Paršat Ki tisa - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769 על קרינה ואיכות הסביבה
יש אנשים המאריכים בתפילה. יש כאלה שתפילת העמידה שלהם יכולה להיות יותר מעשר דקות. אבל גם המאריכים הגדולים ביותר לא יגיעו למצב של תפילה במשך ארבעים יום וארבעים לילה רצופים. ואולם, זה מה שעשה משה רבנו לאחר חטא העגל. הוא עצמו יעיד על כך (דברים ט, יח): "וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ". איך אפשר להתפלל כל-כך הרבה? איך אפשר לעסוק במשך תקופה כל-כך ארוכה בחטא אחד? - מסתבר שבשבוע האחרון שוב למדנו שאם כל המדינה יכולה לעסוק באובססיביות כזו בחטאו של משה אחד (להבדיל), משה ודאי יכול לעסוק ארבעים יום בתפילה על חטא של עם שלם...
לאחר אותה תפילה ארוכה, עולה משה שוב להר סיני לקבל את הלוחות השניים. רק כשהוא יורד מההר בפעם השניה אומרת התורה "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו". קרינה זו גרמה לכך שמשה נאלץ להסתיר את פניו במסוה כדי שבני ישראל יוכלו לגשת אליו. כותב על כך רש"י: "בא וראה, כמה גדולה כחה של עבירה. שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר 'ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל', ולא יראים ולא מזדעזעים; ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים".
ואולם, לפי הדברים האלה היינו מצפים שהקרינה החזקה על פני משה תהיה מיד לאחר החטא. ואולם, כשירד משה מהר סיני בפעם הראשונה לא מצינו שום בעיה להסתכל על משה. יתרה מזו: התורה אומרת בפרשתנו: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה". לא רק שלא כתובה שום בעיה להסתכל על משה, אלא אפילו פירשו בחז"ל לפי אחת הדעות (ירושלמי שקלים ה, ב) שהם לא התביישו לומר: "כמה עבים שוקיו, כמה צוארו שמן. הכל הוא אוכל משלנו".
רק בפעם השניה, אחרי שהקב"ה כבר מחל לישראל והם קיבלו את הלוחות השניים, הם פתאום רואים את הקרינה על פני משה. ולכאורה הדברים תמוהים: הרי אין לשער את גודל הפער בין הדרגה של משה רבנו, לאחר ארבעים יום בהר סיני כשהוא יורד עם לוחות הברית הכתובות באצבע א-לוקים, לבין הדרגה של עם ישראל בזמן שהם חטאו בחטא העגל. ובכל זאת, למרות הפער העצום הזה, אין להם שום בעיה להסתכל עליו. ואילו אחרי שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומשה יורד עם לוחות שהוא עצמו פסל - דוקא אז הם לא יכולים להביט בפניו.
התשובה היא שישנם שני שלבים בחטא: בשלב הראשון החטא לא עושה שום רושם על האדם. פעמים רבות שומעים תיאור של אנשים שפרקו עול - כיצד הם הרגישו בפעם הראשונה שהם חיללו שבת במזיד. הם חשבו שהשמיים יפלו או שימותו מיד במכת ברק - וזה לא קרה. הם פשוט לא הרגישו שום דבר. הסיבה היא שבשלב הזה בכלל לא באים הייסורים. הייסורים באים רק אחרי שאדם מתחיל לעשות את הצעד הראשון בחזרה. כמו אותו אדם שקפץ מראש הבניין, ולאחר שצנח כעשר קומות, בעודו באויר, שואל אותו מישהו איך ההרגשה. התשובה שלו היא "בינתיים בסדר"... בשלב הזה עדיין אין ייסורים. בשלב שבני ישראל שקועים עמוק בתוך החטא הם בכלל לא מסוגלים לראות את הפער הגדול בינם לבין משה. הגרועים שבהם מסוגלים אפילו לדבר על שוקיו ועל צוארו השמן. רק אחרי שהם מתחילים להתקדם, אחרי שהחטא כבר נסלח, הם מבינים את גודל התהום שהם נפלו אליו, ואז הם אינם מסוגלים אפילו להביט בפני משה. מכאן מתחילה העליה הקשה, וזהו המקום שבו מתחילים לפגוש את ייסורי החטא.
לאחר ששובר משה את הלוחות אומר הקב"ה למשה: "אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ. וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ", ותגובתם של בני ישראל היא: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב". הם מבינים את גודל התהום שנפלו אליה. רק בשלב הזה, משה לוקח את האוהל שלו ומעביר אותו לקצה המחנה. מכיון שבינתיים המשכן לא בנוי, והקב"ה נועד עם משה באוהל הזה, זהו המקום שנקרא אוהל מועד. בינתיים "כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". מעשה זה נועד להמחיש לבני ישראל את המצב שהשכינה אינה שורה בתוכם. אבל לאחר שנבנה המשכן, וחטא העגל התכפר באופן סופי, אוהל מועד הוא כבר לא האוהל הפרטי של משה אלא המשכן שכלל ישראל שותפים בבנייתו, והוא לא נמצא בקצה המחנה אלא במרכז, בלב לבו של המחנה. העברת האוהל של משה אל מחוץ למחנה בשלב של תחילת התשובה, איפשרה את השמחה הגדולה שבהחזרת השכינה בחזרה לעם ישראל בחנוכת המשכן
5770 שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע
מה עושה אדם שנשלח למקום מסוים, ושם נודע לו שנפתחו הליכים כנגד מי ששלח אותו, אבל הוא אינו יכול לספר את זה? זו השאלה שאיתה התמודד משה רבנו כשירד מהר סיני. הוא כבר יודע על חטא העגל, אבל אינו יכול לשתף בכך איש. בדרכו למטה מתלווה אליו יהושע בן נון, שאינו יודע מהענין, וכשהם שומעים קולות מהמחנה הוא אומר למשה: "קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה". משה, שכבר יודע מה פשר הקולות האלה, רומז לכך שאין מדובר בקולות מלחמה, שהרי בקולות מלחמה אמורים להישמע קולות של מנצחים וקולות של מנוצחים, ואילו כאן הקולות הם מסוג אחר: "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה. קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". משה לא אומר ליהושע מה באמת ההסבר לקולות האלה, והוא משאיר ליהושע לגלות זאת בעצמו, לכשיראו את העגל ואת המחולות.
וצריך להבין: לשם מה כתבה התורה את דברי יהושע? מה איכפת לנו מה היתה ההוה אמינא של יהושע כשהוא שמע את הקולות האלה? - התשובה היא, כנראה, שהתורה רוצה ללמדנו שיהושע לא חשד בעם ישראל שהם חוגגים, והעדיף לחשוב שיש מלחמה במחנה מאשר שבני ישראל ירדו מדרגתם כל-כך מהר אחרי מתן תורה.
חז"ל (ירושלמי תענית ד, ה) אומרים שכאשר אמר יהושע שיש קולות מלחמה במחנה, נזף בו משה: "אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים ריבוא אינו יודע להבחין בין קול לקול?" אבל האמת היא שזו לא חכמה גדולה, כי למשה היה מידע פנימי שלא היה ליהושע. הקב"ה כבר אמר לו שבני ישראל חטאו בעגל. יהושע ודאי מכיר קולות של מלחמה. הרי רק לאחרונה הוא ניהל מלחמה נגד עמלק. הוא בטח ידע להבחין בין קולות מלחמה לקולות שהוא שומע, אך סירב להאמין שמה שהוא שומע הם קולות של הוללות וצחוק - ארבעים יום בלבד אחרי מעמד הר סיני. הוא העדיף לחשוב שמדובר בקולות מלחמה, ושהשמיעה שלו מטעה אותו, ולא לחשוד בישראל על כך שהם עובדים ע"ז.
על הפסוק (קהלת ח, ה): "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני רמז תתקעח) שזה רומז ליהושע, שעלה עם משה להר סיני ולכן לא ידע על מה שקורה במחנה. המשך הפסוק "וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם" מיוחס למשה רבנו, אשר ידע על חטא העגל. יש כאן הנגדה בין שומר מצוה מצד אחד, לבין בעל לב חכם, מצד שני. שומר מצוה אינו יודע על דברים רעים שמתרחשים, ואילו בעל הלב החכם מבין טוב יותר את המציאות. אחד אופטימי ואחד ריאלי.
האם עדיף להיות חכם - שמבין את המציאות טוב יותר, או שומר מצוות - שאינו יודע על דברים רעים שמתרחשים, וממשיך לחיות בתמימות את חייו? כאשר המציאות קשה, האם עדיף להיות אופטימי או ריאלי? - התשובה היא, לדעתי, שעדיף להיות אופטימי כל עוד אין לך מה לעשות בעניין. למה לא סיפר משה ליהושע על חטא העגל? - כי אין ליהושע מה לעשות עם המידע הזה כרגע. הקב"ה אמר את זה למשה, כי הוא רצה שמשה יתפלל בעד העם. הגמרא (ברכות לב, א) אומרת שכשהקב"ה אמר למשה "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם", הוא בעצם רמז לו: "משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה, והיה אוהבו יושב לפניו ומתיירא לומר לו דבר. אמר המלך: אלמלא אוהבי זה שיושב לפניי הרגתיך! אמר (אוהבו): דבר זה תלוי בי - מיד עמד והצילו (את הבן)". למשה היה תפקיד, ולכן הוא כבר יודע על חטא העגל. אבל הוא בוחר לא לספר זאת ליהושע, כי הוא רצה שהתמימות הזו תימשך כמה שיותר. כל עוד אין ליהושע מה לעשות, עדיף שימשיך להאמין שבני ישראל לא חוטאים. עצם האמונה הזו תשמש סניגוריה על ישראל.
את הפסוק "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" חז"ל דורשים שם גם על מרדכי ואסתר: בזמן שמרדכי וכל העולם ידעו על הגזירה של המן, אסתר אינה יודעת מכך כלום, מכיון שהיא היתה עסוקה בנקיונות הבית לפסח. כמובן שבסופו של דבר גם אסתר וגם יהושע ידעו מה קורה, אבל כל עוד לא היה לאסתר מה לעשות בעניין, המידע הזה לא הפריע לה להמשיך לחיות את חייה.
אנחנו חיים בעולם שבו כל ערוצי המידע פתוחים בפנינו. כל שעה יש חדשות, כל חצי שעה מבזק, וכל רגע אפשר לגלוש באינטרנט ולדעת מה קורה בכל פינה בעולם. אבל בדרך כלל אנחנו שומעים רק על דברים רעים. מישהו פעם אמר: כל מהדורת חדשות בטלויזיה מתחילה במלים 'ערב טוב', ואח"כ חצי שעה מסבירים לך למה זה לא נכון... אולי עודף המידע הזה גורם לנו דכאון. יכול להיות שאם נתעמק יותר בקיום המצוות ונתנתק קצת מהמידע הזה, אולי נחיה חיים שמחים ושלוים יותר.
נקודה נוספת שאפשר ללמוד מהמדרש הזה: חז"ל דרשו את המלים "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" לא רק על יהושע שעולה להר סיני אלא גם על אסתר שסך הכל ניקתה את הבית לפסח. גם נקיונות לפסח יכולים להיחשב מצוה גדולה, שיכולה אפילו לסייע לנו לחיות חיים שמחים יותר...
5771 הסרת הנזמים
קשה היה לצפות את זה מראש. מי היה מאמין שמליוני אנשים קשי יום, שמעולם לא הורגלו בדמוקרטיה, וחיו כל ימיהם תחת שלטון דיקטטורי במצרים - יוכלו להתקהל ולהתגבר על המנהיגים הבלתי מעורערים, ובסופו של דבר אף להציע חלופה לשלטון. אבל זה בדיוק מה שקרה: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ". וכאן מתחיל אחד הסיפורים העצובים ביותר בתולדות עם ישראל. איך מגיב אהרון כשהוא כבר מבין שהוא לא יעמוד בפני הלחץ של הקהל? בשלב הראשון הוא ודאי ניסה לדחות אותם. אבל חז"ל (סנהדרין ז, א) אומרים על הפסוק "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו", שבעצם יש לקרוא זאת "וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיָּבֶן מִזָּבֻחַ לְפָנָיו" - כשאהרון ראה שרצחו את חור שניסה להתנגד להם, הוא הבין שהפעם מדובר בעניין רציני, והם לא ילכו על פחות מהחלפת השלטון.
מה, אם כן, עושה אהרון? קודם כל הוא מנסה למשוך זמן ע"י זה שהוא שולח אותם לקחת את התכשיטים מהנשים שלהם: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי". ואולם, בסופו של דבר האנשים היו להוטים מאוד, והם אפילו לא הלכו לשאול את הנשים אלא פרקו את התכשיטים שלהם עצמם: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם".
האמת היא שהבקשה של אהרון היא מוזרה: למה הוא מבקש דוקא את הנזמים? הרי מאוחר יותר, כשייבנה המשכן, יביאו בני ישראל את כל התכשיטים, כמו שכתוב (שמות לה, כב): "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב". סביר להניח שיש לבני ישראל תכשיטים רבים, ומדוע מבקש אהרון רק את הנזמים? כמובן שיכול להיות שזה עוד טריק לעכב את בניית העגל, אבל נדמה לי שיש כאן משהו נוסף. ראשית צריך להבין: ממתי שמים נזמים על האזניים? הרי נזם הוא תכשיט לאף! כך היה אצל עבד אברהם (בראשית כד, מז) ששם את הנזם על אפה של רבקה: "וָאָשִׂים הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ". גם בדברי ישעיהו (ג, כא), מופיע הביטוי "נִזְמֵי הָאָף", וכן יחזקאל (טז, יב) שמדגיש שנזם הם תכשיט לאף ואילו עגילים הם לאזניים: "וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ". כך מוכח גם מהביטוי המפורסם במשלי (משלי יא, כב): "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר". הנזם, אם כן, הוא תכשיט לאף. מה פשר הסרת הנזמים מהאזניים?
התשובה היא שהסרת נזמים מהאזניים אכן מופיעה בתנ"ך, אבל נראה שאין הכוונה רק להסרה של תכשיט אלא למעשה של הכנעה. נזם באף הוא רק תכשיט, אבל נזם באוזן מסמל משהו. בכל מקום שמצינו הסרת נזם מהאזניים, זה מסמל קבלת מרות. בפעם הראשונה מופיע הדבר כאשר ה' אומר ליעקב לעלות לבית אל, והוא אומר למשפחתו (בראשית לה, ב): "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם". כתוצאה מכך נאמר: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם".
הפעם הנוספת שאנחנו מוצאים הסרה של נזמים היא בספר שופטים (פרק ח), כאשר בני ישראל באו אל גדעון ואמרו לו: "מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ". גדעון, בתגובה, אומר להם: "אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ", וכך הם אכן עושים.
הסרת הנזמים מהאזניים, אם כן, אינה רק אמצעי להביא את הזהב לצורך העגל, אלא טקס העומד בפני עצמו. זה גם יכול להסביר את רציעת אזנו של מי שבוחר להיות עבד: כאשר יש לאדם נזם באוזן, זהו סמל לכך שהוא בן חורין. כאשר הוא מסיר את הנזם ומוסר אותו, הוא משעבד את עצמו. אדם שבוחר להיות עבד אחרי שהתורה משחררת אותו, נוטל מעצמו את חירותו, והיה צריך להעביר לאדונו את הנזם - אילו היה לו. אך מכיון שהוא כבר במצב של עבדות גם לפני כן, לא היה לו נזם באזנו, ולכן האדון רוצע את אזנו - ובכך הוא מסמל את העובדה שהוא ממשיך להיות האדון שלו.
הפעם השניה שבני ישראל הורידו תכשיטים מעליהם היתה לאחר חטא העגל. כשהם שמעו את דברי ה', התגובה שלהם היתה "וַיִּתְאַבָּלוּ, וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו". אבל מסתבר שהיו כאלו שבכל זאת היו להם תכשיטים, שהרי מיד אחר כך אומר להם הקב"ה: "וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ", ואכן אח"כ כתוב: "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם".
מעניין שבפעם הראשונה הם הסירו את התכשיטים בהתלהבות, והשורש שהתורה משתמשת בו הוא פורקן: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם", ואילו בפעם השניה הם עושים זאת עם הרבה פחות התלהבות, והמלים הם "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם". בפעם הראשונה זה פורקן, ובפעם השניה הצלה. אותה פעולה של הסרת תכשיטים יכולה להיות החטא החמור, אבל גם התיקון. פעמים רבות, בחטא עצמו טמון גם שורש התשובה. אם נדע לנתב את אותם כוחות שיש לנו כדי לחטוא - ולמשוך אותם לעשיית מעשים טובים, זוהי התשובה האמיתית.
