Paršat Korach - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
צו איסור פרסום
ישנה תופעה שכבר הפכה להיות מוכרת מאוד במחוזותינו: ידיעה תקשורתית חשובה מאוד אמורה להתפרסם, אבל בית המשפט מוציא צו איסור פרסום. כתוצאה מכך כל אנשי התקשורת מדברים על 'הפרשיה', אפילו רומזים באיזה אתר אינטרנט אפשר למצוא את כל הפרטים, אבל לא מזכירים את הדברים במפורש. מקסימום אומרים 'ע"פ פרסומים זרים'. ובכן, מסתבר שזה לא דבר חדש: אם נשאל אדם ממוצע מי היה אליצור בן שדיאור, סביר להניח שתשובתו תהיה שהוא היה אחד מהנשיאים. לעומת זאת, אם נשאל אותו מי היה און בן פלת, הוא מיד יקשר אותו לעדת קרח.
מבין כל האנשים שהיו בעדת קרח, התורה מספרת לנו רק על שלושה: דתן ואבירם בני אליאב, ואון בן פלת. מאתיים חמישים אנשים חשובים, שע"פ חז"ל היו גם ראשי סנהדראות, לא הוזכרו בשמותם. אבל המדרש (במדבר רבה יח, ג) נותן את זהותו של אחד מהם:
'ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים' - מי הם? אליצור בן שדיאור וחביריו. אע"פ שלא פרסמן הכתוב - נתן סימניהן, ומתוך המקראות אתה מבין אותם. משל למה הדבר דומה? לבן טובים שנמצא גונב כלים מבית המרחץ ולא היה רוצה בעל הגניבה לפרסמו. התחיל נותן סימניו. אמרו לו: מי גנב כליך? אמר להם: אותו בן טובים בעל קומה ושיניו נאות ושערו שחור וחוטמו נאה, משנתן סימניו ידעו מי הוא. אף כאן אע"פ שסתמן הכתוב בא ונתן סימניהן ואתה יודע מי הם. נאמר להלן 'אלה קריאי העדה נשיאי מטות אבותם... ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות' ונאמר כאן 'נשיאי עדה קרואי מועד אנשי שם'.
מהו האינטרס של אליצור בן שדיאור וחבריו להתקומם כנגד משה? את התשובה לכך אפשר ללמוד ממדרש אחר (מדרש אגדה במדבר ז, יח), שעוסק בקרבנות הנשיאים: בקרבנו של נשיא שבט יששכר מופיע לשון שונה משאר הנשיאים: "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר" - ומסביר המדרש מדוע רק עליו הוסיפו 'הקריב': שבא אליצור בן שדיאור, נשיא שבט ראובן, ואמר שאחרי יהודה הוא צריך להקריב. אבל משה התעקש שקודם יקריב כל מחנה יהודה, ורק אז מחנה ראובן, ולכן משה הקריבו בעל כרחו של אליצור בן שדיאור. הדבר הזה גרם, מן הסתם, להתמרמרות אצל אליצור בן שדיאור ובני שבט ראובן, ולכן הם אלו שמנצלים עכשיו את ההזדמנות להצטרף לקרח ועדתו.
מדוע, אם כן, התורה אינה כותבת את שמו במפורש? הרי כשנשיא שבט שמעון חוטא התורה אינה מעלימה את שמו: 'וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי'! עונה על כך אור החיים הקדוש (במדבר כה, יד) שהתורה רוצה תמיד להעלים את שמות החוטאים, ולכן לא נכתבו שמותם של המקושש, המקלל, ושאר החוטאים. גם זמרי בן סלוא וכזבי בת צור לא פורסמו בשעת המעשה שלהם, אלא רק אחרי שהקב"ה מבטיח שכר לפינחס. הזכרת שמם לא נועדה להוציא עליהם שם רע, אלא לשבח את פינחס שלא נרתע מייחוסם. זו, כנראה, הסיבה לכך שאין מפרטים את שמו של אליצור בן שדיאור בהקשר זה.
אבל כל הדברים האלה נכונים עד שמגיעים לאון בן פלת. מדוע דוקא הוא, מכל עדת קרח, פורסם בשמו? יתרה מזו: הגמרא (סנהדרין קט, ב) אומרת שאון בן פלת פרש מהקבוצה. היה זה בזכות טענה של אשתו, שאמרה לו: מה יועיל לך אם תצטרף לקרח? בכל מקרה לא תהיה הראשון בתור! הדברים האלה שכנעו את און, אבל הוא עדיין היה בבעיה שהרי הוא הבטיח להם להצטרף למבחן הקטורת. מה עשתה אשתו? ישבה בפתח האוהל בשיער פזור. (היא ידעה שאותם 'צדיקים' של עדת קרח, שלא מפחדים להתייצב מול משה ואהרון ולהעליל עליהם שקרים, לעולם לא יעיזו לדבר עם אשה בשיער פזור), וכך היא מנעה מהם לקרוא לאון. כלומר שלמרות שפורסם שמו של און, הוא בכלל לא היה בתוך עדת קרח בסופו של דבר. זו תופעה מוכרת ששמו של חשוד מפורסם בכותרת הראשית של עיתון, ואילו העובדה שהוא יצא זכאי מופיעה בפינה קטנה בעמ' 10, אבל מדוע נוהגת כך גם התורה?
התשובה של הגמרא היא ששמו של און בן פלת נכתב כדי שנדרוש את שמו: הוא היה באנינות (אבילות) על השתתפות עם עדת קרח, ולכן נעשו לו פלאות. כלומר שדוקא איזכור שמו אמור ללמד אותנו על כוחה של התשובה.
אפשר לקרוא את פרשת קרח ולהתמקד בדברים שעשה קרח, אבל אפשר לקרוא את אותה פרשה וללמוד ממנה את כוחה של התשובה - גם אם המניעים שלה אינם טהורים: למרות הגזירה שגזר ה' על כל העדה ועל רכושם, התשובה הצליחה להציל לא רק את און בן פלת, אלא גם את בני קרח שאף זכו להיות בין מחברי ספר תהלים
5769
הטענות כנגד משה
מה עושה מנהיג שצריך להתמודד עם מרד על מנהיגותו, במקום שהשלטון אינו דמוקרטי, ומה עוד שמנהיגותו נתפסת גם כמנהיגות דתית, וערעור על מנהיגותו עלול לגרום לערעור כל חיי הדת של האומה? למשה יש לכך פתרון פשוט: הוא דואג לחיסולם של חלק מהמערערים, חלק אחר הוא מעלים מתחת לאדמה, ובסופו של דבר אף אחד כבר לא יערער עליו. גם באיראן, להבדיל, מנסים לפעול באופן דומה: חלק מהמערערים נהרגים, חלק נעלמים, ובסופו של דבר המרד ידוכא...
אבל משה רבנו, כמובן, לא רצה את התוצאה הזו. הוא ניסה למנוע אותה בכל מחיר, ולצורך כך לקח לשיחה את בני לוי ורצה לזמן לשיחה נפרדת את דתן ואבירם. בשלב הראשון הוא מנסה לשכנע את עדת קרח בטיעונים שונים, אבל אחרי דבריהם של דתן ואבירם ניתן לראות שמשה כבר נפגע באופן אישי: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". למה משה נפגע כל-כך מטענותיהם? הרי כשאהרון ומרים אמרו עליו דברים קשים הוא בכלל לא הגיב, ואילו כאן הוא לוקח את הדברים באופן אישי מאוד! יתכן שזה נובע מכך שאדם מסוגל לקבל ביקורת - אפילו אם היא מוטעית - כאשר הוא יודע שזה בא מאוהביו, ושכל כוונותיהם לטובה. אבל כשזה בא ממישהו אחר ולא מתוך אהבה גדולה, קשה הרבה יותר לקבל את הדברים.
ואולם, הנצי"ב (במדבר טז, טו) אומר שההבדל בין המקרים הוא לא רק בשאלה מי נותן את הביקורת, אלא גם מה הטענה: אהרון ומרים דיברו על משה כאדם, והאשימו אותו בכך שהוא חוטא כלפי אשתו. משה - ברוב ענוותנותו - לא הקפיד כלל על כבודו והדבר לא פגע בו כלל. אבל דתן ואבירם, לעומת זאת, דיברו עליו כמנהיג ולפי דברי הנצי"ב הם האשימו אותו בין השאר בכך שהוא ביקש מהקב"ה שעונשם של דור המדבר יתפרס על פני ארבעים שנה, כדי שהוא עצמו יוכל לשלוט לתקופה ארוכה יותר. האשמות כאלה - דוקא על הדבר שהוא רואה כמשימת חייו - פוגעות גם במרקם העדין שבינו לבין העם שאותו הוא צריך להנהיג, ולכן הוא נפגע כל-כך. הדברים הרי לא יפגעו רק בו, אלא גם בקשר שבינו לבין העם, ומשה חושש שטענות כאלו יקשו עליו להנהיג את העם בהמשך.
כשרוצים לתפור תיק לאדם, כדאי להתבסס על עובדות וחצאי אמיתות ולא להמציא טיעונים שאין להם קשר עם המציאות. ואולם, דתן ואבירם בחרו להאשים את משה דוקא בהאשמה המופרכת ביותר: "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר". דוקא משה, שהכתוב מעיד עליו (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", מואשם בכך שהוא מנסה להשתרר על העם!
האמת היא שזו תופעה מאוד מוכרת: פעמים רבות אדם נבחן דוקא במידה הטובה שלו, ודוקא עליה תוקפים אותו. שתי סיבות יש לכך: מבחינת הסובבים, ההסבר הפסיכולוגי הוא שהם מזהים תכונה טובה אצלו, ומקנאים בו (לפעמים אפילו בלי לדעת). ולכן - כדי לגרום לעצמם להרגיש טוב יותר - הם מחפשים איפה האדם השני אינו כל-כך מושלם. אבל ההסבר השני הוא העיקר, והוא אינו תלוי כלל באנשים אחרים: כל תכונה - ולו גם הטובה ביותר - צריכה בירור ובדיקה תמידיים. לכל אדם יש ייחודיות שלו, שאותה הוא מוסיף לעולם, ובה הוא נבחן. המאבקים, ההאשמות והתגובות שלו הם חלק מבירור אותה מידה. אין זה מקרי שאברהם - איש החסד - התנסה בנסיונות שנועדו לסתור את מידת החסד שלו, ואילו יעקב - איש האמת - התנסה בנסיונות על מנת לסתור את מידת האמת שלו. דוקא מההתמודדויות האלה, תכונותיו הטובות של האדם הופכות להיות מזוקקות יותר.
משימת חייו של משה רבנו היא להנהיג את העם. הסטירה החזקה ביותר שלו היא כאשר מתוך העם עולות טענות כנגד מנהיגותו. אבל בסופו של דבר, דוקא בעת הסטירה הזו - מנהיגותו עומדת למבחן ומתחזקת, ומה שנשאר בעקבותיה בסופו של דבר הם הַמַּטֶּה של אהרון בקודש הקדשים והציפוי הנוסף על המזבח. למרות כעסו הגדול של משה, הסיפור רק חיזק את מנהיגותו.
אומר ה'נעם אלימלך': תגובתו של משה לטענת קרח היא "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו". מדוע? -כי הגמרא (תענית יד, ב) אומרת שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו אלא אם כן הוא בטוח שהוא ייענה כיהושע בן נון. משה רבנו כל ימיו לא היה בטוח שהוא ראוי לכך, ולכן נמנע מליפול על פניו. אבל אחרי שהוא שמע את דברי קרח, הוא הבין שאם הוא מקבל כזאת ביקורת, כנראה שהוא באמת משכמו ומעלה, ולכן מרשה לעצמו ליפול על פניו...
כשאדם נוחל אכזבות מהסובבים אותו - הוא יכול לבחור להיפגע ולהתכנס בתוך עצמו. אבל הוא יכול גם לבחור להתרומם ולהבין שזה בדיוק מה שמאיר על הנקודות החיוביות שלו, ולהשתמש בזה כך שבסופו של דבר מה שיישאר הוא הפרחים שעל מַטֶּה אהרון והציפוי שעל המזבח
5770 תפקיד הקהל במחלוקת
עשינו ככל יכולתנו למנוע את הפרובוקציה הזאת. כשראינו לקראת מה הם הולכים, ניסינו לפנות אליהם בדרכים דיפלומטיות ולמנוע את זה. גם תוך כדי האירוע ניסינו למזער את הנזקים ככל הניתן ודאגנו שחפים מפשע לא ייפגעו. ועם כל זה בסופו של דבר הם טוענים שאנחנו אשמים בהרג.
זו ודאי היתה תחושתם של משה ואהרון. קרח ועדתו מנסים לעורר פרובוקציה. משה מנסה לשכנע אותם בדרכים שקטות להימנע מכך: הוא פונה אל קרח ואומר לו: "הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו?". אח"כ הוא פונה בנפרד לדתן ואבירם, אבל גם זה נכשל. בסופו של דבר ההסתה יוצאת לפועל, כל העם מסתכל והתקשורת מגוייסת. ואז רוצה הקב"ה לפגוע בכולם. הוא אומר למשה ואהרון: "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת", וממילא "וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע". אבל משה דואג שלא ייפגעו חפים מפשע. הוא פונה אל הקב"ה בשאלה: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?". ואכן, הגזירה מתבטלת, ומשה מזהיר את כל העם שיתרחקו, כך שבסופו של דבר רק מי שצריך היה להיפגע נפגע.
אבל אחרי כל זה בא העם אל משה ואל אהרון בטענה: "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'"! הם דיברו, כמובן, על קרח, דתן ואבירם ועוד מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת. הם עוד לא ידעו שהנזק הגדול ייגרם דוקא מהתלונה הזו: כתוצאה ממנה שוב פונה הקב"ה אל משה ואהרון ואומר להם: "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע", אבל עכשיו משה כבר אינו מתפלל לבטל את רוע הגזירה, כי הוא מבין שזה כבר מאוחר מדי. כל מה שנותר לו לעשות הוא לשלוח את אהרון לנסות למזער את האסון: "קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף". בעדת קרח נהרגו פחות משלוש מאות איש - שנשרפו או נבלעו באדמה, אבל בהתקהלות הזו נהרגו 14,700 אנשים.
מהו ההבדל בין הפעם הראשונה שהקב"ה הזהיר את משה, והוא ענה לו: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?" וביטל את הגזירה, לבין הפעם השניה, שמשה אינו יכול לעצור את המגיפה?
התשובה היא שעכשיו כבר אי אפשר לומר שהכל באשמת קרח. קרח כבר נבלע באדמה, ומקריבי הקטורת כבר נשרפו. עכשיו הבעיה היא בקהל. מי הוא אותו קהל? אלו הם אותם אנשים שהצטרפו אל קרח ועדתו מצד אחד, אבל מצד שני כשמשה אמר להם: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם", הם האמינו למשה והתרחקו. הם אנשים שבתוך לבם יודעים, אולי, שקרח טועה, אבל מצטרפים לחגיגה. מספרים על להטוטן שפרסם שהוא מתעתד ללכת על חבל דק שהיה מחובר בין שני בניינים. כל הקהל התגודד למטה והלהטוטן שאל אותם: מי מכם מאמין שאני יכול ללכת על החבל מצד לצד בלי ליפול? כולם הרימו ידיים והריעו לו. לאחר שהוא עבר, הוא שאל: ומי מכם מאמין שאני יכול לעשות זאת בקפיצה על רגל אחת? שוב הרימו כולם ידיים והריעו לו. אמר הלהטוטן: ובכן, האם אחד מכל אלה שהרים את ידו מסכים לתת לי את בנו שיהיה על הכתפיים שלי בזמן שאני עושה את זה? התשובה היא שיש סוג כזה של קהל, שגם אם הוא אומר שהוא מאמין לך, הוא לא מוכן לקחת את הסיכון על עצמו. זו היתה רמת המחויבות של הקהל של קרח. הם באו כשהוא קרא להם, כי הם רצו לראות את האקשן, אבל כשהם הבינו שהם עצמם עלולים להינזק, הם התרחקו. מאוחר יותר הם חזרו בטענה שמשה ואהרון הם האשמים במותם של קרח ועדתו. בסופו של דבר דוקא הם גרמו לנזק הגדול ביותר.
הסכנה הגדולה של המחלוקת אינה בהכרח מהאידיאולוגים הגדולים, אלא יותר מאלו שבאים בעקבותיהם שלא תמיד אפילו מבינים במה מדובר. פעמים רבות ראינו שהיתה מחלוקת בין רבנים חשובים, אבל הם עדיין ידעו להעריך אחד את השני. התלמידים שלהם, לעומת זאת, כבר לא.
מחלוקת קרח ועדתו היא אבטיפוס לכל המחלוקות. אמרו חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? -זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? - זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה, יז). שמעתי פעם וורט על המשנה הזו, שגם אם אינו ההסבר הנכון בדברי המשנה, יש בו הרבה אמת: מחלוקת על כל נושא שבעולם, סופה שתתבטל. אם אחד אוהב גלידה בטעם שוקו והשני אוהב גלידה בטעם וניל, העולם לא ייחרב. אבל כשיש מחלוקת שהיא לשם שמים - שכל אחד מהצדדים בטוח שהוא נלחם את מלחמתה של תורה - זו מחלוקת שסופה להתקיים, כי אף אחד לעולם לא לוותר על כבוד שמים כפי שהוא מבין את זה...
5771 יזכור עם ישראל או יזכור אלוקים?
לאחר מותם של מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, אומר הקב"ה למשה: "אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְיָרֵם אֶת הַמַּחְתֹּת מִבֵּין הַשְּׂרֵפָה... וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ, וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". המחתות הללו נועדו להקטיר קטורת, ולמרות שהקטורת הזו פסולה, שהרי לא הובאה ע"י כהנים, המחתות התקדשו, ולכן הן יהפכו להיות ציפוי למזבח. מכאן למדנו בשבוע שעבר בדף היומי (מנחות צט, א) שמעלין בקודש ואין מורידין: המחתות נועדו להיות כלֵי שרת למזבח, ולכן לא ניתן להוריד אותם מקדושתם, אבל ניתן להעלות אותם. לכן, כאשר מְשַנִּים את ייעודם הם עולים מִדרגת כלֵי מזבח לדרגת גופו של המזבח.
שואל המהר"ל (גור אריה, במדבר יז, ג): הרי המחתות הללו נועדו להקטיר קטורת, ואם צריך להפוך אותם לציפוי למזבח, היה מן הראוי שיהיה זה ציפוי למזבח הקטורת! מדוע, אם כן, ציפו בהם דוקא את מזבח העולה? – עונה המהר"ל שמכיון שהמחתות עשויות מנחושת, אי אפשר לצפות בהם את מזבח הקטורת, שהרי הוא עשוי מזהב. ואולם הנצי"ב כותב שהסיבה היא מהותית: לציפוי הזה יש מטרה: "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה'". מכיון שאת מזבח הקטורת רואים רק הכהנים, שהרי הוא נמצא בתוך ההיכל, לכן לא יהיה זה יעיל אם יצפו אותו במחתות האלה, כי בני ישראל לא יראו זאת. לכן ציפו בהם דוקא את מזבח העולה – שאותו כולם רואים.
מעניין, שבתחילה אמר הקב"ה על המחתות "וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ואילו בסופו של דבר כתוב: "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". כותב המלבי"ם שיש הבדל בין אות לבין זכרון: אות נועד למי שחי באותו הדור, וזכרון נועד לדורות הבאים. לכן, כשעלו ישראל מהירדן הם נצטוו לעשות גל אבנים מהאבנים שנאספו מתוך הירדן (יהושע ד, ו-ז): "לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר" – בטווח הקצר, אבל גם לטווח הארוך: "וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם".
ולענ"ד ניתן לומר גם שהאות היא הוכחה, ואילו הזכרון הוא תזכורת. גל האבנים שנלקח מתוך הירדן משמש גם הוכחה לכך שבני ישראל עברו בירדן, אך גם תזכורת לכך בדורות הבאים – כשכל מי שיסתכל עליו ייזכר באותו נס. כך גם לגבי המחתות הללו: הן משמשות קודם כל כהוכחה לסכנה שיש לזרים שמקטירים קטורת, אך גם כתזכורת למחלוקת קרח ועדתו. כל מי שמסתכל, אם כן, על מזבח העולה, רואה את ציפוי הנחושת שעליו ונזכר בסיפור קרח ועדתו.
ואולם, המזבח משמש זכרון גם מהצד השני – מהקב"ה. במסכת מנחות, שאותה נסיים השבוע בעז"ה, אנו רואים שכאשר אדם מקריב מנחה, הכהן לוקח ממנה קומץ אחד ומקטיר על המזבח. אותו קומץ נקרא בלשון התורה 'אַזְכָּרָה', ומסביר רש"י (ויקרא ב, ב): "שבו נזכר בְּעָלֶיהָ לטובה ולנחת רוח". כמו כן, כל הקרבנות הקרבים על גבי המזבח נועדו כדי שניזכר לטובה, כפי שכתוב (במדבר י, י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹקֵיכֶם". שני זכרונות, אם כן, יש במזבח העולה: הצד החיצוני של המזבח נועד לכך שעם ישראל יזכור את תפקיד הכהנים ואת סיפור קרח ועדתו, ומה שעולה על המזבח נועד לכך שה' יזכור את בני ישראל לטובה.
מי שנצטוה לקחת את המחתות הללו על מנת להפוך אותם לציפוי למזבח הוא אלעזר בן אהרון הכהן. לאחר מלחמת מדין, כאשר באו הלוחמים עם חלק מהשלל וביקשו לתרום אותו למשכן, מי שלקח מהם את התרומה היה שוב אלעזר. כך נאמר (במדבר לא, נד): "וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב... וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'". גם הזהב הזה נועד לזכרון, אבל לא ברור מי אמור להיזכר בזכרון הזה: בני ישראל או ה'?
הספורנו מפרש שהזהב הזה נועד להיות זכרון לפני ה', לכפר להם על עוון בעל פעור. הרמב"ן, לעומתו, מפרש שהכוונה היא שבני ישראל יזכרו את הנס שנעשה להם במלחמה, ולכן עשו מהזהב הזה כלֵי שרת שיזכירו את הנס הזה. ומסתבר ששני הפירושים נכונים: כפי שהמזבח משמש זכרון לישראל וגם זכרון לקב"ה, כך גם הזהב הזה: מצד אחד הוא מזכיר לבני ישראל את הנסים שנעשו במלחמה, ומצד שני הוא מזכיר גם לקב"ה את זכויותיהם של ישראל. אין סתירה בין מה שיזכור עם ישראל למה שיזכור הקב"ה, שהרי כבר אמרו חז"ל (זוהר אחרי מות עג, א): "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא (=שלושה דברים קשורים זה בזה:) קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל. מה שהעם זוכר, גם ה' זוכר.
