Paršat Ki tece - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
כפוי טובה או אכזרי - מה יותר גרוע?
ראש הממשלה נפגש השבוע עם קנצלרית גרמניה. אמנם ממש השבוע לפני שבעים שנה פרצה מלחמת העולם השניה, אבל היום זה כבר נשמע טבעי לחלוטין שמדינת ישראל וגרמניה משתפות פעולה. אומרים שמדובר בדור אחר, בניהם ונכדיהם של המרצחים, ואפשר לשים את הפרק הזה מאחורינו. מעניין להשוות את היחס שלנו לגרמניה ליחס לאויבינו בתורה. התורה אינה סולחת לעמלק, וכפי שנאמר בסוף הפרשה שלנו: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". לא מדובר רק בזכרון, אלא גם במצוה מעשית: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".
כמובן שלא מדובר פה בענישה פרטנית. הרי התורה אומרת שזה ייעשה בעוד שנים רבות: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב", והחוטאים עצמם יעברו מן הסתם עד אז מן העולם, ובכל זאת החשבון עם עמלק נשאר פתוח. התורה מתייחסת לכל עם כיחידה אורגנית אחת, שאיננה מתה, גם אם כל אותו הדור כבר איננו. כשם שתאי הגוף מתחלפים כל הזמן, ובכל זאת אתה נשאר אותו אדם, כך גם אם האנשים מתחלפים - העם נשאר אותו עם. ואולם, כאשר עמלקי מחליט להתגייר, הוא פורש מדינו של עמלק, ולא רק שאין מצוה להרוג אותו, אלא שהוא הופך להיות יהודי לכל דבר.
רק לגבי ארבעה עמים החשבון שלנו ארוך יותר, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, יז): "כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה הרי הן כישראל לכל דבר... חוץ מארבעה עממין בלבד, והם: עמון, ומואב, ומצרים, ואדום".
במה שונים ארבעת העמים הללו מכל שאר העמים? - נאמר בפרשתנו לגבי עמון ומואב במשותף "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ". ואולם, כשמשה מבקש מסיחון לעבור בארצו הוא אומר (דברים ב, כח-כט): "אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר", כלומר שהמואבים נתנו לנו לאכול ולשתות! ואילו לגבי בלעם, בכל הסיפור ההוא לא מוזכרים בני עמון אפילו פעם אחת, ומדוע מאשימה אותם התורה בשכירת בלעם? - מסתבר שהתשובה היא שיש לחלק את הפסוק הזה לשניים: בני עמון נאשמים רק בכך שלא סיפקו לנו לחם ומים ובני מואב רק בכך שהם שכרו את בלעם.
יש, אם כן, ארבעה עמים שמתחלקים לשתי קבוצות: המצרים והמואבים גרמו או ניסו לגרום נזק, ואילו האדומים והעמונים לא גרמו נזק אך לא נתנו לנו לעבור בארצם. ואולם, הנזק שגרמו המצרים גדול לעין ערוך מהנזק שגרמו המואבים, והרשעות של האדומים, אשר אף יצאו בחרב לקראתנו (במדבר כ, כ), גדולה יותר מהרשעות של בני עמון שרק לא הסכימו שנעבור בארצם.
ובכל זאת, התורה אומרת שהדין של עמון ומואב, שלכאורה גרמו נזק קטן יותר, חמור בהרבה מהדין של מצרים ואדום. לגבי עמון ומואב, גם דור עשירי לאחר הגיור אסורים לבוא בקהל, ואילו לגבי מצרים ואדום - דור שלישי כבר יכול לבוא בקהל. יתרה מזו: בעוד לגבי עמון ומואב אנחנו מצווים "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם", הרי שלגבי מצרים ואדום יש ציווי מפורש שלא לתעב אותם "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ".
ההבדל בין עמון ומואב לבין אדום ומצרים אינו במעשה כמו בציפיה מהם. המדרש (תנחומא בשלח כה) קורא לעמונים ולמואבים כפויי טובה. עמון ומואב הם צאצאיו של לוט, אשר אברהם לקח תחת חסותו, ולכן הם היו צריכים להכיר טובה לבני אברהם. אדום הוא מזרעו של עשיו, אשר היה עוין את יעקב עוד בחייו, וגם המצרים לא היו חייבים דבר לאבותינו. אמנם הם חבו חוב אישי ליוסף, והוא עצמו באמת זכה לכבוד גדול במצרים, אך לא היה להם חוב לשאר המשפחה. להיפך: אברהם עשה את עושרו הראשון במצרים, ובני יעקב התפרנסו בשנות הרעב רק בזכות המצרים.
המצרים והאדומים עשו מעשים נוראיים, וזה ודאי נובע מפגם רוחני בבני העמים האלו. זו הסיבה שגם אחרי שהם מתגיירים רק דור שלישי יכול להצטרף לעם ישראל. אבל לגבי עמון ומואב - לא מדובר רק באכזריות כי אם בכפיות טובה. זהו השורש של כל החטאים האחרים, ולדבר הזה אין תקנה. שלמה המלך אומר: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ" (משלי יז, יג). מי שיש בו את הפגם של כפיות טובה, כבר לא יחזור למוטב. זהו גם שורש העניין של בן סורר ומורה שמופיע בתחילת הפרשה: כיון שהוא איננו שומע בקול הוריו, יש בו מידה של כפיות טובה, ולכן ברור לאן זה ילך, ואין ברירה אלא להרגו: "ימות זכאי ואל ימות חייב".
השבוע תיפתח שנת הלימודים. נדמה לי שהמפתח הראשון ליציאה מהמשבר החינוכי שבו נמצאת המדינה הוא אם נצליח לטפח בילדינו את הכרת הטוב והכבוד כלפי המורים.
5770 מה עושים עם העובדים הזרים?
הם בורחים אלינו בגלל התנאים הקשים שהיו להם בארצם. הם רוצים להיטמע כאן ולקשור את גורלם בגורלנו. הם אינם רוצים לחזור להיות עבדים, אלא בני חורין המתפרנסים בכבוד. מה עלינו לעשות עם כל העובדים הזרים האלה?
התורה קובעת כך: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדוֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו". אין להחזיר את העבד בחזרה למקום שממנו הוא ברח. לכאורה התורה מכירה בכך שצריך לתת להם מקלט מדיני ולא להחזיר אותם. אבל בהמשך נאמר הרבה מעבר לכך: "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ". "עִמְּךָ יֵשֵׁב" - יש לאפשר לו לגור בתוכנו, "בְּקִרְבְּךָ" - בתוך הקהילות שלנו. יתרה מזו: "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר" הוא יכול לבחור את המקום שבו הוא יגור, "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" - בין ערי ישראל. "בַּטּוֹב לוֹ" - במקום שבו הוא יוכל להתפרנס, ולסיום: "לֹא תּוֹנֶנּוּ" - אסור לרמות אותו ואף לא לצער אותו בדברים.
למרות שהמצוה הזאת נראית לנו מוסרית מאוד בעיניים מודרניות, היא אינה פשוטה בכלל. הרי התורה מכירה במציאות של עבדות, ואם העבד בורח מאדוניו, לכאורה הדבר הנכון ביותר לעשות הוא להשיב את העבד מדין השבת אבידה! מדוע אוסרת התורה להחזיר את העבד לאדוניו? יתרה מזו: מלשון התורה משמע שהעבד אף יוצא לחופשי עם בריחתו אלינו. מדוע?
מסביר הרמב"ן: "והטעם במצוה הזו, כי עִמָּנוּ יעבוד את השם, ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד עבודה זרה". מדובר בעבד שבורח אלינו וטוען שהוא רוצה להתגייר ולהיות בן חורין. אמנם בדרך כלל אין מקבלים גֵרים שאולי מתגיירים בשביל טובת הנאה, ושחרור מעבדות הוא ודאי טובת הנאה, אבל כאן קובעת התורה חריג לכלל הזה ואומרת שלמרות שהעבד משתחרר עם קבלתו לגירות, יש לקבל אותו בזרועות פתוחות. כלומר שלא מדובר פה במישהו שמבקש מקלט מדיני, אלא באדם שרוצה להתגייר, אלא שיש חשש שאולי מעורבים שיקולים זרים בהחלטה זו.
אגב, חז"ל דייקו מספר הלכות מפסוק זה: מהמלים "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ" דרשו חז"ל (ספרי דברים רנט) שהוא אינו יושב בתוך העיר אלא מחוצה לה, ולא בערי הסְפָר ואף לא בירושלים. מסביר ה'משך חכמה' (ויקרא כה, כט) שלמרות שמדובר בעבדים שמצהירים שכוונתם להתגייר, אנחנו חוששים שהם יצטרפו אל האויב בשעת מלחמה, ולכן לא מושיבים אותם במקומות רגישים. מהמלים "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ" הבין בעל ה'הפלאה' (פנים יפות דברים כג, טז) שאסור למכור להם בית. מהמלים "בַּטּוֹב לוֹ" הוא הסיק שאין ישראל מצווין להחיותו או לתת לו מענק כלשהו, אלא הוא צריך למצוא פרנסה בעצמו.
לא מדובר, אם כן, במצוה "מוסרית" שנועדה למנוע את העבדות, אלא במניעת חילול השם שייווצר אם אנחנו נדחף את האדם הזה בחזרה לעולם האלילי שממנו הוא ברח. האיסור להסגיר עבד אל אדוניו נובע מההבנה שהדת שלנו היא הדת הנכונה יותר, ומכיון שהוא מצהיר על כוונתו לקבל עליו עול תורה ומצוות אין אנו רשאים לדחותו.
ואולם, חז"ל (גטין מה, א) למדו דין נוסף מפסוקים אלו: לא מדובר רק בעבד של גוי שרוצה להתגייר, אלא גם בעבד של יהודי שברח מחו"ל לארץ ישראל. במקרה זה אמנם לא מדובר באדם שעובד עבודה זרה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון: אם נסגיר אותו בחזרה לאדונו, הוא לא יגור בארץ ישראל. והרי חז"ל (כתובות קי, ב) אמרו שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוק, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוק, ולכן גם עבד של יהודי שבורח לישראל - אין להחזירו לחו"ל.
לא מדובר פה, אם כן, במקלט מדיני, ואף לא ברחמים על העבד. הרעיון שעומד מאחורי המצוה הזו הוא ההבנה שהדת שלנו היא הנכונה יותר, והארץ שלנו היא המובחרת ביותר. מי שנלחם להשאיר את העובדים הללו בארץ תוך כדי המשך קיום אורח החיים הקודם שלהם מציל את גופם אך לא את נפשם. כך מתרגם התרגום יונתן את הפסוקים הללו: "לָא תִימְסוֹר נוּכְרָאָה בִּידָא פַּלְחֵי טַעֲוָותֵי דְּאִישְׁתְּזִיב גַּבֵּיכוֹן לְמֶהֱוֵי תְּחוֹת טְלַל שְׁכִינְתִּי דְיִמְטוֹל הֵיכְנָא עֲרַק מִן פּוּלְחַן טָעוּתֵיהּ. עִמְכוֹן יָתֵיב וְיִנְטוֹר מִצְוָתָא בֵּינֵיכוֹן אַלִּיפוּ יָתֵיהּ אוֹרַיְיתָא קָבְעוּ לֵיהּ מֶדְרָשָׁא בְּאַתְרָא דְצָבֵי בַּחֲדָא מִן קִרְיֵיכוֹן אִתְעַסְקוּ עִמֵּיהּ בִּדְיוֹטִיב לֵיהּ לָא תוֹנִינֵיהּ בְּמִלִּין". ובעברית: "לא תִמסור נכרי ביד עובדי אלילים שֶׁנִּצַּל אצלכם, להיות תחת צל שכינתי, שׁבִשׁביל כך ברח מעבודת אליליו. עִמכם ישב וישמור המִצוות ביניכם, לִמדו אותו תורה, קִבעו לו מִדרשׁ במקום שרוצה באחד מעריכם, הִתעסקו עִמו שיוטב לו, לא תוננו במילים".
כל הנלחמים על זכויתיהם של העובדים הזרים, אשר מנסים להתבסס על הפסוקים האלה, צריכים לזכור שהמצוה הזו נועדה בעיקר להצלת נפשם ורוחם של העבדים, ולא רק להצלת גופם.
5771 זכויות העובדים
האם מעסיק עשיר יכול לדרוש מהפועלים שלו לעבוד בתת-תנאים? מה הם הזכויות שיש לעובדים? מה הן הדרישות שהם יכולים לדרוש מהמעביד? ומצד שני: מה עם הזכויות של המעסיקים? כיצד דואגים לכך שהעובדים לא יעשקו אותם? כמובן שצריך למצוא את האיזון בין הדאגה לזכויותיהם של העובדים לבין הדאגה לאינטרסים של המעסיקים.
נאמר בפרשה: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ", וחז"ל הסבירו שהכוונה לאדם שמועסק בבצירת הכרם של אדם אחר, "וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן". זכותו של הפועל לקטוף ענבים על מנת לאכול אותם תוך כדי עבודה, אך אסור לו לקחת אותם הביתה. ובאופן דומה: "כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת (=שיבולים) בְּיָדֶךָ" אבל כאן יש הסתייגות אחרת: "וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ". מסביר הנצי"ב שיש הבדל בין בצירת הענבים לבין קצירת השיבולים: בבצירת הענבים, בין אם עובדים ביד ובין אם עובדים בכלי, אפשר לבצור בדיוק את הכמות שאתה צריך. אבל בקצירת שיבולים, אם תניף חרמש, סביר להניח שתקצור גם שיבולים שלא היית זקוק להם, ולכן התורה אוסרת להניף חרמש כדי לא לגרום לבעל הבית הפסד מיותר.
התורה קובעת, אם כן, שבעל הבית חייב לאפשר לפועלים לאכול חלק מהתוצרת שאיתה הם עובדים. המצוה הזו מזכירה, לכאורה, מצוה אחרת בפרשה, והוא האיסור לחסום שור בדישו. ההבדל בין שתי המצוות הוא שהאיסור לחסום שור בדישו נאמר כציווי לאדון, ואילו כאן התורה פונה לפועל. הקב"ה אומר, כביכול, לבעל הבית: הדבר הזה הוא ביני ובין הפועל, ולך אין צד בעניין. לא הנדיבות שלך היא שמאפשרת לפועל לאכול את הפירות האלה, אלא ציווי של הקב"ה שהפקיע את הפירות מידי בעל הבית ונתן אותם לפועל.
מה קורה אם הפועל רוצה לוותר על הזכות הזו, ובמקום לאכול תוך כדי עבודה הוא מבקש לשמור את כל הפירות שהוא היה יכול לאכול, ולחלק לבני ביתו לאחר שיחזור הביתה? – כותב הרמב"ם (הלכות שכירות יב, יג) שאין באפשרותו של הפועל לעשות זאת. אם היה מדובר פה בזכויות של העובד, אין מניעה מכך שהעובד יגלם את הזכויות הללו באופן אחר, אבל לא זה העניין. מסביר הסמ"ע, אחד ממפרשי השולחן ערוך, (חושן משפט שלז, לג) שאין מדובר פה בתוספת לשכרו של העובד אלא בחנינה וחסד, כמו מתנות עניים, שזיכתה התורה לפועל בתנאי שהוא אוכל את זה. אגב: הפועל, שמקבל את החסד הזה, מחוייב גם הוא להשאיר לאחרים את הלקט, השכחה והפאה. וגם העניים – שילקטו את אותן שאריות – יתנו מהם קצת לעניים אחרים שלא באו לשדה, כפי שרות הביאה לנעמי. התורה דואגת לכך שכל אדם יהיה גם נותן וגם מקבל, וכך אולי יבין גם בעל הבית שגם הוא אינו רק נותן אלא מקבל, וכשהוא יצא לשדה הוא יגיד לכל הקוצרים "ה' עמכם".
ואולם, בעל ה'תורה תמימה' מפרש אחרת את הסיבה לכך שהעני אינו יכול לחסוך מהפירות הללו לצורך בני ביתו: הוא מסביר שהתורה נתנה את הפירות האלה דוקא לפועל, כדי שיהיה לו יותר כח לעבוד. אם הוא מצמצם לעצמו, העבודה שלו תהיה אפקטיבית פחות. באופן דומה נפסק להלכה (חו"מ שלז, יט) שפועלים אינם רשאים להתענות או לשכב לישון בשעה מאוחרת, כי הדבר יפגע בעבודתם. לפי ההסבר הזה כל הדין של אכילת הפירות נועד לטובת המעסיק ולא לטובת העובד.
ואולם, רבינו בחיי כתב כך: "והתורה לא התירה אלא כנגד הנפש המתאוה, כי כיון שהוא מתעסק וטרח בפירותיו, אם לא היה לו אפשר לאכול בהיתר יאכל באיסור". דברים אלו מזכירים, כמובן, את דבריו של רש"י בתחילת הפרשה בנוגע לאשת יפת תואר: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור". גם לגבי אשת איש הדברים מעוררים שאלות לא פשוטות: וכי התורה צריכה להתיר איסורים בשביל אנשים שאינם יכולים להתגבר על היצר שלהם? אבל כאן השאלה היא קשה בהרבה, כי לגבי אשת יפת תואר, מדובר במצוה שבין אדם למקום, והקב"ה יכול 'לוותר' על מצוה במצבים מסוימים כדי למנוע מיהודי לעבור איסור. אבל כאשר מדובר בדיני ממונות יש להבין כיצד מתירה התורה לקחת את פירותיו של בעל הבית רק כדי למנוע חטא מהפועל שאינו מצליח להתגבר על היצר שלו!
התשובה היא, כנראה, שגם בכך רומזת התורה לבעל הבית: הפירות הללו אינם שלך אלא של הקב"ה. ובדיוק כפי שאתה צריך לתת מתנות עניים כדי להציל את העניים מחרפת רעב, אתה צריך לאפשר לפועל לאכול תוך כדי עבודתו כדי להציל אותו מחרפת גזל. ובדיוק כפי שבמתנות עניים מדובר בהפקעה של הקב"ה ולא בחסד של בעל השדה, כך גם בעניין זכותם של הפועלים לאכול – ובלבד שהם לא יקחו יותר ממה שהם זקוקים לו כרגע לצורך עבודתם.
