Paršat Ki tavo - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
טומאת הארץ וטומאת הנשמה
את הקללות בפרשת כי תבוא קוראים, מהר ובלחש. לכן לא תמיד שמים לב לפרטים הקטנים (חוץ מזה שלא כל-כך נעים להתעכב על זה יותר מדי, נראה שגם הפרשנים מיעטו לעסוק בפסוקים אלו). רוצים לגמור את זה מהר. אבל לפעמים התורה עצמה, כביכול, עוצרת אותנו. כשהיא חוזרת על אותו דבר פעמיים באותו פסוק, היא רומזת לנו, אולי, לחשוב על מה שאנחנו אומרים: "וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ. וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹקֶיךָ לָךְ". מהי הכפילות של השערים הגבוהים הללו שהאויב מיצר בהם? - אני מניח שאין הכוונה דוקא למפולת הכלכלית בארה"ב ולשער הדולר הגבוה שממשיך לרדת כל הזמן (וְהֵצַר - הולך ונהיה צר, נהיה קטן יותר)... מדוע, אם כן, חוזרת התורה על אותו דבר פעמיים?
יתכן שיש כאן הדגשה על שני דברים שונים. מצד אחד יש כאן נפילה של החומות הגבוהות והבצורות, 'אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן' וזו ודאי מכה מוראלית קשה מאוד. אחת הסיבות העיקריות למועקה של תחילת מלחמת יום הכיפורים היתה הקריסה הטוטאלית של קו בר לב. אבל מצד שני יש כאן גם עניין נוסף: התורה מדגישה 'וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹקֶיךָ לָךְ'. יש כאן פשיעה בכך שאנחנו גרמנו לארץ שה' נתן לנו להיכבש ע"י עם זר. גם העונש שהקב"ה נותן לנו - שהגויים יכבשו את ארצנו - הוא עצמו מצטרף לרשימת החטאים שלנו, כי בגלל מעשינו נטמאת הארץ שוב ע"י נכרים. אנחנו צריכים לשמור על הארץ שהקב"ה נתן לנו - לא רק ע"י חומות גבוהות ובצורות, אלא בעיקר ע"י קיום מצוות ושמירה על הברית. וכשאיננו עושים זאת, אנחנו נתבעים גם על התוצאה המוכרחת לבוא - העובדה שהארץ נטמאת ע"י הגויים.
וכפי שאנחנו נתבעים על כך שאנחנו מטמאים את הארץ, כך הוא גם לגבי נשמתנו, שגם היא מתנה שקיבלנו מהקב"ה: "אֱ-לוֹקָי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה". כשאנחנו חוטאים אנחנו לא רק עושים מעשים רעים, אלא גם מטמאים את הנשמה שנתן בנו הקב"ה. כשאדם יתן את הדין על מעשיו, הוא עתיד ליתן את הדין גם על קלקול הנשמה הטהורה. האר"י הקדוש היה מפרש את הפסוקים שקראנו בשבוע שעבר על אשת יפת תואר 'וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים' על הנשמה הטהורה שיושבת שבויה בגוף שלנו בעולם הזה, ובוכה לקב"ה במשך כל חודש אלול. הימים הללו צריכים להיות ימים שבהם אנחנו טורחים לא רק להימנע מחטאים אלא לחזור ולטהר את הנשמה שלנו.
איך אפשר לטהר את הנשמה שנטמאה? את הגוף אפשר, אולי לטהר במקוה. אבל איך מטהרים נשמה? התשובה לכך נמצאת גם היא בקללות שבפרשה. בין כל הקללות אומרת התורה את הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". גם אם אתה מקיים את המצוות, אבל לא עושה זאת בשמחה, הדברים לא חודרים אל הנשמה. מסופר על ר' משה פיינשטיין שנשאל כיצד יתכן שכל-כך הרבה ילדים מבני הדור השני באמריקה עזבו את הדת. הרי ההורים שלהם שהיגרו לאמריקה מסרו את נפשם על קיום המצוות. רבים מהם היו נאלצים להחליף עבודות כל שבוע, מכיון ששום מעסיק לא הסכים לכך שהם לא יעבדו בשבת, ובכל זאת הם מסרו את נפשם על שמירת השבת, ואיך יכול להיות שבניהם כלל אינם שומרים שבת?
ענה ר' משה: אינני יודע מה הסיבה לכך, אבל אולי אחד הגורמים היה זה: כשיהודי כזה, שמסר את נפשו על שמירת השבת, היה יושב בסעודת ליל שבת עם ילדיו, אחרי ששוב הוא פוטר מעבודתו, מה היה הילד שומע? הוא היה שומע, מן הסתם, את תלונות הורים על כך שקשה להיות יהודי. כמה קיום המצוות קשה באמריקה. כמה קשה למצוא פרנסה בימים אלו, וכו'. אבל אם במקום זאת היה הילד שומע כמה יפה היא השבת, וכמה היא שוה יותר מכל הפרנסה שלנו, וכמה טובות הן המצוות שראויות למסור את נפשנו עליהן, אולי הוא היה מקבל מזה לא את הכאב שבאיבוד הפרנסה, אלא את השמחה שבשמירת השבת.
עלינו להשתדל ששמירת המצוות שלנו לא תהיה רק באופן טכני, אלא תגרום לנו שמחה. השמחה אינה נגרמת מעיקום השפתיים של החיוך. השמחה היא כלי ביטוי של הנשמה. אם בתפילה, למשל, אנחנו מקפידים להתפלל ע"י אמירת המלים אך איננו חושבים על מה שאנחנו אומרים, הרי שקיימנו את התפילה בגופנו, אך לא בנשמתנו. לא בכדי אמרו רבותינו: "תפילה בלא כוונה, כגוף בלי נשמה" - לא רק שהתפילה עצמה היא כגוף בלי נשמה, אלא שאנחנו עושים את המצווה בגופנו ולא בנשמתנו. אם נקיים את המצוות בשמחה, נוכל להביא לידי טהרת הנשמה, ולחזור ולומר לריבונו של עולם בכל בוקר: "אֱ-לוֹקָי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה".
5769
על גזענות ואפליה מתקנת
איננו מוכנים לקבל מציאות של יחס שונה לאנשים רק בגלל המוצא שלהם. כל אדם נברא בצלם, ובעיקר כשמדובר ביהודים שעלו זה עתה לארץ. ובכל זאת, בפרשתנו, עם ישראל מצווה לעשות טקס מיד לאחר הכניסה לארץ, ובו מעמידים חלק מהעם על הר גריזים - לטובת הברכות, וחלק מהעם על הר עיבל - לטובת הקללות. וכך אומרת התורה: "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן. וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל: רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי". לכאורה יש פה חלוקה ברורה, אולי אפילו צפויה מראש: כל בני השפחות נמצאים במקום אחד, והוא בהר של הקללה. אבל, בגלל שיש רק ארבע בני שפחות, מוסיפים להם גם שניים מבני הגבירות - את ראובן ואת זבולון. יש שיקראו לזה אינטגרציה. השאלה היא אם לא נכון יותר לעשות אינטגרציה שלמה, ולערבב את בני השפחות עם בני הגבירות כך שהם לא יהיו מסומנים כקבוצה נפרדת.
מסביר הרש"ר הירש שבעצם יש כאן אפליה מתקנת: מכיון שעלולים לחשוב שבני השפחות נמצאים במעמד נחות יותר מבני הגבירות, דוקא הם אלו שעומדים על הר עיבל. "התורה ביקשה למנוע כל אפשרות של מראית עין, ואפילו קלה שבקלות, כאילו אומרים את הקללה על קבוצת בני השפחות, ומשום כך העמידה דוקא אותם בהר עיבל, וכך נראה הדבר כאילו הקללות נאמרו לא אליהם אלא על ידיהם. הם היו עומדים על הקללה, והברכות הופנו אליהם מצד בני האמהות". ובכן, לא רק שאין פה גזענות, אלא להיפך, ההפרדה הזו נועדה דוקא לטובת בני השפחות. אבל אחרי שנוצר הרושם הראשוני, קשה מאוד לשכנע...
למה נבחרו דוקא ראובן וזבולון להצטרף לבני השפחות? מסביר הראב"ע שהסיבה היא שלקחו את הבן הגדול של לאה ואת הבן הצעיר, כדי שהם יקיפו את בני השפחות משני הצדדים. אבל אחד מפרשני הראב"ע, ה'אבי עזר' (ר' שלמה הכהן מליסא), כותב על דברי הראב"ע: "הרב מפרש כאילו נמסר לו מסיני כן, וכללא דמילתא אין איתנו יודע מאיזה טעם יעמוד בכור האמהות בהר עיבל, ומסתברא איפכא". ניתן להבין את העובדה שזבולון מצטרף לבני השפחות, אבל לא ברור למה דוקא שבטו של ראובן נבחר להצטרף לבני השפחות. ואולם, החזקוני מציע סיבה מעניינת לכך שדוקא שבט ראובן עומד על הקללה: כיון שראובן הואשם בכך שהוא שכב עם בלהה פילגש אביו, הרי דוקא הוא יעמוד ויענה אמן על המשפט: "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו". כך אומרת הגמרא (שבת נה, ב): "אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר 'ארור שכב עם אשת אביו' ויבוא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים 'וישכב את בלהה פילגש אביו' - עלבון אמו תבע". הגמרא מסבירה שלאחר מות רחל, העביר יעקב את מיטתו לאוהל של בלהה, וראובן, שהיה בנה של לאה, תבע את עלבון אמו והעביר את המיטה לאוהל של לאה. לכן, אומר החזקוני: כשבני שבט ראובן מכריזים "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו" הם מהווים עדות לכך שראובן עצמו לא חטא בכך.
מאות שנים עברו מאז אותו מעשה שעשה ראובן. ראובן עצמו כבר מת מזמן, ובכל זאת צאצאיו עדיין צריכים להצדיק את מעשהו, והכתם ממשיך ללוות אותם. לא זוכרים לראובן את העובדה שהוא הביא דודאים לאמא שלו ובזכותם נולדו יששכר וזבולון, לא זוכרים את העובדה שהוא היחיד שניסה להציל את חיי יוסף כשהאחים ניסו להרוג אותו, ולא זוכרים לו את העובדה שהוא הראשון שעשה מאמצים כנים לשחרר את שמעון מהכלא המצרי, אלא רק את העובדה שהוא חילל יצועי אביו. יתרה מזו, אפילו בעת מותו של אביו, כשכל שאר אחיו קיבלו ברכות, הוא קיבל תוכחה: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה". וזה לא נגמר בתוכחה בלבד: בגלל המעשה הזה הוא גם איבד את הבכורה, כפי שנאמר (דברי הימים א, ה, א): "וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל".
מה כל-כך חמור במעשהו של ראובן? - יכול להיות שהתשובה היא שראובן לא נכשל. במובן מסוים, אם הוא באמת היה שוכב עם בלהה, מצבו היה טוב יותר. כשאדם מתפתה ונכשל, הוא יודע שהוא חוטא, והדרך אל התשובה תמיד פתוחה בפניו. אבל ראובן לא התפתה לעשות את מה שהוא עשה. הוא פעל מתוך אידיאולוגיה: הוא ראה זאת כחובתו להציל את כבודה של אמו, ולכן פגע בכבודו של אביו. כשאדם פועל מתוך אידיאולוגיה, קשה הרבה יותר לחזור בתשובה.
אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי הסליחות. היתרון שלנו הוא שאנחנו פונים אל הקב"ה בתחינה: "בושנו במעשינו ונכלמנו בעוונותינו". אותה בושה היא זו שנותנת לנו את הכח לשוב בתשובה שלמה על כל החטאים הללו. ומי יתן ונזכה כולנו להגיע לידי כך.
5770 שלום ובטחון
שאלת השכר והעונש בעולם הזה הטרידה את חכמי ישראל בכל הדורות. חז"ל אומרים (ברכות ז, א) שגם משה רבנו הוטרד מהשאלה הזו, וגם רוב ספר איוב עוסק בשאלה זו. לכאורה ניתן היה לענות על שאלה זו בפשטות, ע"פ משל שמובא בשם החפץ חיים: לאחר הצגה, כשיורד המסך על השחקנים והם הולכים לקבל את שכרם, הם לא מקבלים את השכר ע"פ הדמות שהם שיחקו בהצגה, אלא ע"פ איכות המשחק שלהם. אין זה משנה אם בהצגה היית עשיר או עני, בריא או חולה - את השכר תקבל בהתאם לאופן שבו שיחקת את התפקיד שהוטל עליך. כך מסביר החפץ חיים: כל החיים הם הצגה אחת גדולה, והשכר האמיתי הוא רק בעולם הבא. לכן אין לחפש את השכר והעונש בעולם הזה, כי אין שום משמעות לשכר שיינתן פה, כמו שאין משמעות לכסף שיינתן לשחקן כחלק מההצגה. הבעיה בהסבר זה היא שהתורה עצמה מבטיחה שכר ועונש בעולם הזה על קיום המצוות.
בפרשתנו ישנם שני סוגים של שכר ועונש: במעמד הברכה והקללה בהר עיבל מאיימים על אנשים שחוטאים בחטאים מסוימים שהם יהיו ארורים. לפי חז"ל (משנה סוטה ז, ה), לפני ה'ארורים' האלה, היו אומרים גם ברכות למי שמקיים את המצוות הללו. ואולם, בפסוקים אלו התורה אינה מפרטת מה כלול ב'ברוך', ומה כלול ב'ארור', ואולי ניתן היה לומר שהכוונה לשכר ועונש בעולם הבא.
אבל בהמשך התורה מפרטת את השכר שמובטח לישראל אם הם ישמרו את המצוות, והשכר הוא גשמי לחלוטין: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-לֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּנְתָנְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". הברכות והקללות עוסקות בענייני בריאות, פרנסה, גשמים, שלום וכו'. מוכח מפסוקים אלו (כמו גם מפסוקים אחרים בתורה) שאנחנו אמורים לראות בעינינו קשר בין המעשים לבין המצב הגשמי (תרתי משמע...). ואולם, יש להבדיל בין ה'ארורים' - אשר מתייחסים לאנשים בודדים, לבין הברכות והקללות, שמתייחסים לכלל ישראל. חרב, גשמים או מגיפות אינם פוגעים באדם אחד בלבד אלא בעם כולו. ניתן לומר, אם כן, שבמישור הפרטי לא בהכרח ניתן לראות קשר ברור בין המעשים לבין התוצאות, אבל ביחס לכלל ישראל, ישנה התאמה בין המצב הרוחני של העם לבין המצב הגשמי שלהם. לכן, אם הפרסומות ברדיו חוזרות שוב ושוב על העובדה שישראל עדיין מתייבשת, סימן שעם ישראל עדיין צריך לחזור בתשובה.
גם בפרשת בחוקותי התורה מבטיחה שכר ועונש התלויים בקיום המצוות, אבל ישנו הבדל מעניין בין שתי הפרשות: בשתי הפרשיות מופיעה הבטחה לשלום איזורי. אבל בפרשת בחוקותי, מיד אחרי הפסוק "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד... וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם", מופיע הפסוק: "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם". כלומר שהשלום אינו בהכרח מנוחה ממלחמות, אלא רק חוסר דאגה מהמלחמות האלה. בפרשתנו, לעומת זאת, אין הבטחה לרדוף את האויבים, אלא רק שהאויבים הקמים עלינו לכלותנו ייכשלו במשימתם: "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ". לכאורה נראה שהברכה בפרשת בחוקותי גדולה יותר מזו שבפרשתנו, שהרי בפרשת בחוקותי אנחנו יוצאים לרדוף אחרי האויבים שלנו, ובפרשתנו רק האויבים הקמים עלינו ניגפים!
דבר דומה מוצאים אנו בברכותיו של בלעם הרשע. בהתחלה הוא אומר: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", וממילא: "לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", אבל בהמשך הוא אומר: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". איזו ברכה היא הגדולה יותר? האם עדיף לקום כארי, להסתער ולאכול טרף, או לשכב במקום באופן מאיים שאף אחד לא יעיז להתעסק איתי? - התשובה היא שכאשר יודעים מי הוא האריה הוא אפילו לא צריך לקום בשביל לטרוף. הלביאה כבר תביא את הטרף אליו. הוא יכול לשבת במקום ולא לדאוג. זו גם הברכה שבפרשתנו: כשנקבל את הברכות האלה לא נצטרך אפילו להילחם באויבים שלנו, ונוכל לשבת בבטחה בארצנו. לכן אין בפרשתנו רדיפה אחרי האויבים אלא רק מפלה של האויבים המנסים להשמידנו. אמר פעם מישהו: גם כשיתקיימו דברי הנביא (ישעיהו יא, ו) "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ", אני מעדיף להיות הזאב ולא הכבש...
בשנים האחרונות אנחנו רואים איך נשחק כח ההרתעה של ישראל. כל אויבי ישראל - בארץ ובחו"ל - מרימים ראש, ולא רק שאיננו יכולים לשכב כארי, אלא אפילו לקום כארי כבר קשה לנו. איך מחזירים את ההרתעה הישראלית? איך מגיעים למצב שבו הגויים יפחדו להרים יד על ישראל? התשובה לכך נמצאת בפרשתנו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". יראת העמים תושג כאשר העמים יראו את שם ה' שנקרא עלינו. אם נבין את הייעוד של עם ישראל ויראו את שם ה' שנקרא עלינו, היראה תבוא מאליה, ורק כך יבוא השלום.
5771 ושמחת בכל הטוב
נציגי כל האומות יושבים ביחד להחליט החלטות, ומה שמטריד את כל העולם הוא מה קורה במקום הקטן הזה שנקרא ארץ ישראל. מדינות שבהן יש מהפכות, רציחות המוניות, אסונות כלכליים, לא מעסיקות את העמים. הדבר היחיד שמטריד אותם הוא מה המצב בארץ ישראל: "וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ". "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים". אין להם מה לעשות חוץ מאשר לדבר עלינו. לזכותם של העמים הללו נאמר שגם בברכות כולם הסתכלו עלינו: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ", והתוצאה שם היתה: "וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". כאשר הם רואים שאנחנו מצליחים, זה מעורר אצלם יראת כבוד, ואילו כאשר הם רואים להיפך, חלילה, זה גורם להם לזלזל.
אבל דוקא אצל עם ישראל, בניגוד לעמים האחרים, הסימטריה בין הברכות והקללות אינה נשמרת. לכל אורך הברכות, אין שום תיאור של הרֶגֶש שעובר על ישראל. אין שמחה, אין גאוה, אין סיפוק. כל מה שמתואר הוא רק עניינים טכניים: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר. בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה – אלו הן עובדות, ומכאן ואילך הקב"ה פעיל והאדם אינו מגיב כלל: "יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ... יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ... יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ... וְהוֹתִרְךָ ה' לְטוֹבָה... יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם... וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב".
אבל כשמגיעים לקללות, מלבד הצרות, המחלות והאסונות הרבים המתוארים שם, מתואר גם המצב הנפשי של ישראל. איך הקללות הללו משפיעות על מצב הרוח הלאומי של ישראל: "וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים". "וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת". "וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים". "וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ". "לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ". "וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ", וכו'. הרי הסימטריה היתה צריכה להיות כזו שבחלק של הברכות יהיה כתוב "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ כָּל הַיָּמִים", "וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְטוֹבוֹת", "וְהָיִיתָ מְאֻשָּׁר מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ", וכו'. אבל זה לא כתוב. הסיבה שזה לא כתוב היא בגלל שההחלטה לשמוח אינה ברכה שבאה מאת ה', אלא החלטה של האדם. הקב"ה יכול לתת לנו את כל הדברים הטובים, אבל השאלה האם נהיה שמחים או לא תלויה רק בנו. בעל הסוס יכול להביא את הסוס לשוקת, אבל לא יכול להכריח אותו לשתות. הקב"ה יכול אפילו להכריח אותו לשתות, אבל לא יכול להכריח אותו להיות שמח... גם מי שיש לו כל טוב – לא בהכרח יהיה אדם שמח, וגם מי שאין לו כלום – עדיין יכול להחליט להיות שמח על כל הטוב שחנן אותו ה'. אך לכאורה אפשר לשאול: הרי גם ההחלטה להרגיש עשוק וגזול כל הימים תלויה בנו, וכיצד מבטיח זאת הקב"ה כחלק מהעונש?
התשובה על כך טמונה בפסוק שנמצא בתוך הקללות, אבל מתייחס לתקופה של הברכות: "אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". התורה שואלת את האדם: האם כשהיה לך את כל הטוב – בתחילת הפרשה - היתה בך גם את מידת השמחה? האם ידעת להעריך את כל הטוב שנתן לך הקב"ה? אם לא שמחת כשהיה לך את כל הטוב, סימן שלקחת את כל הטוב כמובן מאליו, וממילא בהכרח כאשר הטוב הזה יוסר אתה תרגיש "רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים".
זה מחזיר אותנו לתחילת הפרשה. הפרשה מתחילה במצוות ביכורים. בעל שדה שמגדל פירות, מביא את הפירות הראשונים שלו לבית המקדש: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם... וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ". את הפירות הללו אוכל הכהן. ומה נשאר לבעלים לעשות? – לשמוח: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ". על איזה טוב מדובר כאן? הרי הרגע נתת לכהנים את כל הפירות שהבאת איתך מהבית! עם איזה טוב נשאר לך לחגוג? ממשיכה התורה ואומרת: "אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" – הטוב שיש לך הוא אותו טוב שיש ללוי ולגר אשר בקרבך. לאחר שנתת את הביכורים לכהן, כל מה שיש לך ביד הוא בדיוק מה שיש ללוי ולגר – שאין להם נחלה. אם אתה לא יודע איך לשמוח בלי הפירות שלך, תסתכל עליהם ותשמח איתם. גם להם אין פירות, ובכל זאת הם שמחים, כי הם יודעים להעריך את מה שיש להם. ובכן, מה שמשמח אותם ישמח גם אותך.
גם במצוות וידוי המעשרות, לאחר שנתן בעל הפירות את המעשר הראשון ללויים, ואת מעשר העני לעניים, ואת פירות המעשר השני הוא אוכל בירושלים, הוא צריך להצהיר בפני הקב"ה: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ". לא אכלתי את הפירות האלו בעצב ובאנינות, אלא דוקא בשמחה. וממילא אני מבקש: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ".
