Paršat Behaalotcha - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
לשון הרע והחוק הפלילי
במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר, כשחטאו אנשים מישראל, הם נענשו באופן מיידי. החוטאים בחטא העגל, המקלל, בתבערה, בקברות התאוה, המרגלים, המקושש, קרח ועדתו וכו' - כולם באו על עונשם באופן מיידי. אבל המשותף לכל האנשים הללו הוא שהחטא שלהם היה חטא שבין אדם למקום (גם אלו שהתקוממו כנגד משה, זו לא היתה פגיעה אישית במשה אלא בהנהגתו, ובעצם בקב"ה, כפי שקורא להם משה: הנועדים על ה'). היחידה שנענשה על חטא שבין אדם לחבירו היא מרים שדיברה על משה לשון הרע ומיד נענשה בצרעת.
בעניין זה יש חידוש גדול, והוא שהקב"ה מעניש את מרים למרות שמשה כלל לא ביקש זאת. יתרה מזו: פרשנים רבים הבינו שהמלים 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד' באו להדגיש את העובדה שמשה כלל לא הקפיד על מה שאמרו עליו. ממילא ה'תובע' במשפט זה אינו משה רבנו אלא הקב"ה. יש פה דין פלילי, ולכן לא הנפגע הוא זה שמנהל אותו אלא הממסד. ואולם, בעולם המשפטי התביעה הציבורית היא חידוש שאינו מובן מאליו. המושג של תביעה ציבורית הוקם לראשונה רק לפני כמאתיים וחמישים שנה באנגליה, ובכל זאת עד היום 96% מהתיקים הפליליים באנגליה מנוהלים ע"י אנשים פרטיים שנפגעו מהעבירות, ולא ע"י התביעה הציבורית.
בעולם העתיק אפילו תיקי רצח היו עניין של משפחת הנרצח ולא של הממסד. זהו, כנראה, הפשט של מה שנאמר למשה רבנו לפני שחזר ממדיין: 'לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ' - מי הם האנשים המבקשים את נפשו? אם הכוונה, כפי שרוב המפרשים הבינו, לפרעה - הרי שמותו של פרעה מופיע הרבה לפני כן (וע"פ חז"ל הוא בכלל לא מת אלא נצטרע), ומה עוד שלא ברור למה במקום לכתוב 'כי מת פרעה' כתוב 'כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ'. לכן נלע"ד ש'כל האנשים' הם בני המשפחה של הנרצח אשר יכולים היו לתבוע את משה, ומאחר שהם מתו - אין שום מניעה משפטית ממשה לחזור למצרים. אגב, עד היום בסעודיה משפחת הנרצח יכולה למחול לרוצח ובכך לבטל את עונשו. לכן העובדה שהקב"ה הוא התובע את עלבונו של משה היא חידוש גדול.
יתרה מזו: אפילו כאן, במדינת ישראל, שבה רוב התיקים הפליליים מנוהלים ע"י התביעה הציבורית, בכל זאת עניינים של לשון הרע הם חריגים, והתביעה הציבורית לא תטפל בהם אם לא תוגש תביעה מטעם הנפגע.
במקרה שלנו, לא רק שמשה אינו תובע, אלא הוא זה שיוצא להגנתה של מרים בלשון תקיפה מאוד, שכמותה מצינו רק לעתים נדירות בתורה: 'וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ'. אבל למרות צעקתו של משה, הקב"ה אינו נעתר כל-כך מהר לבקשתו: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים? תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף'. למרות שמשה אינו תובע, ואף אינו מקפיד, ואף מתפלל לרפא את מרים, הקב"ה מעניש אותה.
כשאדם פוגע בחבירו, גם אם מדובר בחטא שבין אדם לחבירו, הוא פוגע קודם כל בצלם א-לוקים שבו. את הרעיון הזה הבין יוסף, כשאשת פוטיפר ניסתה לפתות אותו, והוא אמר לה שלא מדובר רק בחטא כלפי פוטיפר, אלא בחטא כלפי הקב"ה: 'וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹקִים'.
בעניינים שבין אדם לחבירו, אדם נוטה להקל בטענות שונות: 'הוא אינו מקפיד', 'אני כבר אסתדר איתו', ולפעמים אפילו 'זה מגיע לו'. הרי אין לך מי שיכול להצטדק יותר ממרים: בסופו של דבר היא מעירה על דבר נכון - על כך שמנהיג פורש מאשתו - בדיוק כפי שעשתה לפני שמונים שנה כשעמרם פרש מאשתו - ורק בזכות הביקורת ההיא נולד משה. האם הוא יכעס עליה על כך שהיא מבקרת אותו בדיוק על העניין הזה? אין ספק שמרים היתה יכולה להסביר את דבריה למשה, והוא היה סולח לה. אבל כאן התורה מדגישה שכשאתה מספר לשון הרע על מישהו אחר, אין לך דין ודברים רק עם אותו אדם - אלא גם עם הקב"ה. גם כשהאדם השני אינו מקפיד, וגם כשהוא יסלח לך וגם כשיש לך את כל ההצדקות שבעולם - אתה עדיין חוטא.
אולי זאת הסיבה שהסיפור הזה הפך להיות אירוע מכונן בהסטוריה של עם ישראל. מכל האירועים במדבר, שאותם אנחנו מצווים לזכור במצוה כוללת: 'וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר' - התייחד זכרון הסיפור של צרעת מרים במצווה ייחודית: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם' - זכור שמי שנפרע ממרים לא היה משה, אלא דוקא הקב"ה - כי כל חטא כלפי האחר הוא גם חטא כלפי הקב"ה
5769
וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם
משום מה, כשמישהו מפורסם נתפס בקלקלתו, זה מעסיק את כל העם. כאילו אין דאגות אחרות במדינה וכאילו הנושא הזה נוגע באופן אישי לכל אחד מאיתנו, כל כותרות העיתונים ומהדורות החדשות עוסקות בכך. עצם העובדה שהפושע הוא דמות מוכרת, מעבירה את הידיעה - שאמורה להיות בשולי מדור הפלילים של העיתון - לכותרת הראשית, ובעיקר כאשר גם הצד הנפגע מפורסם. אם היה מדובר באישיות פוליטית, אפשר לומר שחשוב לציבור לדעת, כי המנהיג הזה מייצג את כולנו, ומה עוד שהוא יצטרך לעמוד לבחירת הציבור, וחשוב שידעו מה הוא עשה. אבל כשמדובר באדם מפורסם מעולם הבידור - לכאורה אין שום צורך אמיתי להתעסק בסיפור הזה כל-כך הרבה.
כוונתי, כמובן, לחטאה של מרים הנביאה. מרים התפרסמה בתורה בעיקר בזכות השירה והריקודים שלה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת". שלא כמו שני האחים שלה - אין לה שום תפקיד רשמי בהנהגת העם. ובכל זאת, אחרי שהיא חוטאת כלפי משה רבנו זה הופך להיות לשיחת היום בעם במשך שבוע שלם: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם". כל מי ששאל למה אנחנו מתעכבים בחצרות ולא ממשיכים במסע לארץ ישראל, קיבל תשובה שעכשיו כולנו מחכים למרים, שצריכה להישאר מחוץ למחנה שבעה ימים.
רש"י כותב שההמתנה הזו היתה שכר שקיבלה מרים בזכות זה שהיא חיכתה למשה על שפת היאור: "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". בעל הטורים כתב שבגלל שבפסוק הזה יש שבע מלים, המתינו למרים שבעה ימים. אומר על כך התרגום הירושלמי: אף על פי שהתחייבה מרים הנביאה להצטרע, יש לנו ללמוד מכאן דבר גדול בשמירת המצוות, שמצוה קטנה שעושה אדם מקבל עליה שכר גדול. וכיון שחיכתה מרים הנביאה על שפת הנהר שעה קלה, המתינו לכבודה ששים ריבוא במשך שבעה ימים. בדרך כלל מבינים שיש פה התחשבות במצבה הפיזי של מרים, ולא ממשיכים במסע עד שהיא תוכל להצטרף לכולם.
אבל האמת היא שאם היינו שואלים את מרים, יכול להיות שהיא היתה מעדיפה שלא יחכו לה, ושיתחילו במסע. הרי הגמרא (תענית כא, ב) אומרת על אהל מועד: ""שכל זמן שהוא נטוי אמרה תורה 'וישלחו מן המחנה כל צרוע'. הוגללו הפרוכת - הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם". כלומר שאם לא היו ממתינים למרים והיו מתחילים ליסוע - היא היתה יכולה להצטרף אליהם למסע, ללכת עם כולם ולא להפוך לשיחת היום במשך שבוע שלם!
יתרה מזו: המדרש (ילקוט שמעוני רמז תשמב) אומר שבני ישראל התחילו כבר ללכת למסע, וכשראו שהענן לא זז - חזרו לאחוריהם. אילו היו ממשיכים, היתה יכולה מרים ללכת איתם! ולכאורה צריך לשאול: איך בכלל התחילו ללכת ללא שהענן הלך לפניהם? והרי כתוב: "וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"! אומר הספורנו שהענן אכן נעלה מעל האהל ברגע שמרים נצטרעה: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג". העם, שראו שהענן מתחיל להתרומם, היו סבורים שמתחיל מסע חדש, ולכן הם קיפלו את כל הציוד והתחילו ללכת. אבל פתאום הם ראו שהם לבד, ובלשון המדרש: "סבורין שמא הענן מקדים לפניהן ולא מצאו אותו, למשה ואהרן ולא מצאו אותן, מבקשין את הבאר ולא מצאו אותו, מיד חזרו לחצרות". למה באמת לא נסע הענן, ובכך היה חוסך למרים את כל הבושה ואי הנעימות?
נראה שהקב"ה רצה לפרסם את חטאה של מרים לכל העם. אם סתם היו מחכים עוד שבוע ואז נוסעים, לא כולם היו יודעים למה מחכים עוד שבוע, שהרי "יֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן... וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר... אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים". לכן הענן סר מעל האהל כדי שבני ישראל יחשבו שצריך ללכת, וכשהם ייראו שהענן לא זז הם יחזרו למקומם. זה ודאי יגרום לכולם לשאול למה חזרנו, ואז כולם ידעו את מה שעשתה מרים והעונש שהיא קיבלה.
זכותה של מרים, אם כן, אינה העובדה שהתחשבו בה וחיכו לה. זכותה של מרים גרמה לכך שהקב"ה דאג שהיא תשלם על חטאה, ושכולם ידעו על החטא ועונשו, ובזכות זה ילמדו שיעור חשוב מאוד: בסופו של דבר, רק בגלל פרסום הסיפור הזה זכינו ללמוד הרבה מהלכות לשון הרע, קיבלנו אחד משלושה עשר עיקרים (מעלת משה על שאר הנביאים), אחד משש הזכירות ("זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"), למדנו את נוסח התפילה הקצרה והיעילה ביותר, ולמדנו על תכונותיו של משה רבנו - שממנו אנחנו צריכים לקחת דוגמא: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
5770 ייצוג הולם
הטענה כלפי בית הספר 'בית יעקב' בעמנואל היא שהוא מפלה בין ילדות אשכנזיות לספרדיות. בג"ץ הכיר אמנם בעובדה שיש 25% ילדות ממוצא ספרדי בכיתה החסידית, וכן 25% ילדות ממוצא אשכנזי בכיתה הכללית, אבל השופטים קבעו שבאחוזים כאלו עדיין ניתן להבחין במגמה של גזענות. ואולם, מישהו העיר השבוע שבבג"ץ עצמו יש ארבעה עשר שופטים - ורק אחד מהם ממוצא ספרדי...
כאשר אמר הקב"ה למשה שצריך למנות שבעים איש מזקני ישראל כדי להאציל מרוחו עליהם, היתה למשה בעיה. וכך אמרו חז"ל (סנהדרין יז, א): "אמר משה: כיצד אעשה? אברור ששה מכל שבט ושבט - נמצאו שנים יתירים, אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט - נמצאו עשרה חסרים, אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה - הריני מטיל קנאה בין השבטים!"
משה הבין שאם הוא צריך למנות שבעים זקנים, יש לוודא שיהיה ייצוג שוה לכל השבטים. ואולם, הנחת היסוד הזו לא ברורה: הרי מוסד שבעים הזקנים היה עוד במצרים, וגם במעמד הר סיני. האם כאשר הלך משה עם זקני ישראל אל פרעה, או כשהוא עלה עם שבעים הזקנים להר סיני הוא הקפיד שהם יהיו במספר שוה מכל שבט? האם במשך כל הדורות מינו את חכמי הסנהדרין לפי שיוך שבטי? - ודאי שלא! מדוע, אם כן, לא נבחרו שבעים הזקנים הראויים ביותר - יהיו מאיזה שבט שיהיו?
התשובה היא ששבעים הזקנים האלה אינם הולכים להיות דיינים או נבחרי ציבור אלא באים כדי לקבל את השפע הא-לוקי. אם היה מדובר במינוי סנהדרין ודאי שהיה צריך לבחון את ההתאמה של האנשים האלה לתפקיד דיינים ולא את הייחוס שלהם, אבל מכיון שמדובר בקבלת נבואה, שהיא מתנה שאדם מקבל בחסד ה', היא צריכה להינתן באופן שוה לכל השבטים עד כמה שאפשר.
ובכל זאת, את שבעים הזקנים לא בוחרים באופן אקראי. הם הרי הולכים לשמש גם כמנהיגים רוחניים. כיצד, אם כן, בוחרים אותם? אומר הקב"ה שיש לבחור את אלה "אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו", ומסביר רש"י "אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם". סביר להניח שאם המצרים בחרו אותם להיות שוטרים היו להם תכונות של מנהיגים. אבל יחד עם זאת, הם לא הרגישו מורמים מהעם, ולהיפך: הם הבינו שהתפקיד שלהם הוא קודם כל להגן על העם. הם ספגו את המכות שהמצרים רצו לתת לעם.
ואולם, לא אלו היו הזקנים שהלכו עם משה ואהרון לדבר עם פרעה, ולא אלו היו הזקנים שעלו להר סיני עם משה, אהרון, נדב ואביהוא. ומה קרה לאותם זקנים? - כותב רש"י שאותם זקנים מתו באש התבערה. דברים אלו מבוססים על דברי המדרש (תנחומא בהעלותך טז) שגם הזקנים, כמו נדב ואביהוא, היו ראויים למות כבר במתן תורה, שכן כתוב: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ" - ומשמע שהיה מגיע להם למות, בגלל "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", אבל הקב"ה לא רצה להרוג אותם בזמן מתן תורה והמתין לנדב ואביהוא עד לחנוכת המשכן, ולשבעים הזקנים עד לתבערה. ויש לשאול: אם הקב"ה לא רצה לקלקל את החגיגות במתן תורה, האם לא היה נכון להמתין גם לאחר חנוכת המשכן ולהרוג את נדב ואביהוא עם הזקנים בתבערה? - התשובה היא שהקב"ה כלל לא חיכה, אלא שעדיין לא היה מגיע להם מוות. עצם המעשה של "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" לא מצדיק את מותם, אלא רק מגלה סימפטומים של בעיה שתתעורר מאוחר יותר. אצל נדב ואביהוא זה התגלה בעת חנוכת המשכן, שהם לא נרתעו מלהקריב אש זרה, ואצל שבעים הזקנים זה התבטא בתלונות שלהם בתבערה. בסופו של דבר כולם מתו בגלל המעשים שלהם, אבל שורש המעשה נבע מזחיחות הדעת שהיתה להם במתן תורה.
דעה אחרת במדרש (תנחומא בהעלותך יד), גורסת שהזקנים נהרגו ע"י ישראל כשהם סירבו לעשות את העגל. לפי זה סיבת מותם היתה מנהיגותית: הם לא הצליחו לעמוד בפני העם ולמנוע מהם לחטוא.
אומר המדרש (שם) על המלים 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ': אמר הקב"ה: שיהיו דומין לי ולך. לי, שנאמר "ה' איש מלחמה" ולך, שנאמר "והאיש משה עניו מאד". מנהיג צריך להיות מצד אחד איש מלחמה, ולדעת לעמוד מול העם כשהם דורשים לעשות עגל, אך מצד שני צריך גם להיות עניו מאוד, שלא כמו נדב ואביהוא שהיו אומרים "מתי ימותו שני זקנים אלו ואנו ננהג בשררה על הצבור תחתיהם".
על משה רבנו נאמר פעמיים 'איש': "גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד" (שמות יא, ג), וגם "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד" (במדבר יב, ג). זה מה שנצטוה משה רבנו לחפש: שבעים 'איש'. שבעים אנשים שיכולים להיות בו זמנית גם גדולים מאוד - שלא ייכשלו במקום שנכשלו שבעים הזקנים הראשונים, וגם ענוים מאוד - שלא ייכשלו במקום שבו נכשלו נדב ואביהוא. ומי הם אותם אנשים? - אלו שידעו לספוג את המכות בשביל ישראל, להבין שהם מנהיגים, ושתפקיד המנהיג אינו ליטול שררה אלא להיות אחראי.
5771 האש, הענן והרוח
שני תפקידים עיקריים יש למשכן: מצד אחד זהו מקום הקרבת הקרבנות, ומצד שני זהו מקום השראת השכינה. שני התפקידים הללו באים לידי ביטוי בשתי תופעות שקשורות למשכן: הענן, ששכן על המשכן מרגע הקמתו: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן" (שמות מ, לה), והאש, שיצאה גם היא ביום חנוכת המזבח: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים" (ויקרא ט, כד). הענן והאש לא היו רק ביום הקמת המשכן, אלא המשיכו להיות במשכן במשך כל נדודיהם במדבר. כך נאמר בפסוק האחרון של ספר שמות: "עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ, לח). הענן מסמל את השראת השכינה, והאש – את הקרבנות.
האמת היא שהאש והענן ליוו את ישראל עוד בטרם הוקם המשכן: כבר ביציאת מצרים עמוד האש ועמוד הענן ליוו את בני ישראל: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם" (שמות יג, כא). שני העמודים הללו שימשו כהגנה מפני המצרים וכמורי הדרך של ישראל, ובעקבותיהם באה גם הרוח: "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה... וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה" (שמות יד, כ-כא). עמוד האש ועמוד הענן ליוו את בני ישראל עד שהוקם המשכן. אחר-כך היו האש והענן על הר סיני, כפי שאומר משה (דברים ד, יא): "וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" – זו האש, וכן "חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל" – זהו הענן. ועכשיו, בפרשתנו, עם הקמת המשכן, הענן והאש שוכנים על המשכן כל הזמן: "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן... וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר".
האש והענן המשיכו ללות את בני ישראל גם במסעות שבפרשתנו. המסע הראשון של בני ישראל מהר סיני גורר אחריו שני סיפורים: תבערה וקברות התאוה. מי שיעיין ברשימת המסעות שבפרשת מסעי (במדבר לג, טז) יראה ששני האירועים הללו אירעו באותו מקום, שהרי כתוב: "וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי", ומיד "וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה", ולא כתוב שהם חנו בתבערה. הסיבה היא שאותו מקום שנקרא תבערה נקרא מיד אח"כ קברות התאוה. לכן גם בפרשתנו לא כתוב שהיה מסע בין המקום שנקרא תבערה לבין המקום שנקרא קברות התאוה. שני האירועים הללו הם בעצם אירוע אחד: האש והענן, שבדרך כלל הלכו לפני מחנה ישראל, חזרו אל תוך המחנה. כאשר האש נכנסת לתוך המחנה מדובר באסון: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'... וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". אבל כאשר עמוד הענן נוחת בתוך עם ישראל, התוצאה היא שהשכינה – שעד עכשיו היתה מרוכזת במקום אחד – הפכה להיות נחלת הכלל, ובסופו של דבר מגיע שוב הרוח: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים". שלושת הדברים, אם כן, באו בבת אחת: האש, הענן, והרוח. שלושת הדברים הללו, שבמצב רגיל צריכים היו להיות רק במשכן, חדרו אל תוך המחנה. האש גרמה לשריפה ולמוות, והענן גרם להשראת שכינה ולרוח הקודש.
הגר"א (אדרת אליהו פרשת עקב) אומר שישנם שלושה שליחים של הקב"ה שבהם הוא מעניש את העולם: המים, הרוח והאש. בדור המבול - הקב"ה שלח את המים. בדור הפלגה - הקב"ה שלח את הרוח ופיזר אותם על פני תבל. ובדור אנשי סדום - הקב"ה שלח את האש. זו הסיבה שבמכת הברד נאמר (שמות ט, יד): "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ". מכל עשר המכות, דוקא מכת ברד נקראת כל המגפות, כי בברד היה שילוב של שלושת השליחים הללו: אש, מים וקולות שנוצרו ע"י הרוח. כל השליחים של הקב"ה הצטרפו ביחד במכת הברד, ולכן רק במכה הזו כתוב שהיא מורכבת מכל המגפות. שלושת השליחים הללו מלווים את בני ישראל – לטוב ולרע: האש, המים (הענן), והרוח (רוח הקודש).
אומר הגר"א שגם לנו יש אותם כוחות. אותם שליחים של הקב"ה קיימים גם אצלנו, בדיבור. האדם יכול ליצור בפיו שלושה דברים: ראשית, הוא יוצר חום בהבל פיו. שנית, הוא יוצר מים, ע"י הרוק. ושלישית, הוא יוצר רוח, בנשיפה. כשהקב"ה בורא את העולם כתוב 'הוא אמר ויהי'. אמ"ר - זה ראשי תיבות: אש, מים, רוח. האמירה של הקב"ה שולחת את שלושת השליחים האלה.
האש, הענן והרוח לא היו רק במשכן או במדבר, אלא הם נמצאים גם במשכן שבכל אחד ואחד מאיתנו. כשאנחנו מדברים אנחנו יכולים להחליט האם מדובר באש, ענן וערפל של הר סיני, או באש, של תבערה, חלילה. ככל שנבין את הכח הגדול שיש בפינו, נדע לשמור עליו ולגרום לכך שהוא יבנה את המשכן שבתוכנו, וממילא גם את בית המקדש.
