Paršat Lech lecha - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5770
אם מחוט ועד שרוך נעל
פעם אמר לי מישהו, שהכרתי אותו כאדם ימני, שהוא דוקא מצביע למפלגת שמאל. הוא הסביר לי שההסטוריה מלמדת שדוקא מפלגות ימניות כורתות כל מיני הסכמים עם האויבים, בעוד מפלגות השמאל יוצאות למלחמה בלי פחד מהאופוזיציה. אינני רוצה להתווכח עם ההגיון שבמעשיו, אבל יש לציין שדוקא אברהם אבינו, איש החסד, יוצא למלחמה נגד האמפריות הגדולות ביותר בעולם, ואילו יצחק, איש הגבורה, כורת הסכמי שלום מפוקפקים עם הפלשתים...
אבל כמובן שהמלחמה הזו, שאליה יוצא אברהם בפרשתנו, נובעת דוקא ממידת החסד שלו. זו אינה מלחמה לשם צבירת רכוש, עבדים או קרקעות, אלא רק לצורך חילוץ בן אחיו שנפל בשבי. אם יש מלחמות מוסריות - ודאי שזו אחת המוסריות שבהן. והנה, אחרי המלחמה, מגיע מלך סדום ואומר לאברהם: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". זה לא נשמע כמו בקשה. זה נשמע קצת יותר כמו ציווי. המלים "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ" מזכירים מאוד את המלים: "וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה" (במדבר כ, כ) או "וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה" (במדבר כא, לג). אולי יש פה אפילו איום מרומז. אומר מלך סדום לאברהם: אמנם ניצחת במלחמה, ואמנם הצלחת לרשת נפשות ורכוש, אבל מבחינה מוסרית נכון יותר שהנפשות יוחזרו לסדום ואסור לך לקחת אותם לעבדים. את הרכוש אתה רשאי לקחת, אבל האזרחים לא יהפכו לעבדיך בעקבות הכיבוש. מכל האנשים בעולם, דוקא מלך סדום חושב שהוא יכול ללמד את אברהם דיני מוסר ומלחמה. מי יודע, אולי הוא אפילו ניסח את הדברים בדו"ח מיוחד שהוא הגיש לאו"ם...
התגובה של אברהם היא שהוא אינו צריך את הכללים ה"מוסריים" של מלך סדום. הוא אינו מעוניין לקחת אפילו את הרכוש, ומעדיף להחזיר את כל האנשים עם הרכוש בחזרה לסדום. סופו של הרכוש הזה היה, מן הסתם, שכולו נשרף בהפיכה שעליה נקרא בשבוע הבא. האם לא חבל על כל זה? הרי אברהם ודאי היה יכול לעשות שימוש מושכל יותר ברכוש הזה מאשר מלך סדום! מדוע הוא סירב לקחת את הכסף אחרי שמלך סדום כבר הציע לו את זה?
תשובתו של אברהם היא: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". אני לא רוצה לקבל ממך שום דבר, כדי שלא תחשוב שהעושר שלי בא בזכותך. אפשר להבין את הדברים הללו, אילולא היינו יודעים את מקורו האמיתי של העושר של אברהם. אבל הרי חלק גדול מרכושו של אברהם הגיע מפרעה מלך מצרים: "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים". יתרה מזו: אברהם אף תכנן מראש לצבור כך את רכושו, שהרי הוא אמר לשרה: "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ", ומסביר רש"י: "למען ייטב לי בעבורך - יתנו לי מתנות". מהו ההבדל העקרוני בין פרעה מלך מצרים - אשר היה הורג את אברהם אילו היה יודע ששרה היא אשתו - ובכל זאת אברהם מוכן לקבל ממנו רכוש רב, ובין ברע מלך סדום, אשר ממנו אברהם לא מוכן לקבל אפילו שרוך נעל, ואפילו שזהו רכוש שאברהם תפס במלחמה כדין?
התשובה היא, אולי, שההבדל בין אברהם לפרעה ברור. בסופו של הסיפור אברהם עולה ממצרים ואין לו יותר עסק עמהם. אבל מלך סדום יושב בשכנות לאברהם, ונציג ממשפחתו של אברהם כבר מתחיל להתערות בחברה הסדומית. הגבולות ביניהם הולכים ומיטשטשים. יפה תיארו זאת חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני רמז עג): "ויצא מלך סדום לקראתו - התחיל לכשכש בזנבו. אמר לו: מה אתה ירדת לכבשן האש ונצלת, אף אני ירדתי לחמר ונצלתי". מלך סדום מרגיש קרוב לאברהם אבינו: הוא ניסה להילחם באמרפל כנגד כל הסיכויים. ומסביר רש"י מי הוא אותו אמרפל: "הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש". אומר מלך סדום לאברהם: נלחמנו כנגד אותו אדם, ושנינו ניצלנו בנס - אתה נפלת לכבשן האש ויצאת, ואני נפלתי לבורות החימר ויצאתי. אנחנו יכולים להיות שותפים. "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". את זה אברהם אינו מוכן לקבל. הוא לא רוצה שום קשר עם מלך סדום. הנסיון לטשטש את ההבדלים הוא אשר גורם לאברהם לומר: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ". איני רוצה כל עסק איתך, "וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם".
חז"ל אומרים (סוטה יז, א): "בשכר שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד שרוך נעל", זכו בניו לשתי מצוות: חוט של תכלת, ורצועה של תפילין. על התפילין נאמר: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ", ועל הציצית נאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'". שתי המצוות הללו מסמנות את היהודי ומבדילות אותו מהעמים האחרים, וזכינו בהן בזכות מעשהו של אברהם שהדגיש את ההבדל בינו לבין מלך סדום, הבדל שמלך סדום ניסה לטשטש ללא הצלחה.
5771 אילו המלאך לא היה מתערב
כמו אין צרות אחרות בעולם. הרעב כבר נשכח, המלחמות מתגמדות. כל הדברים האחרים נדחקו הצידה, והעולם כולו עוקב אחרי הדרמה האנושית של הלכודים. אחרי ימים של רבים של מתח, לפנות בוקר מגיעה הבשורה המשמחת: כולם חולצו בשלום. לוט וכל משפחתו שבו הביתה, מלך סדום יכול לנשום לרווחה, מלכיצדק מלך שלם מוציא לחם ויין, ואז מתחילות החגיגות.
כמובן שלמרות הדרמה האנושית והנוגעת ללב של חילוץ השבויים, הסיפור הזה לא היה נכנס לתנ"ך אילולא היה זה אחד הנסיונות של אברהם. והנסיון אינו קל: האם הוא יסכן את חייו בשביל להציל את בן אחיו, לאחר שזה עזב אותו, ובנוסף על כך יחלץ גם את כל תושבי סדום הרשעה?
המשנה (אבות ה, ג) אומרת שאברהם אבינו התנסה בעשרה נסיונות, אבל האמת היא שרוב הנסיונות היו נסיונות לשרה לא פחות מאשר לאברהם. גם היא עזבה את ארצה ואת מולדתה ואת בית אביה, וגם היא נאלצה מיד אח"כ לעזוב את הארץ בעקבות הרעב. יתרה מזו: חלק מהנסיונות של שרה היו אפילו קשים מאלו של אברהם: אם אחד הנסיונות של אברהם הוא העובדה שהוא נאלץ למסור את שרה לפרעה ולהעלים את העובדה שהיא אשתו, הרי שלשרה עצמה - שנלקחה בכח לבית פרעה - ודאי היה הנסיון קשה פי כמה וכמה!
גם נסיון העקרוּת היה קשה לשרה יותר מאשר לאברהם. אברהם הרי זכה לבן בגיל 86, ואילו שרה זכתה לבן רק בגיל תשעים. יתרה מזו: כאשר שרה ראתה שהיא אינה יולדת לאברהם, היא היתה זו שהחליטה למסור את שפחתה לאברהם: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". זו אחת ההחלטות הקשות ביותר שאשה יכולה לקבל על עצמה: לא רק היאוש מהנסיונות להביא ילדים לעולם, אלא גם הויתור על הזוגיות בשביל להיטיב עם בעלה. ואף יותר מכך: למסור את שפחתה לבעלה, ובכך גם לקחת את הסיכון שהשפחה תירש את גבירתה.
ובאמת, ברגע שהגר נכנסה להריון, כפיות הטובה לא אחרה לבוא: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ". זהו, ודאי, נסיון נוסף לשרה. שרה, שהיא ובעלה חרתו על דגלם את ערך החסד, צריכה להתמודד עם שפחה רעה וכפויית טובה אשר מזלזלת בה ואינה מקבלת את מרותה. בסופו של דבר שרה לא מוותרת: היא מענה את הגר עד שהגר בורחת ופונה לעבר מולדתה, מצרים.
כאן יכול היה הסיפור להסתיים. בנו של אברהם נולד במצרים, גדל עם אמו במשפחה חד-הורית, ומעולם לא חלם על זכות השיבה. אבל אז הגיעה התערבותו של המלאך ושינתה את פני ההסטוריה: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ". לזכותה של הגר ייאמר: בעקבות ציווי המלאך היא חזרה להתענות תחת ידי שרה ונשארה בבית אברהם במשך למעלה משש עשרה שנה!
אבל עכשיו כל ההסטוריה השתנתה: במקום שישמעאל יגדל עם בני עמו במצרים, הוא יגדל באותו בית עם יצחק שנים רבות, ויתחיל להרגיש שהוא בעל הבית. בשלב מסוים לא יהיה מנוס וכולם יבינו שיצחק וישמעאל לא יכולים לחיות באותה מדינה. בסופו של דבר יצטרך אברהם בכאב גדול לגרש את הגר וישמעאל למצרים - שזה בעצם מה שתכננה הגר לעשות לפני שנים, אבל יהיה לכך מחיר.
בחכמה שלאחר מעשה אפשר לשאול: האם לא היה עדיף ששרה תחכה בסבלנות ולא תציע את הגר לאברהם? האם - מאוחר יותר - כשהקב"ה הבטיח לאברהם זרע, לא היה עדיף שאברהם יוותר על המשפט "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ"? אבל על אברהם ושרה, כמובן, אי אפשר לשאול את השאלות האלו. הרי הם לא ידעו את התכנית הא-לוקית. השאלה היא הרבה יותר קשה על הקב"ה: אחרי שהגר כבר ברחה, למה המלאך היה צריך להתערב? למה הוא לא נתן להם להשתקע במצרים?
התשובה היא שגם זה מנסיונותיהם של אברהם ושרה. הקב"ה לא רוצה שזה יהיה קל: שהגר תברח ואז הארץ תישאר ליצחק. הקב"ה רוצה שתהיה כאן התמודדות: הגר וישמעאל יעזבו רק אחרי שאברהם ושרה יבינו מה המשמעות של "לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".
ואולי יש גם סיבה נוספת: גם לישמעאל יש תפקיד בעולם. הקב"ה רוצה שהוא יגדל בבית אברהם כי זה ודאי ישפיע על אישיותו. חז"ל אמרו (בבא בתרא טז, ב) שישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו. כשעשיו רואה שבנות כנען רעות בעיני אביו הוא לוקח לאשה את בתו של ישמעאל, כי הוא מבין שישמעאל הוא הדבר הקרוב ביותר לדרך החיים שאביו מאמין בה. המלאך החזיר את הגר לבית אברהם כי ישמעאל צריך להיוולד בבית אברהם, לעבור את ברית המילה ולהתחנך ע"י אברהם, שעליו אמר ה' "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
אנחנו לא מגלגלים את ההסטוריה. לקב"ה יש תכניות משלו, וגם אם אנחנו לא מבינים אותן, וגם אם חשבנו שהכל יהיה הרבה יותר פשוט וזה רק מסתבך, עלינו להאמין שהכל מתגלגל בכיוון הנכון.
5772 וַיָּבֹא הַפָּלִיט
כשעולה לדיון השאלה על פעולה צבאית מסוכנת ונועזת, שהמחיר שלה עלול להיות כואב מאוד, כדאי לבדוק היטב למי היה אינטרס לפרסם את הדברים, ומה היו המניעים שלו.
כאשר לוט נפל בשבי, מישהו טרח ליידע את אברהם: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי", דבר שגרם לאברהם לצאת במבצע צבאי ולחלץ את בן אחיו. חז"ל ידעו לזהות מי הוא אותו פליט, ומה היה המניע שלו להציע לאברהם להילחם בארבעת המלכים. הגמרא (נדה סא, א) אומרת שהיה זה עוג מלך הבשן, שנקרא 'פליט', כי הוא היה היחיד שנפלט מדור המבול. מה היה האינטרס שלו ליידע את אברהם על נפילתו של לוט בשבי? התשובה הפשוטה לכך היא יצר הנקמה שלו בארבעת המלכים. התורה (דברים ג, יא) אומרת: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים". ארבעת המלכים סיימו זה עתה להילחם בבני עמו של עוג מלך הבשן, כפי שכתוב: "וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם", וזו הסיבה שהוא בא אל אברהם, שהרי כפי שנהוג לומר: "אויב אויבי הוא אוהבי".
אבל חז"ל (בראשית רבה מב, ח) לא מסתפקים במניע הזה ומוסיפים לו מניע נוסף: הוא הניח שלאברהם אין סיכוי כנגד ארבעת מלכי האימפריה העילמית, והוא רצה בעצם לגרום למותו של אברהם, כדי לקחת את שרה. כלומר שעוג הימר על שני הסוסים במלחמה הזו: אם אברהם ינצח, הוא ינקום בכך את נקמת הרפאים, ואם אברהם יפסיד – עוג יזכה באשתו. אברהם, מן הסתם, היה יכול לחשוד בשיקולים הזרים של עוג, וזהו עומק הנסיון של אברהם: השאלה אינה רק האם הוא מוכן לסכן את עצמו כדי להציל את בן אחיו שנפל בשבי. אילו רק זו היתה הבעיה, אין ספק שאברהם היה נחלץ מיד. אבל כאן יש טשטוש של הגבול בין הצדיקים והרשעים: לוט בחר לשבת בין אנשי סדום ואולי מגיע לו על כך עונש. יתרה מזו: אם אברהם יחלץ אותו, הוא יחלץ ביחד איתו גם את אנשי סדום הרשעים, ובכך יחדש את העוולות המוסריות הנעשות בסדום. ובנוסף על כך עוג מלך הבשן מנסה לשכנע אותו לצאת למלחמה מתוך מניעים פסולים. כנגד כל הדברים האלה עומדת השאלה האחת של האחריות המוסרית של אברהם על בן אחיו. ואברהם מכריע לצאת למלחמה.
מעניין לציין שישנו מדרש אחר (ילקוט שמעוני רמז סח), שמזהה את הפליט דוקא עם המלאך מיכאל. ואולי אין סתירה בין הדברים: פעמים רבות שולח לנו הקב"ה מלאכים בדמותם של אנשים. אנשים אלה בכלל לא מודעים לכך שהם מלאכים. הם פועלים משיקולים שלהם, אבל הקב"ה משתמש בהם וכל מעשיהם – גם אם לא התכוונו לכך - בסופו של דבר מקרבים את העולם לתכליתו האמיתית.
הסיטואציה הזו, של פליט שברח מהמלחמה ובא לבשר בשורה קשה לאדם שלא היה חלק מהמלחמה, מזכירה מאוד את סיפור נפילת ארון הברית במלחמה עם הפלשתים (שמו"א ד). כשם שאצלנו הסיפור מתחיל במרד של חמשת מלכי הכיכר כנגד ארבעת המלכים: "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ", כך היה גם שם, כאשר בני ישראל היו משועבדים לפלשתים והחליטו להתמרד, שהרי הפלשתים אמרו זה לזה להתחזק במלחמה: "פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאַשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם". בשני המקרים המרד נכשל, היה הפסד גדול ומנוסה בקרב, שהיו מעורבים בו חמשה מלכים, וכתוצאה מכך משהו חשוב נלקח בשבי, ואז הגיע הפליט וסיפר על כך לאדם זקן שבני משפחתו הובסו בקרב. הדבר שהשפיע על הזקן יותר מכל היה השבי. אצל אברהם כתוב: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו", ואצל עלי: "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹקִים".
ההבדל הגדול בין שני הסיפורים הוא תגובתו של הזקן: בעוד תגובתו המיידית של אברהם היתה: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן", הרי שתגובתו של עלי הכהן היתה: "וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת". אין לך ניגוד גדול יותר בין שתי תגובות: אברהם לוקח יוזמה, מנהל מלחמה ובסופו של דבר מצליח לחלץ את השבויים, ואילו עלי נופל אחורנית ומת.
ובכל זאת, בסופו של דבר שני הסיפורים הסתיימו באופן דומה: הדבר שנלקח בשבי חזר למקומו הטבעי, וחמשת המלכים הכירו בגדלותו של ה'. אצל אברהם היה זה כתוצאה ממלחמה נועזת, ואילו אצל הארון היה זה כתוצאה מנס שנעשה בערי הפלשתים שגרם להם בסופו של דבר להחזיר בעצמם את הארון. הקב"ה אינו זקוק לנו כדי לכוון את ההסטוריה באופן הרצוי. אם אנחנו לא שותפים פעילים במהלך, הקב"ה יסובב את הדברים בעצמו. אבל אם אנחנו עומדים בנסיונות שהוא מציב לנו, כפי שעשה אברהם, אנחנו הופכים להיות שותפים במהלך העניינים.
