Paršat Jitro - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769 מה שמועה שמע ובא?
תמיד לאחר בחירות אנחנו מגלים את הפער הגדול שבין מה שאנחנו שומעים לבין המעשים בפועל. אבל פרשתנו פותחת דוקא בדיבורים שגרמו למעשה: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", וכתוצאה מכך: "וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱ-לֹקִים". ברור שכתוצאה ממה שהוא שמע הוא החליט להצטרף לעם ישראל. אבל רש"י בתחילת הפרשה כותב: "מה שמועה שמע ובא? -קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". שתי תמיהות יש כאן, לכאורה: ראשית, מהי השאלה של רש"י? הרי התורה בפירוש אומרת מה הוא שמע: "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". ושנית, אם רש"י נותן תשובה, למה הוא עונה תשובה אחרת מזו שנתנה התורה? מדוע אומר רש"י שמה שגרם ליתרו לבוא הוא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק?
התשובה היא, כנראה, שרש"י לא מחפש רק את מה ששמע יתרו, אלא גם מה גרם לו להחליט לבוא ולהצטרף לעם ישראל. ואם היתה לו מטרה, מדוע בסופה של הפרשה הוא חוזר כלעומת שבא: "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ"? מה גרם לו לבוא ומה גרם לו ללכת?
כדי להבין את הדברים, יש להבין את התפתחות האמונה בלבו של יתרו. לפי חז"ל (שמות רבה א, לב) יתרו התחיל לפקפק בכוחם של האלילים עוד לפני שמשה הגיע אליו כשברח ממצרים. הוא עבר על כל הע"ז בעולם וראה שאין בהם ממש, ולכן אמר לבני עמו שיבחרו להם כומר אחר. כתוצאה מכך נידו אותו, והוא נאלץ להוציא את בנותיו לרעות צאן, כי אף אחד אחר לא הסכים לעשות זאת בעבורו. כבר בשלב ההוא איבד יתרו את אמונו באלילים.
כששמע יתרו על יציאת מצרים ועל עשר המכות הוא הבין שיש כאן התערבות מלמעלה - אבל עדיין ניתן להסביר זאת בשני אופנים: או שהאל של המצרים מעניש את המצרים, או שיש לישראל משהו חזק יותר מהאל של המצרים. לכן יציאת מצרים בפני עצמה לא היתה יכולה לגרום לו לבוא ולהצטרף לישראל. על כך שואל רש"י: מה שמועה שמע ובא? ועונה רש"י שיתרו לא שמע רק על יציאת מצרים, אלא גם על קריעת ים סוף - שהיתה מחוץ לגבולות מצרים, ואף על מלחמת עמלק, שהיתה כנגד עם אחר, וזה הוכיח ליתרו באופן חד משמעי שיש כח עליון שעוזר דוקא לישראל.
לכן החליט יתרו שהוא מצטרף לעם ישראל, כי להם יש את הא-לוקים החזק ביותר. כשהוא הגיע להר סיני והתחיל לדבר עם משה, התבררו לו עוד פרטים שהוא לא ידע: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'". מה שהפתיע אותו בסיפורו של משה היה העובדה שהמצרים טבעו בים - שזה בדיוק מה שהם רצו לעשות לבני ישראל: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". מדוע העובדה שהקב"ה העניש את מצרים במידה כנגד מידה מוכיחה ליתרו שה' הוא הגדול מכל האלוהים בעולם?
בדרך כלל מדברים על שתי מטרות בענישה: לעבר ולעתיד. במבט לעבר מדברים על גמול ועל נקמה, ובמבט לעתיד מדברים על הרתעה לאדם שנענש וכן לאחרים שעלולים לחקות אותו. ככל שהמעניש מפחד יותר ממצב שיחזור על עצמו, הוא יחמיר בענישה - גם אם היא לא תהיה בהכרח פרופורציונלית לחטא עצמו. ענישה באופן של מידה כנגד מידה אינה מסתכלת בכלל על העתיד אלא רק על העבר: מה שהוא עשה הוא ישלם - לא פחות ולא יותר. כאשר הקב"ה מטביע את המצרים בים, הוא מוכיח שמטרת עשר המכות ויציאת מצרים לא היתה להרתיע את המצרים מלשעבד את בני ישראל, שהרי לצורך יכול היה הקב"ה גם להשמיד את כל העם המצרי. מטרת הנסים האלה היתה להחזיר להם כגמולם. כלומר שבניגוד לתפיסה האלילית - הקב"ה אינו רק הריבון של ישראל שנפרע מהמצרים על מה שהם עוללו לעמו, אלא ריבון העולם שדואג לכך שכל העמים ינהגו באופן הראוי. לכן אומר יתרו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם".
עכשיו מבין יתרו שאין צורך להצטרף לעם ישראל בשביל להסתופף תחת כנפיו של הקב"ה. הוא יכול לחזור לארצו ולהמשיך להאמין בקב"ה, שהרי הוא אינו רק א-לוקי ישראל אלא ריבון העולם - ולכן חוזר יתרו לארצו, ומשם ימשיך להיות חסיד אומות העולם.
המסר של בואו של יתרו הוא שהקב"ה אינו רק א-לוקי ישראל, אלא ריבון העולם, וממילא שאיפתנו היא "לתקן עולם במלכות ש-די": שהעולם כולו יהיה טוב יותר. זו גם הסיבה לכך שבואו של יתרו מתואר עוד לפני מתן תורה, למרות שלפי חלק מהפרשנים היה זה אחרי מתן תורה: ללמדנו שאמונה בקב"ה לא צריכה להוביל לגיור ולהצטרפות לעם ישראל, אלא להבנה שלכל העמים יש חלק בתיקון העולם, והתפקיד שלנו הוא להאיר להם את הדרך: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".
5770 תכונות של שופט
מסתבר שלא פשוט להיות שופט בישראל. את הדבר הזה גילה כבר יתרו, למרות שאז עדיין לא נהגו לזרוק נעליים על שופטים... חז"ל (שמות רבה כז, ח) אומרים ששמו של יתרו נגזר מכך שהוא יִתֵּר פרשה בתורה - כלומר שבזכותו נוספו לסֶפֶר הספרים מספר פסוקים, והם הפסוקים שבהם הוא ייעץ למשה להקים מערכת של בתי דין. (אולי בתור האדם הראשון שהתגייר, הוא לא אהב את הסחבת בבתי הדין, ולכן הוא הציע להקים מערך של בתי דין לגיור...)
בסופו של דבר ההצעה הזו השתלמה ליתרו גם באופן אישי, שהרי חז"ל (סוטה יא, א) אומרים שמבני בניו של יתרו ישבו בלשכת הגזית. כך הם מסבירים את הפסוק (דהי"א ב, נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב". במה זכה יתרו שמבני בניו יכהנו כדיינים בלשכת הגזית? - חז"ל אומרים שהסיבה לכך היא שהוא עצמו ישב פעם בדין הקשור לעם ישראל. היה זה כאשר פרעה כינס שלושה חכמים לדון בשאלה איך לפתור את בעיית היהודים: "שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית". בלעם, איוב ויתרו - שלושתם אנשים חכמים מאומות העולם. שלושתם נקראים בעלי עיניים: בלעם מכנה את עצמו (במדבר כד, ג): "שְׁתֻם הָעָיִן", איוב מעיד על עצמו (איוב כט, טו) "עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר", ועל יתרו נאמר (במדבר י, לא): "וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם". גם הדיינים, בלשון חז"ל (בבא בתרא ד, א) נקראים 'עינו של עולם', וזאת על סמך הפסוק (במדבר טו, כד) "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה".
יושבים שלושת הדיינים הללו ודנים מה לעשות בעם ישראל. בלעם יעץ להרוג אותם, איוב שתק ויתרו ברח. הסיפור הזה מזכיר את הסיפור על שלושת הרבנים שדיברו על הרומאים (שבת לג, ב). ר' יהודה שיבח אותם על מעשיהם, ר' יוסי שתק ור' שמעון אמר שכל מה שהם עשו הם עשו רק לטובת עצמם. אמרו הרומאים: "יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג".
ואולם, דוקא ההשוואה הזו מעוררת שאלה: לפי המדרש הזה כל יסורי איוב באו לו בגלל ששתק, ואילו יתרו - שברח - קיבל על כך שכר גדול מאוד. אבל לכאורה במה עדיפה הבריחה מהשתיקה? במה עדיפה תגובתו של יתרו מתגובתו של איוב?ואולם, דברי חז"ל עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. במדרש (ילקוט שמעוני רמז קסח) מובאת גרסה ארוכה יותר לסיפור הזה, ושם כתוב שיתרו לא ברח במקום לענות לפרעה, (שהרי אם הוא היה בורח לא היה שייך לומר ששלושתם היו באותה עצה) אלא שהוא ענה לפרעה שלא יעז לשלוח יד ביהודים אלא ישחרר אותם לעלות לארץ כנען, ולכן פרעה רצה להרוג אותו והוא נאלץ לברוח למדין.
יתרו, אם כן, הוא כבר בעל נסיון בדין. לכן הוא דואג להגיד למשה: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹקִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". שהרי הוא כבר ישב בהרכב שלא היה כזה. בלעם היה רודף בצע, שהרי הוא רמז "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב". איוב אמנם היה "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱ-לֹקִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, א), אבל לא היה איש חיל ואיש אמת, שהרי ברגע האמת הוא שתק. לכן אומר יתרו למשה: אם אתה רוצה דיינים טובים, עליך לוודא שיהיו להם את כל התכונות האלה.
אומר יתרו: אם אתה רוצה מערכת של בתי דין שתפעל כמו שצריך, עליך לוודא שלדיינים יהיו התכונות הנדרשות.
דבר נוסף שניתן לראות מהצעתו של יתרו, הוא האופן שבו הוא מגדיר את מערכת המשפט: "שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת". הוא רואה את השופטים כאנשים שאחראים על אנשים אחרים. התורה, לעומת זאת, כאשר היא מצוה על הקמת מערכת בתי המשפט, מגדירה זאת אחרת (דברים טז, יח) "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". הדגש של התורה הוא על שערי הערים ולא על האנשים. בסופו של דבר התוצאה היא זהה, אבל השאלה היא מהו הדגש: במשחק כדורסל יש שתי טקטיקות של הגנה - שמירה אישית ושמירה איזורית. השמירה האישית מתמקדת באנשים, ואילו השמירה האיזורית מתמקדת באיזור הקרוב לסל. יתרו מציע שמירה אישית, והתורה מדברת על שמירה איזורית.
יתרו רואה במערכת בתי המשפט פתרון אישי: ישנם אנשים מסוכסכים, וכדי שהסכסוכים האלה ייפתרו צריך מערכת של בתי דין. אבל התורה אינה רואה את מערכת בתי הדין רק כמודל ליישוב סכסוכים אלא כאמצעי לקיום נכון יותר של מדינה מתוקנת. מערכת משפטית נכונה אינה רק פתרון לבעיות, אלא אמצעי הכרחי לקיום משטר תקין.
5771 מה שמועה שמע ובא?
שניהם מנהיגים משני קצות המתרס, והעולמות שהם מייצגים רחוקים מאוד זה מזה. ובכל זאת, יש ביניהם הרבה מן המשותף, ובעברם הם גם היו באותם מקומות. ופתאום, בהפתעה גמורה, אבל אחרי משבר ארוך עם בני בריתו שהחרימו אותו, נוטש אחד מהם את ביתו, לוקח איתו עוד מספר מקורבים, וחובר לשני. חז"ל אומרים (שמות רבה א, לב) שבני עמו של יתרו נידו אותו עוד לפני שהוא בכלל פגש את משה, בגלל שחשבו שהוא אינו נאמן מספיק לאמונתם. אבל רק עכשיו, אחרי תקופה ארוכה, מחליט יתרו לעבור במוצהר לצד השני של המתרס ולהצטרף לעם ישראל.
מה גרם ליתרו לעזוב את הכל ולהצטרף למשה ולעמו? - התורה, לכאורה, עונה על כך בבירור: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ... אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". ובכל זאת רש"י מביא בתחילת הפרשה את שאלתם המפורסמת של חז"ל "מה שמועה שמע ובא?". וכמובן שצריך להבין: מדוע לא מסתפקים חז"ל בתשובה שהתורה עצמה נותנת?
ההסבר הוא שכאשר יתרו מגיע למדבר סיני כתוב: "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם... אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה'", ומסתבר שהדברים ששמע יתרו היו חדשים בעבורו, שהרי תגובתו היתה: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה... עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים". ברור, אם כן, שישנה שמועה שיתרו שמע עוד בהיותו במדיין, והיא אשר גרמה לו לעזוב את דרכו ולהצטרף לעם ישראל, וישנה שמועה נוספת שהוא שומע רק עכשיו מפי משה, וממנה הוא מתלהב עוד יותר. שאלתם של חז"ל היתה מה היתה השמועה הראשונה שגרמה לו לבוא, ומה התחדש לו ע"י משה.
שלוש דעות הובאו בגמרא (זבחים קטז, א) על השמועה שגרמה ליתרו להצטרף לעם ישראל: מלחמת עמלק, מתן תורה או קריעת ים סוף. דעות אחרות (מופיע ב'תורה שלמה') סוברות שהוא שמע על המן, השליו או ענני הכבוד. המשותף לכל הדעות הללו הוא שיתרו שמע על הנסים הגדולים שהקב"ה עושה לעם ישראל, וזה היה הדבר שגרם לו לבוא.
ומה הוא שומע ממשה? "אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ". משה אומר ליתרו: אל תחשוב ששמעת את כל הסיפור. הסיפור של עם ישראל זה לא רק נסים ונפלאות. הסיפור האמיתי הוא התלאות הרבות שבדרך. חז"ל אומרים (יבמות מז, א) שאדם שבא להתגייר, יש לומר לו במפגש הראשון: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם?" זו קבלת הפנים שנותנים לכל מי שרוצה להצטרף לעם ישראל. אנחנו איננו מעוניינים בטרמפיסטים שבאים לכאן בשביל הנסים.
יתרו הצטרף בהתחלה בגלל שהוא שמע על הנסים הגדולים, ומשה מסביר ליתרו שהחיים שלנו הם לא רצף של נסים אלא תלאה ארוכה, שממנה הקב"ה מציל אותנו שוב ושוב. זה מה שהתחדש ליתרו בסיפורו של משה. אבל הסיפור הזה לא רק שאינו מניא את יתרו מכוונתו להתגייר, אלא אף מחזק את רצונו: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם". משה סיפר ליתרו, מן הסתם, על התהליך הארוך והמתיש של יציאת מצרים, על הסירובים החוזרים של פרעה, על הכבדת היד המצרית בעבודת פרך, על החזרה לכיוון המצרים אחרי שכבר יצאו משם, על המרדף של המצרים, על המחסור במים ובמזון וכו', ומצד שני הוא סיפר גם, מן הסתם, על התלונות של בני ישראל, על קטנוּת האמונה שלהם, ועל העובדה שהם כמעט רגמו את משה באבנים. את כל הדברים האלה מסכם יתרו במספר מלים: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל" מכל הסיפור הארוך הזה יתרו שומע רק טוב. הוא רואה את המהלך הגדול ואינו מתעכב על הפרטים הקטנים. זה היתרון של מי שמצטרף אחרי שאפשר לראות את התמונה כולה.
מעניין לציין שחז"ל דורשים מדרש אחר לגמרי על המלים "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ". הפירוש הפשוט הוא שזה מלשון חדוה, אבל חז"ל אומרים (סנהדרין צד, א) שבשרו נעשה חידודים חידודים, כלומר שהוא הצטמרר לשמוע על כל הדברים הקשים שנעשו למצרים. מכאן לומדת הגמרא שאין לומר דברים רעים על גויים בפני גרים אפילו אחרי עשרה דורות. האם זה אומר שיתרו עדיין מזדהה עם המצרים? האם גר שמרגיש כך אפשר לבטל את הגיור שלו רטרואקטיבית? - התשובה היא, כמובן, שלא. מדובר בתגובה בלתי רצונית של מי ששומע משהו רע על מי שהיה קרוב אליו, גם אם היום הוא כבר רחוק ממנו מאוד. ומכאן כולנו צריכים ללמוד לקח: אם בשרו של יתרו נעשה חידודים חידודים כשהוא רק שומע על צרות של גויים אחרים, כיצד צריכים להרגיש כאשר יהודי אחר, מבני העם שלנו, נמצא בצרה? האם אין זה ק"ו שגם הבשר שלנו צריך להיעשות חידודים חידודים?
