסתכל על עם ישראל באופן אחר: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". מי שמסתכל על הדברים בעין טובה יראה פה דבר מדהים: עם של עבדים יצא ממצרים וחי במדבר כבר ארבעים שנה, ובכל זאת שומר על הסדר המופתי. אבל בלעם, כידוע, לא ניחן בעין טובה. הוא רואה את ישראל שוכן לשבטיו, ומבין את הפוטנציאל של הפילוג שנמצא שם. על הנקודה הזו הוא מנסה להתביית כדי לקלל את ישראל.
על הפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" מסביר רש"י שהמיוחד בישראל הוא שפתחי האהלים אינם מכוונים אחד כלפי השני, וזה מאפשר שמירה על הפרטיות. ואולם, לא ברור: מה המיוחד בכך? הרי כל אחד, מן הסתם, רוצה לשמור על הפרטיות שלו ולא אוהב שמציצים לו לתוך הסלון. לכל בית בעולם יש דלת, ולחלונות יש תריסים ווילונות שנועדו למנוע ממי שבחוץ להציץ פנימה. מה, אם כן, גרם לבלעם להדגיש את העובדה שפתחי האוהלים אינם מכוונים זה כנגד זה?
התשובה היא שכאשר האוהלים אינם מכוונים זה כנגד זה, יש בזה גם חסרון: לא רואים אחד את השני, כל משפחה חיה בנפרד, והגיבוש של העם כולו הולך ומתפורר. זה מה שמעורר את התיאבון של בלעם: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו". כל שבט בפני עצמו.
חז"ל (אבות ה, יט) אומרים שהניגוד הגמור של בלעם הרשע הוא אברהם אבינו: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע". לאברהם אבינו היה, כידוע, אוהל שיש לו ארבעה פתחים, כדי שכל מי שיתקרב לאוהל לא יצטרך להקיף את האוהל ויוכל להיכנס מכל מקום. האוהל שלו היה פתוח לרווחה, וכל עובר אורח נכנס אליו בשמחה. כשבלעם רואה שהאוהלים של בני ישראל אינם כך, ויש להם רק פתח אחד, והפתח הזה מכוון דוקא להאריך את הדרך של השכנים שירצו להיכנס, בלעם שמח. הנה, בניו של אברהם אבינו אינם ממשיכים בדרכי אבותיהם. הוא בטוח שעכשיו הוא יצליח לקלל את ישראל, אבל בסופו של דבר דוקא מהעניין הזה יצאה לו הברכה שאותה אנחנו מצטטים כל יום בתפילתנו: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב". הסיבה לכך היא שהחסד הבלתי-מסויג של אברהם הוא ודאי מידה ראויה כאשר מדובר באדם אחד, אבל כאשר מדובר באומה שלמה, אבני היסוד של האומה הם המשפחות, וכדי לשמור על אבני היסוד הללו צריך לדאוג לפרטיות ולשלמות של כל משפחה.
פעם, בתנועה הקיבוצית האמינו שאפשר לוותר על מוסד המשפחה. הילדים היו גדלים מינקוּת בבית הילדים של הקיבוץ, כל הסעודות היו נעשות בחדר האוכל הקיבוצי, והיה אפשר להיכנס לבית של השכנים בלי לדפוק בדלת. לאט לאט הבינו שאין זה נכון לוותר על המשפחה. היום בתי הילדים כבר אינם משמשים תחליף לבית ההורים, בקיבוצים רבים גם סעודות השבת והחג נעשות בפורום משפחתי, וכבר לא נכנסים לבתי השכנים בלי לדפוק. התהליך הזה הוא ודאי נכון, וזה מה שאומרים חז"ל על הפסוק "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב". ובכל זאת, עלינו להיות גם מודעים למחיר שאנחנו משלמים בכך שהאוהלים שלנו אינם פונים זה לזה: מהו הקשר בינינו לבין השכנים בבניין או בשכונה? האם כשאחד השכנים במצוקה ייחלצו לעזרתו שאר השכנים? האם הם ידעו בכלל שהוא במצוקה? עלינו לזכור כי עם כל החשיבות של ערך המשפחה, בסופו של דבר, אנחנו גם בני אברהם, שהאוהל שלו היה פתוח לארבע רוחות השמים.
