Paršat Kedošim - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
- Seznam všech drašot rav Jarona Ben Davida: zde
- Další komentáře k parašám: zde
5768
מורא ההורים ומורא המקדש
כידוע, אין בתורה אפילו אות מיותרת. כל תג נדרש באופנים שונים, וכשאותה מצוה מופיעה בשני מקומות אחרים בתורה, צריך לשאול למה זה קורה. קל וחומר אם אותו ציווי מופיע באופן זהה במרחק כה קטן. בשני מקומות בפרשתנו, במרחק של עשרים ושבעה פסוקים בלבד, מופיעות אותן מלים בדיוק: 'את שבתותי תשמורו'. בפעם הראשונה הפסוק המלא הוא: 'אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם', ובפעם השניה הפסוק הוא: 'אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה. מה שמשתנה בשני הפסוקים הוא ההקשר למצוה אחרת, ולכן חז"ל דרשו בשני המקומות הללו דרשות שעוסקות ביחס בין שבת למצוות השונות. בפעם הראשונה שמירת השבת מופיעה יחד עם יראת ההורים, ומכאן דרשו חז"ל (יבמות ה, ב) ששמירת השבת - כמו גם שאר המצוות - דוחות את כיבוד ההורים: "יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת? ת"ל: 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו' - כולכם חייבין בכבודי". בפעם השניה שמירת השבת מופיעה יחד עם יראת המקדש, ושוב דרשו חז"ל (יבמות ו, א) שישנה עדיפות לשמירה על השבת על פני בניין בית המקדש: "יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? ת"ל: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו' - כולכם חייבין בכבודי". מעניין שגם כשהשבת מופיעה אחרי המצוה השניה, כמו במורא אב ואם, וגם כשהיא מופיעה לפניה, כמו ביראת המקדש, דרשו חז"ל ששמירת השבת יותר חשובה מהמצוה השניה.
מה היא יראה מפני ההורים? - לצערנו אנחנו שומעים בתקופה האחרונה על יראה מהורים שנובעת מהתעללות מזוויעה של הורים בילדים, אבל ודאי לא לזה התכוונה התורה. הגמרא (קידושין לא, ב) מגדירה את ההבדל בין כבוד הורים לבין יראת ההורים כך: "מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". כלומר שכיבוד אב ואם הוא כל הדברים החיוביים, ומורא אב ואם הוא ההימנעות מעשיית דברים הפוגעים בכבודם.
באופן דומה מגדירה הגמרא (יבמות ו, א) גם את היראה מפני המקדש כהימנעות ממעשים שפוגעים בכבוד המקום: "יכול יתיירא אדם ממקדש? תלמוד לומר: 'את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו', נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת - לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש - לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש. ואי זו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא" וכו'.
מורא אב ואם דומה מאוד למורא המקדש. מדובר במצוות שנועדו לשמור על הדיסטנס הנחוץ. אבל לפעמים המצוה הזו מאוד קשה לביצוע. הרי כמעט כל דבר שעושים יכול להתפרש גם כפגיעה בכבוד. המצוה הזו כל-כך קשה לביצוע, עד שישנם אנשים שיעדיפו שלא להתמודד איתה כלל. הגמרא (קידושין לא, ב) מביאה את דברי ר' יוחנן שאומר 'אשרי מי שלא חמאן (=שלא ראה את הוריו)', כלומר שהוא שמח על כך שהוא 'זכה' לכך שכשאמו התעברה מת אביו וכשהוא נולד מתה אמו. כך הוא לא נכשל מעולם בפגיעה בכבודם. באופן דומה אומר ר' חיים בתוספות (כתובות קי, ב) שבימינו אין מצוה לגור בארץ ישראל, כי יש כל-כך הרבה מצוות התלויות בארץ שאיננו יכולים לקיים, ולכן עדיף להישאר בחו"ל.
האם כך באמת צריכים החיים להתנהל? האם זו הדרך הנורמלית לחיות? - נדמה לי שזה מה שהתורה רוצה להגיד כשהיא מסייגת את מצוות המורא. מצוות המורא מתמקדת במה שאסור לעשות. הכח של היראה יכול להביא את האדם לידי שיתוק מוחלט. לכן את היראה הזו צריך לסייג. היראה הזו לא באה על חשבון דברים אחרים.
אנחנו חיים בדור שאינו פוחד להתמודד עם בעיות הלכתיות. איננו פוחדים מקדושת שביעית, איננו פוחדים משמיטה ואיננו פוחדים מתרומות ומעשרות. להיפך: אנחנו שמחים על כל מצוה כזו שנקרית בדרכנו. וגם אם קורה שנכשלים בחלק מהמצוות הללו, וגם אם קורה שישנן מצוות שעדיין איננו יכולים לקיים במלואן, הרי שלא היינו מוכנים לוותר בגלל זה על המצוה כולה.
אפשר להבין את ר' יוחנן שרואה את הטוב בכל דבר, ושמח על כך שלא היו לו הורים, כמו שאפשר להבין גם את ר' חיים שחי בצרפת אלף שנים אחרי החורבן. אבל ודאי שאיננו מאחלים חיים כאלה לאף אחד. השבוע נחגוג ששים שנה למדינת ישראל. עם כל הקשיים וההתמודדויות שיש לנו בקיום המצוות התלויות בארץ ובהקמת ממלכת ה' מחדש, עלינו להודות לקב"ה על ההזדמנות הגדולה הזו ולנסות יותר ויותר לקיים את המצוות בשלמותן
5771 - אהבת הזולת ואהבת הגר
כאשר מישהו מכה מישהו אחר ללא רחמים עד צאת נשמתו, האם הוא הרג אותו או רצח אותו? לשאלה הזו יש פן משפטי, ובו הכריע בית המשפט השבוע, אבל יש לה גם פן נוסף, אטימולוגי. רש"י (בראשית ד, י) כותב שקין היכה את הבל בכל חלקי גופו, כי לא ידע מהיכן הנשמה יוצאת. האם הוא הרג אותו או רצח אותו? אנחנו נגיד, לכאורה, שאין לך רצח גדול מזה, אבל התורה אינה קוראת למעשה של קין רצח, אלא הריגה: "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". האם זה אומר שמעשהו של קין אינו חמור כל-כך? – התשובה היא שהמלים הריגה ורצח משמשים היום הפוך מהאופן שבו הם היו בתורה. בכל מקום בתורה שמדובר על נטילת חיים בכוונה תחילה, המלה שהתורה משתמשת בה היא הריגה, ובכל מקום שמדובר במעשה פזיזות או רשלנות המלה היא רציחה. זה מאיר באור אחר גם את המצוה 'לא תרצח': אין כאן רק ציווי המיועד לאנשי המאפיה או לשכירי חרב, אלא ציווי לכל מי שלוקח את ההגה לידיים.
כל מי שקורא עיתון או שומע חדשות יודע שבחירת המלים אינה דבר של מה בכך. האם אדם נהרג או נרצח? האם תושבי יו"ש הם מתיישבים או מתנחלים? האם מי שמיידה אבנים הוא מחבל או צעיר? האם כשאדם נורה ונהרג זו תקרית ירי או פיגוע, וכו'. הניסוח מעיד על המנסח, אבל משפיע גם על השומעים.
כיצד תקרא לאדם שגרם לך עוול? בשני פסוקים רצופים בפרשה, התורה מכנה את האדם הזה בארבעה שמות שונים: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ... לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אותו אדם יכול להיקרא אחיך, עמיתך, בן עמך או רעך. השאלה היא איך אתה בוחר להתייחס אליו.
כמובן שהציווי "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" לא נאמר ביחס לחברך הטוב שמעולם לא עשה לך דבר רע. הדברים אמורים כלפי אדם שגרם לך עוול, ויש בך רצון עז לשנוא אותו על כך, אבל התורה אומרת שהוא אחיך, ולכן אסור לך לשנוא אותו, אלא במקום זאת: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", וגם את זה יש לעשות בזהירות: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". וכן גם בפסוק הבא: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" מישהו פגע בך, אבל עליך לזכור שהוא עדיין מבני עמך, וממילא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ידוע המשל שהביאו חז"ל (ירושלמי נדרים ט, ד) על האדם שחותך בשר ובטעות חותך את ידו. האם יעלה על הדעת שיד שמאל תחזיר ליד ימין? – ודאי שלא! הרי זה גוף אחד, וכשכואב ליד ימין כואב גם ליד שמאל. כך הוא גם ביחס למי שפוגע בך: אהוב אותו כפי שאתה אוהב את עצמך, וממילא לא תרצה לנקום בו.
שני פתרונות, אם כן, נותנת התורה למי שנפגע ע"י יהודי אחר: במקום לשנוא או לנקום, להוכיח אותו או לאהוב אותו. אם קשה לך להוכיח אותו מסיבה כלשהיא, הפתרון אינו לשנוא אותו או לנטור לו טינה, אלא לאהוב אותו, וזאת על ידי ההבנה שמדובר באחיך, עמיתך, בן עמך ורעך.
דרשות רבות נאמרו על הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כולם יודעים שצריך לאהוב את האחר כמו שאתה אוהב את עצמך. אבל יש פסוק נוסף בפרשה, פחות מפורסם: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ". כותב הרמב"ם (הלכות דעות ו, ד): "אהבת הגֵר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצוות עשה, אחת מפני שהוא בכלל רֵעים ואחת מפני שהוא גֵר". בדרך כלל חושבים שאהבת הגר היא כמו אהבת היתום והאלמנה: בגלל שאין להם מי שיטפל בהם אנחנו מרחמים עליהם ומצוּוים לאהוב אותם. אבל זו טעות. הרמב"ם (ספר המצוות עשה רז) כותב בפירוש שהסיבה לאהבת הגר היא "בעבור שנכנס בתורתנו, הוסיף לו הא-ל אהבה וייחד לו מצוה נוספת". כותב הרב יצחק הוטנר (פחד יצחק, פסח, מאמר כט) שאם אדם אוהב את הגר בגלל שהוא מרחם עליו, הוא לא יצא ידי חובת המצוה הזו. אדם צריך לאהוב את הגר בגלל שהוא בחר להסתופף תחת כנפי השכינה ולא משום סיבה אחרת. ובאותה מידה: אם אדם אוהב יהודי אחר רק בגלל שהוא נחמד אליו, אין הוא מקיים בזה את המצוה של 'ואהבת לרעך כמוך'. כדי לקיים את המצוה הזו אתה צריך לאהוב מישהו בגלל המצוה ולא בגלל שהוא אדם טוב.
לפעמים כאשר מצטטים את המלים "ואהבת לרעך כמוך" בלי לצטט את חלקו הראשון של הפסוק ובלי לצטט את חלקו האחרון מפספסים את העיקר בקיום המצוה הזו. קיום המצוה בשלמותה צריך לקחת בחשבון גם את החלק הראשון של הפסוק, "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", שמדגיש שמדובר באדם שפגע בך, וגם את חלקו האחרון של הפסוק – "אני ה'", שמזכיר לנו שהסיבה לאהבת הזולת אינה טוּב לב אלא הרצון לקיים את מצוות ה'.
