Paršat Bemidbar - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
מנשה ואפרים
השתתפתי השבוע באימון במילואים, ופתאום קלטתי שעברו כבר עשרים שנה מהיום שהתגייסתי לצבא. עשרים שנה שבהם אנחנו עושים פחות או יותר את אותו דבר. עם כל הטכנולוגיה והקידמה, שמשפיעה כמובן על הדיוק, על יכולת הפגיעה מרחוק וכו', בסופו של דבר ההסתערות על הגבעות החשופות היא זהה. אבל בדבר אחד הצבא השתכלל מאוד: הדגלנים וה"נצנצים" - שנועדו לסמן חיילים כדי שלא יִפָּגְעוּ מאש כוחותינו - נעשו הרבה יותר בולטים. לכן, כשראיתי את החיילים מסתערים עם דגל אדום ענק, חשבתי על הדגלים שבפרשתנו "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם"...
בני ישראל היו מחולקים לארבעה מחנות, כאשר בכל מחנה ישנם שלושה שבטים. בדרך כלל כשישנו מבנה זהה של פסוקים, פרשנים שמים לב להבדלים קטנים ביניהם. כך עשה הנצי"ב בפרשתנו: לגבי שלושה מחנות מנסחת התורה את הדברים באופן זהה: "וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם... וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר...". כך גם: "דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם... וְהַחוֹנִם עָלָיו מַטֵּה שִׁמְעוֹן..." וכך גם לגבי המחנה האחרון: "דֶּגֶל מַחֲנֵה דָן צָפֹנָה לְצִבְאֹתָם... וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה אָשֵׁר...". אבל במחנה השלישי, מחנה אפרים, לא כתוב "וְהַחֹנִים עָלָיו", אלא רק 'וְעָלָיו': "דֶּגֶל מַחֲנֵה אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם יָמָּה... וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה". מסביר הנצי"ב שאין זה הבדל קטן אלא משמעות הפוכה ממש: בשלושת המחנות השבט העיקרי הוא ראש המחנה, והשאר רק 'חונים עליו' - כלומר טפלים לו, אבל במחנה אפרים - מנשה הוא על גבי אפרים, וחשוב ממנו.
הדבר מחזיר אותנו, כמובן, לברכות שבירך יעקב את מנשה ואת אפרים. יעקב, כידוע, שיכל את ידיו כאשר הוא בירך אותם, ולמרות שמנשה הוא הבכור, הוא העדיף לשים את יד ימינו על ראש אפרים. ואולם, המלבי"ם שם (בראשית מח, יד), מעיר דבר מעניין: נאמר בתורה "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר". המלים 'כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר' לכאורה אינן ברורות, והיה צריך להיות 'למרות שמנשה הוא הבכור'! מסביר המלבי"ם שיעקב הקפיד לשים קודם את יד ימין על ראש אפרים ורק אח"כ את יד שמאל על ראש מנשה, כדי שמנשה יקבל את הברכה מהיד הגבוהה יותר. ובאמת, במשך ההסטוריה אמנם היו שני מנהיגים בולטים מאוד משבט אפרים - יהושע בן נון וירבעם בן נבט - אבל מבחינה מספרית וגם מבחינת גודל הנחלה - שבט מנשה עלה בהרבה על שבט אפרים.
מדוע באמת שיכל יעקב את ידיו? - התורה אינה מפרטת. אבל יכול להיות שזה קשור לדבר היחיד שאנחנו יודעים על מנשה ואפרים, והוא הסיבה לשמותם. שמו של מנשה ניתן לו "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", ואילו שמו של אפרים ניתן לו: "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי". מנשה מסמל את ההצלה מהרע, ואפרים מסמל את ריבוי הטוב. כשיעקב שם את אפרים לפני מנשה הוא אומר שחשוב יותר להודות לקב"ה על הטובה שהוא משפיע עלינו מאשר על ההצלה מהרעה.
מלחמת ששת הימים היתה ודאי נס גדול ושפע של טובה. אבל היה בה גם אלמנט גדול מאוד של הצלה מרעה. הרב סבתו סיפר איך לפני המלחמה לקחו אותו ואת כל בני השכבה שלו - שהיו שמיניסטים בישיבת 'נתיב מאיר' - אל מעבר לכביש להר הרצל לחפור אלפי קברים לחיילים שעתידים היו למות במלחמה. התחושה של העם בימי ההמתנה היתה קשה מאוד. והנה, בתוך ששה ימים בלבד, במלחמה של עם קטן מול שלוש מדינות חזקות שתקפו בבת אחת - הצלחנו בכל שלוש המערכות לכבוש חבלי ארץ עצומים. ולא סתם אדמה נכבשה, אלא גם הקשר שלנו אל המורשת שלנו. אמנם קוראים ליום זה 'יום ירושלים', אבל לא רק ירושלים שוחררה במלחמה הזו, אלא כמעט כל המקומות המוכרים לנו מהתנ"ך: חברון, שכם, בית לחם, בית אל, הבשן, מדבר סיני וכו' - הם המקומות שהכרנו מהתנ"ך ואליהם התגעגענו במשך אלפי שנים. ניתן לומר כי במלחמת השחרור כבשנו את ארץ ישראל החדשה, ובמלחמת ששת הימים את הארץ העתיקה.
כשיעקב משכל את ידיו הוא אומר: ודאי שהרבה יותר קל לברך על ההצלה מהרעה. קל לשים את מנשה לפני אפרים. כשהקב"ה מציל אותנו מהרעה, ההודאה היא מובנת מאליה, ולכן מנשה מקבל את היד העליונה. אבל הגדוּלה היא לדעת להודות גם על הטובה. לשים את יד ימין דוקא על אפרים. לכן גם במסעות במדבר, כשעוד לא קיבלנו את כל הטובה, אבל כבר יצאנו ממצרים, שבט מנשה עולה על גבי שבט אפרים. לצערנו, יש הרבה אנשים בעם ישראל שכבר לא יודעים להודות על הטובה הגדולה שקיבלנו במלחמת ששת הימים, אבל גם הם צריכים לפחות להודות על ההצלה מהרעה.
הבעיה היא שישנם אנשים שמקיימים כפשוטו גם את הפסוק: "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" - מתרגלים לטובה ושוכחים את ההצלה מהרעה, ושני השמות הופכים להיות סתם שני שמות
5768
שלושה מִפְקָדִים
שלוש פעמים בתורה מצטוה משה למנות את ישראל, אבל אופן הספירה הוא שונה בכל מקום. בפרשת כי תשא המניין נעשה רק בשביל לדעת את המספר הכולל: 'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם'. כל אחד נותן מטבע של מחצית השקל, ואז סופרים את כל המטבעות ויודעים את המספר הכולל. בפעם השניה, בפרשתנו, המניין הוא לפי שמות האנשים: 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם'. בפעם השלישית, בפרשת פינחס, המניין נעשה לפי משפחות, אבל המלים 'במספר שמות' אינן מופיעות: 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל' - כלומר שהספירה נעשתה כדי לדעת כמה יש בכל שבט ובכל משפחה לצורך חלוקת הנחלות, אבל לא בשביל לדעת את שמות האנשים.
מעיר על כך הספורנו (במדבר א, א) שיש כאן ירידת הדורות: דור יוצאי מצרים נמנו על פי שמותם, מה שמראה על חשיבותם, כמו שאמר הקב"ה למשה 'כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם', ולכן סופרים אותם עם השמות שלהם, כמו הכוכבים: 'מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא', אך דור באי הארץ כבר לא היו זכאים להימנות על פי השמות שלהם, ולכן הם נמנו ע"פ ייחוסי המשפחות שלהם.
בדרך כלל אנחנו מתייחסים לדור יוצאי מצרים כדור שהוא פחות בערכו מדור באי הארץ. זה הדור שחטא בעגל, בקברות התאוה, בתבערה, במרגלים, במעפילים, בעדת קרח וכו', ולכן הם לא זכו להיכנס לארץ, ורק הדור הבא אחריו היה זכאי יותר. אך כאן רואים אנו שדוקא הדור הראשון היה במעלה גבוהה יותר מאשר בניהם. מהי כוונת הדברים?
מסביר ה'נתיבות שלום' שאין כאן שאלה של דרגת הדור אלא של תפקידו. יש שני סוגים של עבודת ה' - סור מרע ועשה טוב. יוצאי מצרים היו דור של 'סור מרע'. הם היו צריכים לצאת מארץ מצרים, להוציא את עצמם ממ"ט שערי טומאה, ולהגיע למעמד הר סיני. לעומתם, דור באי הארץ הם דור של 'עשה טוב'. הם צריכים לכבוש את הארץ, לבנות את בית המקדש, ולהיות זכאים לשבת בארץ בזכות מעשיהם. הסיכום של ספר יהושע על הדור הזה הוא: 'וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ' - סיכום שקשה מאוד לאמרו על דור יוצאי מצרים.
הדרך לבצע את ה'סור מרע' באופן הטוב ביותר, הוא להרגיש אדם חשוב. אדם חשוב לא מרשה לעצמו לחטוא. זו אחת הסיבות לסממנים החיצוניים כמו גודל כיפה או בגדים מסויימים. מי שחובש כיפה גדולה יותר, או בעל זקן ארוך יותר, אינו בהכרח צדיק יותר, אבל קשה להתעלם מכך שהרבה פעמים הוא נתפס כך בעיני אחרים. וממילא זה גם מחייב אותו במידה מסויימת. כשאשת פוטיפר מנסה לתפוס את יוסף, כתוב 'וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ' - והסביר האדמו"ר מסלונים שהיצר הרע תופס אותנו בבגידות שלנו ואומר לנו: 'הרי בין כה וכה אתה אדם רשע וחטאת כל-כך הרבה פעמים, אז מה כבר יקרה אם תחטא שוב?' הדרך של היצר הרע לגרום לנו לחטוא היא בהמעטת החשיבות שלנו. להדגיש את החטאים הקודמים שלנו ולבטל מאיתנו את הבושה לחטוא. לכן תשובתו של יוסף היתה 'אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי'. הדגשת החשיבות היא השומרת מפני החטא. אולי כאן המקום לאותה שמינית שבשמינית גאוה שעליה למדנו אתמול בדף היומי (סוטה ה, א).
ואולם ב'עשה טוב' כמובן שהדגשת החשיבות העצמית יכולה רק להזיק. כשאדם מרגיש גדול וחשוב הוא אינו מקבל תמריץ לעשות מעשים טובים. ב'עשה טוב' האדם צריך להרגיש ענוה גדולה. לכן, בעת שסופרים את דור יוצאי מצרים סופרים אותם 'במספר שמות', כדי להדגיש את חשיבותם - כי זו היא הדרך לעבודת ה' ב'סור מרע', אבל כאשר סופרים את דור באי הארץ סופרים אותם רק לפי משפחותיהם כדי להשריש בהם את מידת הענוה, שזוהי הדרך לעבודת ה'עשה טוב'.
ואולי אפשר להוסיף נקודה נוספת: האדם הוא יצור חברתי. הוא אוהב להרגיש חלק ממשהו גדול, אבל עם זאת הוא גם מחפש את הייחודיות שלו. יש משהו מחזק כשאתה חלק מקבוצה גדולה. אוהדי קבוצת כדורסל שזכתה באליפות מרגישים גאוה גם אם הם עצמם לא שותפים במשחק, כי התחושה שאתה חלק מדבר גדול נותנת כח. אבל לפעמים אדם צריך גם את הביתיות והמשפחתיות שלו, המקום שבו הוא חשוב ומוכר ואינו נעלם בקבוצה גדולה. ולפעמים אדם צריך להדגיש דוקא את הייחודיות האישית שלו. שלושת המפקדים נועדו לחזק את שלוש הנקודות הללו בקרב כל אחד מבני ישראל: המניין בספר שמות, שבו כולנו חלק מדבר גדול אבל אין ייחודיות לאף אחד מאיתנו, המניין של פרשת פינחס שבה כל אחד מזדהה עם משפחתו ובית אביו, והמניין של פרשת במדבר שבו כל אחד מגלה את שמו - את הייחודיות שלו - ודרך זה יודע כיצד הוא צריך לעבוד את ה
5770 כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ
אחד הסימפטומים של שלטון חזק הוא שיש ביכולתו לאכוף את חוקי התכנון והבניה. אפשר להבין ע"י מבט מהיר באיזור מגורים האם השלטון אפקטיבי: אם כל אחד יכול לבנות את ביתו איך שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה, מתוך ידיעה שהרשויות לא יהרסו את זה, התוצאה היא תשתיות לקויות וחוסר סדר. ככל שמקום נראה מסודר יותר ומאורגן יותר, אתה מבין שיש כאן שלטון חזק.
כשבני ישראל היו במדבר הם יצאו כקבוצת עבדים, ללא סדר וארגון. אבל מרגע שניתנה התורה ונבנה המשכן - הקב"ה דואג לסדר את בני ישראל בחנייתם סביב המשכן, כך שיהיה ברור שיש פה עם אחד, מחולק לשבטים שכל אחד בונה את האוהל שלו רק במיקום המיועד לו: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אבל לא רק הסדר והמיקום של השבטים חשוב כאן, אלא גם הקביעה מה נמצא במרכז: "סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ".
פרשתנו אמנם עוסקת בסדר החניה של בני ישראל במדבר, אבל בתוך סדר החניה מופיע הפסוק: "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת, כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ". התורה מדגישה שיש לשמור על הסדר הזה לא רק בזמן החניה אלא גם בזמן ההליכה.
מעיר על כך ה'משך חכמה' (במדבר ב, יז) שבדרך כלל שומרים על סדר וכבוד רק במקום ישוב ולא בהליכה בדרכים. הגמרא (ברכות מז, א) מספרת על רבין שרכב על חמורו לפני אביי ולא אמר לאביי לעקוף אותו, אבל כשהם נכנסו לבית המדרש הוא אמר לאביי להיכנס לפניו. שאל אותו אביי למה הוא לא כיבד אותו גם בהיותם בדרך, וענה לו רבין שאין מכבדים אלא מרגע שנכנסים לבית. כל עוד נמצאים בדרך אין צורך לכבד (ונהיגתם של ישראלים רבים מוכיחה זאת...)
ואולם, במקום אחר (שבת נא, ב) מובא שרבה בר רב הונא נפגע מכך שלוי רכב על חמורו לפניו ולא כיבד אותו. מסבירים התוספות (שם, ד"ה קדמיה) שכאשר אנשים הולכים ביחד, הם צריכים לכבד אחד את השני גם בדרך, אבל אם שניהם נפגשים בדרך במקרה, אין חובה לשמור על גינוני הנימוס הרגילים. לכן התורה מדגישה שהשמירה על הסדר חייבת להמשיך לא רק בזמן החניה אלא גם בזמן הנסיעה, כי כולם נוסעים ביחד לארץ ישראל.
ההדגשה של התורה אינה רק על כך שהנסיעה היא כמו החניה, אלא גם על המרכז שמחבר את כולם: "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ". ומסביר ה'משך חכמה': דוקא מפני שאהל מועד נמצא בתוכם כל הזמן, לכן צריך להקפיד שסדר המסעות יהיה כמו סדר החניה. הגמרא (מנחות צה, א) אומרת שלחם הפנים שיצא מחוץ לקלעי המשכן נפסל, אבל השאלה היא מה קורה כאשר המשכן עצמו נודד: האם לחם הפנים נפסל במסעות או לא? אחת הדעות המובאת בגמרא לומדת מן הפסוק הזה שלחם הפנים אינו נפסל, שהרי כתוב: "ונסע אהל מועד" - אע"פ שנסע - אהל מועד הוא. אוהל מועד נקרא כך גם בזמן הנסיעה, וממילא כל עוד לחם הפנים נמצא על השולחן, גם אם השולחן נמצא בתנועה - הלחם אינו נפסל.
כמובן שהדברים אינם אמורים רק לגבי המשכן, אלא לגבי המשכן שנמצא בכל אחד מאיתנו. פעמים רבות שומעים על משבר שעובר על בחורים דתיים - ואפילו בוגרי ישיבות - שיוצאים אל העולם, בצבא באוניברסיטה, בעבודה וכו'. כל עוד הם היו בחממה ובמסגרת המגוננת, היה ברור מה נמצא במרכז ומערכת הערכים היתה יציבה. אבל מרגע שהאדם יוצא החוצה ומתחיל את התנועה, העניינים מתחילים להשתבש: אם המשכן כבר אינו במרכז, כל מערכת הערכים מתערערת.
אנחנו נמצאים בראש חודש סיון, שעליו נאמר: "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". ההכנה הראשונה למתן תורה היא: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". עד עכשיו עם ישראל היה מתואר בלשון רבים: "וַיִּסְעוּ", "וַיַּחֲנוּ" וכו', והנה עכשיו זה מתואר לראשונה כגוף אחד: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל", וכפי שכותב רש"י: כאיש אחד בלב אחד. מה גרם לאחדות הזו? - התשובה היא: "נֶגֶד הָהָר". כאשר מבינים שיש מטרה אחת משותפת שנמצאת במרכז, כולם מתאחדים סביבה והופכים להיות עם אחד. כל עוד ברחו ממצרים הם לא היו עם אחד מסודר, אבל ברגע שחונים מסביב להר סיני, כולם פונים לאותו מקום והופכים להיות עם אחד.
אחרי שבני ישראל חונים מול הר סיני כמעט שנה, לקראת ההליכה במדבר, דואג הקב"ה שעדיין יישאר משהו במרכז שימשיך את תפקידו של הר סיני באיחוד עם ישראל, וזהו אהל מועד. כך יצליחו בני ישראל לשמר את האחדות שלהם לא רק כשהם חונים לפני הר סיני, אלא גם כשהם בתנועה: "כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ".
5771 אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם
בעת שעמד ראש הממשלה ונאם בפני שני בתי הקונגרס בארה"ב, הוא זכה למחיאות כפיים רבות מצד כל הנבחרים, אשר כיאה לאמריקאים, גם אם לא הסכימו לכל מה שנאמר, התנהגו בנימוס וכיבדו מאוד את האורח. רק אשה אחת התפרצה והתפרעה במהלך הנאום בחוסר נימוס ובחוסר כבוד. עד מהרה התברר (ולא במפתיע) שהיא בת של ישראלי שירד מהארץ והתחתן עם אמריקאית. אמנם ע"פ היהדות הדת נקבעת לפי האם, אבל המנהגים – כידוע – באים מבית אבא...
בכל המפקדים בפרשתנו, מדגישה התורה שוב ושוב שהמניין נעשה "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". שנים עשר בנים נולדו ליעקב אבינו, ומהם נוצר עם ישראל. משל למה הדבר דומה? – לריצה במסלול אולימפי. בקו הזינוק עומדים כולם באותה נקודה, אך לאחר כל סיבוב ניתן לראות הפרשים ניכרים בין הרצים. בירידה למצרים ניתן כבר לשער איזה שבט יהיה הגדול ביותר: בנימין יורד עם עשרה בנים למצרים, ואילו לדן יש רק בן אחד. אך בפרשתנו, לאחר הסיבוב השני של המירוץ, נכונה לנו הפתעה: שבט דן הוא השבט הגדול ביותר חוץ משבט יהודה, ואילו שבט בנימין – הקטן ביותר!
מתי נעשה המפקד הזה? הרשב"ם בתחילת הפרשה קובע כלל: בכל מקום שכתוב בתורה שה' מְדַבֵּר בהר סיני – היה זה לפני שנבנה המשכן, ובכל מקום שכתוב שהוא מְדַבֵּר באהל מועד – היה זה לאחר שנבנה המשכן. לפי זה, שתי הפרשיות האחרונות של ספר ויקרא לא נכתבו במקומן הכרונולוגי. פרשת בהר פותחת במלים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי", ופרשת בחוקותי מסיימת במלים: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה... בְּהַר סִינָי". כלומר שהדברים האלו נאמרו עוד לפני בניית המשכן. פרשת במדבר, אשר פותחת במלים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד" נאמרה לאחר שנבנה המשכן, ואם כן היא ממוקמת מבחינה כרונולוגית מיד לאחר פרשת אמור.
חז"ל אומרים (ירושלמי שקלים ב, ה) שכאשר צדיקים נפטרים אין צורך להקים להם מצבות גדולות: "אין עושין נפשות לצדיקים. דבריהן הן זכרונן". יהיו דברים אלו זכרון לרב אורי דסברג זצ"ל שנספה השבוע: לפני עשר שנים הוא כתב (שבת בשבתו גליון 858) שזהו הרקע לספירה בפרשתנו: בסוף פרשת אמור יצא אדם, בנה של אשה משבט דן ואיש מצרי, קילל את השם ונסקל. מיד אח"כ אומרת התורה בפרשתנו למנות את בני ישראל למשפחותם ולבית אבותם, כדי לנפות מהם את כל אותם בני תערובת. במפקד זה מתברר שדוקא שבט דן הוא השבט הגדול ביותר, למעט שבט יהודה. שבט זה, לכאורה, הוא בעל עתיד מבטיח: הוא היחיד מבני השפחות שנבחר להיות ראש מחנה, ואחד מבניו – אהליאב – אף נבחר להיות יד ימינו של בצלאל בבניית המשכן. שבט דן ממשיך לשמור על יתרונו גם בארבעים השנים הבאות: במפקד שבפרשת פינחס הוא עדיין במקום הראשון אחרי שבט יהודה, וגם בספר יהושע ובספר שופטים שבט דן בולט מאוד: הם כובשים את העיר לשם (יהושע יט), מהם יוצא המנהיג הבולט שמשון, והם מככבים (אם כי לא לטובה) בסיפור פסל מיכה.
ואולם, אחרי ספר שופטים נכונה לנו הפתעה: שבט דן נעלם לגמרי מהתנ"ך! אמנם העיר דן – כגבולה הצפוני של מדינת ישראל – מופיעה כמה פעמים, אך השבט נעלם כליל. אפילו ברשימת הייחוסים של כל השבטים בתחילת ספר דברי הימים (דהי"א ב-ט),שבט דן אינו מופיע כלל. בשני מקומות בלבד הוא מופיע אחרי ספר שופטים: לפני המלכת דוד הם שולחים חיילים לסייע לו ביחד עם שאר השבטים (דהי"א יב, לו), ובעת בניין בית המקדש נבחר אדם בשם חירם לעשות את כל כלי המקדש, והמקרא (דהי"ב ב, יג) מספר שהאדם הזה הוא בן של אשה משבט דן ואיש צורי.
אותו אדם, חירם, מסמל את מה שקרה לשבט דן: מצד אחד, כאשר אנחנו קוראים עליו שהוא "בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי", מיד עולה ההשוואה למקלל: "וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי... וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן" (אם כי המפרשים מסבירים שאביו של חירם היה יהודי משבט נפתלי שגר בצור!). מצד שני, העובדה שדוקא הוא נבחר לעסוק באומנות של בניית כלי המקדש מזכירה את בחירתו של אהליאב בן אחיסמך לאותה עבודה בדיוק, מאות שנים לפני כן.
שבט דן עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, ושוב נפל. מה גרם לנפילה זו? קשה לדעת, אבל משלוש הדמויות משבט דן שאנו מכירים: שלומית, שמשון וחירם, ומהשינויים הקיצוניים בגודל השבט, נראה שהשבט הזה דגל בהיטמעות באופן אידיאולוגי – ולא רק בתוך ישראל. מבחינה גנטית, ידוע שנישואין עם בני קבוצה אחרת משביחה את הגֵנים. יתכן שבני שבט דן העדיפו להינשא לאחרים מתוך תקוה להשביח את צאצאיהם, אבל התוצאה ההרסנית היתה היעלמות של שבט דן מהמפה.
הקב"ה קובע בפרשתנו: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם". יש לשמור על הייחוס של כל שבט, ודוקא ע"י ריבוי הגוונים – ולא עירבובם - תיווצר הרמוניה מושלמת.
