Paršat Bo - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
מכות או אותות?
כינויים שונים יש בתורה לעשר המכות שהיו במצרים: לפעמים הם נקראים מכות, לפעמים מגיפות, מופתים, נגעים, שפטים, ועוד. אבל הפסוקים הראשונים של פרשתנו מביאים כינוי נוסף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". למה נקראו מכות מצרים בשם אותות?
אחד מתלמידי הרשב"א, ר' יעקב סקילי, כתב ספר דרשות בשם 'תורת המנחה', ובו הוא מסביר (דרשה כב, עמ' 212) שהמלה 'אותות' היא באותה משמעות שאנחנו מכירים אותה מתחילת ספר במדבר (ב,ב): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - שם הכוונה למה שאנחנו מכנים היום דגל. אגב, זו גם המשמעות של המלה נס, כפי שאומרת התורה: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס" (במדבר כא, ח). וכך הוא מסביר את הדברים: כשרואים קבוצה גדולה מאוד של אנשים מפוזרים כצאן אשר אין להם רועה, אין מה לחשוש מפניהם. אבל ברגע שיש אות וסימן באמצע המחנה, שמעיד על כך שיש להם מנהיג וכולם סרים למרותו - הרי החיל הגדול הזה בהחלט מעורר יראה. כך היה העולם בימי פרעה - מלא באנשים ובבריות, אבל עולם כמנהגו נוהג ולא ניתן היה לראות בעיניים את המנהיג המאחד את הכל, שכולם סרים למרותו. אבל מרגע שהונף הדגל, נראה הנס - האות, היה ברור לכולם שיש מנהיג לעולם. לכן נקראו המכות הללו גם בשם נסים ואותות.
זהו היופי של השפה העברית, אם יודעים להבין כל מלה: בכל פעם שאנחנו משתמשים במלה 'נס' - אנחנו צריכים לשים לב למשמעות של המלה הזו: זהו דגל שמאותת לנו שיש בורא לעולם. באופן דומה אומר הזוהר (פרשת וירא דף קטו, א) שגם כשמשתמשים במלה 'מזל' צריך להבין שזה מלשון נזילה: זה לא מקור הטוב, חלילה, אלא רק הצינור שבו הקב"ה משפיע עלינו את הטוב.
מכות מצרים, אם כן, הם הסימן שמעיד על בריאת העולם. זאת גם הסיבה שחז"ל אמרו שעשר המכות הללו הן כנגד עשרת המאמרות שבהם נברא העולם. וכך אומר המדרש (פסיקתא זוטרתא שמות ט, יג): "יבואו עשר מכות, ויפרעו מפרעה ומן המצריים, שרצו לשעבד עם ישראל, שבעבורם נברא העולם בעשרה מאמרות". המדרש אמנם אינו מפרט מהו הקשר בין עשרת המאמרות שבהם נברא העולם לבין עשר המכות, אבל נראה שבהחלט יש קשר בין שתי העשיריות: מכת דם היא כנגד מאמרו של הקב"ה: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד", שגם שם הוא מצוה על המים לעשות את דברו. מכת צפרדע היא כנגד המאמר: "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה", שהרי אלו הם שרצים שיצאו מן המים. מכת כינים היא כנגד המאמר: "פְּרוּ וּרְבוּ", שהרי אמרו חז"ל (שבת קז, ב) על הכינים שהם בעל החיים היחיד שאינו פרה ורבה. מכת ערוב היא כנגד "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם", שהרי זו המכה שבה מדגיש הקב"ה פעמיים את נושא ההבדלה "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ... וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ". מכת דבר היא כנגד "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ", שהרי כל הבהמות הללו מתו בדבר. מכת ברד היא כנגד "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ" שהרי כל עולם הצומח הושחת בברד. מכת ארבה היא כנגד: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", שהרי הארבה גרם לכך שלא יראו את אור השמש. מכת החושך היא כנגד "יְהִי אוֹר", כמובן. ומכת בכורות, אשר מסוכמת בתהלים במשפט (עח, נא) "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם", היא כנגד המאמר הראשון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", שהרי חז"ל אמרו (ראש השנה לב, א) שגם הפסוק הזה הוא אחד מעשרה המאמרות.
עשר המכות, אם כן, הם האותות - הסימנים - לכך שהקב"ה ברא את העולם ומנהיג אותו. דוקא המצרים, אשר יסוד אמונתם הוא הכפירה בבריאת העולם, כמו שקראנו בהפטרה של שבוע שעבר: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג), דוקא הם צריכים את האותות הללו.
אבל, כאמור, לאותות האלה יש שני תפקידים: "לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". מצד אחד אנחנו צריכים ללמד את המצרים את המסר הזה שיש בורא לעולם, אך מצד שני צריכים גם להפנים אותו בתוכנו. לכן סיומה של הפרשה הוא בפסוק: "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם". האותות האלה הם טביעת האצבע של הקב"ה בעולם, וכשרואים אותם - רואים את הבורא
בכור השפחה ובכור השבי 5770
איך מתייחס המנהיג לעוזרת הבית שלו? האם הוא - היושב על כס השלטון - מסוגל להרגיש את מצוקותיה של האשה הפשוטה שאותה הוא פוגש יום יום? מסתבר שבמצרים העתיקה זה ממש לא היה אכפת לו. הנצי"ב (שמות טו, א) כותב שהמבנה החברתי במצרים היה של סוס ורוכבו: העבד היה שייך לאדון שלו כמו הסוס לרוכבו, וגם האדון שלו היה משועבד באותו אופן לאדון שלמעלה ממנו, וכן הלאה עד פרעה. היחס של העם המצרי לעבדים ודאי לא היה יחס שוויוני.
ובכל זאת, כאשר משה מזהיר את פרעה על מכת בכורות, הוא אינו אומר שימותו רק בכורות המלך ובני המעמד שלו, אלא "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". והוא אף מפרט את הדברים: "מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". אפשר להבין מדוע היה חשוב לו להדגיש את בכור פרעה היושב על כסאו, אבל למה הוא צריך גם להדגיש את השפחה אשר אחר הריחיים? האם לא היה נכון יותר לכל הפחות להתחיל עם בכורות הבהמה והשפחות, ורק בסוף לדבר על בכור פרעה?
אגב, בסופו של דבר זה לא בדיוק מה שקרה, שהרי כתוב: "וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה". כאן לא מדובר בבכור השפחה העובד בריחיים אלא בכור השבי אשר בבית הבור. הראב"ע (שמות כ, א) טוען שאין משמעות לחילופי מלים כאשר הם משמשים במשמעות דומה, וגם הרשב"ם טוען שמדובר באותו בכור - אשר יושב בבית האסורים אבל גם מועסק כטוחן, כפי שעשה שמשון (שופטים טז, כא). פירוש מעניין כותב רבינו בחיי: האסירים היו טוחנים במשך היום, ובלילה היו בבית הסוהר. ולכן האזהרה, שניתנה ביום, מתייחסת אליו כמי שעובד בריחיים, אבל המכה היתה בחצות הלילה, בעת שהוא ישב בבור.
ר' יצחק קארו (תולדות יצחק) מפרש שכשהבכור שהיה אחר הריחיים שמע את האזהרה הזו הוא נבהל וברח, וכשתפסו אותו שמו אותו בבית הסוהר, ולכן הוא נהרג בבית הסוהר...
אבל רש"י (שמות יא, ה ושמות יב, כט) כותב שיש כאן שתי קבוצות שונות, ושתיהן לקו: בכור השפחה הוא חשוב יותר מבכור השבי שהרי גם העבדים והשפחות החזיקו עבדים ושפחות במעמד נמוך יותר מהם, אבל השבויים שישבו בבית הסוהר היו חסרי כל מעמד.
ולמה, באמת לקו גם בני השפחות והשבויים? אומר רש"י שבני השפחות לקו בגלל שגם הם היו משעבדים בישראל ושמחים בצרתם. במדרש (פסיקתא דרב כהנא ז, ח) מובא שכשאמרו לבכורות הללו שבני ישראל עתידים לצאת ממצרים, וביחד איתם יצאו כל העבדים לחופשי, הם אמרו שהם מעדיפים להישאר עבדים, ובלבד שגם בני ישראל יישארו בעבדותם.
אבל לגבי השבויים אומר רש"י שהסיבה שהם לקו היא אחרת: אם הם לא היו לוקים, הם היו עלולים לטעון שמי שגרם לכל המכה הזו הוא האלוהים שלהם. לפי זה הם נענשו בעונש הזה לא בגלל משהו שהם עשו, אלא רק כדי שלא יגידו בעתיד שהאל שלהם הוא שנפרע מהמצרים.
בדרך כלל אומרים שתשע המכות הראשונות נועדו ללמד את פרעה על מציאות ה' ואופן השגחתו, והמכה העשירית היא עונש. אבל כאן רואים אנו שגם המכה העשירית יש בה מימד של מבט לעתיד ולא רק נקמה על העבר. הסיבה שהשבויים לקו היא כדי שיהיה ברור לכל העולם מי הוא האחראי למכות האלה. יתרה מכך: בניגוד לכל שאר המכות, שבהם היתה הבדלה ברורה בין ישראל לבין המצרים, הרי שבמכת בכורות הסכנה נשקפה באופן שוה לכל מי שגר בארץ מצרים, וביניהם גם לבני ישראל. רק בזכות דם הפסח שהיה על המשקוף ועל שתי המזוזות ניצלו משפחות בני ישראל, ומי שלא היה דם על פתחו - אכן ניזוק מאותה מכה בדיוק כמו המצרים.
גם מכת בכורות באה ללמד את העולם כולו מסר חשוב. המסר הוא השוואת המעמדות וביטול ההשקפה של 'סוס ורוכבו'. זה מה שאמר משה לפרעה לפני המכה: במכה הזו לא יהיה הבדל בין בכור פרעה לבין בכור השפחה. אין הבדל אם נולדת במשפחה של עשירים או עניים, ואם אתה מלך, שבוי או עבד, ואפילו לא אם אמא שלך מצרית או ישראלית: הסכנה נשקפת לכולם באופן שוה, כי לא הגזע קובע את הגורל של האדם אלא המעשים.
לאחר שמשה ובני ישראל שרו את שירת הים, גם מרים שרה עם הנשים את תמצית השירה. אבל היא הסתפקה במשפט אחד שאומר את הכל: "שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם". זהו המסר העיקרי של יציאת מצרים: ההשקפה הגזענית שבה המעמד נקבע רק על סמך הלידה הושלכה לים, ובמקומה כולם נקראים לעבוד את ה'.
5771 כבוד מלכות
גם אם אתה חולק על דרכו של המנהיג, וגם אם אתה יודע שהוא רשע שפועל בניגוד לאינטרסים של עמו, התורה עדיין מקפידה על כבודו של המנהיג. יתרה מזו: אפילו אם הוא אשם במה שאירע בכרמל - עדיין צריך לכבד אותו. חז"ל (זבחים קב, א) למדו שצריך שתהיה לאדם אימת מלכות, משני מקורות: האחד הוא בפרשת השבוע, והשני בסיפור של אליהו בהר הכרמל. בפרשת השבוע אומר משה לפרעה: "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ" - משה ידע, כמובן, שלא רק עבדי פרעה יתחננו בפני משה, אלא גם פרעה עצמו. אבל משה שומר על כבודו של פרעה, ואינו אומר זאת בפירוש.
המקור השני הוא בסיפורו של אליהו בהר הכרמל (מלכים א, יח). לאחר שהורג אליהו את כל נביאי הבעל הוא יודע כי עתיד לרדת גשם, ומזהיר את אחאב: "אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם". ואולם, אחאב אינו שומע בעצתו, ורק לאחר שהגשם התחיל לרדת "וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה". למרות שהייתו של אחאב, שגרמה לכך שהוא נאלץ לרכב בגשם שוטף, נאמר: "וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה". אליהו רץ בגשם שוטף לפני מרכבתו של אחאב מרחק של עשרות קילומטרים, מפני כבודו של המלך הרשע.
לשם מה מקפידה התורה על כבודם של מלכים רשעים? האם היא מאמינה שמנהיג שחטא צריך להיענש פחות מאשר כל אדם אחר? התשובה היא, כנראה, שלא. להיפך: לפני מכת צפרדע אמר משה לפרעה: "וּבְךָ וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים", וכתב רש"י: "הוא התחיל בעצה תחלה, וממנו התחילה הפורענות". כל מלכי כנען, וכן גם אגג, בן הדד ושאר המלכים שנלחמנו בהם, לא נמלטו מן הדין בגלל שהם מלכים. אבל העובדה שהמלך עתיד להיענש אינה סותרת את הכבוד שיש לתת לו. לכן, למרות שפרעה עתיד להיענש, אומרים חז"ל שמשה נצטוה להיזהר בכבודו. על הפסוק (שמות ו, יג) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" אומר רש"י שהקב"ה ציוה אותם לחלוק כבוד לפרעה. מהו הרעיון שעומד מאחורי הכבוד של המלכים?
חז"ל (ברכות יט, ב) אומרים שהיה מנהג לרוץ לראות את פניהם של מלכים - ואפילו מלכי גויים - ואף התירו לצורך כך איסורים מסוימים. חכמים אף תיקנו ברכה מיוחדת לברך בעת שרואים מלך: למלך ישראל אומרים "ברוך שחלק מכבודו ליראיו", ולמלך גוי: "ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם". רב ששת (ברכות נח, א), למרות שהיה עיור, הצטרף גם הוא להקביל את פני מלכי הגויים שעברו בעירו, ואמר על כך: "מלכות של הארץ היא כעין מלכות שברקיע". לכן, הכבוד שאנו נותנים למלכים הוא מעין הכבוד שאנחנו צריכים לתת לקב"ה.
זו, אולי, הסיבה שחז"ל הדריכו אותנו לכבד את המלכים: מלכות של בשר ודם היא כעין מלכות שמים. חז"ל אומרים (בבא בתרא צא, ב) שאפילו המינוי הקטן ביותר הוא מינוי מאת הקב"ה. יראת שמים היא דרגה שקשה מאוד להגיע אליה. איך יכול אדם להגיע לדרגה של יראת א-לוקים? הרי אפילו אברהם אבינו קיבל את התואר 'ירא א-לוקים' רק אחרי עשרה נסיונות קשים מאוד! מהי השיטה להיות ירא ה'? - התשובה היא שצריך לתרגל את זה ע"י יראת מלך בשר ודם.
לפני מותו של רבן יוחנן בן זכאי (ברכות כח, ב) הוא בירך את תלמידיו שיהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם. הדרך להגיע ליראת שמים, היא קודם כל לתרגל את זה על בשר ודם. כשאדם יודע לכבד את המלכות, הוא בונה באישיותו את היכולת לכבד גם את הקב"ה. ולהיפך: כשאדם לומד לזלזל באנשים אחרים רק בגלל שדעותיהם שונות משלו, הוא מאבד גם מיראת השמים שלו.
בשבוע שעבר דיברנו על היתרון של הדור שלנו, שבו המנהיגים מאבדים את ההילה שלהם, ואמרנו שיש בכך מימד של ניתוץ אלילים. אבל יש גם צד שני למטבע: מנהיגים, רבנים ואישי ציבור, שתרמו רבות לעם ישראל - זוכים ליחס של זלזול ואפילו של בוז מידי בני נוער שלא הספיקו לעשות אחוז אחד ממה שעשו אותם אנשים. לא מדובר פה רק בחוסר סובלנות (שהיא בעיה לכשעצמה, ואכמ"ל), אלא גם בחוסר כבוד למבוגרים, למנהיגים, לרבנים - ולכל מי שחושב אחרת ממך.
אינני אומר שצריך לסלוח לאנשי ציבור על חטאים ועל טעויות שהם עשו כמנהיגים. אבל אין זה אומר שצריך לזלזל בכבודם, לצעוק עליהם או לגרשם בבושת פנים. גם משה רבנו וגם אליהו הנביא - שהיו בעצמם מנהיגים בעלי שיעור קומה גדול - ידעו לכבד את המנהיגים שמולם הם עמדו, למרות העובדה שהם חלקו עליהם, אמרו להם דברים קשים ואף הענישו אותם. ראוי שגם אנחנו נלמד לנהוג כך, והדבר יחדיר בנו ענוה ויראת שמים - שהם מצרך נדיר מאוד בדורנו.
5772 המכה הקשה ביותר לפרעה
כאשר פוליטיקאי לא רוצה לעשות משהו כי הוא חושש שזה יביא לסוף דרכו הפוליטית, אבל בכל זאת מופעלים עליו לחצים גדולים שהוא לא יכול לסרב להם, הוא ינסה להראות לכולם שהוא דוקא זה שיזם את המהלך הזה.
עד עכשיו המפגשים בין משה ואהרון לבין פרעה עוד היו רגועים ונינוחים, יחסית, והתנהלו ע"פ הקודים הדיפלומטיים הרגילים. אמנם היו אי-הסכמות, אבל זה דרכו של משא ומתן. מה שקורה בפרשתנו הוא קפיצת מדרגה. לאחר שמשה מזהיר את פרעה מפני מכת הארבה כתוב: "וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה". כותב הראב"ע: "והנה משה יצא מאת פרעה בלא רשותו". לא מדובר פה רק באזהרה על מכה צפויה, אלא בשבירת כל כללי הדיפלומטיה. אמנם הרמב"ן סובר שכך היה גם בכל שאר המכות, אך במכות הקודמות אין לכך רמז מן הכתובים. נראה שכאן הם הורידו את הכפפות.
מיד אח"כ פונים עבדי פרעה לפרעה ואומרים לו: "עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ? שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים!". הם מתכוונים, כמובן, לכך שפרעה צריך לשלח את בני ישראל, אבל אולי יש כאן גם רמז לכך שפרעה הוא זה שצריך לשלח את משה ואהרון, ואסור לעבור בשתיקה על העובדה שהם עזבו את הארמון בלא נטילת רשות. ואכן, מיד אח"כ כתוב: "וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן" לשיחה קצרה, שבסופה: "וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה". התוצאה היא אותה תוצאה. משה ואהרון יצאו מעם פרעה. אבל עכשיו אפשר לרשום בפרוטוקול שהם גורשו מהארמון ע"י פרעה ולא יצאו בטריקת דלת.
חלק מכבודו של פרעה הוא ששום דבר לא נעשה ללא אישורו. כפי שפרעה אמר ליוסף: "אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". איך אפשר לאכוף הוראה כזו?
בספר 'הנסיך הקטן' מתוארת דמותו של מלך השולט על כוכב שאין בו נפש חיה. הנסיך שואל את המלך על מי, אם כן, הוא שולט. עונה לו המלך שהוא שולט על כל היקום. שיטת הממשל שלו היא פשוטה: הוא מצוה על כולם לעשות בדיוק את מה שהם עושים בין כה וכה. כשהנסיך אינו רוצה להישאר יותר בכוכב, למורת רוחו של המלך, מחליט המלך למנות את הנסיך הקטן לשגריר שלו בעולם כולו, ולכן הוא מכריח אותו לעזוב את הכוכב. כך שולט המלך על העולם בלי לשנותו.
לפרעה חשוב שידעו ששום דבר אינו מתנהל בניגוד לרצונו. ראינו את זה עוד בספר בראשית: לאחר שיוסף אומר לאחיו שיגידו לאביו שיבוא לארץ מצרים: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ" אומר פרעה ליוסף: "וְאַתָּה צֻוֵּיתָ זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם". ההוראה הרי כבר ניתנה בשם יוסף, אבל פרעה רוצה שזה יירשם על שמו. גם אחרי שהם מגיעים למצרים ומתיישבים בארץ גושן אומר יוסף לפרעה: "אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". פרעה, בתגובה, אומר ליוסף: "אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא. בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ. יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". הוא נותן הוראות לביצוע, אחרי שהפקודה כבר מבוצעת. הסיבה היא שאין זה מכבודו של פרעה שמישהו עושה משהו ללא הסכמתו.
על הרקע הזה אפשר להבין את המכה הגדולה שספג פרעה עוד לפני מכת בכורות. פרעה אומר למשה: "לֵךְ מֵעָלָי. הִשָּׁמֶר לְךָ. אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". משה עונה לו: "כֵּן דִּבַּרְתָּ. לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ", אבל למרות זאת הוא אינו יוצא. פרעה גירש אותו, אבל הוא נשאר במקום. בו במקום הוא מקבל נבואה, ומיד אומר לפרעה: "כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", ובסופו של דבר: "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף". חז"ל (זבחים קב, א) אף הביאו דעה שהוא נתן לפרעה סטירה לפני שהוא יצא. בין אם היתה פה סטירה פיזית ובין אם לא – ודאי שהיתה סטירה בעצם העובדה שהתהפכו היוצרות: במקום שפרעה יגרש את משה, משה מחליט מתי הוא הולך.
ומה שנכון ביחס לגירושם של משה ואהרון מארמונו של פרעה נכון כמובן גם ביחס לגירושם של בני ישראל ממצרים. כשפרעה מבין שאין לו ברירה אלא לגרש את ישראל, הוא עדיין דואג שזה ייראה כפרויקט שלו. הוא מצוה את משה ואהרון: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי", ואפילו התורה מספרת: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם".
אבל האמת היא שאנחנו יודעים מי באמת אחראי לכל זה: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". "אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹקִים". יציאת מצרים היתה מהלך א-לוקי שתוכנן מאות שנים לפני הולדתו של פרעה, ופרעה היה בעצם כלי משחק בידיו של הקב"ה. מי שמכוון את ההסטוריה עוד לפני שהיא מתרחשת, הוא השליט האמיתי.
