Paršat Ekev - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
כוחה של התפילה
כידוע, אם מישהו מבקש ממך 'תחזיק אותי חזק כדי שאני לא ארביץ לו', כנראה שהוא לא באמת רוצה להרביץ, אבל הוא רוצה לאיים. מסתבר שגם אם לא תחזיק אותו הוא יפחד להרביץ, אבל הוא רוצה להראות כאילו שהסיבה היחידה שהוא לא מרביץ היא בגלל שתופסים אותו. לכן גם אם אתה לא באמת מחזיק אותו כל-כך חזק, הוא לא יתנגד לתפיסתך...
כשהקב"ה אומר למשה בפרשתנו, לאחר חטא העגל, 'הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם' הוא לא באמת רוצה להשמיד את עם ישראל, אלא רוצה ללמד את משה משהו. חז"ל (ברכות לב, ב) אומרים שזה כמו מלך שכועס על בנו ואומר לו: "אם לא היה יושב פה החבר שלי, מזמן הייתי הורג אותך", ואז החבר מבין שהתפקיד שלו הוא להציל את הילד. כך אומר הקב"ה למשה 'הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם', דוקא כדי שמשה יבין שיש בכוחו להתפלל ולהציל את בני ישראל מהשמדה.
פעמים רבות שואלים לשם מה נצרכת התפילה. הרי אם הקב"ה רוצה שמשהו יקרה, הוא יקרה גם אם לא אתפלל על זה, ואם ה' לא רוצה שזה יקרה, האם תפילתי חזקה יותר מרצונו של ה'? אחת התשובות הידועות לשאלה זו היא שלפעמים אדם אינו זכאי לטובה מסוימת, ודוקא בזכות התפילה שלו מתחזק הקשר שלו לבורא העולם ומתרבות זכויותיו, ואז הוא זכאי לזה. כלומר שהתפילה משנה את מצבו הרוחני של האדם, וממילא את גזר דינו.
אבל כאן אנו רואים דבר נוסף. הקב"ה רוצה שמשה יתפלל, ואז הוא יבטל את הגזירה. כלומר שהוא רוצה לבטל את הגזירה, אבל אינו יכול לעשות זאת, כביכול, בגלל שמשה לא התפלל. הוא מבקש ממשה להתפלל, כדי לעשות את הדבר הנכון. בתביעה אזרחית, להבדיל, תובע לא יקבל סעד שהוא לא ביקש אותו, אבל במקרים קיצוניים אולי השופט ירמוז לתובע מה כדאי לו לבקש וכיצד כדאי לו לתקן את כתב התביעה שלו. הקב"ה רוצה לסלוח לבני ישראל, אבל אינו יכול לעשות זאת אם אין תפילה לסליחתם.
אגב, היה גם מצב הפוך, שבו הקב"ה ביקש ממשה לא להתפלל בגלל שהוא לא רצה לשנות את הגזירה שלו! כך מסביר המהרש"א (ברכות לב, ב) את דברי ה' למשה 'רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה'. הרי חז"ל אמרו (יבמות סד, א) שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים, ומדוע הוא מונע ממנו את התפילה? -מסביר המהרש"א שלתפילה יש כוח לשנות את הגזירה גם כשהקב"ה, כביכול, חושב שאין זה נכון לשנותה. הקב"ה לא רצה לבטל את עונשו של משה רבנו, ולכן מבקש ממשה להפסיק להתפלל - כי אם הוא יתפלל לא תהיה לו, כביכול, ברירה והוא ייאלץ לוותר על העונש.
תשובה נוספת יש לשאלה לשם מה להתפלל: אנחנו רגילים לחשוב שאם נתפלל על הפרנסה או על הבריאות, הקב"ה יקרע את רוע הגזירה בזכות תפילתנו. אבל לפעמים המצב הוא הפוך: התפילה אינה הפתרון לבעיה של הפרנסה או המצוקה, אלא שחסרון התפילה היא הבעיה, והקב"ה מתקן את הבעיה הזו ע"י יצירת מצוקה שתגרום לאדם להתפלל. הקב"ה, כאמור, מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולכן מראש הוא גורם להם צער כדי שיתפללו. כלומר שהמצוקה אינה מצוקה אמיתית אלא רק טריגר שאמור לגרום לנו להתפלל.
חז"ל אומרים (מובא ברש"י במסכת ראש השנה ד, א) שיהודי שמתפלל ותפילתו אינה נענית אינו קורא תיגר על הקב"ה. הוא מתפלל, כמובן, בתקוה שתפילתו תתגשם, אבל גם כשהיא לא מתגשמת, הוא מקבל עליו את הדין. בדרך כלל מסבירים את זה בכך שיהודי מודע למגבלות של כוח התפילה, ומבין שהתפילה אינה יכולה לעשות הכל ו'גם אבא לפעמים אומר לא'. אבל לפי מה שראינו יכול להיות הסבר אחר לכך: אנחנו איננו קוראים תיגר לא בגלל שאנחנו מבינים את מגבלות התפילה, אלא להיפך: דוקא בגלל שאנחנו מודעים לכוחה הגדול של התפילה, ויודעים שהיא יכולה לשנות את רוע הגזירה גם במקומות שבהם אין זה נכון וצודק - אנחנו שמחים שהקב"ה לא שומע את תפילתנו ומודים על כך שהוא אינו משנה את רוע הגזירה. אילו היינו בדרגתו של משה רבנו, היינו יכולים גם להתפלל באופן שתאלץ את הקב"ה, כביכול, לשנות את רוע הגזירה גם כשאין זה צודק וטוב לנו. אנו מודים לקב"ה על כך שלפעמים הוא אינו שומע לתפילותינו, אבל מצרף אותן לסל הזכויות שלנו.
מסופר על אחד מתלמידי החפץ חיים שהתבקש לספר על מופת כלשהו שעשה רבו. ענה התלמיד: בדרך כלל אוהבים לספר על אדמו"רים איך הצדיק גוזר והקב"ה מקיים, אבל בסיפורים על החפץ חיים הדבר הנפלא הוא איך הקב"ה גוזר והצדיק מקיים
5769
כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה
שלוש פעמים בתורה כתוב 'וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ' - פעם אחת בפרשת ואתחנן (דברים ו, יא) ופעמיים בפרשתנו (דברים ח, י. דברים יא, טו). ובשלושתם המלים הבאות מיד אחרי המלים האלה הן: "הִשָּׁמֶר לְךָ" או "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם". אבל יש הבדל בין מה שנאמר בפרשת ואתחנן למה שנאמר בפרשתנו. בפרשת ואתחנן כתוב: "וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". שם השכחה עלולה לבוא כשאנחנו מקבלים הכל ללא מאמץ. אבל בפרשתנו השכחה עלולה לבוא דוקא אחרי עבודה שלנו: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ".
מסתבר שהחשש שמא נשכח את הקב"ה קיים הרבה יותר כאשר המתנות שהוא נותן הן נסתרות. כל עוד היו בני ישראל במדבר וקיבלו את המן ואת כל צרכיהם באורח נס ועל בסיס קבוע, לא היה חשש שהם ישכחו את הקב"ה. אבל הבעיה מתחילה בארץ ישראל, כשהמתנות הללו כבר לא יהיו יומיומיות אלא לתקופות ארוכות - בתים בנויים, כרמים נטועים ובורות חצובים. אז מתחיל החשש של שכחת ה'. ובשלב הבא, כאשר האדם גם בונה ונוטע בעצמו, החשש מתגבר הרבה יותר: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
בדרך כלל מסבירים את הפסוק "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" כאזהרה שלא לומר זאת, אבל הר"ן (בדרשה העשירית) כותב שזו מצוה! אדם צריך לומר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", ובלבד שהוא זוכר את ההמשך: 'וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל'.
כל עוד היו בני ישראל במדבר, לא היה חשש שהם יגידו "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אבל מצד שני הם גם לא יכולים להגיע לידי הכרה שה' הוא הנותן להם כח לעשות חיל. הם קיבלו את הכל מידי ה' כמו תינוק שמקבל הכל מהוריו, אך אין זה 'כח לעשות חיל'. רק כשהם מגיעים לארץ ישראל, ארץ שמצד אחד היא "אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר", והכל בא מוכן מהשמים, אבל מצד שני "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת", והאדם צריך לעבוד בה כדי לקבל משהו. ארץ שהיא גם "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה" - אשר בשבילם צריך לחרוש ולזרוע ולקצור ולטחון וללוש ולאפות עד שמגיעים למצב של "לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם", אבל מצד שני זו גם ארץ "גֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" - שהכל בה מוכן ומתוקן לאכילה. ארץ אשר מצד אחד יש בה "בָּתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ", אבל מצד שני גם "וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ". בארץ כזו יש אפשרות להכיר בכוחנו, אבל עלינו לזכור מהו מקור הכח שלנו.
הרב סולוביצ'יק היה אומר שברכת המזון היא הברכה הארוכה ביותר דוקא בגלל שבתהליך עשיית הלחם האדם הוא הכי פעיל. על פירות מברכים לכל היותר ברכה אחת מעין שלוש, כי גם בהם יש קצת עבודה, ועל מים - אשר יורדים מוכנים לשתיה מן השמים - מברכים 'בורא נפשות' שהיא הברכה הקצרה ביותר. ככל שהאדם משתתף יותר בהכנת האוכל שלו, הוא מודה יותר לקב"ה. לכן, מכל שלוש המקומות שבהם מופיעות המלים "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ", רק אצלנו, כשמדובר באכילה של לחם שהיא תוצאה ממעשי האדם, מופיע גם "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".
בגמרא (ברכות כ, ב) מובא דיון שהיה בין הקב"ה למלאכי השרת:
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתוב בתורתך (אגב, גם זה בפרשתנו!) "אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: "ישא ה' פניו אליך". אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-לוקיך", והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה.
התורה אומרת שרק אדם שבע צריך לברך, אבל אנחנו מחמירים שגם מי שאוכל כזית מברך. למה אדם אוכל רק כזית, אם הוא לא שבע? - מסתבר שמדובר באדם שאין לו מה לאכול, ובכל זאת הוא מודה לקב"ה על מה שהוא קיבל. הוא עבד וטרח והצליח להשיג רק כזית פת, אבל על זה הוא מודה.
אמנם ברכת המזון מכילה ארבע ברכות שונות, אבל מה שמודגש בפסוק הוא רק דבר אחד: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". אנחנו לא מודים רק על המזון, אלא בעיקר על כך שהקב"ה נתן לנו את הארץ הזו, ארץ שבה אנחנו יכולים לגדל את החיטה בעצמנו, לקצור ולטחון אותה ולהכין ממנה לחם. את כל זה אנחנו עושים בכוחנו, אבל עם זאת לא שוכחים את הקב"ה "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
5770 וההר בוער באש
כל מחנך יודע שחשוב מאוד לבנות את הבטחון העצמי של החניך, ואת האמונה שלו בכוחותיו. אם החניך נכשל, אין להזכיר לו את הכשלון שוב ושוב, אלא יש לטפח בו את האמונה שהוא מסוגל לקום ולבנות את עצמו מחדש. ואולם, יחד עם זאת אין להתעלם מהכשלונות, ויש ללמוד מהם כדי שהם לא יחזרו. לכן בוחר משה לשלב בנאומו את החטאים שהיו לישראל במדבר. על חטא המרגלים קראנו בתחילת פרשת דברים, והוא מוזכר בקצרה שוב בפרשתנו, ביחד עם תבערה, מסה וקברות התאוה. חטא העגל, לעומת זאת, מתואר כאן בהרחבה רבה. ברור שהמטרה אינה רק להזכיר לעם שהם חטאו, אלא ללמד אותם לקח מהסיפור הזה. מה רוצה משה ללמוד מחטא העגל?
מספר פסוקים לפני כן אומר משה שכאשר העולם מתנהג בדרך הטבע ישנו חשש שנשכח את ה': "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ". אכן כשהאדם פועל וזורע וחורש ולבסוף גם קוצר, ישנו חשש שהוא יחשוב "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה".
אבל הפרק שבו בוחר משה לתאר את החטאים מתחיל דוקא בתיאור הכניסה לארץ כמהלך של נס בלתי טבעי לחלוטין: "אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם, עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים... וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱ-לֹקֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ". אחרי תיאור כזה נסי, ממה חושש משה? הרי עם ישראל רואה בעיניו את הנסים העצומים האלה, וכיצד ישכח את ה'?
התשובה לכך, לענ"ד, רמוזה בשלוש מלים בתוך תיאור חטא העגל, אשר עליהם לא ידענו משום מקום אחר. אומר משה: "וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ". אמנם העובדה שהר סיני בער באש כבר נכתבה מספר פעמים בתורה. אבל בכל הפעמים האחרות זה נכתב כחלק מתיאור מעמד הר סיני. כאן אומר משה שגם ארבעים יום אחר כך, כשהוא ירד מהר סיני והעם רקדו מסביב לעגל, הר סיני עדיין היה בוער באש.
מסביר הספורנו שדברים אלו נכתבו כדי להמחיש את גודל החטא, כפי שאמרו חז"ל (שבת פח, ב): "עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה". לא רק שמדובר בתקופה קצרה של ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני, אלא שהרושם של מעמד הר סיני עדיין ניכר - וההר עדיין בוער באש, ובני ישראל כבר חטאו בחטא העגל. מדהים עד כמה אפשר להתרגל לנס הגדול ביותר, אם הוא חוזר על עצמו שוב ושוב.
ישנו סיפור ידוע על פַּסָּל שרצה לעשות פֶּסֶל שכל העולם יתפעל ממנו. הוא פיסל סוס מדהים ביופיו והציב אותו בכיכר העיר. ואולם, בגלל שהסוס היה נראה כל-כך אמיתי, אף אחד לא התעכב להביט בו. מה עשה האמן? חתך את הסוס והציב את שני חלקיו במרחק קטן זה מזה. ובאמת, עכשיו כל עוברי האורח עצרו כדי להתפעל מהיופי של הפסל, כי הם הבינו שזו יצירת אומנות ולא סוס אמיתי. משל זה מובא בדרך כלל בקשר לקריעת ים סוף: אנחנו לא מתפעלים מהים מכיון שהתרגלנו אליו. זה נראה לנו טבעי. לכן עשה הקב"ה נס חד פעמי שהים ייקרע לשניים, כדי שמתוך המבט על הנס נדע להעריך את הטבע. אבל לסיפור הזה יש המשך, מן הסתם: שבוע או שבועיים אחרי שהסוס החצוי הוצב בכיכר העיר, גם עליו הפסיקו להסתכל. גם הנס הגדול ביותר, ככל שהוא מתמשך פחות מתייחסים אליו. גם הר סיני שבוער באש, אם זה קורה במשך ארבעים יום, זה הופך להיות טבעי. לכן אמר הקב"ה לבני ישראל כבר ביום הראשון שירד המן: "קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות טז, לג). אמנם אתם הולכים לקבל את המן כל יום במשך ארבעים שנה, אבל דוקא את המן של היום הראשון אני רוצה שתשמרו למזכרת, כי אז עדיין התרגשתם והתפעלתם מזה, ולא התרגלתם.
ואולי אפשר ללמוד משלוש המלים האלה דבר נוסף. רבינו בחיי (שמות לב, טו), על המלים "וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר" אומר שמשה ירד מהר סיני כשהוא פונה לכיוון ההר, בגלל שהשכינה היתה עדיין בראש ההר. אומר משה לבני ישראל: למרות חטא העגל, השכינה היתה עדיין על הר סיני. הר סיני בוער באש גם כשאתם חוטאים. אל תחשבו שכשאתם חוטאים השכינה מסתלקת. גם כשאתם בשפל המדרגה, כל מה שצריך לעשות הוא להביט אל ההר הבוער.
כשמשה הלך במדבר וראה את הסנה בוער, כתוב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה... וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹקִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". כל מה שצריך לעשות הוא לראות את ההר הבוער ולסור מהדרך הרעה שאנחנו הולכים בה. אם נעשה את הצעד הקטן הזה, הקב"ה כבר יקרא לנו מתוך האש.
5771 בין "עַם גָּדוֹל וָרָם" לבין "וְרָם לְבָבֶךָ"
המעבר ממצרים לישראל הוא בעייתי מאוד. לפעמים בכלל לא מרגישים איפה נגמרת מצרים ואיפה מתחילה ישראל. לכן באה התורה ואומרת שצריך להציב גבולות ברורים: "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא". במצרים, שהיא ארץ מישורית, ההשקיה נעשית ע"י פתיחת מעברי המים שבאים מהנילוס ומציפים את השדות: "אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק". אבל ארץ ישראל היא "אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". לא צריך אפילו לפתוח את התעלה ברגל, כי ההשקיה נעשית באופן אוטומטי ע"י הגשם. אבל כמובן שיש גם צד שני למטבע: בניגוד לנילוס של מצרים, שזורם כל ימות השנה, הגשם אינו בידינו, ואנחנו תלויים לגמרי בחסדי ה': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ", ואם לא – להיפך, חלילה. אין ספק שהתלות הזו גורמת לאדם להרגיש קרוב יותר לבוראו, ובכך דומה הישיבה בארץ ישראל לנדודים במדבר, שבהם בכל יום היו צריכים להתפלל שגם למחרת ירד המן, והבאר תמשיך ללוות אותם, וענני הכבוד ימשיכו להגן עליהם, כי אחרת הם ימותו.
ואולם, בניגוד למדבר, בארץ ישראל אפשר לאגור כסף וזהב, ולכן ישנה סכנה גדולה: למרות התלות הגדולה בה', אחרי שאתה "תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ" – ותוכל לאגור ולחסוך עוד ועוד עד אשר "כֹּל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה", התוצאה של הקפיטליזם הזה מביאה לתוצאה סבירה ומסוכנת: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ".
איזה פער עצום יש בין החשש הזה לבין המצב של בני ישראל בזמן שמשה מדבר איתם. במרחק של שבעה פסוקים בלבד אומר להם משה: "אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם, עַם גָּדוֹל וָרָם... אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק". הדימוי העצמי שלהם הוא כל-כך נמוך, שלמרות כל הנסים הגדולים שנעשו לעיניהם בארבעים השנים האחרונות משה חושש שהם עדיין לא מאמינים שיש ביכולתם לכבוש את הארץ. והנה, אומר להם משה שברגע שהם ייכנסו לארץ ויתחילו לצבור נכסים, הם ישכחו לגמרי את ה', עד שמי שיהיה רם כבר לא יהיו הגויים, אלא הלב של ישראל: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ".
איך אפשר לעבור כל-כך מהר ממצב שבו אתה בכלל לא מאמין שאתה מסוגל להיכנס לארץ לבין מצב שבו אתה כל-כך משוכנע שעשית את זה לבד, עד שאתה שוכח את ה'? – התשובה היא פשוטה: היאוש והבטחון המופרז אינם שני קצוות מנוגדים אלא שתי תוצאות אפשריות של אותו דבר – חוסר אמונה. מי שאינו מאמין בה', חושב שכל מה שיש בעולם זה רק הכוחות הטמונים בו, ולכן הוא עלול להיזרק תמיד בין יאוש לבטחון עצמי מופרז: אם הדימוי העצמי שלו נמוך, הוא יגיע ליאוש, ואם הדימוי העצמי שלו גבוה – הוא יגיע למצב של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". שתי הקצוות האלה, אם כן, הן מסוכנות: בעל גאוה יגיע לבטחון מופרז, ואדם ענו יגיע ליאוש.
אבל ישנה סכנה נוספת שגם מפניה מזהיר משה: גם האדם המאמין בקב"ה בלב שלם, אך יחד עם זה הוא בעל גאוה, עלול להגיע לידי טעות מרה: "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". כאן מדובר באדם שמבין שמי שהוריש את יושבי הארץ הוא הקב"ה, אבל הוא מרגיש שכל מה שהוא מקבל מגיע לו. הוא אינו רואה בכך חסד אלא גמול על מעשיו הטובים. כנגד זה יוצא משה בנאום ארוך שבו הוא מזכיר לבני ישראל את כל מעשיהם הרעים: חטא העגל, תבערה, מסה, קברות התאוה, חטא המרגלים, וכו'. אל תשכחו, אומר משה: אתם עם קשה עורף, וכל מה שקיבלתם היה בחסד ולא בזכות.
משה רבנו מבהיר לישראל, אם כן, שלושה דברים: ראשית, עלינו להאמין כי ירושת הארץ היא אפשרית, מפני שהיא תיעשה בכוחו של ה' ולא בכוחנו. שנית, גם לאחר שנצבור הרבה כסף וזהב, לא נשכח את הקב"ה שנתן לנו את הכח לעשות חיל. ושלישית, אסור לנו לחשוב שירשנו אותה בזכות מעשינו אלא להבין שזה ניתן לנו כחסד של הקב"ה.
הדברים אמורים, כמובן, לא רק לדורו של משה. שלושת הלקחים שאותם מלמד משה צריכים להילמד ע"י כל אחד מאיתנו בכל אורחות חיינו. לדוגמא: הפרנסה. ראשית, עלינו להאמין שהפרנסה שלנו היא בידי ה'. שנית, גם לאחר שקיבלנו את הפרנסה, נזכור את ה' שנתן לנו אותה. שלישית, גם לאחר שנבין שקיבלנו את הדברים מאת ה', לא נראה את זה כשכר אלא כחסד או כפקדון, כדי שנדע לנצל אותו באופן הנכון. מי שמבין את שלושת הדברים הללו יודע שהתרופה לשתי הטעויות "עַם גָּדוֹל וָרָם" – חוסר האמונה וחוסר הבטחון מצד אחד, לבין "וְרָם לְבָבֶךָ" – חוסר האמונה והבטחון המופרז, מן הצד השני, היא ההבנה כי "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'".
