Paršat Chaje Sara - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5770 חסדים גלויים ונסתרים
פרשת חיי שרה היא פרשה של חסדים: הפרשה מתחילה בכך שאברהם גומל חסד של אמת עם שרה. אח"כ הוא דואג למצוא לבנו שידוך. ובאותו זמן שהעבד הולך לחפש את שידוכו של יצחק, יצחק הלך לבאר לחי רואי, וכפי שכותב רש"י (בראשית כד, סב): "שהלך להביא הָגָר לאברהם אביו שישאנה". כלומר שגם יצחק עושה חסד עם אביו ומחפש לו זיווג. המבחן שבו בוחן אליעזר את רבקה נועד לראות אם היא גומלת חסדים, והיא עמדה בו. משפחתה דואגת להכניס לביתם אדם זר עם עשרה גמלים ולהציע להם אוכל, מספוא ומקום ללון. בסוף הפרשה גם אברהם מת, ויצחק וישמעאל גומלים לו חסד של אמת וקוברים אותו. המון חסדים מנינו כאן, אבל המלה חסד לא מופיעה באף אחד מהמעשים הללו. המלה הזו אכן מופיעה ארבע פעמים בפרשה, דוקא בהקשרים אחרים: שלושה מתוכם בדברי אליעזר לקב"ה: "הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם", "וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי", "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי". הפעם הרביעית שבה מופיעה המלה חסד בפרשה היא בדברי העבד למשפחתה של רבקה: "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי, וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל".
מעניין לציין שכאשר אליעזר פנה לקב"ה הוא הזכיר את המלה חסד שלוש פעמים, אבל כאשר הוא מספר את הסיפור מאוחר יותר הוא משמיט את המלה חסד ביחס לקב"ה ומדבר רק על האמת: "וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' אֱ-לֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ". את כל החסד הוא מייחס למשפחת רבקה ולא לקב"ה. האם המשפחה הסכימה למסור את רבקה מתוך רצון לעשות חסד? האם בני זוג עושים טובה אחד לשני כשהם מתחתנים? - הרי ברור שחתונה מבוססת קודם כל על אינטרסים אישיים, ורק כאשר כל אחד מבני הזוג משוכנע שיותר טוב לו להיות נשוי אפשר להתחתן. אף אחד לא מתחתן רק כדי שיהיה לשני טוב! מדוע, אם כן, בפרשה כל-כך עמוסת חסד, מוצא אליעזר את החסד דוקא במסירת רבקה לנישואין?
מי שמעיין במגילת רות רואה שם תופעה דומה. גם מי שעושה חסד, רואה רק את החסד של השני. נעמי אומרת לשתי כלותיה: "יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם הַמֵּתִים וְעִמָּדִי". רות מבקשת מבעז שיגאל אותה, והוא עונה לה שעצם הבקשה הזו היא חסד: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל וְאִם עָשִׁיר", ונעמי אומרת משפט דו-משמעי שבו הקב"ה או בעז גומלים חסד עם החיים ועם המתים: "בָּרוּךְ הוּא לַה' אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים". כולם עושים חסדים במגילה הזו, אבל כולם מייחסים את החסדים לאחרים או לקב"ה.
יש מי שמסתכל על העולם בעיניים מפוכחות: הרי האדם הוא אגואיסטי מטבעו. כל מה שהוא עושה נועד איכשהוא לשרת את עצמו. גם אם הוא גומל חסד, הסיבה שהוא עושה את זה היא בגלל שהוא יודע שהדבר משתלם לו. או שמישהו יחזיר לו טובה בעתיד, או שהוא פשוט נהנה מעצם הנתינה. אם כן - בסופו של דבר מדובר בסיפוק עצמי שלו. גם כשההורים מגדלים את הילדים שלהם, לא בהכרח מדובר בטוב לב, אלא באינסטינקט הטבוע בנפשנו, כמו גם אצל הרבה מאוד בעלי חיים, שנועד להנציח אותנו בעולם. אפשר להסתכל על כל מעשה טוב באופן הזה, ואולי ההסתכלות הזו גם נכונה. השאלה היא מה אני מרויח מהסתכלות כזו על העולם. ההסתכלות הזו לא תשנה את המציאות, אבל תשנה את הראיה שלי: פתאום העולם יהיה הרבה פחות טוב.
אבל אפשר להסתכל על העולם אחרת: לראות גם את האנשים שפועלים מתוך אינטרסים שלהם כאנשים שעושים חסד. גם אם לבן יוצא החוצה כי הוא חושב שהוא יקבל משהו טוב, אליעזר לא רואה את זה. הוא רואה אדם שפותח את ביתו, מכין מקום לגמלים, מספוא ומים, ולכן הוא מעריך את החסד הזה. גם אם בני משפחתה של רבקה מוכנים למכור אותה לאיש זר רק בשביל המתנות שהם יקבלו, אליעזר רואה את זה רק כחסד שהם עושים עם אברהם. גם אם ברור שהקב"ה יסייע לאליעזר, כי בכך הוא מקיים את הברית שהוא כרת עם אברהם, אליעזר לא רואה את זה רק כאמת, אלא גם כחסד: "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי".
המלה חסד לא מופיעה בסיפור הקבורה של שרה או אברהם, וגם לא במעשיה של רבקה. שם כל אחד מבין שזהו חסד. החכמה שאליעזר מלמד אותנו היא לראות את המלה חסד כאשר אפשר היה לראות גם אינטרסים. אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני רמז קט): "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא אמורה, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא". בשיחה של עבד אברהם, שמתארת את החסדים, התורה מרחיבה, אבל בתיאור הטומאה והשרצים, עדיף להמעיט...
5771 למי אברהם משתחוה?
הדברים נאמרים במתק שפתיים, שהרי הם מצטיירים כידידים הטובים ביותר. מה הם כבר מבקשים? להקפיא את המצב לעשרה חודשים? אח"כ אולי עוד חודשיים? מה נורא בזה? - התשובה היא, כמובן, שכל הבקשות האלה הם תרגילים להשאיר את המצב כך לצמיתות. אמנם כבר היו הבטחות והצהרות, אבל מתברר שלמרות כל ההבנות שהושגו עד עכשיו, ולמרות כל מה שכבר ניתן להם, הם עדיין מנסים לסחוט עוד קצת. ככה זה כשמנסים לעשות משא ומתן עם לבן הארמי.
אתמול, כשעבד אברהם ביקש לקחת את רבקה הם ענו בלי שום הסתייגות: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב. הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ". על סמך זה נתן העבד מתנות, עשו סעודה גדולה, והיה נראה שהעניין סגור. אבל למחרת בבוקר פתאום אומר לבן: "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים (=שנה) אוֹ עָשׂוֹר (=עשרה חודשים) אַחַר תֵּלֵךְ". לכאורה הם רק רוצים לעכב את הביצוע לזמן מה, אבל ברור שמטרתם היתה למנוע את החתונה, אלא שהם הבינו שאת זה הם לא יכולים לעשות, שהרי "מֵה' יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב", ולכן הם מנסים רק לדחות את הרעה.
לזכותו של לבן צריך לציין את האמונה שלו בה'. למרות שהוא לא מתלהב מהשידוך, הוא מבין שאין לו מה לעשות, כי הקב"ה החליט שרבקה תינשא ליצחק. לכן, גם כשהוא מנסה לעכב את הנישואין, אליעזר יודע שיש טיעון שאיתו הוא לא יכול להתמודד: "אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַה' הִצְלִיחַ דַּרְכִּי". כיון שזהו רצון ה', אינכם יכולים לעכב זאת. גם אליעזר, כמובן, חדור אמונה בה'. שֵם ה' חוזר שוב ושוב לכל אורך הסיפור. פעמיים במהלך הסיפור אליעזר משתחוה לה' כשהוא רואה שהשליחות מצליחה.
דוקא על הרקע הזה בולט חסרונו של שם ה' בתחילת הפרשה. גם שם מתנהל משא ומתן עם בני עם אחר, אבל בכל סיפור קניית מערת המכפלה מוזכר ה' רק פעם – וגם זה דוקא בדברי בני חת: "נְשִׂיא אֱ-לֹקִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". אברהם עצמו אינו מזכיר את שם ה' כלל: לא כשהוא בוכה על שרה, לא כשהוא מדבר עם בני חת, וגם לא כאשר בקשתו מתמלאת, והוא מצליח לקנות את החלקה. יתרה מזו: גם אברהם, כמו אליעזר, משתחוה פעמיים במהלך הסיפור: פעם אחת הוא משתחוה לבני חת ובפעם השניה הוא משתחוה לעפרון לעיניהם. לקב"ה הוא לא משתחוה אפילו פעם אחת!
כשיעקב אבינו היה חולה, בא יוסף לבקרו והוא נשבע לאביו שגם הוא ייקבר במערת המכפלה. מיד אח"כ נאמר: "וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה". אומר על כך רש"י (בעקבות הגמרא במסכת מגילה טז, ב): תעלא בעידניה סגיד ליה. כלומר שגם שועל - כשמגיע תורו למלוך, צריך לעבוד אותו. כך מסביר רש"י את העובדה שיעקב משתחוה לבנו. ואולם, מיד אח"כ כותב רש"י "על ראש המטה - הפך עצמו לצד השכינה". שואל הרא"ם: מדוע צריך לומר שיעקב השתחוה ליוסף? הרי אפשר לומר שהוא השתחוה לקב"ה כשהוא התבשר על כך שבקשתו תתממש, בדיוק כפי שעשה אליעזר בפרשתנו!
- עונה המהר"ל ב'גור אריה' שאי אפשר לומר שהיתה זו השתחוואה של הודאה על הבשורה, כי יעקב כבר התבשר מפי הקב"ה "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". לכן אומר המהר"ל: אם היה יעקב משתחוה לה' היה נראה שלפני כן הוא לא האמין בהבטחה שהבטיחו הקב"ה בעצמו.
הגמרא (סנהדרין קיא, א) אומרת שהקב"ה אמר למשה שהוא מתגעגע לאברהם: "אמרתי לאברהם 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה'. בקש מקום לקבור את שרה - ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותיי". אברהם לרגע לא פקפק בהבטחה. העובדה שהוא אינו משתחוה לה' אינה מעידה על חוסר אמונה אלא להיפך: על אמונה ברורה מאוד. אברהם בכלל לא הופתע מכך שעפרון הסכים למכור לו את השדה, וגם לא היה מסופק האם יעלה בידו לקנות את השדה. היתה לו אמונה חזקה כל-כך, שהוא לא היה צריך את התפילה. גם כשאליעזר מפקפק בשליחותו ושואל את אברהם: "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי" אברהם אינו מטיל ספק ואומר: "ה' אֱ-לֹקֵי הַשָּׁמַיִם... הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם". אברהם לא זקוק לתפילה כי האמונה שלו ברורה כשמש בצהריים. אנחנו לא מתפללים שהשמש תזרח מחר בבוקר, כי זה ברור לנו שזהו טבעו של עולם. כל מעשיו של אברהם מעידים עליו שהקב"ה מלוה אותו תמיד, כפי שאמר לו אבימלך בשבוע שעבר: "אֱ-לֹקִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה".
יש אנשים שפונים אל הקב"ה כאילו הוא חבר קרוב שהולך לידם כל הזמן. זו דרך נפלאה להחדיר באדם את ההרגשה ש"ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ". אמר לי פעם חסיד ברסלב שהקב"ה המציא את הדיבורית במכונית כדי שאדם יוכל לסגור את החלונות של הרכב ולצעוק אל הקב"ה בלי שייחשב כמשוגע... אבל יש גם אנשים שאינם זקוקים לכך כי בכל מעשיהם הם מרגישים את יד ה' שמלוה אותם. גם כשאברהם משתחוה לבני חת, הוא בעצם מעיד על כך שהוא מאמין בקב"ה אמונה שלמה.
5772 שואבות המים ועובדי הקבלן
יש קוראים להם 'העובדים השקופים'. הם עוסקים במלאכות שאולי הן קשות מבחינה פיזית, אבל אינן דורשות הכשרה מקצועית ארוכה או יכולת שכלית גבוהה. בדרך כלל החברה נוטה לזלזל באנשים האלה. אלו הם שואבי המים. כאשר הקב"ה רוצה להמחיש את העובדה שאפילו האנשים הכי בזויים בעם מחוייבים בבריתו, הוא אומר (דברים כט, י): "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". כאשר הגבעונים רימו את יהושע, הם הפכו להיות חוטבי עצים ושואבי מים (יהושע ט, כא).
בפרשתנו אנחנו מתמקדים באחת כזו. כשאליעזר מגיע לחרן הוא אומר לקב"ה: "אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם". הוא אפילו אינו אומר "בְּנוֹת הָעִיר" אלא "בְּנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר". הן הבנות של האנשים, כביכול, ולא בני אדם בעלי אישיות משלהן. כשהוא רוצה לדעת את זהותה הוא אינו שואל "מִי אַתְּ?" אלא "בַּת מִי אַתְּ?". כל זהותה נגזרת מאביה. כשהוא רוצה לדעת האם אפשר להתאכסן אצלם הוא שואל אותה: "הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?". בהמשך, למרות שהיא זו שיזמה את האירוח, את הקרדיט יקח לבן אחיה, שאומר: "לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים". כשהוא רוצה לבקש את ידה ליצחק הוא בכלל לא שואל אותה אלא את לבן ובתואל: "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי". ותשובתם, אף בלי להתייעץ איתה: "הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ".
אבל לא כך רבקה רואה את עצמה. למרות שהיא נשאלת "הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין?" היא עונה: "גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן". בסופו של דבר, כאשר בתואל ולבן מנסים לעכב את הנישואין הללו, הם נאלצים להתייעץ איתה ואומרים: "נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". רק לאחר שהיא קיבלה את היחס האישי הזה חל המפנה בסיפור, והם יצאו לדרכם.
אחד המבחנים הראשונים שעובר משה רבנו כדי לבדוק האם הוא ראוי להנהיג את העם היה היחס שלו לשואבות המים. כשהוא מגיע למדין הוא רואה שבע בנות שיוצאות לשאוב מים, אבל הרועים מנצלים אותן, ולאחר שהן שאבו את המים הם רוצים לגזול את המים שלהן. משה אינו עומד בצד ושותק, אלא יוצא לסייע להן. מתברר שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה להן, שהרי כשהן חוזרות הביתה אבא שלהן שואל אותן: "מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם?"
מעניין לציין שגם שאול המלך הגיע לגדולה בזכות שיחה עם שואבות המים. כאשר שאול ונערו מחפשים את שמואל הנביא הם פוגשים נערות שיוצאות לשאוב מים ושואלים אותן היכן ביתו של שמואל (שמו"א ט, יא). האם כל פעם שמישהו מבקש הוראות להגיע למקום כלשהו התנ"ך רואה צורך לספר על כך? כשיוסף חיפש את אחיו, התורה מציינת: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה", וחז"ל אמרו על כך שהאיש הוא גבריאל, שהרי כתוב (דניאל ט, כא): "וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן". נראה שגם אצל שאול יש חשיבות לשיחה בינו לבין הנערות, ובזכות השיחה הזו הוא הגיע לגדולה.
הסיפור של אליעזר ורבקה יכול היה להסתיים אחרת לגמרי, אילולא אותו משפט: "נִקְרָא לַנַּעֲרָה וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". ישנו סיפור אחר בתנ"ך שמתחיל בצורה דומה מאוד, וזהו סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט). גם שם הולך איש למקום רחוק כדי להביא אשה, אבל כל הדיון על האשה מתנהל עם אביה ולא איתה. גם שם כתוב: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם", וגם שם – בבוקר – כשהאדם רוצה לחזור למקומו עם האשה כפי שסוכם, אבא שלה מעכב אותו ולא נותן לו ללכת. אבל כאן אף אחד לא אמר לקרוא לנערה ולשאול את פיה. מה שקרה הוא שהאיש נשאר אצלם זמן רב מעבר למתוכנן, וכשהוא יוצא זה כבר סמוך לשקיעה, והוא נאלץ ללון במקום זר. סוף הסיפור המזעזע הזה ידוע לכל. אבל האמת היא שהדבר המזעזע יותר הוא שלכל אורך הסיפור הזה הפילגש לא אומרת אפילו מלה אחת. אפילו את השם שלה אנחנו לא יודעים. העובדה שבני ישראל התנהגו בסיפור הזה כמעט כאנשי סדום מתחילה ביחס של החברה כולה לאותה אשה.
היום אנחנו לא צריכים שואבות מים. יש לנו מים בברזים. אבל אנשים במעמד הזה אנחנו רואים כל הזמן: אנשי האבטחה, פועלות הנקיון ושאר עובדי הקבלן. האם אנחנו מתייחסים אליהם כמו שאליעזר התייחס לרבקה בהתחלה וכמו שהחברה התייחסה לאותה פילגש, או כמו שמשה התייחס לבנות יתרו, וכשהוא ראה שעושקים אותם הוא יצא להגנתם?
נישואי יצחק ורבקה התאפשרו רק כשהתייחסו אליה באופן אישי. משה נבחר רק לאחר שהפסיק את העושק של שואבות המים. כשהיחס לאותם אנשים משתפר, באה גאולה. אבל אם החברה ממשיכה לזלזל באותם אנשים ולעשוק אותם, ואין איש שיוצא להגנתם, עלולים להגיע – חלילה – לסיפור של פילגש בגבעה.
