Paršat Emor - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
- Seznam všech drašot rav Jarona Ben Davida: zde
- Další komentáře k parašám: zde
5768
בן האשה הישראלית
ישנה בדיחה ידועה שמספרת על שני יהודים שמחליטים להמיר את דתם לנצרות. לאחר שהראשון הוטבל ויצא החוצה שואל אותו חברו 'איך היה?'. עונה הראשון: 'אני לא מדבר עם יהודים'...
אמנם רוב היהודים החיים בארץ ישראל הגיעו אליה במאה השנים האחרונות, אך בכל זאת העולים החדשים מתקשים מאוד להשתלב בחברה. השבוע הושבע חבר הכנסת הרב מזור בהיינה מסיעת ש"ס, שנמצא בארץ כבר 27 שנים, אבל בנאומו הוא הדגיש את עובדת היותו עולה מאתיופיה, ואת מחוייבותו לבני העדה, אשר לצערנו עדיין לא ממש השתלבו בחברה בישראל.
עם ישראל נקרא לראשונה 'עַם' במצרים, בדבריו של פרעה: 'הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ'. אבל לא הרבה זמן אח"כ, כאשר הם יצאו ממצרים, הם כבר ידעו לסמן מי 'משלהם', ומי הם ה'נספחים': 'וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם' (שמות יב, לח). עם ישראל הם צאצאי יעקב אבינו, והערב רב הם הנספחים מהאומות האחרות, אשר ניצלו את ההזדמנות כדי לצאת ממצרים, וכפי שמגדיר אותם רש"י: 'תערובות אומות של גרים'. אבל מסתבר שהיה גם מעמד ביניים, והם בני התערובת. אנשים אלו לא הצטרפו רק בשביל לנצל את ההזדמנות לצאת ממצרים, אלא בגלל שורשיהם הישראלים - שהרי הם צאצאי יעקב אבינו, אם כי יש להם גם שורשים מצריים. אחד מהם הוא גיבור הסיפור בפרשתנו: 'וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי'. אגב, יש לציין שהתורה מגדירה את האדם כזה כ'בן הישראלית', והעובדה שהוא 'בן איש מצרי' אינה חלק מההגדרה שלו אלא עובדה הסטורית החשובה להבנת הסיפור. לכן מעתה ואילך הוא ייקרא בסיפור רק 'בן הישראלית'.
איננו יודעים מה היה הגורם למריבה. איננו יודעים מה גרם לו להתרגז כל-כך עד שהוא החליט לקלל את ה'. אבל חז"ל נותנים רקע לסיפור שיכול ללמד אותנו קצת על הפספוס הגדול שהיה שם, ואולי להבין את הדברים גם ביחס למה שקורה כאן בשבוע האחרון. חז"ל אומרים (ספרא אמור יד) שהאדם הזה התגייר. לא כתוב מי גייר אותו, אבל הוא אכן התגייר, ובלשונו של הרמב"ן: "שהלך אחרי אמו ונדבק בישראל. וזה טעם 'בתוך בני ישראל', שהיה עמהם ולא רצה ללכת אחרי אביו להיות מצרי". לא מדובר באופורטוניסט שחיפש סל קליטה או הטבות, אלא באדם שבחר לבעוט במסורת הקלוקלת של אביו וללכת בדרכה של אמו למרות הקשיים הכרוכים בכך.
אגב, לכאורה לא ברור מדוע היה עליו להתגייר, והרי אמו היא ישראלית! אומר החזקוני שמכיון שמדובר בתקופה שלפני מתן תורה הרי שייחוסו הולך אחר אביו, ולכן עליו להתגייר. אמנם הרמב"ן אינו מסכים עם החידוש הזה, אבל סביר להניח שאותו אדם רצה לצאת ידי חובת שתי הדיעות ולכן הוא התגייר. כאמור, לא כתוב מי היה הרב שגייר אותו, אבל מאותו רגע הוא תפס את עצמו כיהודי.
אבל למרות שאדם זה התגייר, הוא לא מצא את מקומו בחברה. המדרש מביא שכשהוא רצה להשתכן בין בני דן - שם נמצאים שורשיו היהודים - אמרו לו בני השבט: 'מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן?' -אמר להם: 'מבנות דן אני'. אמרו לו: הכתוב אומר 'איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל'. בסופו של דבר האדם הזה נדחה מבני שבט דן ופסק הדין הזה אף קיבל משנה תוקף בבית הדין העליון של משה רבנו. זה היה הטריגר שגרם לו לצאת ולקלל את ה'. החברה לא השכילה לקבל את אותו אדם שרצה באמת ובתמים להיות חלק ממנה.
התוצאה של הדבר הזה היתה הרסנית מבחינתו של אותו אדם. אין הצדקה למעשה שהוא עשה, והוא אכן נענש בכל חומרת הדין ונסקל. (מעניין באיזו חלקה הוא נקבר...) אבל דבר אחד עם ישראל הרויח מהסיפור הזה. לפני שיצא גזר הדין שלו לפועל, קיבלו כולם מערכת של כללים שהסיכום שלהם הוא: 'מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם'. יש להבהיר לכולם שדינו של הגר הוא כדינו של האזרח לכל דבר מלבד הנחלות. הגרים הללו הם שווי זכויות וגם שווי חובות.
במקרה הזה פסק דינו של אותו אדם היה נכון (מה שלצערי איני יכול לומר על פסק הדין שפורסם השבוע). אבל יחד עם זאת, את האסון הזה ניתן היה למנוע. לא היה זה הכרחי שאותו אדם יצא מבית הדין ויקלל את ה'. אילו אותו גר היה מקבל יחס אחר, אולי הוא לא היה מקלל.
אנחנו, היום, איננו יושבים בבית דין ואיננו צריכים להכריע בתוקף גיורם של מאות אלפי העולים. אבל אנחנו אלו שנמצאים במקומם של בני שבט דן, והשאלה היא האם אנחנו נותנים לגרים האלה את ההרגשה שאין מקומם פה או את ההרגשה שהם חזרו הביתה
5769 קדושת החיים
ספר ויקרא נקרא בפי חז"ל 'תורת כהנים', ובאמת חלק גדול ממצוותיו עוסק בענייני הכהנים. גם פרשתנו מתחילה במצוות המיוחדות לכהנים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". הציווי האוסר על הכהנים להיטמא נשמע לנו היום ברור ומובן, שהרי כשבית המקדש אינו קיים זהו כמעט הדבר היחיד שנשאר לכהנים, אבל האמת היא שאם היינו קוראים עכשיו את התורה בפעם הראשונה זה היה די מפתיע. אמנם המושג טומאה כבר הוזכר יותר ממאה פעמים בתורה לפני כן, אבל מעולם לא נאמר שיש הבדל כלשהו בין הכהן לשאר העם באיסורי הטומאה והטהרה. ולהיפך: כאשר היה צריך להכריז על אדם או בגד או בית שהם מנוגעים וטמאים - מי שעשה את זה היה דוקא הכהן. ניתן היה לחשוב שכל ענייני הטומאה נעשים דוקא על ידי הכהן. ובאמת, בדתות אחרות, להבדיל, תפקידו העיקרי של כהן הדת הוא כל מה שקשור למוות. אבל בפרשתנו מתברר שהכהנים צריכים דוקא להתרחק מן המוות, וככל שאדם קדוש יותר - כך הוא מצווה יותר להתרחק מן המוות.
אין זה מקרי שבדתות האחרות מקומו העיקרי של הכהן הוא בכל מה שקשור למוות: שם, אל מול החדלון של האדם, כוחו של הא-ל ברור יותר מכל. כאשר אדם נפגש עם המוות, הוא רוצה לחוש יותר בטחון, ולכן באופן טבעי הוא רוצה להתקרב יותר לריבונו של עולם. כך כותב הרש"ר הירש (ויקרא כא, ה): "...אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בגְוַע האדם תצמח מלכות הא-ל; גויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של הא-לוהות; כי הא-ל הוא לדידם א-לוהי המוות, ולא א-לוהי החיים; הוא ממית, ולא מחיה; והוא שולח את המוות ואת מבשריו, החולי והעוני, - למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח הא-ל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כהניהם הוא ליד גופת המת; במקום שהעין עששה והלב נשבר, שם ימצאו את הקרקע הראוי לזרע הדת". גם בימינו ניתן לראות פעמים רבות שלאחר שמישהו נפטר ל"ע - קרוביו מתקרבים יותר אל הדת. לכן אך טבעי הוא שכהני הדת ישתמשו בהזדמנות הזו כדי לקרב עוד אנשים אל הדת. הפחד של האדם מפני המוות, עם תחושת המסתורין האופפת אותה - הם כר פורה מאוד למיסטיקה ורוחניות.
אבל היהדות אינה מנסה לקרב את האדם אל הקב"ה דרך תחושת החדלון של האדם. דוקא האונן, שעסוק כעת במפגש הקרוב ביותר עם המוות, פטור מכל מצוות העשה. גם כהני הדת, שתפקידם הוא לקרב את בני העם אל הבורא, מצווים להתרחק מכל עיסוק במוות. מי שמטפל במתים הם אנשי החברה קדישא, שאינם בהכרח גדולי תורה או פוסקי הלכה, אלא אנשי חסדים מכל שכבות העם.
הסיבה שהכהנים הם האחראים על הנגעים אינה בגלל העיסוק שלהם במוות, אלא דוקא בגלל העיסוק שלהם בחיים. לפני שבועיים הוכחנו שעיקר עניינה של הצרעת הוא הבשר החי שנטמא ולא הבשר המצורע, ולכן כאשר נגע הצרעת מתפשט על פני כל גופו - חוזר האדם להיות טהור. תפקידו של הכהן הוא לבדוק האם הבשר החי נמצא בסכנה שהצרעת תעלה עליו, ואם כן - הוא יכריז על האדם כאדם טמא. הכהן מתעסק עם החיים ולא עם המתים.
כשהתורה מפרידה בין הכהנים לבין המוות היא אומרת שהדרך שלנו להתקרב לקב"ה אינה דרך המפגש עם המוות והחדלון. להיפך: אנחנו מתקרבים לקב"ה דוקא דרך תחושת הגדלות של האדם. ככל שאדם מתנהג טוב יותר ביחסים שבין אדם לחברו, הוא קרוב יותר לקב"ה: "מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא גומל חסדים, אף אתה גמול חסדים". אמנם השו"ע (יו"ד שסא, ד) כותב שכשאדם רואה שמלוים את המת הוא חייב לעמוד מפניו, אבל הסיבה לעמידה הזו אינה לכבודו של המת, כפי שאומרים חז"ל (ירושלמי ביכורים ג, ג - בתרגום שלי): "הללו שעומדים בפני המת, לא בפני המת הם עומדים אלא בפני אלו שגומלים לו חסדים". הקדושה אינה במוות אלא דוקא בחיים.
היום היה פסח שני. החג הזה נקבע בזכות אותם גומלי חסדים: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם. לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?" (במדבר ט, ו-ז). דוקא הם, גומלי החסדים, זכו להוסיף פרשה בתורה, ובזכותם קיבל משה נבואה זו. כל חסד שאדם עושה הוא פרק נוסף בתורה, והלימוד שלנו מאותם גומלי חסדים הוא הדרך שלנו להתקרב לבורא
שבתות וחגים 5770
השבוע היה נסיון של הרבנות להכריז על דחיית מדורות לג בעומר ליום ראשון בערב במקום מוצאי שבת, כדי למנוע חילול שבת. כנראה שזה לא ממש יצליח. אמנם הצליחו לדחות את יום הזכרון לשואה ולגבורה ואת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ואפילו את פורים פיצלו לפורים משולש כדי למנוע חילול שבת, אבל לג בעומר הוא הרבה יותר קשה להזזה. אולי אם הציבור היה מבין על מה בכלל חוגגים את החג הזה, היה קל יותר להזיז אותו...
לג בעומר, כמובן, לא מופיע ברשימת החגים שבפרשתנו. המועדים בפרשה כוללים את פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות שמיני עצרת. אלו הם כל החגים מן התורה. אבל לפני כל החגים האלה מופיעה הקדמה מוזרה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִיא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:
כיצד נכנסה השבת לרשימת המועדות? אומרים בשם הגאון מוילנא (מובא ב'דברי אליהו' על הפרשה) שאין הכוונה לששת ימות השבוע, אלא לששה ימים טובים שבהם מותר לעשות מלאכת אוכל נפש: שני ימים טובים של פסח, חג השבועות, ראש השנה, ושני ימים טובים של סוכות. היום השביעי, שבו כתוב שאסור לעשות כל מלאכה, הוא יום הכיפורים, שבו גם מלאכת אוכל נפש אסורה.
אבל ההסבר הזה אינו מספיק, שהרי ישנן שתי כותרות לפרשה. קודם כתוב "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי", ומיד אח"כ כתוב "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם"! מה פשר הכותרת הכפולה הזו, ומהו ההבדל בין שתי הכותרות?
התשובה היא, כנראה, שהפסוק הראשון, שבו נאמר "אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי", מתייחס גם לשבתות, ואילו בפסוק השני, שבו נאמר רק: "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" - מתייחס לחגים. השבת, שלא כמו שאר החגים, אינה תלויה בעם ישראל. הקביעה שלה היא מבריאת העולם, ואין לנו שום יכולת לשנות את זה. הגמרא (בבא בתרא קכא, א) אומרת: "מועדי ה' צריכין קידוש בית דין, שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין". החגים תלויים בלוח השנה - שאנחנו יכולים להשפיע עליו במידה מסוימת. ההחלטה אם לעבר חודש או לעבר את השנה אינה תלויה רק בעונות השנה או בהופעת הירח. שיקולים נוספים שנלקחים בחשבון הם, למשל, שיום הכיפורים לא יחול סמוך לשבת, שכל עולי הרגלים יספיקו להגיע לירושלים וכדומה. סביר להניח שאם היתה סנהדרין היום, במקום לדחות את המדורות ליום ראשון, הם היו דואגים לכך שהתאריך של לג בעומר לא יחול במוצאי שבת.
החגים, אם כן, נקבעים על ידי העם, ותלויים במידה מסוימת גם בצרכים של עם ישראל, ולכן הם נקראים גם מועדי ה' וגם "מועדיכם". אבל השבת, שאינה תלויה בישראל כלל, נקראת בפרשתנו "מוֹעֲדָי". לכן, בתפילות החגים אומרים 'מְקַדֵּשׁ ישראל והזמנים' וכפי שמסבירה הגמרא (ברכות מט, א) - שהכוונה שה' מְקַדֵּשׁ את ישראל, אשר מקדשים את הזמנים, ואילו בשבתות אומרים 'מקדש השבת וישראל והזמנים', כי קדושת השבת קודמת לקדושת ישראל ואינה תלויה בהם.
אולי זה מה שעומד ביסוד המחלוקת שהיתה בין הפרושים לצדוקים בעניין קביעת חג השבועות: לפי הצדוקים, מה שנאמר בפרשתנו "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן", וממילא גם "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", מתייחס ליום השבת שבכל שבוע, ולכן חג השבועות יחול תמיד ביום ראשון בשבוע, ואין יכולת בידי חכמים להזיז את היום לכאן או לכאן. אבל לפי דעת הפרושים, גם חג השבועות, כמו שאר החגים, תלוי בקביעתם של ישראל, ויכול לזוז בהתאם לצרכי עם ישראל.
הגמרא (פסחים סח, ב) מביאה מחלוקת האם החגים הם 'עצרת לה או 'לכם'. ר' אליעזר אומר "אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה", ואילו ר' יהושע סובר שצריך לחלק את היום גם ללימוד תורה וגם לאכילה. אבל לגבי חג השבועות, אומרת הגמרא "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא? - יום שניתנה בו תורה הוא". לכאורה היינו חושבים הפוך: בגלל שניתנה בו התורה כולם מודים שצריך לפחות חציו לה', אבל לא כך אומרת הגמרא. בגלל שניתנה בו התורה אנחנו צריכים לשמוח במאכל ומשתה. צריך גם 'לכם'. זאת הסיבה שגם קביעת חג השבועות חייבת להיעשות ע"י ישראל, כיון שניתנה בו התורה, ולא יכול להיות שהיא תהיה קבועה כמו השבת.
אומרים בשם הרבי מקוצק: הביטוי 'חציו לה' וחציו לכם', אין הכוונה לחלק את היום כך שחצי יום נלמד תורה ונתפלל וחצי יום נאכל ונשתה, אלא שגם כשאנחנו מתפללים ולומדים צריך לחשוב איך הדברים מתחברים אלינו, וגם כשאנחנו אוכלים, צריך לחשוב איך גם האכילה היא לה'...
5771 דין המקלל – ענישה ומניעה
כולם יודעים שהריגת אוסאמה בן לאדן אינה פותרת את בעיית הטרור העולמי. יחד עם זאת, אין מעשה נכון יותר מאשר הריגתו – לא רק כענישה על מעשיו, אלא בעיקר לשדר מסר למחבלים שהם לא יינקו. כפי שנאמר בפרשה: "אִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ".
יחד עם זאת, מאז חיסולו של בן לאדן מקננת בי גם מועקה קטנה: האם זה כל מה שמגיע לו? הרי הוא אחראי למותם של אלפים! האם רגע אחד שבו הוא נורה בראשו יכול לכפר על כל מה שהוא עשה? מעניין, שבאותו יום שחיסלו את בן לאדן – שהיה יום הזכרון לשואה ולגבורה - הלך לעולמו השופט משה לנדוי, אשר ישב בראש ההרכב שדן את אייכמן למוות. גופתו של אייכמן נשרפה, והאפר פוזר בים, כפי שגופתו של בן לאדן הושלכה לים – אבל האם בכך אפשר לכפר על המעשים הנוראים שהם אחראים להם? האם יש בכלל עונש שאפשר לתת לאנשים כאלה?
בפרשתנו, בפעם הראשונה מתמודד משה עם השאלה של ענישת אדם על חטא שהוא עשה. אמנם עונש המוות כבר הופיע פעמים רבות בתורה, אבל זו הפעם הראשונה שבה הדברים עוברים מהדיון התיאורטי למעשה: "וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה... וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'". חז"ל אמרו (מגילה ב, ב): מנצפ"ך צופים (=נביאים) אמרום. הכוונה היא שאת צורת כתיבת האותיות הסופיות תיקנו הנביאים. אבל יש שדרשו זאת גם על משה רבנו – שבחמשה מקומות לא ידע מה לעשות וחיכה לנבואה: מקושש, נוקב שם ה', צלפחד, פסח שני וכזבי בת צור. מבין חמשת האירועים הללו – ארבעה נכתבו בחומש במדבר, ורק פרשת המקלל היא בחומש ויקרא. כאן לראשונה עומד משה רבנו ואינו יודע מה לעשות: כיצד להעניש את אותו אדם?
מעניין שלאחר חטא העגל לא היתה למשה שום התלבטות. ברגע שהוא הבין מה עשו בני ישראל הוא אמר: "מִי לַה' אֵלָי", ואמר לכל בני לוי: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". שלושת אלפים איש נהרגו ביום אחד, ולמשה לא היתה שום התלבטות. למה, אם כן, במקרה הזה משה מתלבט?
התשובה היא שבחטא העגל הפעולה היתה תוך כדי החטא. הריגת האנשים האלה לא היתה ענישה אלא מניעה. אבל בפרשת המקלל הסיפור נגמר עוד לפני שזה הגיע לפני משה. כאן אין שאלה של מניעה אלא שאלה של ענישה, ולא ברור איזו ענישה יכולה לכפר על מעשה כה חמור.
רש"י אומר שבניגוד לפרשת המקושש, שידעו שדינו במיתה אבל לא ידעו באיזו מיתה, הרי שבפרשת המקלל כלל לא ידעו מה דינו. ואולם, אחרי שבשבוע שעבר (ויקרא כ, ט) קראנו שדינו של מקלל אביו ואמו במיתה, אין זו הפתעה גדולה כל-כך שגם המקלל את ה' יומת. החידוש הגדול בדינו של המקלל היה אופן המיתה שלו: "וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה".
ראשית, העובדה שדינו בסקילה: רוצח דינו בסייף, אבל המקלל את ה' דינו בסקילה. ככלל, העונשים בתורה אינם עונש על התוצאה אלא על המעשה. בתוצאה, ודאי שרצח חמור יותר מקללת ה', אבל החוצפה של המקלל את ה' חמורה אף יותר מהרוצח, ולכן עונשו חמור יותר.
הדבר המפתיע השני הוא העובדה שהשומעים צריכים לסמוך את ידיהם על ראשו של המקלל בטרם הוא נסקל, דבר שאינו קיים בשאר הרוגי בית דין. כותב הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים ב, י): "כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומר לו 'דמך בראשך שאתה גרמת לך', ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו אלא מגדף בלבד". אנחנו מכירים את סמיכת הידיים מהקרבנות. סמיכת הידיים, עם העברת כל כובד הגוף על ראש הבהמה, מסמלת את העברת הפשעים מהאדם לקרבן. כך נאמר בעבודת יום הכיפורים (ויקרא טז, כא-כב): "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר... וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה". אך במקרה הזה החוטא הוא גם הקרבן, ומדוע צריכים העדים והסנהדרין לסמוך את ידיהם על ראש המקלל? – התשובה היא, אולי, בגלל שבמקרה הזה יש גם לשומעים חלק בחטא. פעמיים מדגישה התורה שהאירוע הזה לא התרחש בפינה צדדית אלא בפני אנשים רבים: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה". כל האנשים מסביב, גם אם לא ממש חטאו, יכולים היו למנוע את החטא, אם בהרגעת הרוחות בין הנצים, ואם עוד לפני כן, ביחסם לאותו יהודי שבחר לעזוב את משפחת אביו ואת כל טוב מצרים כדי להצטרף למשפחת אמו בדרכם לארץ ישראל. הם לא חטאו בפועל, אבל אשמים באי מניעת פשע.
ואולי הדברים האלה צריכים לעורר אותנו לחשוב מה אנחנו עושים כדי שאותם אנשים שבאו מזרע ישראל בדורנו ובחרו להצטרף לעם ישראל - ירגישו חלק מאיתנו, ולא יקללו גם הם את ה', חלילה.
