Paršat Bešalach - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
שירה במעגל
את שירת הים כולנו מכירים. הרי אנחנו אומרים את זה יום-יום בתפילה. ובכל זאת, ודוקא בגלל שאומרים את זה כל-כך הרבה פעמים, נדמה לי שאנחנו לא מספיק חושבים על התוכן שלה.
מה הן המלים האחרונות של שירת הים? - לכאורה, התשובה פשוטה: הפסוק "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" הוא הפסוק האחרון בשירה, וזו הסיבה שאנחנו כופלים אותו בפסוקי דזמרה, כפי שכופלים את הפסוק האחרון של תהלים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ הַלְלוּ יָ-הּ". ואולם, מי שיעיין בתורה יראה שגם הפסוק הבא אחריו נכתב בתורה כחלק מהשירה: "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה' עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם". איך מתחבר הפסוק הזה לשירה?
המהר"ל (גבורות ה' פרק מז) כותב שהפסוק "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם" הוא פסוק שנועץ את סוף השירה בתחילתה. לאחר שאמרו ישראל "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד", יש לכך תוצאה הכרחית, כפי שכתוב (תהלים י, טז): "ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ". מלכותו של הקב"ה באה לידי ביטוי בכך שהוא משמיד את האויבים שלו. לכן, לאחר ההכרזה שה' ימלוך לעולם ועד באה התוצאה שהוא הטביע את המצרים בים, וממילא שירת הים יכולה להתחיל שוב מההתחלה. אומר המהר"ל שעצם העובדה שהשירה בנויה במעגל, מורה על שלימות השירה "שלא תאמר כי יש סוף לשירה זאת, וכל דבר אשר יש לו סוף הוא חסר באשר מגיע אל הסוף".
הרב הוטנר (פחד יצחק פסח פרק לח) מסביר שזאת הסיבה שאנו כופלים את הפסוק "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד", כי זה באמת סוף השירה, אלא שהפסוק הבא הוא רק הקישור של סוף השיר לתחילתו.
בשביל להבין את הקישור הזה בין הסוף להתחלה, צריך לשים לב למבנה של השירה (וזו, כאמור, הזדמנות טובה לקרוא לראשונה את שירת הים...): השירה מחולקת לשלושה חלקים:
בחלק הראשון (אחרי שני הפסוקים של הפתיחה) מתוארת מפלתן של המצרים. עם ישראל אינו צד במלחמה הזו - וזו מלחמה ישירה בין הקב"ה לבין המצרים: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ: מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף: תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן: יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב: וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ".
החלק השני של השירה מתאר את ההצלה של עם ישראל, ואת העובדה שהקב"ה עשה דין במצרים שרדפו אחריהם להרגם. אמנם גם כאן מתוארת טביעת המצרים, אבל רק כחלק מתהליך ההצלה של עם ישראל. לכן בחלק הזה פרעה והמצרים כלל לא מוזכרים בשמם אלא רק בכינוי 'אויב'. זהו שיר תודה לה' על שהוליך אותנו בים, והציל אותנו מידי האויבים שלנו: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם: אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי: נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא: נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ".
החלק השלישי של השירה מתייחס לעתיד: ההליכה לארץ ישראל, ההרתעה לאומות העולם, כיבוש הארץ, בניין בית המקדש ומלכות ה' הנמשכת לעד. גם אם חלק מהדברים כתובים בלשון עבר - כאמצעי אומנותי של השירה, הרי שכל מה שמתואר שם הוא דבר שטרם התרחשו בעת שירת הים: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ: ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".
שירת הים, אם כן, מורכבת משלושה חלקים: שבח לקב"ה על עשיית הדין ברשעים, הודאה לקב"ה על ההצלה שלנו, ותפילה להמשך תהליך הגאולה. דברי המהר"ל, אם כן, על כך שהשירה בנויה במעגל, מלמדים אותנו ששלושת הדברים הללו: שבח, הודאה ותפילה - הם מעגל בלתי פוסק. כתוצאה מתפילה באה ישועה, וכתוצאה מהישועה שבח והודאה, ואז שוב צרה ותפילה.
כל הנסים שאירעו לעם ישראל מיום היווצרו ועד ימינו אלה מאופיינים בתהליך של נסיגות, תפילה ושוב ישועה. וככל שהנסיגה בגאולה קשה יותר, הזעקה צריכה להיות חזקה יותר, וממילא גם הישועה הבאה בעקבותיה תהיה גדולה יותר.
בימים אלו, של בצורת קשה, של מלחמה שלא הגיעה להכרעה, ושל מערכת בחירות שמעידה יותר מכל על עם מבולבל ונבוך - הזעקה שאנחנו צריכים להשמיע צריכה להיות גדולה מאוד, וממילא גם נזכה לכך שהישועה בעזרת ה' תהיה בהתאם
5770 יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא
השבוע עסקו הרבה בתקשורת בכך שנשיא מדינת ישראל נאם בעברית בבית הנבחרים הגרמני. ואולם, יצא לי להאזין לחלק מהדברים שהוא אמר שם, וצר לי לאכזב, אבל הדברים שאני שמעתי בכלל לא היו בעברית אלא בארמית... אינני יודע אם שמעון פרס עצמו הבין את המשמעות של הקדיש, אשר בניגוד למה שאנשים חושבים: התוכן שלו אינו תפילה לעילוי נשמה, אלא תפילת שבח לקב"ה. משפט המפתח של הקדיש הוא השורה "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא". ע"פ חז"ל (ברכות ג, א), בכל פעם שישראל אומרים את המשפט הזה בבית הכנסת, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". נדמה לי שדוקא כאשר התפילה הזו לא נאמרה בבית הכנסת אלא במקום הטמא ההוא, המשפט הזה מקבל משמעות נוספת.
מה הכוונה במלים 'יהא שמיה רבה מברך' (יהיה שמו הגדול מבורך)? האם יש לקב"ה שֵׁם גדול ושֵׁם קטן? - התשובה היא שכן. בפסוק האחרון בפרשתנו, לאחר מלחמת עמלק, אומר הקב"ה: "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". ואומר על כך רש"י שבמקום המלה 'כסא' מופיע רק 'כס', ובמקום שם הוי"ה המלא מופיעות רק האותיות יו"ד וה"א, והסיבה היא כי "נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו". ומסבירים התוספות (ברכות ג, א) בשם מחזור ויטרי: בכל פעם שאנחנו אומרים 'יהא שמיה רבה מברך' אנחנו מתפללים לכך שבמהרה יבוא היום שבו שמו של ה' יהיה השם המלא בן ארבע האותיות, כלומר שזרעו של עמלק יושמד. המשפט הזה, "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא" הוא בעצם תפילה להשמדת עמלק. דברים אלו ודאי מאירים באור נוסף את הקדיש שנאמר בבית הנבחרים הגרמני, ששים וחמש שנה אחרי סיום מלחמת העולם השניה...
למה נבחר דוקא יהושע להילחם בעמלק? הרי במלחמות סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, שהיו כמעט ארבעים שנה אח"כ, משה לא ביקש החלפה, והוא ניהל את המלחמה בעצמו. מדוע, אם כן, הוא שולח את יהושע להילחם בעמלק? - חז"ל אומרים (מדרש רבה בשלח כו, ג) שיבוא מי שהוא מצאצאי יוסף שהעיד על עצמו (בראשית מב, יח) "אֶת הָאֱ-לֹקִים אֲנִי יָרֵא", ויילחם במי שעליו אמרה התורה (דברים כה, יח) "וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹקִים". אבל אולי יש גם עניין נוסף: יהושע הרי נקרא בתחילה הושע, ומשה שינה את שמו ליהושע. הסביר רש"י (במדבר יג, טז) את הסיבה לשינוי השם: "י-ה יושיעך מעצת המרגלים". בתוך שמו של יהושע, אם כן, כבר טמון השם י-ה, אשר הוא השם שבו נלחם הקב"ה בעמלק: "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".
שבועתו של הקב"ה מסתיימת במלים "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". מה באות להוסיף המלים האלה? - נראה שהדברים רומזים למעמד הסנה, שם שאל משה מהו שמו של הקב"ה, והתשובה שהוא קיבל היתה (שמות ג, טו): "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹקֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹקֵי יִצְחָק וֵא-לֹקֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". מצד אחד יש כאן שם הוי"ה ומצד שני הקב"ה מתואר גם כא-לוקי האבות. ועל שני השמות הללו אומר הקב"ה: זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור דור. ומסתבר שהדברים אמורים לסירוגין: שם הוי"ה הוא השם לעולם, מכיון שהוא אינו תלוי בנו. שם זה משקף את היותו היה הווה ויהיה, ושליט בעולמו. אבל השם השני, "אֱ-לֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹקֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹקֵי יִצְחָק וֵא-לֹקֵי יַעֲקֹב" הוא שם שמתייחס לעם ישראל. על השם הזה אומר הקב"ה "וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". כל דור ודור של עם ישראל משמש מראָה לשמו של ה'.
כשהקב"ה אומר שמלחמת עמלק היא מלחמה "מִדֹּר דֹּר", הוא בעצם אומר שזו מלחמה שאנחנו צריכים לנהל. וכפי שאומרים חז"ל (תנחומא כי תצא אות יח): מדורו של משה לדורו של שמואל, ומדורו של שמואל לדורו של מרדכי ואסתר, ומדורו של מרדכי ואסתר עד דורו של משיח. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ואנחנו צריכים להילחם בעמלק, כדי להשלים את שמו של ה' ואת כסאו.
שמו של ה' חסר את האותיות וא"ו, וה"א. הכסא חסר את האות אל"ף. בכל בוקר, אחרי שאנחנו מקבלים עול מלכות שמים בקריאת שמע, אנחנו אומרים "לדור ודור הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון". אם בכל דור ודור אנחנו יודעים להשלים את ה"הוא" (שלוש האותיות החסרות בשמו של ה' ובכסא), - ממילא "שמו קיים וכסאו נכון".
5771 שיר ושירה
בכפר הגלובאלי שבו אנחנו חיים, אם בקצה אחד של העולם יש שטפון אדיר, אנשים טובעים ואפילו כלי רכב נסחפים בזרם האדיר, זה מגיע גם למהדורת החדשות בקצה השני של העולם. "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן", וזה מעניין את כל העמים: הפלשתים - "חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת", אדום - "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם", מואב: "אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד" וכמובן גם כנען, שהם בעצם היחידים שיש להם באמת סיבה לפחד: "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן". כשבני ישראל שרו את השירה הזאת, הם ידעו היטב מדוע כל העמים האלה צריכים לפחד, שהרי מעבר ים סוף הוא רק השלב הראשון במסע אל ארץ ישראל.
בדרך כלל אנחנו מבינים את שירת הים כתפילת הודיה לקב"ה על הנס הגדול שאירע בקריעת ים סוף ובטביעת המצרים בים. ואולם, השירה הזו איננה רק שירה של הודיה, אלא גם תפילה עם מבט קדימה, לעבר העתיד, ולכן השירה כוללת אירועים שיהיו בעתיד: מעבר הירדן - "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ", כיבוש הארץ - "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה'", ואפילו בניין בית המקדש - "מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ".
נדמה שחז"ל התלהבו משירת הים לא פחות מאשר מקריעת ים סוף. אמרו חז"ל (שמות רבה כג, ד) שמאז שנברא אדם הראשון אף אחד לא אמר שירה עד קריעת ים סוף. לא אדם הראשון לאחר שנברא, לא אברהם לאחר שניצל מכבשן האש ומן המלכים, ולא יצחק כשניצל מן המאכלת, וגם לא יעקב כשניצח את המלאך וניצל מאנשי שכם. כל האנשים האלה לא אמרו שירה, והפעם הראשונה שבה נאמרה שירה היתה לאחר קריעת ים סוף.
ואולם, מדרש זה סותר, לכאורה, את דברי חז"ל (ויקרא רבה י, ה) שאדם הראשון הוא זה שחיבר את פרק צב בתהלים "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת"! כיצד אומרים חז"ל שעד קריעת ים סוף אף אחד לא אמר שירה, והרי אדם הראשון אמר שיר ליום השבת?!
התשובה היא, אולי, שיש להבדיל בין שיר לבין שירה. חז"ל (שיר השירים רבה א, ג) אומרים ששירה נאמרת כשיש צרה, ואילו בעת הגאולה השלמה יהיה שיר ולא שירה. בהגדה של פסח אנחנו אומרים לפני ההלל: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, וכו' לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה", אבל בסוף אותה ברכה, כשאנחנו מדברים על הגאולה העתידית אנחנו אומרים: "כֵּן ה' אֱ-לֹקֵינוּ וֵא-לֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים וכו', וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ". בהווה אנחנו יכולים רק לשיר שירה חדשה, אבל לעתיד לבוא אפשר יהיה גם לשיר שיר חדש. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".
זוהי כוונתם של חז"ל: אדם הראשון אכן לא אמר שירה, אלא שיר. השיר הוא הבעת תודה על דבר שהושלם. על המזמור הזה אמרו חז"ל (משנה תמיד ז, ד):"מזמור שיר ליום השבת - מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים". אדם הראשון, כמו גם אלו שבעקבותיו, ידעו להעריך את הטוב כשהוא מגיע אליהם, ואף לשיר עליו, אבל הם לא ידעו לומר שירה. אדם הראשון מתקן את השיר שייאמר באחרית הימים, אבל אינו אומר שירה על מה שהוא רואה בעיניו. הראשונים ששרו בעיצומו של תהליך גאולה, כשעדיין לא רואים את הסוף, הם בני ישראל לאחר קריעת ים סוף. למרות שהם מבינים שהם רק בתחילתו של תהליך ארוך שעתיד להסתיים בבניית בית המקדש, ובינתיים הם עברו רק את השלב הראשון, הם יכולים כבר בשלב הזה לעצור ולומר שירה.
אמרו חז"ל (סנהדרין צד, א) שהמשיח היה ראוי לבוא בימיו של חזקיהו המלך, אבל בסופו של דבר זה לא קרה כי אחרי שהוא ניצל מסנחריב הוא לא אמר שירה. מה מנע מחזקיהו, שהיה מלך צדיק, לומר שירה? – התשובה היא שכשסנחריב הפסיק את המצור על ירושלים היה קשה להגדיר זאת כגאולה. הנביא (ישעיהו א, ח) מתאר זאת באופן קשה מאוד: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם". ירושלים אמנם לא נפגעה, אבל רוב ערי יהודה וישראל נחרבו, עשרת השבטים גלו, וגם הסכנה על ירושלים עברה רק באופן זמני. האם במצב כזה אפשר לומר שירה? סביר להניח שחזקיהו לא היה במצב רוח של שירה... אבל חז"ל אומרים שכדי לזכות לראות את המשיח, צריכים לדעת להגיד שירה ולא לחכות רק ליום שבו נוכל לומר שיר חדש. את המשיח יזכה לראות רק מי שיכול לראות גם את השלבים הראשונים ולהבין שגם השלב הזה כבר מצדיק שירה.
גם היום אנחנו עדיין לא במצב שבו אנחנו יכולים לשיר שיר חדש, אבל אם נדע בשבת שירה להודות לקב"ה על שלבי הגאולה שכבר זכינו לראות, ודאי נזכה גם לשיר שיר חדש עם הגאולה השלמה.
