Paršat Bechukotaj - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
- Seznam všech drašot rav Jarona Ben Davida: zde
- Další komentáře k parašám: zde
5768
האם הבחירה בידינו?
לפעמים כשאני רוצה לשכנע את אחד הילדים שלי לעשות משהו שהוא לא כל-כך רוצה לעשות, אני מציע לו את זה כאופציה, ומתאר את זה כאילו הבחירה בידיו - בשיטת המקל או הגזר: "אתה יכול להחליט לבד אם אתה רוצה לגמור את מה שיש לך בצלחת ולקבל מנה אחרונה או לא". "אתה יכול לבחור האם אתה מעדיף להישאר בפינה כל היום או לסדר את החדר שלך" וכו'. הבחירה היא בידיו, כביכול, אבל האמת היא שאני הוא זה שהחליט מה יקרה בסופו של דבר. כמובן שזה קצת פוגם בעקרון הבחירה החופשית, אבל מסתבר שחשוב לי יותר באותו רגע שהוא יעשה את הבחירה שהיא הנכונה בעיניי, מאשר שהבחירה תהיה כולה שלו.
עקרון הבחירה החופשית הוא אחד מעקרונות הבסיס ביהדות. הרמב"ם מקדיש לכך שלושה מתוך עשרת הפרקים של הלכות תשובה. כחלק מעקרון הבחירה החופשית הקב"ה הסתיר את הנהגתו בעולם. מי שמחלל שבת אינו מתאדה, ומי שאוכל טריפות אינו גווע בייסורים באופן מיידי. ובכל זאת, בפרשתנו, הקב"ה אינו מסתיר את התוצאות שיהיו כתוצאה מבחירה מוטעית שלנו: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם' וכו', 'וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ... וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת' וכו'. האם אחרי התיאור הזה באמת יש לנו בחירה חופשית? האם בעקבות קריאת הפרשה קיום המצוות שלנו יהיה רק מפני שזה רצון ה'? הרי ברור שישנו חשש שאחרי שמיעת הברכות והקללות נקיים את המצוות בשביל השכר או העונש, ולא בגלל שברצוננו לעשות את רצון ה'. מדוע, אם כן, מבטיחה לנו התורה את כל ההבטחות הללו?
כשעמדנו לפני הר סיני, אומרים חז"ל (שבת פח, א) שהקב"ה כפה עלינו הר כגיגית ואמר שאם אנחנו מקבלים את התורה - מוטב, ואם לא "שם תהא קבורתכם". שואלים התוספות בשביל מה היה צריך לכפות הר כגיגית, אם הם כבר אמרו 'נעשה ונשמע'? עונה על כך המהר"ל (בהקדמה ל'אור חדש') שהאמת היא שהתורה היא הכרחית ואינה תלויה ברצונם של עם ישראל, שהרי כבר בבריאת העולם נאמר 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי', וכפי שהובא שם בגמרא "שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ממילא לא היתה באמת אופציה שבני ישראל יסרבו לקבל את התורה, וזו הכוונה שכפה עליהם הר כגיגית. אבל אם זהו המצב, מדוע בתורה זה מתואר כבחירה של ישראל?
שמעתי מהרב מאיר שטרן, ראש הישיבה בפאסייק, ניו ג'רזי, הסבר יפה על כך: רש"י (שמות כ, כא) כותב שבשלושה מקומות נאמר בתורה 'אם', אבל האמת היא שזו לא אופציה אלא הכרח: 'וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי (שמות כ, כא) - שהרי אנחנו חייבים לבנות מזבח, 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי' (שמות כב, כד) - ומחובתנו להלוות לעניים, וכן: 'וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה (ויקרא ב, יד) - והרי ישנה חובה להקריב את מנחת העומר. שואל שם המהר"ל (ב'גור אריה') למה, אם כן, מנסחת זאת התורה בלשון של 'אם', אם האמת היא שאנחנו מוכרחים לעשות זאת!?
עונה המהר"ל שבכל המצוות אם אנחנו עושים אותם רק בגלל שזהו רצון ה' - קיימנו את המצוה. אבל בשלוש המצוות האלה צריך לגרום לכך שהמצוה תנבע מתוך הלב שלנו. אם אנחנו בונים מזבח רק כי ה' ציוה ולא מפני שאנחנו רוצים לעבדו, איננו נחשבים עובדי ה'. אם אנחנו נותנים הלוואה רק בגלל שה' ציוה - איננו מגיעים לתכלית של המצוה. וגם אם אנחנו מקריבים את קרבן העומר רק בגלל שזה מה שה' ציוה ולא בגלל שאנחנו מודים לו על כל התבואה, לא הגענו את התכלית הרצויה.
כלומר, אומר המהר"ל: התורה מנסחת את המצוה הזו בלשון של 'אם', כדי ללמד אותנו שאנחנו צריכים לשאוף לכך שהמצוות הללו יבואו מרצון פנימי שלנו ולא רק מכח ציוויו של ה'. אמנם בסופו של דבר אנחנו חייבים בכך, אבל אם זה לא נובע מליבנו, זהו פגם מהותי במצווה.
באופן דומה צריך לומר גם על קבלת עול תורה. מצד אחד התורה רוצה להדגיש שקבלת עול תורה ומצוות אינה תלויה בבחירתנו, ואילו לא היינו מקבלים את התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו, אבל מצד שני הבחירה צריכה לבוא מתוכנו, ועם ישראל אכן אמר 'נעשה ונשמע'. לכן התורה מבטיחה ייעודים לקיום המצוות, אבל יחד עם זה מאפשרת לנו את הבחירה, כביכול.
זהו גם עומק הקשר בין ספירת העומר לבין חג מתן תורה: כשם שמצוות העומר (שהיא אחת מאותן שלוש המצוות שעליהם נאמר 'אם' והכוונה הכרח) צריכה לנבוע מתוך רצון פנימי שלנו להודות לקב"ה, כך גם קבלת התורה - שהיא הכרח המציאות - צריכה לבוא מתוך רצון שלנו לעשות את רצון הבורא
5769
עני ואתה נשנה את העולם
אני לא מבין גדול בכלכלה, ולכן איני יכול לחוות את דעתי על התקציב שעבר השבוע, אבל יש דבר אחד טוב שקורה כל פעם שמדברים על התקציב, והוא שזה מעלה על סדר היום את המצב הכלכלי והחברתי במדינה. העניים זוכים להכרה רשמית ולשידור בפריים טיים - ואפילו בפרשת השבוע...
העניים של הפרשה מתחילים טוב: בשלב הראשון מדובר בעני שיש לו אחוזה, אך בעקבות המצב הכלכלי הוא נאלץ למכור חלק ממנה: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ". הוא עדיין לא אחד כזה שמקבץ נדבות, אבל אם הוא נאלץ למכור את שדהו, מסתבר שמצבו הכלכלי התדרדר, ולכן מה שצריך לקרות במצב זה, הוא: "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו". ואולם, כפי שאומרת הגמרא (ערכין ל, ב), יש כאן התדרדרות שאינה מסתיימת במכירת האחוזה. השלב הבא הוא: "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה" - הוא נאלץ למכור לא רק את שדהו, אלא גם את ביתו. בשלב הבא הוא כבר בא אליך לבקש הלוואה: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית". בשלב הבא הוא כבר מוכֵר את עצמו לעבד: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד", ובשלב האחרון הוא מוכֵר את עצמו אפילו לגוי: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר".
הדבר המעניין הוא שישנם שני שלבים שבהם התורה מְצַוָּה על קרובי המשפחה לדאוג לאותו אדם באופן אישי ולגאול אותו: כשהוא מוכר את שדהו, וכשהוא מוכר את עצמו כעבד לגוי. ובאמת, כשאדם מוכר את עצמו לגוי, ברור שקרובי המשפחה מחוייבים לגאול אותו, שהרי איננו מעוניינים שיהודים יהיו עבדים של גויים. אבל מדוע יש חובה לגאול את קרוב המשפחה שמכר מאחוזתו? הרי הוא עדיין לא עני!? ואם אנחנו רוצים למנוע את הנפילה כבר בהתחלה - מדוע לא כותבת התורה לגאול אותו גם כשהוא מוכר את בֵיתו או כשהוא מוכר את עצמו כעבד ליהודי?
נראה לי שהתשובה לכך היא שכשאדם מוכר את אחוזתו הוא לא רק מפסיד נכס, אלא גם מאבד את היכולת שלו להתפרנס. אם תצליח לגאול אותו בשלב הזה ולהרים אותו על הרגליים, תוכל למנוע את כל הנפילה העתידית. אבל אם הוא מכר את בֵיתו - גם אם תגאל את הבית, זה לא בהכרח יעזור לו להתפרנס, והוא עלול לאבד את ביתו שוב ושוב, ולכן בשלב הזה כבר אין חובה לגאול אותו.
השבת התבקשו רבני הקהילות לציין את ארגון 'פעמונים' שנוקט בגישה אחרת של חסד: הם אינם נותנים כסף לעניים, אלא דואגים להחזיר אותם למצב שבו הם יכולים לעמוד בתקציב שלהם ולנהל את חייהם כך שלא יזדקקו לתמיכה. זהו השלב הראשון, שבו אם אתה מציל את העני, אתה יכול לעצור את ההתדרדרות.
אבל חוץ מההדרגה במצבו של העני, ישנה הדרגה נוספת בפסוקים, והיא שאלת המעורבות של האדם שאליו פונה התורה. בהתחלה כתוב: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו". העני הוא אחיך, אבל אתה בכלל לא מעורב בסיפור. אתה צופה מהצד כיצד קרוב המשפחה של העני גואל את ממכר אחיו. גם בשלב השני אתה לא בתמונה: "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ". אבל בשלב השלישי אתה כבר חלק מהסיפור, כי העני נמצא איתך: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". עכשיו, גם אתה - שאינך קרוב משפחה - נקרא לסייע לעני, ע"י מתן הלוואה. בשלב הבא העני עובד אצלך בבית, וכמובן שגם המעורבות שלך גדולה יותר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד". ממילא, גם בשלב האחרון - אשר בו שוב נקרא קרוב המשפחה לפעול, אתה אינך רק צופה מהצד - אלא מעורב באופן אישי: "כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ". גם אם אינך קרוב משפחה, וגם אם אינך מצווה לגאול את אחיך - אתה מצוּוֵה לוודא שהוא אינו עובד קשה מדי.
יתרון נוסף שיש לארגון 'פעמונים' על פני הארגונים האחרים הוא שלא מדובר בנתינה חד-פעמית, אלא בתהליך שבו המתנדבים מְלַוִּים את המשפחות הנזקקות. כשאתה מְלַוֵּה משפחה כזו, אתה אינך צופה מהצד, אלא מעורב באופן אישי בסיפור, ומה שזה עושה לנפשך שוה הרבה יותר מהוצאת מַטְבֵּעַ מהארנק. כיום שומעים הרבה מאוד ארגונים שמתרימים ברדיו, בעיתונות ובטלפון ומנסים לזעזע אותך עם סיפורים אישיים כדי שתתרום מתוך מעורבות רגשית. אבל לענ"ד לא זו המעורבות הרגשית הנדרשת. המעורבות הנדרשת היא הקשר האישי שלך לאותו אדם. ואם באמת אתה מרגיש ש"מָטָה יָדוֹ עִמָּךְ", אפשר להיות בטוח שגם אם הוא יימכר לעבד "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ".
הגואל הקרוב והגאולה הקרובה 5770
כאשר מדינות אירופה חברו זו לזו והקימו את האיחוד, הדבר נועד להגדיל את כוחם. אבל כנראה שלפעמים עדיף להיות דוקא מדינה קטנה ועצמאית מאשר להיבלע בתוך איחוד גדול.
עם ישראל, במובן מסוים, גם הוא איחוד של מדינות. לכל שבט יש את הנחלה שלו, את המסורת שלו, ואולי גם את האופי שלו. בימי השופטים, השבטים לא תמיד פעלו כגוף אחד, אבל בימי שאול ודוד העם כולו התאחד, וזה היה סוד העוצמה של העם. אבל באיחוד כזה יש גם סכנה גדולה: ככל שהקבוצה היא גדולה יותר, הערבות ההדדית בתוכה קטנה יותר. בקהילה קטנה כמו קיבוץ, הערבות ההדדית היא מובנת מאליה. בעיר גדולה - גם שכנים לא בהכרח מכירים זה את זה. כאשר מאחדים את כל השבטים לממלכה אחת - צריך לדאוג שזה לא יבוא על חשבון המסגרות הקטנות.
התורה אומרת שאם אדם יורד מנכסיו, מי שצריך לדאוג לו הוא קודם כל המשפחה שלו: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ... וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו". ובהמשך: "אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ". אמנם כל אדם מישראל מצֻווה לסייע לעניים, אבל המחוייבות הראשונה היא למשפחה. גם אם צריך למכור את השדה, הוא יישאר בנחלת השבט, ואולי גם אותה משפחה. כך דואגת התורה לשמר גם את המסגרות הקטנות והשבטיות, בתוך המסגרת הגדולה והכוללת.
הגמרא (תענית ז, ב) אומרת על הפסוק "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה" שכאשר עם ישראל חוטא, הקב"ה - כביכול - נהיה עני: בשביל עצלות שהיה בישראל שלא עסקו בתורה, נעשה הקדוש ברוך הוא מך. ואין מך אלא עני, שנאמר "וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ" (ויקרא כז, ח), ואין מְקָרֶה אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו". על סמך הדברים האלו אומר אור החיים הקדוש (ויקרא כה, כה) שגם הפסוקים שלנו עוסקים בקב"ה: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" - הכוונה היא שכשהקב"ה נאלץ למכור את אחוזתו - את בית המקדש - זה הזמן שהקרובים צריכים לפעול: "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו". הצדיקים, אלו שעליהם נאמר 'בקרובי אקדש', הם שיפעלו כדי שהגאולה תבוא. אבל התורה ממשיכה ואומרת שגם אם הם לא יעשו כן הגאולה בוא תבוא: "וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל" - ואין 'איש' אלא הקב"ה, שנאמר 'ה' איש מלחמה', "וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ" - יד ה' תכוון את העניינים עד שהגאולה תגיע.
ואם הדברים אמורים לגבי מכירת האחוזה, שהיא מכירת בית המקדש, ודאי שהם נכונים גם לגבי המשך הדברים: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ" - גם כאשר עם ישראל נמכר לעבדות - "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ". בסופו של דבר הגאולה תבוא.
השבוע אנחנו מציינים 43 שנים לשחרור ירושלים ושאר חלקי הארץ שנגאלו במלחמת ששת הימים. אמנם לא הגענו עדיין למצב של גאולת האחוזה - בית המקדש, אבל הקב"ה כבר גאל אותנו מהשיעבוד אצל הגויים. חזרנו מהגלות - מארבע כנפות הארץ - והקמנו מדינה מהמפותחות ביותר בעולם. זו תופעה שאין לה תקדים בהסטוריה של עם ישראל או כל עם אחר. מצבו הרוחני והפיזי של עם ישראל היום טוב יותר מכפי שהיה באלפיים השנים האחרונות, ומסופקני אם אפילו בימי הבית השני הוא היה טוב יותר. אבל משום מה אפילו היום אנשים שואלים האם אנחנו נמצאים בתהליך של גאולה או שזהו רק עוד פרק בהסטוריה של עם ישראל.
בתחילת ימי הציונות המחלוקת היתה האם יכול להיות שהגאולה תבוא בידי אנשים שאינם ראויים. הרי התורה אומרת "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל", וכיצד ניתן להאמין שגאולה תתרחש ע"י אנשים שאינם קרובים אליו כלל? ואולם, אור החיים מלמד אותנו שיש גם אפשרות אחרת: "וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ". לא הרצל ולא בן גוריון ולא האו"ם הקימו את מדינת ישראל. היתה זו יד ה' שכיוונה את הדברים, והיא גם זו שהביאה את הנס הגדול של מלחמת ששת הימים.
לאחרונה שומעים קולות נוספים שמפקפקים בשאלה האם מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו - והקולות האלה בוקעים מתוך המעגלים הציונים דתיים. אנשים שאיבדו את הסבלנות ואת הענוה בפני הקב"ה, וכשהתהליך לא מתקדם כפי שהם חושבים שהוא צריך להתקדם - הם מפקפקים בכל מה שהם רואים, ומסרבים להכיר תודה לה'.
יום ירושלים אינו סוף הגאולה. אבל הוא ודאי אבן דרך נוספת בדרך לגאולה. בסוף הברכות שבפרשת בחוקותי כתוב "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". ומסביר רש"י: בקומה זקופה. ואולי זהו לקח גם לדורנו: כשהקב"ה שובר את העול, זה הזמן ללכת זקוף, ולא להמשיך ללכת בראש כפוף כאילו עול הגויים עדיין על צוארנו.
5771 מה היא ברכה ומה היא קללה?
פרשת בחוקותי היא פרשה קשה לקריאה. אמנם בפרומו ששמענו במנחה של שבת שעברה ובימי שני וחמישי הפרשה נראית נפלאה ואופטימית, אבל אני מניח שזה לא ייחשב 'סְפּוֹיְלֶר' אם אגלה לכם שרוב הפרשה שונה לגמרי ממה שקראנו...
לשם מה צריכה התורה לפרט את כל הברכות והקללות האלה? האם אי אפשר היה להסתפק באמירה כללית שמי שישמור את התורה יקבל שכר, ומי שלא – להיפך, כמו שנאמר לאחר הקללות בפרשת כי תבוא (דברים ל, יט): "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"? הרי אנחנו יכולים להבין לבד שברכה כוללת שפע גשמי, שפע רוחני, בריאות, פריון, הצלחה, בטחון וכו' וקללה מכילה בדיוק את ההיפך!
נדמה לי שבדורנו אפשר להבין את הסיבה לכך. לפעמים צריך מישהו שיפקח את עינינו לראות את הברכה. יש שכאלה שצריך ללמד אותם שהפסוק "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם" זו ברכה, שהשיא שלה הוא כאשר מתקיים "וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". התורה אינה מכירה נרטיבים ונפילת האויבים אינה קובעת יום נאכבה, אלא נמצאת בשיאן של הברכות.
נשאלתי השבוע למה יש כל-כך קצת ברכות וכל-כך הרבה קללות. התשובה הפשוטה היא שבריאות היא מלה אחת, אבל מחלות יכולות להיות הרבה. אבל המגיד מדובנא (משלי יעקב ראה שעב) היה מסביר זאת בצורת משל: אדם שבנו היה חולה מאוד, והוא קרא לרופא, אבל הזהיר אותו שלא יתן לילד שום תרופה, כי בנו רגיש מאוד לתרופות ועלול למות. הרופא בחן את הילד ומיד הוציא פנקס ורשם בו עשרות תרופות שונות ושלח שליח לקנות אותם. האב נבהל מאוד, אבל הרופא אמר לו שלא ידאג. כשהגיעו כל התרופות, התחיל הרופא לכתוש ולערבב אותם מול עיני הילד שוב ושוב עד שהילד הקיא עשר פעמים. אז קרא הרופא והסביר לאב: ידעתי שהילד צריך להקיא כדי להתרפא, אבל ידעתי גם שנפשו לא תעמוד בתרופה שתגרום לו להקיא, ולכן הבאתי את כל התרופות האלה כדי שרק מהריח שלהם הוא יקיא. כך חשש הקב"ה שבני ישראל לא יעמדו אפילו בקללה אחת, ולכן נתן רשימה ארוכה של קללות, כדי שנחזור בתשובה מקריאתן ולא נגיע למצב שנקבלם, חלילה.
ואולם, למרות ההפרש העצום שבין הברכות לקללות, אמרו חז"ל (בבא בתרא פח, ב) שהברכות מקיפות הרבה יותר מאשר הקללות, כי הברכות מקיפות את כל אותיות הא"ב: הן מתחילות באות א': "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", ומסתיימות באות ת': "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". הקללות, לעומת זאת, מקיפות רק שמונה אותיות, שהרי הן מתחילות באות ו': "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי", ומסתיימות באות מ': "וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם". (אגב, בפרשת כי תבוא המצב הוא הפוך: הברכות מתחילות באות ו' ומסתיימות באות מ', ואילו הקללות מכילות את כל הא"ב, כי הן מתחילות באות ו' ומסתיימות באות ה').
אך לכאורה ניתן לטעון שהברכות אינן מסתיימות במלה 'קוממיות', כי הפסוק האחרון אינו ברכה אלא קביעת עובדה: "אֲנִי ה' אֱ-לקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". זהו משפט שמתייחס לעבר ולא לעתיד! אבל מדברי הגמרא מוכח שגם הפסוק הזה הוא חלק מהברכות! כיצד יכולה עובדה הסטורית להיות ברכה לעתיד? – התשובה היא, אולי, שעצם הידיעה שכל הדברים הטובים שאירעו הם מאת ה', זו ברכה שאין למעלה ממנה.
את תפילת 'מודים דרבנן' אנו מסיימים במשפט: "על שאנחנו מודים לך, ברוך א-ל ההודאות". אנחנו מודים לקב"ה על עצם העובדה שאנחנו מבינים שהוא מקור הברכות, ושעלינו להודות לו. אדם שמקבל ברכה אבל אינו יודע שהוא קיבל אותה, הברכה אינה מועילה לו. אמרו חז"ל (שבת י, ב): "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו".
ביום העצמאות נהוג להגיד את מזמור קז בתהלים, שמסתיים במלים: "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'". את חסדי ה' לא רואים במבט ראשון. צריך לשמור אותם ולהתבונן בהם. צריך תבונה כדי להבין שמה שאנחנו רואים מול העיניים שלנו הוא חסדי ה'. לפעמים נדמה שאנחנו דורכים במקום, ואולי אף גרוע מכך. אומר המשורר שאדם חכם יכול להבין שמה שמתרחש כאן הוא חסדי ה'. שמעתי הסבר יפה לכך: המלה 'חכם' היא ראשי תיבות של 'חצי כוס מלאה'. מי שמתמקד תמיד בחלק המלא של הכוס – זוכה לראות את יד ה' בכל המתרחש, וממילא זוכה גם להודות לקב"ה ולהבין כי "אֲנִי ה' אֱ-לקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם... וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".
