Paršat Cav - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5770 התחדשות והמשך
למרות שכולם יודעים שאבק אינו חמץ, אנו נוהגים לנקות ולהבריק את הבית לפסח, להיפטר מדברים ישנים שכבר אינם בשימוש ולקנות דברים חדשים לכבוד החג. לכן בפסח יש תחושה חזקה של התחדשות. הורדת כלי הפסח מהבוידעם, שבהם בקושי השתמשנו, ולכן יש להם ניחוח חדש, תורמת גם היא לאוירת ההתחדשות הזו. מצד שני, (ואולי רק אני מרגיש כך:) ככל שעוברות השנים אותה אוירת התחדשות מתחילה לדעוך. כלי הפסח כבר אינם נראים כל-כך חדשים, ולפעמים נדמה לי שאנחנו כבר מתורגלים לפסח, וגם החג הזה הופך להיות נוהל קבוע ושגרתי, וההתרגשות של השנים הראשונות כבר אינה כפי שהיתה.
התחושה הזו - של התחדשות מצד אחד, וחשש מפני דעיכת ההתלהבות מהצד השני, היא מה שפותח את פרשת השבוע. פרשתנו פותחת במלים: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" - ומכיון שהתורה רוצה לפרט את עבודת הקרבנות, היא מתחילה בדבר הראשון שעושים כל בוקר בבית המקדש הוא תרומת הדשן (הלכות תמידין ומוספים ב, יב): הכהן שעלה בגורל לוקח חלק מהדשן שנשרף במשך כל הלילה על גבי המזבח, ושם אותו ליד המזבח: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ". אחרי תרומת הדשן ישנה מלאכה אחרת שנקראת הוצאת הדשן: באים כהנים אחרים ולוקחים את כל מה שנשאר על המזבח - כל שאריות הבשר של אתמול - ומוציאים את הכל אל מחוץ לעיר: "וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר".
הרש"ר הירש רואה בשתי העבודות האלו - תרומת הדשן והוצאת הדשן - סמליות לעבודת ה'. תרומת הדשן, אומר הרש"ר הירש, לא נועדה להכין את המזבח לעבודת היום המתחדש, שהרי לצורך כך קיימת הוצאת הדשן. תרומת הדשן היא סיום העבודה של יום האתמול. בדיוק כמו שמכל קרבן מנחה מרימים את הקומץ להקטרה: "וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ", כך מרימים את תרומת הדשן: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן". עבודת היום מתחילה בכך שאני לוקח את שאריות הקרבן של אתמול ומניח אותם בצד המזבח. ומסביר הרש"ר הירש שזה נועד "להזכיר לאומה - בשלב המעבר לעבודת היום המתחדש, שאין היום החדש מביא תפקידים חדשים, כי התפקיד המוטל עלינו היום הוא הוא התפקיד שכבר הוטל עלינו אתמול... כל יום יקבל את ייעודו מיד יום האתמול".
ואולם, מיד אחרי תרומת הדשן צריך גם להוציא את שאר הדשן החוצה. ומסביר הרש"ר הירש שזה בא לסמל את תחושת ההתחדשות הנצרכת לעבודת ה': "תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש, אגב זכירת עבודת היום שעבר. ואילו הוצאת הדשן מביעה, לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו כל יום - כאילו עדיין לא עשינו דבר... זכרון המעשים שנעשו כבר עלול להחניק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, שאינו עובד את עבודת כל יום ביומו - כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו". תרומת הדשן מזכירה לנו שאנחנו לא ממציאים את הגלגל כל יום מחדש, ואנחנו ממשיכים את המסורת וההסטוריה של עם ישראל בכל הדורות, ואילו הוצאת הדשן דואגת שלא נתעייף מעבודת ה', ובכל יום נתחיל את הכל כמו בפעם הראשונה.
ליל הסדר הוא לילה שבו דואגים להמשיך את הרצף. אמנם תמיד יש חובה על האב לחנך את ילדיו וללמדם תורה - "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם", אבל בדרך כלל אנחנו יוצאים ידי חובה זו כשאנחנו שולחים את הילדים שלנו לבית הספר, ולא מלמדים אותם באופן אישי. אבל בליל הסדר, לעומת זאת, אנחנו לא סומכים על אף אחד אחר, וכל אחד דואג לספר לילדים שלו על יציאת מצרים. הסיבה היא שכאן יש חשיבות לא רק לתוכן אלא גם לרצף הדורות - כל אחד מספר את מה שהוא שמע מההורים שלו ששמעו מההורים שלהם וכן הלאה עד יציאת מצרים. כאן הדגש הוא על ההמשכיות, ואת זה אי אפשר לתת לאחרים להעביר.
אבל מצד שני, בליל הסדר אנחנו גם דואגים להרגיש את הדברים באופן אישי כאילו זו הפעם הראשונה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אנחנו צריכים לוודא שההגדה של פסח היא שירה חדשה, ואינה זהה לזו שנאמרה בשנה שעברה.
ההפטרה שנקרא השבת פותחת במלים "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת". זו תפילה שהדברים שאנחנו עושים כאן ועכשיו יהיו כמו שהיה בעבר. הפסוק האחרון מלמד אותנו את הדרך להגיע לכך"וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". ליצור את החיבור בין האבות - שמסמלים את כל מה שהיה - לבין הבנים - שמסמלים את העתיד.
5771 הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב
אתה רואה משפחה שלוה ומאושרת. הכל רגוע ושמח, אבל אתה יודע שהתמונות האלה הן התמונות האחרונות שלהם ביחד. אתה רוצה לצעוק להם: שימו לב! תיזהרו! אבל אתה יודע שזה לא יעזור. האסון יפקוד אותם, ובשבוע הבא נקרא על מותם של נדב ואביהוא, ועל שאר המשפחה שצריכה להתמודד עם האובדן הקשה הזה, ועושה זאת בגבורה עילאית.
הזוועה שהתרחשה בשבוע שעבר, שבה נרצחו בני משפחת פוגל, מצטרפת לשורה ארוכה מאוד של פיגועים שאירעו בחודש אדר, שבכל אחד מהם בא לידי ביטוי שיא מפלצתי של מה שעמלק מסוגל לעשות. ביניהם: הטבח במעלה העקרבים (תשי"ד), הפיגוע במלון סבוי (תשל"ה), אוטובוס הדמים בכביש החוף (תשל"ח), אוטובוס האמהות (תשמ"ח) הפיגוע בשגרירות בארגנטינה (תשנ"ב), פיגועי התופת הקשים וביניהם הפיצוצים בקו 18 ובדיזנגוף סנטר (תשנ"ו), רצח התלמידות בנהריים (תשנ"ז), רצח הרב אלי הורביץ ואשתו בביתם בקרית ארבע (תשס"ג), וכמובן רצח שמונה תלמידי הישיבה במרכז הרב (תשס"ח). כל הפיגועים האלה ממחישים את גודל השנאה, האכזריות והחייתיות של האויבים שלנו, שללא כל עכבות מוסריות היו מסוגלים "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים", אילו היה הקב"ה עוזב אותנו בידיהם.
כל הדברים האלו התרחשו דוקא בחודש אדר. חג פורים הוא החג היחיד שבו השמחה אינה מתרכזת בימי החג עצמו, אלא מתפרסת על פני כל החודש. הדבר מתחיל עוד במגילת אסתר, שבה נאמר: "וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה", ומגיע עד דברי הגמרא המפורסמים (תענית כט, א): משנכנס אדר מרבים בשמחה. במשך כל החודש הזה קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מציל אותנו מידם פעם אחר פעם, אבל לפעמים המחיר הוא קשה מאוד. איך אפשר לשמוח בימים כאלו?
על כך אמרו חז"ל (מגילה ז, ב): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מה הכוונה במשפט זה? האם חז"ל דורשים מאיתנו לא להבחין בהבדל התהומי שבין המן למרדכי? יתרה מזו: הרי חז"ל אמרו בדיוק להיפך! במסכת סופרים (יד, ג) נקבע - וכך כולנו נוהגים - שלאחר קריאת המגילה יש לומר בפירוש "ארור המן וברוך מרדכי". מה הכוונה, אם כן, שצריך להתבסם עד שלא נדע להבדיל ביניהם?
נדמה לי שהתשובה היא שחז"ל אינם רוצים שנשכח שמרדכי הוא ברוך ושהמן הוא ארור. דברי חז"ל מדוייקים: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אדם תמיד ידע שהמן ארור ושמרדכי ברוך, אבל בשלב מסוים ההבדל בין ברכת מרדכי לקללת המן נמחקת. מה הביא את הגאולה של פורים? בזכות מי הגענו למצב ש"קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם" את כל התורה כולה? האם היתה זו עקשנותו של מרדכי לא להשתחוות להמן, או העובדה שהמן החליט להפוך את הסכסוך האישי שלו למניע לרצח עם? התשובה היא שבעומק הדברים אין הבדל בין ארור המן לברוך מרדכי.
הקב"ה מנהל את עולמו, והוא מקדם את ההסטוריה לקראת הגאולה. הרבה שליחים יש לו למקום, וכולם חותרים בסופו של דבר לאותה מטרה - בין אם הם מתכוונים לכך ובין אם לא. כשכתבו מרדכי ואסתר את סיפור המגילה הם הקפידו להשתמש בביטויים רבים שנלקחו מסיפור יוסף ואחיו. הם התכוונו לומר שכשם שהיום אנחנו מבינים שכל הסיפור ההוא - שבו כולם פעלו מתוך מניעים אישיים לחלוטין - הוביל בסופו של דבר לקיומה של ההבטחה הא-לוקית "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", כך גם הסיפור של פורים הוא לא הסיפור של אחשורוש, המן, מרדכי או אסתר, אלא הסיפור של הקב"ה שמקדם את עולמו לקראת הגאולה.
חז"ל מספרים (ילקוט שמעוני רמז ריד) שכשעמד אליהו בהר הכרמל, וביקש פר אחד לנביאי הבעל ופר אחד לעצמו, הפר של נביאי הבעל לא רצה ללכת למזבח כדי שלא להכעיס את הקב"ה. אמר לו אליהו: כשם ששם ה' מתקדש על ידי הפר שלי, כך הוא מתקדש גם על ידך. כשם שמרדכי מקרב את הגאולה, גם המן מקרב אותה. אלא שמרדכי יזכה להשתתף בגאולה וליהנות ממנה באופן פיזי: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן", ואילו המן יראה את הגאולה מהנוף של העץ, בגובה חמישים אמה.
פורים הוא כמו יום כיפורים. גם ביום הכיפורים יש שעיר שמוקרב כקרבן לה' ויש שעיר שנשלח לעזאזל. כפרת ישראל תלויה בשניהם. גם קריעת ים סוף לא היתה מתרחשת אילולא העקשנות והאכזריות של פרעה. העולם ימשיך להתקדם לקראת הגאולה - אם נרצה ואם לא. הבחירה היא בידינו, האם אנחנו נהיה בצד של משה או בצד של פרעה. בצד של מרדכי או בצד של המן. בצד של היטלר או בצד של עם ישראל החוזר לארצו ומשתתף בתהליך הבניה, הפריחה וישוב הארץ הזו.
