Paršat Behar - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
- Seznam všech drašot rav Jarona Ben Davida: zde
- Další komentáře k parašám: zde
5768
אוירה של שמיטה
מצוות השמיטה מופיעה בשלושה מקומות בתורה. בפרשת משפטים נאמר: 'והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה'. בפעם השניה, בפרשתנו, יש גם איסורים הקשורים לשמיטה: 'ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור'. אך יחד עם זה מופיעה גם מצוה חיובית: 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ותושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול'. הפעם השלישית שבה מופיעה השמיטה בתורה היא שמיטת כספים, בפרשת ראה: 'מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה.
ההקשר הכללי של שנת השמיטה, לכאורה, הוא סוציאלי. הוא נועד להקל על בני המעמד הנמוך ואפילו על הבהמות והחיות להגיע אל הפירות שבדרך כלל נלקחים ע"י בעלי השדות העשירים. במובן הזה אפשר גם להבין את שמיטת הכספים, אשר ביחד עם הפקרת השדות יוצרים מעין פרומו למצוות היובל, אשר משווה כמעט לגמרי את מעמדם של העניים והעשירים. אבל כמובן שזו אינה כל התמונה של מצוות השמיטה, שהרי אם מטרת השמיטה היתה רק שיהיו פירות גם לעניים, התורה לא היתה אוסרת על בעלי השדות לזרוע ולזמור. מסתבר שלמצוות השמיטה יש מימד נוסף, בדומה לשבת, והוא להכיר בבעלותו של ה' בעולם, להתנתק מעולם המעשה ולהתקרב יותר לעולם הרוח.
שני המימדים של מצוות השמיטה באים לידי ביטוי בהקשרים השונים של המצוה הזו. מצד אחד המצוה הזו מופיעה בפרשת משפטים ביחד עם השבת – כנגד מה שניתן להגדיר 'בין אדם למקום', ומצד שני היא מופיעה בפרשתנו ביחד עם מצוות היובל – כנגד מה שניתן להגדיר 'בין אדם לחברו'.
השבת היא שער כניסה מצויין ליהדות. זו היא מתנה שקיבלנו מה' והיא משמשת אות ברית בינינו ובין הקב"ה: 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'. אמנם את הרעיון של מנוחה באחד מימי השבוע זכינו כבר להעביר למרבית העולם המפותח, אבל כמובן שזה לא כל הרעיון של השבת. מי שמנצל את השבת לקניות במרכז קניות או לנסיעה לחוף הים לא באמת מרגיש את השבת. כל מי שעוסק בקירוב ליהדות משתמש מדי פעם בביטוי 'תעשה אצלנו שבת'. כי שבת זה דבר שטועמים, מריחים ומרגישים, ולא רק קובץ של חוקים. אחרי שאדם מרגיש את השבת, הוא מתחבר לכל המצוות באופן אחר.
האם אפשר לחלק בדוכנים ברחוב את הספר 'שמירת שבת כהלכתה' וכך לקרב אנשים ליהדות? – חוששני שלא. מי שיסתכל על השבת רק כקובץ של מצוות מה אסור לעשות לא יספוג את האוירה, ולא ירגיש את החויה. גם אם רוב הספרות ההלכתית של השבת בנויה מהדברים שאותם אסור לעשות, רוב ההרגשה של השבת בנויה מהדברים שאותם עושים בשבת: הסעודות, הקידושים, התפילות והרוגע.
את אותם דברים שכולנו מבינים לגבי השבת, צריך להעתיק גם לעניין השמיטה.
למצוות השמיטה, כאמור, ישנם שני אספקטים: חברתי ודתי. את רוב האספקט החברתי איבדנו מזמן: כבר לפני כאלפיים שנה הוציא הפרוזבול את כל האויר מעניין השוואת המעמדות, וגם לגבי הפירות והירקות, הרי שבימינו מחירי הירקות והפירות לשומרי שמיטה גבוהים יותר מאשר בשאר השנים. אמנם ישנו קיבוץ דתי (עין צורים) אשר טרח לזרוע חלקה גדולה לפני השמיטה ולפרסם בציבור הרחב שכל מה שגדל שם הוא הפקר וקדוש בקדושת שביעית, אבל רוב הציבור רואה בשמיטה רק סיבה לעליית מחירי הפירות. לכן, לצערנו, עלינו להודות שבמישור החברתי השמיטה כבר לא תביא בשורה גדולה, מכיון שהמציאות היא שהאנשים העשירים אינם בעלי השדות, כפי שהיה בעבר.
אבל צריך להיזהר שלא נאבד גם את האספקט הדתי. כמעט כל הספרות ההלכתית וכל הויכוחים ההלכתיים שהיו סביב השמיטה הנוכחית עסקו במה שאסור לעשות בשמיטה, והרבה פחות עסקו באוירה החיובית שצריך ליצור בשנה זו. פה צריך לציין לטובה את הקיבוץ הדתי אשר אמנם נאלץ לסמוך בחלק משדותיו על היתר המכירה, אבל בכל המשקים השמיטה מורגשת היטב לא רק בגלל גינות הנוי שפחות מטופחות, אלא בעיקר בגלל הגברת העיסוק בתורה בשנה זו: אחוז גבוה מבני הקיבוץ הדתי השתתפו בסמינרים תורניים במהלך השמיטה. בכל הקיבוצים תוגבר מערך השיעורים במיוחד לשנה זו. שנת השמיטה צריכה להיות, כמו השבת, שנה שבה מרגישים התעלות רוחנית. שנה שאותה שומרים בזכרון והיא נותנת כח לשש השנים הבאות, עד שתבוא עוד שמיטה.
וכשמצטרפות שבע שמיטות זו לזו, ממש כמו שבעת השבועות של ספירת העומר, מגיעים למספר חמישים, שהוא מתן תורה – היובל. 'במשוך בקרן היובל המה יעלו בהר'. אם נזכה להגיע ליובל הזה, נזכה גם להגיע להר סיני, לקבל את התורה ולחוש את הקדושה המיוחדת
5771 אחרי נמכר גאולה תהיה לו
אדם יעשה כל מה שביכולתו כדי להציל את בן משפחתו מידי הגויים ולהשיבו לחיק ישראל. זו חובתו הבסיסית כבן משפחה. ואולם, לא כל מה שמצופה מבן המשפחה לעשות, מצפים גם מהעם: כשמדובר בעם שלם, יש שיקולים נוספים שצריכים להילקח בחשבון. לכן, ברגע שאדם מתחיל לרדת מנכסיו, וניתן להצילו ע"י מתנה מועטת, הדרישה היא מכל אחד בישראל לסייע לו: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ... וָחַי עִמָּךְ". כל עוד מדובר בכסף קטן – כל אחד מחוייב לתרום מה שהוא יכול כדי לסייע. אבל אם המצב מחמיר, ואותו עני הפך להיות עבד של גוי, אומרת התורה: "אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ". ואכן פסק הרמב"ם (הלכות עבדים ב, ז) שהחובה היא על קרובי המשפחה לפי סדר הקירבה שלהם ולא לפי היכולת הכלכלית שלהם. לגאול אדם מעבדות זה דבר הרבה יותר יקר, ולא כל אחד יכול ונדרש לעשות זאת.
כאשר יהודי נמכר כעבד לגוי, אומרת התורה: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ... אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ". מה הכוונה "אַחֲרֵי נִמְכַּר"? חז"ל (ספרא בהר ו, ח) למדו מכאן שני דברים הנראים סותרים, לכאורה: ראשית, שיש להזדרז ולגאול אותו מיד לאחר שהוא נמכר, ולא להשתהות, כי כל עיכוב יכול לגרום לכך שהוא ייטמע וייטמא בין הגויים. אך מצד שני, אומרים חז"ל שאין חובה לגאול אותו אלא אם כן הוא כבר נמכר לעבד. אדם הפונה לבן משפחתו ואומר לו: "תן לי כסף, כי אם לא תתן לי אני אמכור את עצמי לעבד", אומרים לו: לך תמכור את עצמך ואח"כ תפנה אליי. ולכאורה קשה: הרי איננו רוצים שהאדם ימכור את עצמו לעבד, כדי שהוא לא ייטמע בין הגויים, ומדוע, אם כן, אומרת התורה שכל עוד הוא לא מוכר את עצמו אין חובה לגאול אותו?
התשובה היא שגאולת עבד אינה משימה פשוטה כלל. מדובר בסכום כסף עצום שיינתן לגוי, והגואל אינו מקבל שום דבר בתמורה, אלא משחרר לחופשי את בן משפחתו. התורה אינה רוצה לכפות את ההוצאה הגדולה הזו על המשפחה אלא אם כן אותו עני באמת עשה כל מאמץ לצאת מהמשבר הכלכלי שלו. יכול להיות שאדם יבוא אל בן משפחתו ויאיים עליו: "אם לא תתן לי כסף עכשיו, אני אמכור את עצמי לגוי, ואז לא תהיה לך ברירה אלא לפדות אותי, וזה יעלה לך הרבה יותר". כך יוכל בן המשפחה העני להיסמך על הדוד העשיר שלו כל ימיו. את זה התורה לא רוצה לעודד, ולכן היא אומרת לאותו אדם: קודם תמכור את עצמך. קח על עצמך את הסיכון שאם לא יימצא מי שיפדה אותך אתה תהפוך לעבד עד שנת היובל. רק מי שבאמת נואש ילך למסלול המסוכן הזה.
הפסוק המתאר את מכירת היהודי לגוי, פותח כך: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ". ומסביר רש"י: גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ - מי גרם לו שיעשיר? דבוקו עמך. וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ - מי גרם לו שימוך? דבוקו עמו, על ידי שלמד ממעשיו. אותה תופעה – של גוי ויהודי המתקרבים זה לזה – יש בה ברכה וקללה: בשביל הגוי זה דבר טוב, ולכן הוא נהיה עשיר, ובשביל היהודי זה דבר רע – ולכן הוא נהיה עני.
ומה שנכון ברמה האישית נכון גם ברמה הלאומית. ההתקרבות בין היהודים לגויים מביאה ברכה לעמים, אך סכנה גדולה לישראל. אברהם אבינו נקרא אברהם העברי כי הוא היה מן העבר האחד וכל העולם כולו מן העבר השני (בראשית רבה מב, ח). העולם התקדם הרבה מאוד מאז, והיום רוב העולם הנאור היום אינו עובד עבודה זרה. הנצרות והאיסלאם, שתי הדתות שיצאו מתוך היהדות, כבשו את העולם, והעלו את רמת המוסר העולמי לגבהים עצומים יחסית למה שהוא היה לפני כן. אבל הצד השני של המטבע הוא שעם ישראל כבר אינו עומד מן העבר השני. אנחנו נמצאים בין הגויים ומושפעים מהם הרבה יותר מכפי שהיינו בעבר. אומר רש"י שזה מה שגורם לכך שהגוי יכול לקנות יהודי לעבד: הקירבה בין היהודים לגויים – שמביאה הרבה ברכה לגויים – מורידה את קרנם של ישראל.
עם ישראל אינו אמור לחיות רק לעצמו. ישראל באומות הם כמו הכהנים בעם ישראל: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". כמו הלב באיברים (כוזרי ב, לו). לכן אנחנו אמורים להיות שמחים שהעולם כולו התקדם בעבודת ה'. אבל מצד שני, המחיר שאנחנו משלמים הוא קשה מאוד. מה הפתרון? אומרת התורה: "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ". בסופו של דבר, גם אם היהודי נמכר ונשלט ע"י הגויים, הגאולה תבוא. שתי אפשרויות ישנן לגאולה זו: אפשרות אחת היא גאולה של אֲחִישֶׁנָּה: "אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ" – ואמרו חז"ל (פסיקתא זוטרתא בהר) שזה רומז לפסוק "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים". ואפשרות שניה היא גאולה של בְּעִתָּהּ: "וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל". כשיגיע העת, "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".
