Paršat Devarim - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
בכי - על מה ולמה
ישנו סיפור ידוע על עיירה יהודית שעמדה על הגבול בין שתי ארצות באירופה, ובאחד השלבים הגבול זז כך שבית העלמין של העיירה עמד בארץ השכנה. הגיעו תושבי העיירה להסכם עם שומרי הגבול שמותר להם לצאת להלוויות בלי להיבדק כל פעם במכס. ואולם, תושבי העיירה החליטו לנצל את המצב, והתחילו לצאת מדי פעם להלוויות פקטיביות, כשמתחת לטלית הם מבריחים את המכס. כמובן שבפעמים הראשונות עשו הצגה מצויינת, וידעו לבכות כאילו זו הלויה עצובה מאוד. אבל לאט לאט התדירות של ההברחות עלתה, ורמת המשחק של היהודים ירדה. כשפעם אחת התחלף המפקד של עמדת הגבול הוא ראה מול עיניו את ההלויה הכי מצחיקה שראה מימיו: אלונקה מכוסה בטלית, ומתוכה מבצבצים חבילות סיגריות, משקאות ומוצרים שונים. את האלונקה נושאים ארבעה יהודים שמדברים בקולי קולות ובצחוק רם. כמובן שהוא עצר את כל הארבעה על הברחת מכס. התחילו הארבעה לבכות ולהתחנן על נפשם. אמר להם המפקד: אם את הבכי הזה הייתם עושים לפני חמש דקות, בכלל לא הייתם נתפסים...
צום תשעה באב, כידוע, נקבע על שום הבכיה שהיתה באותו לילה בחטא המרגלים: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות (תענית כט, א). אבל מה שלא כתוב בפרשת שלח לך דוקא כתוב בפרשתנו: בני ישראל בכו בכיה נוספת, לכאורה הרבה יותר מוצדקת, אחרי המפלה של מלחמת חרמה: "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה', וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם". אנחנו יכולים להבין שהקב"ה לא שמע בקולם. מרגע שנגזרה הגזירה אי אפשר לבטלה אפילו ע"י בכי. אבל איך אפשר להבין את המשך הפסוק "וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם"? האם הקב"ה אינו מאזין לבכיותינו? הרי אנחנו רגילים לומר שגם אם תפילותינו אינן נענות, זה לא אומר שהקב"ה אינו שומע ומקבל אותן, אלא שגם אבא לפעמים אומר 'לא'. אבל כאן אומר משה רבנו שהקב"ה לא רק לא שמע בקולם, אלא גם לא האזין להם. מדוע?
נדמה לי שהתשובה לכך טמונה בהבנה מהו הבכי. ישנם שני סוגים של בכי: ישנו בכי על העבר, וישנו בכי על העתיד. אפשר לבכות על משהו, ואפשר לבכות למשהו. בכי על העבר נובע מתחושה של עצב ואובדן, ועיקרו פורקן של אותה תחושה. הבכי גם משרת מטרות פסיכולוגיות כחלק מתהליך עיכול האובדן. בכי על העתיד הוא זעקה ותפילה לקב"ה בכדי לגרום לכך שהעתיד יהיה טוב יותר.
כשבכו בני ישראל בליל תשעה באב, היה זה בכי על העבר: "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ". על כך כועס הקב"ה ומעניש אותם. אחרי שהם שומעים את רוע הגזירה, עוד לפני חטא המעפילים, כתוב בפרשת שלח-לך: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד". אבל האבל הזה אינו על העבר אלא מתוך תקוה לשנות את הדברים בעתיד, כפי שהם אומרים מיד אח"כ: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ". דוקא שם מה שהיה מתבקש הוא בכי על העבר, על החטא הנורא שהם עשו, אבל הם בוכים כדי לשנות את העתיד, ולא מוכנים לקבל את העובדה שהגזירה כבר ניתנה.
והנה, אחרי חטא המעפילים, נאמר בפרשתנו: "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה'". האם היה זה בכי על חטאי העבר או נסיון לשנות את העתיד? - כמובן שמהמשך הפסוק "וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם" מוכח שהיה זה בכי על העתיד. אילו היו בני ישראל משכילים לפחות עכשיו לבכות על חטאיהם ולהביע חרטה, ודאי היה הקב"ה מאזין להם. אבל כשכל הבכי נועד רק לבטל את הגזירה ולא כחלק מתהליך של תשובה, הקב"ה אינו שומע את הבכי הזה. כשהיה צריך לבכות על העתיד, הם בכו על העבר, וכשהיה צריך לבכות על העבר - הם בכו על העתיד.
כמעט אלפיים שנה אנחנו בוכים על חורבן בית המקדש. האם הבכי הזה הוא על העבר, על האובדן שהתרחש לפני אלפיים שנה, או כזעקה לעתיד? בהתחלה ודאי היה זה בכי על העבר: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה". אבל אולי היום, אחרי כמעט אלפיים שנה, הגיע הזמן שהבכי שלנו יהפוך להיות בכי למשהו ולא בכי על משהו. במקום לבכות על החורבן שהיה לפני שנים כה רבות, להתחיל לבכות לקב"ה לבניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו. אולי הבכי הזה יביא אותנו גם לידי הבנה כיצד להתקרב להביא לידי בניין בית המקדש, וממילא לגאולה השלמה, וליום שבו נזכה לקיום דברי המשורר: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו
5769
לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר
לאחר כמעט ארבעים שנה של נדודים במדבר, מכין משה את בני ישראל לכך שהם מתחילים לנוע לעבר ארץ ישראל. השלב הראשון הוא המעבר בגבול בני עשו, אך כדי לעבור בארצם צריך להציע להם תשלום עבור האוכל והמים. וכך אומרת התורה: "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם. כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה, זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱ-לֹקֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר". התיאור הפסטורלי הזה מזכיר לי את השיר 'מה אֲבָרֵךְ' של רחל שפירא: במהלך השיר מתואר ילד שמתברך בכל הברכות הטובות: חיוך, עיניים גדולות, לב מרגיש וכו', אך בסופו של דבר הילד נהרג, והשיר מסתיים במלים: "לוּ אַךְ בֵּרַכְתָּ לוֹ חַיִים". אכן, במשך ארבעים שנה לא חסרנו שום דבר - חוץ מאשר ששים ריבוא אנשים שמתו... וזה לשון המדרש (תהלים כג, ג): "ר' אייבו אמר: לא חסרת דבר - אלא דבר, שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה מלאך המות מכתת בהן".
ואולם, יכול להיות שזה בדיוק מה שהפסוק הזה בא לומר. גם בזמנים הקשים ביותר שלנו, גם כשדור שלם הולך ונמוג מול עינינו, אנחנו מרגישים שלא חסרנו דבר, וכפי שאומר המדרש שם: "מֶלֶךְ במדינה, אין המדינה חסירה כלום". גם אם על פניו נראה שהזמנים קשים מאוד, העובדה שאנחנו יודעים ש"זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱ-לֹקֶיךָ עִמָּךְ", נותנת כח להתמודד עם כל הדברים הקשים שאנחנו עוברים. המגיד מקוז'ניץ היה אומר שזו הסיבה שהפסוקים האלה נקראים דוקא בשבת שלפני תשעה באב, כדי שנזכור שגם ברגעים הקשים ביותר הקב"ה נמצא איתנו. את כל המכות הכואבות ביותר אפשר לסבול, כשיודעים שמי שנותן אותן עושה זאת מתוך אהבה.
הרעיון הזה, שהקב"ה נמצא איתנו בכל הנדודים במדבר, מופיע בעוד כמה מקומות בתורה כגון "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (דברים ח, ד). אבל דוקא בפרקנו ההקשר נראה מאוד לא ברור. הפסוק הזה נמצא בתוך הציווי לעבור בארץ שעיר. בין הפסוק "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם" לבין הפסוק "וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר", מופיע הפסוק: "כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ". מה הקשר בין העובדה שאנחנו צריכים לעבור בשעיר לבין העובדה שהקב"ה מילא את כל צרכינו במדבר? - כותב רש"י שמשה רבנו מתאר את כל הטובה שעשה הקב"ה עם ישראל כדי להדגיש שלא חסר להם כלום, ולכן אין הם צריכים לראות את עצמם כעניים המבקשים טובה מבני עשיו. אבל לפי זה לא ברור למה צריך לספר על מה שקרה במשך ארבעים השנים האחרונות? מספיק היה לכתוב שה' נותן לנו עכשיו את כל צרכינו. ואולם, הרשב"ם מסביר שכוונת הקב"ה היא להדגיש שאותה טובה שהיתה במשך ארבעים השנים, כאשר המן והשליו ירדו מן השמים והמים עלו מבארה של מרים, היא אותה טובה שמאפשרת להם לקנות אוכל ומים במחיר מלא מבני עשיו: "כשאין מקום לקנות מזונות סיפק צרכך בלא כסף ובלא מחיר, ובמקום שמצאת ליקח הספיק לך לקנות".
במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר ידעו כולם שהקב"ה הוא זה שמוליך אותנו. עמוד הענן הקיף אותנו, המן והשליו ירדו מן השמים, והבאר של מרים היתה צמודה אלינו. אבל עכשיו מתחילה תקופה אחרת: הבאר והענן, שפסקו לתקופה קצרה לאחר מות מרים ואהרון, אמנם חזרו בזכות משה, אבל עתידים להיעלם שוב עם מותו (תענית ט, א). מהיום ואילך, את כל האוכל שלנו, ואפילו את המים, נצטרך לקנות בכסף מלא. כאן ישנה סכנה שהאדם כבר לא יראה את הקב"ה. לכן אומר הקב"ה לבני ישראל: אותו הא-ל שליווה אותנו במשך ארבעים השנים והוריד מָן מהשמים ומים מהבאר - הוא אותו הא-ל שנתן לנו את הכסף שבעזרתו נוכל לקנות מים ואוכל מבני עשיו.
משום מה, כשקורה לנו משהו טוב, אנחנו נוטים לייחס את זה לעצמנו. רק כשקורה לנו משהו רע אנחנו מיד מחפשים את הקב"ה. כשאחי יוסף חזרו ממצרים והרגישו שמישהו מעליל עליהם עלילות, תגובתם היתה: "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹקִים לָנוּ", אבל כשהם גילו שיוסף חי הם לא אמרו שה' הוא שעשה זאת. כשנעמי חזרה ממואב חסרת כל היא בקשה מנשות בית לחם: "קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁ-קַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'". כשהלכתי מלאה- היה זה בכוחי, אבל כשאין לי כלום - הקב"ה אשם בכך...
התורה אומרת לנו שגם כשתהיה לנו מדינה וגם כשיהיה לנו כסף - תמיד צריך לזכור שמי שנתן לנו את כל זה הוא אותו הא-ל שהוליך אותנו במדבר וסיפק את כל צרכינו. ואם ידענו לחוש את הקב"ה שהיכה אותנו במשך כל הגלות הארוכה והייסורים הקשים שעברנו, ודאי צריך להרגיש אותו גם כשיגיעו הזמנים הטובים, והימים האלו, ימי האבלות - יהפכו להיות ימי ששון ושמחה.
5770 - מערכת משפט מייצגת והוגנת
האם השופטים מייצגים את כל גווני האוכלוסיה בעם? האם מינוי השופטים נעשה בצורה דמוקרטית או בשיטה של חבר מביא חבר? שאלות אלו העסיקו את עם ישראל כבר לפני שנים רבות. כשיתרו יעץ למשה למנות שופטים, הוא אמר לו: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם" (שמות יח, כא). הוא מדגיש: אם אתה רוצה לוודא שהאנשים הם באמת יראי א-לוקים ושונאי בצע, הם צריכים להיות מינוי שלך, בלי בחירות, בלי לשריין מקומות ובלי פריימריז. ואולם, בפרשתנו מתברר שמשה לא עשה בדיוק כפי שיעץ לו יתרו. משה מספר שהוא דוקא ביקש מהעם לבחור את השופטים: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם", ורק אחרי שהם בחרו את ראשי השבטים הוא ממנה אותם כשופטים: "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם". שני הבדלים יש בין הצעתו של יתרו לבין מה שמשה מתאר כאן: ראשית, מי שבחר את השופטים היה העם ולא משה. שנית, היתה הקפדה על כך שהשופטים יהיו ראשי השבטים ולא סתם אנשים מכל ישראל - כלומר שהוא וידא שהם מייצגים את מגוון האוכלוסיה ולא כולם באים מאותה קליקה.
מעניין לציין שגם בפרשת יתרו וגם בפרשתנו יש הבדל בין ההצעה למינוי השופטים לבין מי שנבחרו בסופו של דבר. יתרו הציע לבחור "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", ואילו על השופטים שנבחרו בסופו של דבר נאמר "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם". הראב"ע (שמות יח, כד) טוען שאת התכונות האחרות משה לא יכול לבחור, כי רק ה' בוחן כליות ולב. אבל אם כן לא ברור מה התכוון יתרו כשאמר לבחור את כל התכונות האלו. הספורנו, לעומתו, סובר שמשה פשוט לא מצא שופטים שיש בהם את כל התכונות הללו, ולכן הסתפק באנשי חיל.
גם בפרשתנו, משה מבקש מהעם: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם", אך בסופו של דבר כתוב "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם", ואמרו חז"ל (פסיקתא זוטרתא דברים ב, ב) שהוא לא מצא נבונים ונאלץ להסתפק בשתי תכונות.
האם באמת לא היו בכל ישראל אנשים יראי א-לוקים ונבונים? - נדמה לי שהתשובה היא שהיו כאלו, ואם משה היה מקבל את עצת יתרו במלואה ובוחר את הדיינים בעצמו הם ודאי היו מבורכים בכל התכונות הללו. אבל משה העדיף לעשות אחרת: הוא לא בחר את הנציגים, אלא ביקש מהעם לבחור אותם. אולי יש בכך התפשרות על מידת המקצועיות של השופטים, אבל זה ודאי מגביר את האמון במערכת המשפט - שנבחרה באופן דמוקרטי ולא במינוי אישי בצורה של 'חבר מביא חבר'.
ספר דברים הוא נאום ארוך של משה רבנו, אשר מסכם את ארבעים שנות הנדודים במדבר, ואמור להכין את העם לקראת הכניסה לארץ. הנאום מתחיל במשפט: "ה' אֱ-לֹקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו". זו הפתיחה של הנאום, היות ומטרת הנאום היא הכניסה לארץ. מיד אח"כ מספר משה לעם על מינוי השופטים. וצריך לשאול: מה חשוב כל-כך בסיפור זה - שהקדים את יציאת מצרים, את מעמד הר סיני ואת עשרת הדיברות?
התשובה היא, כנראה, שיש קשר בין מינוי השופטים לבין הכניסה לארץ. הארץ ניתנת לעם ישראל, על סמך מינוי השופטים הללו, ובהנחה שהם אכן יעשו משפט. כשהצדק והמשפט אינם, אין זכות לעם ישראל לחיות בארץ. ההפטרה שנקרא מחר, שמכינה את העם לקראת הגלות, מסבירה את הסיבות שגרמו לגלות זו: "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", "מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים", וממילא: "יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם". אם זהו המצב, הרי שאין הצדקה לקיום העם בארץ.
אמרו חז"ל (איכה רבה א,א): "שלשה נתנבאו בלשון 'איכה': משה ישעיה וירמיה, משה אמר "איכה אשא לבדי", ישעיה אמר "איכה היתה לזונה", ירמיה אמר "איכה ישבה בדד".
שלושת הנביאים הללו דיברו על דבר אחד: תיקון המשפט. משה דיבר על כך שאינו יכול לשאת לבדו את משא המשפט, וצריך דיינים נוספים. ישעיהו דיבר על כך שהעם אינו עושה משפט, וירמיהו מתאר את התוצאה: "מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ" - האמונים על המשפט - "הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים" (איכה ד, יג).
הדרך להבטחת קיומנו בארץ ישראל היא להחזיר את האמון במערכת המשפטית, והדרך להחזרת האמון אולי מתחילה בכך שהשופטים יתמנו באופן שתיקן משה ולא באופן שהציע יתרו.
5771 וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה', וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם
יותר משלושים שנה עברו מאז עלה לשלטון במצרים. שלטונו לא היה ממש דמוקרטי, ויעיד על כך סופם של אלה שהתקוממו נגדו, אבל במשך כל השנים האלה היתה מנהיגותו בלתי מעורערת. ועכשיו הוא מתגלה פתאום כאחד האדם. כל בני עמו צופים בו מושפל, והוא יודע שימיו ספורים. זה הזמן שלו לשאת נאום לאומה. מה הוא יגיד בנאום זה? האם הוא ישטח את מדיניותו? האם הוא יציג את ההסטוריה מזוית הראיה שלו? כולנו מחכים לראות מה יגיד משה רבנו בחומש דברים.
הרמב"ן, בהקדמה לספר דברים, כותב שהספר הזה נועד להכין את דור באי הארץ לכניסה, ללמדם מצוות ולחזקם לקראת הבאות. אבל לפני שהוא מתחיל בפירוט המצוות הוא קודם כל מוכיח אותם על מה שהיה במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. שתי מטרות יש לתוכחה זו, לפי הרמב"ן: מטרה ראשונה שילמדו מהמעשים ההם ולא יחזרו על אותן טעויות, ומטרה שניה שישמעו שהקב"ה התנהג עמם במידת הרחמים למרות כל החטאים שלהם, ולכן לא יתייאשו מהסיכוי שלהם להיכנס לארץ.
שתי המטרות הללו סותרות, לכאורה. הרי אם אני רוצה להזהיר את העם מפני החטא, עדיף להפחיד אותם בעונשים שהם יקבלו אם הם יחטאו, ולא להתמקד דוקא במידת הרחמים של הקב"ה!? אך הרמב"ן אומר בדיוק הפוך: "כי הסליחה והמחילה סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, וכענין שאמר הכתוב "'כי עמך הסליחה למען תיוורא'". כדי שתהיה יראה מפני ה', אנחנו צריכים לדעת שהוא סולח. אם אדם לא מבין את כוחה של הסליחה, הוא מתייאש מראש. הרי "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", ואם אנחנו כבר חוטאים, אז למה לא לעשות את זה עד הסוף? אבל כשאנחנו מבינים שגם לאחר החטא - לא נגמר העולם, ותמיד יש בידינו אפשרות לתקן את החטא ולהיטיב את דרכנו, הרי אנחנו נזהרים שלא לשקוע בחטא יותר מדי.
ואולם, מידת הרחמים אינה אומרת שהקב"ה מוכן לוותר על העונש המגיע לנו. להיפך. משה מגלה לנו כאן דבר שלא ידענו כשקראנו את חומש במדבר: לאחר חטא המרגלים, ולאחר שגם המעפילים נהרגו, וכבר היה ברור שהגזירה לא מתבטלת, עם ישראל פתאום בוכה: "וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה'". הרמב"ן אומר שהבכי הזה היה בכי של חרטה, אבל למרות זאת "וְלֹא שָׁמַע ה' בְּקֹלְכֶם וְלֹא הֶאֱזִין אֲלֵיכֶם". ומעיר רש"י שאפילו שם הויה – שהוא מידת הרחמים – הפך להיות אכזרי. איך יכול להיות שמידת הרחמים הפכה להיות אכזרית?
התשובה היא שלא מדובר פה באכזריות. עונש יכול לבוא גם במידת הרחמים. היה רב בארה"ב, ר' מרדכי שוואב, שגדל בסביבה לא יהודית בגרמניה, ובכל זאת הוא וכל אחיו הפכו להיות גדולי תורה. שאלו אותו פעם מה היה סוד ההצלחה של הוריו. הוא ענה שהוא לא יודע במה הם זכו, אבל דבר אחד הוא זוכר: כאשר אבא שלו, שלא היה אדם בריא כל-כך, היה נאלץ להעניש את אחד הילדים, העונש היה שבארוחת הבוקר הילד אוכל לחם יבש ללא ריבה או ממרח כלשהו. ואולם, בכל ארוחת בוקר שאחד מילדיו נענש - לא רק הילד הנענש היה אוכל כך, אלא גם האבא. הילד יכול היה אולי לסבול ארוחת בוקר בלי ממרח, אבל כשהוא ידע שבגללו גם אבא לא אוכל ממרח – הוא נזהר הרבה יותר. במשך ארבעים השנים שהיינו במדבר, אומר משה רבנו, לא היינו לבד. הקב"ה "יָדַע לֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה, זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱ-לֹקֶיךָ עִמָּךְ". אמנם היו ארבעים שנה, והקב"ה לא ויתר אפילו על יום אחד, אבל בכל אותן שנים הוא היה איתנו, וממילא "לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר".
בסופו של דבר אמר להם ה': "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה", אבל זה לא אומר שהסתיימו הנדודים במדבר. עדיין צריך לעקוף את שעיר, מואב ואדום, ועוד צפויות להם כמה מלחמות וכמה נסיונות עד שניכנס לארץ, אבל לפחות ההרגשה היא שאנחנו כבר לא מסתובבים סביב ההר הזה, ומתחילים לפנות לכיוון הנכון: "פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה".
אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי הבכי על החורבן. אלפי שנים אנחנו בוכים ומקוים שהעונש הזה כבר יסתיים, ואולי לפעמים מקבלים את ההרגשה שה' לא מאזין לנו, אבל האמת היא שגם אם אנחנו לא מרגישים את זה, הרי "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". גם כשלא שומעים את התשובה של הקב"ה, עצם העובדה שאנחנו יודעים שהוא איתנו בצרה - זו התשובה הטובה ביותר. אמנם מצד אחד זה גורם לנו לתחושה קשה, כמו אותו ילד שאבא שלו אוכל פרוסה יבשה בגללו, אבל מצד שני זה גם מעודד אותנו כי אנחנו מבינים שהעונש הזה בא מתוך מידת הרחמים, ובסופו של דבר נזכה לקיום הפסוק שבו אנחנו מסיימים את מגילת איכה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".
