Paršat Chukat - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
שחרור שבויים והחוסן הלאומי
השבוע התקבלה החלטה בעניין עסקה עם החיזבאללה על החזרת אלדד רגב ואהוד גולדווסר. המחיר שנצטרך לשלם תמורת גלעד שליט עדיין לא נקבע סופית. מסתבר שהמחיר שמדינת ישראל משלמת בעד שבויים וגופות של חללים גדל והולך בטור הנדסי.
לפני כשבועיים כתב חגי סגל טור שבו הוא מציין את ההבדל בהתייחסות לשבויים היום לעומת ההתייחסות שהיתה בתחילת שנות המדינה. היום בני המשפחות מתראיינים השכם והערב בכל כלי התקשורת, ואילו בעבר - בחלק מהמקרים היה אסור אפילו לפרסם את שמותיהם של השבויים.
אם נלך צעד נוסף אחורה, נגלה שבזמן התורה אפילו לא חשפו כמה שבויים נלקחו. התורה מספרת בפרשתנו: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". לא כתוב אפילו כמה שבויים נלקחו. רש"י כותב שהיתה רק אשה אחת שנלקחה בשבי, והיא היתה בכלל שפחה עמלקית שהם החזירו לעצמם, אבל ה'תרגום יונתן' כתב "וְשָׁבָא מִנְהוֹן שִׁבְיָא רַבָּא", ומשמע שמדובר בשבויים רבים. התורה, בכל אופן, בוחרת להעלים מאיתנו את המידע הזה.
מה שחשוב לתורה לתאר זה לא את עצם הנפילה בשבי, אלא התוצאה: "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה". עם ישראל יצא למלחמת חרמה (תרתי משמע), והסיפור נגמר. לא כתוב אפילו אם השבויים שוחררו או לא, אבל מה שברור הוא שהסיפור לא נמרח על פני כל-כך הרבה זמן. המעניין הוא שבכל הסיפור הזה שמו של משה רבנו לא מוזכר כלל. ישראל נודרים, ה' שומע בקול ישראל(!) וישראל קוראים את שמו של המקום. איפה נמצא המנהיג?
כמדומני שישנם בתנ"ך רק ארבעה סיפורים של חילוץ שבויים: אברהם מחלץ את לוט יחד עם תושבי סדום שנפלו בשבי מידי ארבעת המלכים (בראשית יד), בני יעקב מחלצים את דינה מידי שכם (בראשית לד), מלחמת חרמה (בפרשתנו) ומלחמת צקלג (שמו"א ל). בכל ארבעת המקרים הללו, הכח הדוחף לחילוץ השבויים לא היה המנהיג עצמו אלא דוקא העם:
במלחמת ארבעת המלכים נגד החמשה - חמשת המלכים נסו מפני ארבעת המלכים לכל הכיוונים ולא העזו לפעול כנגדם. מי שחילץ את השבויים היה אברהם אבינו, אדם פרטי שגר באיזור ואשר אחד מקרוביו נלקח בשבי.
בסיפור חילוץ דינה מבית שכם - יעקב נכנס למו"מ עם החוטפים ולא העז לפעול בתקיפות כנגד שכם ומשפחתו. גם לאחר מעשה אין זה ברור האם הוא הסכים לפעולת החילוץ של אחי דינה.
במלחמת חרמה שמו של משה, כאמור, אינו מופיע כלל. התפילה, החרם והמלחמה נעשו ע"י ישראל.
ובמלחמת צקלג - המקרא מתאר כי דוד ואנשיו בכו 'עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת', ורק לאחר שהעם רצה לסקול את דוד הוא החליט לנקוט פעולה ולצאת למלחמת חילוץ.
מסתבר שבנושא השבויים, יותר מאשר בכל נושא אחר, יש כח עצום לדעת הקהל. גם במשטר מלוכני ובלתי דמוקרטי בעליל - הנושא הזה נמצא בידי העם, וכשדעת הקהל משדרת חולשה, המנהיג אינו יכול לשדר תקיפות.
הדבר המדהים בסיפור הזה, כפי שמעיר אור החיים הקדוש, הוא התגובה השקולה של ישראל. כשיהושע נכשל בכיבוש העי בפעם הראשונה, ונהרגו שלושים וששה לוחמים, (יהושע ז) תגובתו היתה קשה מאוד: "וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם: וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ ה' אֱ-לֹקִים לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הַיַּרְדֵּן לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַאֲבִידֵנוּ וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: בִּי ה' מָה אֹמַר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף לִפְנֵי אֹיְבָיו: וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל".
נהוג להסביר את תגובתו ההיסטרית של יהושע בכך שזה היה כשלון ראשון במהלך שהיה אמור להיות ללא אבידות. אבל האמת היא שהכשלון הראשון היה כאן, ובכל זאת התגובה של עם ישראל היא הרבה יותר שקולה! הם נודרים נדר אופרטיבי ויוצאים למלחמה, בלי לבכות ובלי להתייאש!
יכול להיות שיהושע בכל אופן שייך קצת לדור יוצאי מצרים. יכול להיות שהתגובה הספונטאנית של בני ישראל בפרשתנו מסמלת את התגובה של הדור הצעיר שמוכן להיכנס לארץ, להילחם עליה, וגם כשהוא סופג אבידות הוא אינו מאבד את העשתונות אלא מתחזק באמונתו, מתפלל ומסתער שוב. זו אותה נחישות וקור הרוח של הדור הצעיר שראינו בפיגוע השבוע בירושלים, וזהו הדור שבסופו של דבר זוכה לרשת את הארץ
5769
על תלונות ונחשים
אחת הדרכים לטפל בתלונות קרויה בשם שיטת העז: כשאדם מתלונן שצפוף לו בבית, מייעצים לו להכניס הביתה עז, ולאחר שהוא ממש סובל מהעז אומרים לו להוציא את העז, והוא יחזור למצב הקודם, אבל פתאום הוא ירגיש שיש לו הרבה מקום. זו, כמובן, שיטה שלא משנה את מצבו, אבל מאפשרת לו להרגיש טוב יותר עם זה. אבל לפעמים קורה שהעז ממליטה אצלו בבית, ולמרות שהוא יוציא בסופו של דבר את העז, מצבו רק יוחמר מאז החל להתלונן. זה מה שקורה בפרשתנו. העם מתלונן על כך שאין להם לחם ומים, וכתוצאה מכך משלח ה' בהם את הנחשים. לכן הם מבקשים ממשה להתפלל להסרת הנחשים, וכבר לא מבקשים לחם ומים, אבל כל מה שמשה מצליח לעשות הוא רק טיפול תרופתי במי שננשך ע"י הנחש, אך להסיר את הנחש הוא כבר לא הצליח.
הטיפול בתלונות של בני ישראל במדבר לא היה תמיד כך. כבר בפרשת בשלח, מיד לאחר קריעת ים סוף התלוננו בני ישראל בלשון מאוד קשה: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". אבל שם תגובתו של הקב"ה היתה התעלמות מוחלטת מאופן התלונה, והתייחסות רק לתוכנה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם". בפעם השניה שהם התלוננו על מגוון האוכל שלהם, בפרשת בהעלותך, הקב"ה טיפל בתלונה אך גם העניש את המתלוננים: מצד אחד הוא הוריד להם שְׂלָו, ומצד שני התפתחה מגפה בקרב המתאוים. ואילו כאן הקב"ה מתעלם לגמרי מתוכן התלונה, ומטפל רק במתלוננים. הוא לא משפר את מגוון המזון, לא מגדיל את מכסות המים - אלא רק שולח את הנחשים. מדוע הטיפול בתלונות אינו אחיד?
לכאורה ניתן היה לומר שכשאדם עושה טעות פעם אחת סולחים לו, פעם שניה מאיימים עליו ובפעם השלישית מענישים אותו. אבל האמת היא שבפרשתנו ישנה תלונה נוספת של בני ישראל, אשר גם היא לא נאמרה בנימוס, בלשון המעטה: "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ? וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת?". אבל שם תגובת הקב"ה לתלונה היתה עניינית לחלוטין. הוא לא העניש אותם על אופן התלונה ואפילו לא כעס על כך, אלא רק הנחה את משה ואהרון: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם". למה במקרה הזה אין התייחסות לאופן התלונה, לפחות כפי שהיה בפרשת בהעלותך?
אומר הרלב"ג שההבדל הוא שכאן באמת היתה סיבה טובה להתלונן. לאחר מותה של מרים פסקו המים מהבאר, והעם באמת היה צמא. ממילא, אומר הרלב"ג: "אין ראוי לְגָנוֹת האדם מאוד במה שיטיח דברים שלא כהוגן בעת הצער והחסרון החזק". גם אם הדברים נאמרו בצורה לא מכובדת ולא מנומסת, אם יש אמת בטענה - יש להתייחס לעצם הטענה ולא לאופן שבו היא נאמרה.
ההבדל בין התלונות השונות אינו באופן התלונה. כל התלונות נאמרו בחוצפה, בעזות מצח ובכפירת טובה. אבל כאשר התלונה באה על רקע של כאב ומחסור אמיתיים - כמו לאחר קריעת ים סוף, כשעוד לא היה מָן, וכמו לאחר מות מרים - כשבאמת פסקו המים, לא באים חשבון עם המתלוננים על אופן התלונה. לאדם שנמצא במצוקה אמיתית קשה לשלוט על האופן שבו הוא מדבר. אבל אם התלונה אינה נובעת מכאב אמיתי - כמו בפרשת בהעלותך ובתלונה השניה בפרשתנו - שהרי לא היה חסר להם לחם והם רצו רק לגוון, כאן בודקים גם את אופן התלונה וגם את תוכנה. אם יש מקום לקבל את התלונה (כמו בפרשת בהעלותך) היא תטופל, אבל אין זה סותר את הבחינה של אופן התלונה, ואם היא נעשתה שלא כהוגן - נענשים על האופן שבו היא נאמרה.
ומדוע העניש אותם הקב"ה דוקא ע"י נחשים? - אומר הרלב"ג: הנחש, שלא כמו כל חיות הטרף, אינו נושך בשביל לאכול. הוא לא נושך רק כשהוא רעב. זהו העונש הראוי על תלונתם של בני ישראל, שגם היא לא באה כתוצאה מרעב או מצמא אמיתיים. אמנם הם אומרים "כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם", אבל יחד עם זה הם גם אומרים "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל", כלומר שיש להם לחם, אבל הם רוצים גיוון. זו הסיבה שאח"כ הם כבר אינם מבקשים מים, אלא רק את הסרת הנחשים.
הנחשים, כידוע, לא הוסרו למרות תפילתו של משה. במקום זה - הוא עשה נחש נחושת ושם אותו על נס, כדי שכולם יזכרו את ההבדל בין תלונה אמיתית לתלונה של נחשים. מעתה ואילך, כשאדם ירצה להתלונן - הוא קודם כל יבדוק האם תלונתו היא כמו הנחש, או שהיא נובעת מכאב אמיתי. אם היא נובעת מכאב אמיתי - גם אם היא לא נאמרה באופן המכובד ביותר, יש להתייחס לגופם של דברים.
5770 שמעו נא המורים
כשנפטר מנהיג גדול, כל העם בוכה. בפרשתנו, כשאהרון נפטר, כתוב: "וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". יש לשים לב: בניגוד לבכי על מישהו, כמו "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" (ירמיהו לא, יד), שמשמעו שהבכי הוא על הסבל של הבנים, הרי שהביטוי 'לבכות את מישהו' אינו בכי מתוך רחמים או צער על הנפטר, אלא שהבוכים מצטערים על כך שהם חסרים את אותו אדם. לכן לגבי אשת יפת תואר כתוב "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" (דברים כא, יג) - למרות שהוריה כלל לא סובלים. כך גם כשדוד ויהונתן בוכים איש על צוארי רעהו, כתוב: "וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ" (שמו"א כ, מא). דוד לא בוכה על סבלו של יהונתן, אלא על כך שהוא לא יכול להיות עם יהונתן יותר. כאמור, כשבוכים את מישהו, הבכי אינו על גורלו של אותו אדם, אלא על החוסר שלנו.
חז"ל עמדו על כך שלאחר מותו של אהרון כתוב "וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל", ואילו לאחר מותו של משה לא כתוב שכולם בכו: "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם" (דברים לד, ח). ומסבירים חז"ל (אבות דר' נתן פרק כה) שהסיבה לכך היא שאהרון מעולם לא הוכיח אנשים, ולכן כולם אהבו אותו, אבל משה - מתוקף היותו דיין - ואי אפשר לו לדיין לְזַכּוֹת שני בעלי דינים, היו כאלו שכעסו עליו. הסבר נוסף מובא שם: כאשר מת אהרון, ראו כל העם את משה בוכה, וזה מה שגרם להם לבכות. אבל כאשר מת משה - לא היה מי שיעורר אותם לבכות.
עם פטירתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, כולנו הרגשנו את החוסר הגדול. למרות שהרב אליהו שימש גם הוא כדיין, הבכי היה של כל ישראל. אחד ההסברים לכך הוא אולי אותו פתק קטן שנמצא בארנקו, שאותו הוא כתב ביום שבו הוא התמנה לדיין בגיל 27, ובו תפילה שהוא נהג לשנן יום יום בטרם בא לפסוק דין, תפילה אשר הסתיימה במלים: "ואל יישאנו יצרנו להעלים עין, חס וחלילה, ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה, שיהא שם שמיים מתקדש על ידינו. ותהא אֵימתנו מוטלת על הבריות, ותורתנו חקוקה בלבם, ונתרחק מן הגאווה והכעס והקפדנות, ותאזרנו חיל לשפוט את עמך". אך כמו בפטירתו של אהרון, גם מי שלא הכיר את הרב אליהו באופן אישי, ראה כיצד כל גדולי ישראל מספידים אותו, וזה כבר המחיש את גודל האבידה.
כאשר אומר הקב"ה שאהרון ימות, הוא מנמק זאת כך: "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה". ואולם, בתיאור החטא כתוב: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". יש הבדל בין "לא האמנתם בי" לבין "מריתם את פי"! למה משתמש הקב"ה בביטוי כה חמור כלפי משה ואהרון?
התשובה היא שהוא משתמש באותו כינוי שהם עצמם אמרו על בני ישראל: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם". אומר להם הקב"ה: אתם קראתם לבני ישראל מורים, ובכן דוקא אתם נחשבים מורים. אך חז"ל (דברים רבה ב, ח) אמרו על המלים "אַתָּה הַחִלּוֹתָ" (דברים ג, כד) שמשה טען כנגד הקב"ה את מה שכל ילד אומר לחבירו כשהוא מאשים אותו: "אתה התחלת"... הרי הקב"ה בעצמו אמר "הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי" (במדבר יז, כה) - ואם כן גם הוא קורא לבני ישראל בשם זה! מדוע, אם כן, למשה ואהרון זה נחשב חטא?
מסביר האדמו"ר מסלונים ב'נתיבות שלום' כך: הקשר בין המנהיג לבין הדור מחייב אמון הדדי. מצד אחד הציבור חייב להאמין במנהיגיו, לבטוח בהם ולהאמין שהמנהיגים רוצים רק את טובתו. מצד שני, המנהיג חייב להאמין בכוחם של ישראל, ולדעת שגם אם הם נמצאים בשפל המדרגה, עדיין יש בהם כוחות עילאיים. אם המנהיג חסר את האמונה בכח העם, הוא באמת לא יוכל להעלותם. כך מסביר הבעל שם טוב את דברי הגמרא (ראש השנה כג, ב) שמעולם לא ראתה החמה את פגימתה של הלבנה. החמה היא המשפיעה, והלבנה היא המושפעת. אסור למשפיע לראות פגם אצל המושפע. אין הכוונה שצריך להתעלם מחסרונות, אלא רק שלא לראות אותם כפגמים אלא כדבר המצריך תיקון. לכן, ברגע שאליהו הנביא אמר "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" (מל"א יט, יד), אמר לו הקב"ה: "וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". אתה כבר לא יכול להנהיג את העם.
מה שנכון לגבי המנהיגים נכון גם לכל אחד מאיתנו. אמרו חז"ל (בבא בתרא עח, ב) על הפסוק בפרשתנו: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" - שאלו הם המושלים ביצרם. כל אחד מאיתנו הוא מנהיג שצריך לראות את הטוב אצל המונהגים. לפעמים אדם שחוטא מסתכל על עצמו ומיואש מן האפשרות שהוא אי פעם יחזור בתשובה. אבל זו בדיוק מזימת היצר: יותר משהיצר מעוניין בחטא, הוא מעוניין בדכדוך הנפש שאחריו. אדם צריך להאמין בכוחות הטוב הגנוזים בו. חטאם של משה ואהרון היה שהם ראו את בני ישראל כמורים - וממילא הם כבר לא יכולים להכניס אותם לארץ.
5771 סילוק הבאר וענני הכבוד: גם זו לטובה
הצו יצא נגד שני המנהיגים התורניים, אבל ברקע לגזירה נמצאת גם שאלת היחס לרבבות תלמידיהם. רבות נכתב ונאמר לגבי השאלה האם המעשה שלהם באמת מצדיק תגובה כזו, או שיש שיקולים אחרים לתגובה חסרת הפרופורציה של השלטונות. אבל כל עוד זה היה עניין תיאורטי בלבד, הציבור היה רגוע. עכשיו שהצו כבר מומש ביחס לאחד מהם, הציבור מתחיל להתקומם.
לאחר מות אהרון, אומרים חז"ל (במדבר רבה יט, כ) שהיתה התפרעות המונית של אנשים שלא האמינו שאהרון מת, והם טענו שאלעזר ומשה מחביאים אותו. הם שמעו, מן הסתם, על הגזירה שמשה ואהרון ימותו במדבר, ואולי הבינו את הרמז עוד כשהקב"ה אמר למשה ואהרון אחרי חטא המרגלים: "אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן", ובכל זאת הם לא האמינו. רק אחרי שהוכח שאהרון אכן מת: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן", רק אז "וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". תגובה דומה היתה גם במות משה (דברים לד, ח): "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם". ואולם, בניגוד לאהרון ולמשה, על מות מרים לא מצינו בכי כלל. התורה מתארת את מותה וקבורתה בקיצור נמרץ: "וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם".
אומר ה'כלי יקר' שהיה זה חטאם של ישראל שלא הספידו את מרים כראוי, ולכן העונש היה שפסקו המים מבארה של מרים, כדי שידעו להעריך את העובדה שבמשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר כל המים שהם שתו היו בזכותה.
ואולם, גם לאחר מותו של אהרון – שאותו דוקא הספידו כראוי – חזרה אותה תופעה. כך אמרו חז"ל (תענית ט, א): "שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה, ואהרן, ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר, וענן, ומָן. באר - בזכות מרים, עמוד ענן - בזכות אהרן, מָן - בזכות משה. מתה מרים - נסתלק הבאר... מת אהרן - נסתלקו ענני כבוד".
לכן נראה שאולי אין פה בהכרח עונש, אלא סימן ואיתות כדי שידעו בני ישראל להעריך – לפחות בדיעבד – בזכות מי היו אותן מתנות. ואולי אף מעבר לכך: הפסקת המתנות הללו, גם אם באופן זמני, נועדה לקדם את ישראל לקראת הכניסה לארץ. הפסקת זרימת המים מהבאר היתה אמורה להביא נס גדול: לראשונה בהסטוריה היו אמורים לצאת מים מן הסלע בעזרת דיבור בלבד. הַמַּטֶּה של משה, שבעזרתו נעשו הנסים בעשר המכות, ביציאת מצרים ובמלחמת עמלק, עתיד לסיים את תפקידו, ובמקומו ייכנסו הנביאים, אשר יחוללו נסים בהבל פיהם. אילו לא היו חוטאים משה ואהרון במי מריבה, היה העם מתקרב צעד גדול לקראת הכניסה לארץ, והיה מוכן לתקופה חדשה.
גם העובדה שעם מות אהרון פסקו ענני הכבוד הביאה, בסופו של דבר, ברכה עצומה: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד" – שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד (ראש השנה ג, א), והגיע למסקנה שזה הזמן להילחם בישראל. בסופו של דבר המלחמה הזו הביאה למהפך הגדול שחיכו לו ארבעים שנה: מאז שעזבו ישראל את הר סיני כל מה שקרה במדבר היה הפוך מהכיוון הרצוי: תבערה, קברות התאוה, צרעת מרים, המרגלים, המעפילים, המקושש, קרח ועדתו, מותם של כל יוצאי מצרים, מות מרים, הקפת אדום, מותו של אהרון – כל הדברים האלה רק מרחיקים אותנו מהיעד של כיבוש הארץ. לכאורה, לאחר מות אהרון נראה כאילו זה ממשיך: הכנענים נלחמים בישראל ואף מצליחים לקחת שבי.
אבל כאן מתחיל המהפך: לראשונה פונים ישראל אל הקב"ה ונודרים: "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם". מרגע זה ואילך הכל מתחיל לפעול לטובתם: מלחמת חרמה, שירת ישראל, מלחמת סיחון, כיבוש יעזר ובנותיה, ולבסוף אף כיבוש ארצו של עוג מלך הבשן.
החריג היחיד בכל הרשימה הזו הוא הסיפור של הנחשים. דוקא אחרי שטועמים את טעם הנצחון ומתחילים להרגיש קרובים לארץ, הקפת אדום גורמת לעם לאבד סבלנות ולהתלונן. ה', בתגובה, שולח את הנחשים. למה דוקא נחשים? – כי המיוחד בנחש הוא שזו החיה היחידה שאינה יכולה ללכת ישר. כשהיא רוצה להתקדם קדימה, היא חייבת ללכת בסיבובים. הקב"ה שולח מסר לבני ישראל: הקפת אדום היא הדרך היחידה להתקדם לעבר ארץ ישראל. זהו מסר שצריך ללמד את בני ישראל לדורות: לפעמים דוקא ההליכה העקומה מקדמת אותך נכון יותר למטרה. לכן "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". אגב, מחר נלמד בדף היומי (חולין ו, א) שכמעט אלף שנה אחרי שמשה עשה את אותו נחש, בא חזקיהו מלך יהודה וכיתת אותו (מל"ב יח, ד). הסיבה היא שאנשים לקחו את המסר הזה לכיוונים לא רצויים: הנחש אמור ללמד אותנו שלפעמים הקב"ה מסובב את ההסטוריה בדרך שנראית לנו עקומה, אבל בכך הוא מקדם אותנו לקראת הגאולה. כשהעם הבין מהנחש שיש היתר להתנהג בעקמומיות, היה עדיף כבר לנתץ את הנחש הזה לגמרי.
