Paršat Matot-Masej - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
משבר המים
פרשת מסעי מונה רשימה ארוכה של מסעות שהלכו ישראל במדבר. התורה אינה מפרטת שום דבר ממה שאירע בכל מקום, אלא רק את רשימת המקומות. הפסוקים: 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי, וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה' כוללים בתוכם את מתן תורה, חטא העגל, בניית המשכן, שני מפקדים, המסע הראשון עם המשכן, תבערה וקברות התאוה. הפסוקים 'וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה, וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ' כוללים בתוכם את שילוח המרגלים וחזרתם, הגזירה הקשה שנגזרה על עם ישראל, חטא המעפילים וכו'. התורה אינה מתעכבת על פרטים - יהיו חשובים ככל שיהיו - מכיון שכאן מטרתה רק להגיד את רשימת המקומות, ולא האירועים שהיו בהם.
אבל בתוך כל הרשימה התמציתית הזו, מחליטה התורה להאריך דוקא בפסוק אחד: 'וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם'. קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, מתן תורה או חטא המרגלים - כל הדברים האלה לא נכנסו לפרשת מסעי, אבל אותן שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים הם דבר חשוב כל-כך שיש לציין אותו במפורש בפרשתנו. יתרה מזו: יש להדגיש שהפסוק הזה כבר נכתב באופן ממש זהה בפרשת בשלח (שמות טו, כז): 'וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם'. למה חוזרת התורה ומדגישה דבר זה שוב? למה חשוב לנו לדעת כמה עינות מים וכמה דקלים היו באילים?
כדי לענות על השאלה הזו, נחזור לפרשת בשלח. לאחר שקראנו את פרשיות שמות, וארא ובא, והתרגלנו לנסים של מכות מצרים, באה פרשת בשלח ומתארת את השיא של כל הנסים: קריעת ים סוף. אבל מיד אחרי כן הולכים במדבר ולא מוצאים מים. בתום שלושה ימים קשים מגיעים למקום שיש בו מים, אבל המים מרים. שוב עושה הקב"ה נס, ומשה - במקום להקים ועדת חקירה ממלכתית - מוצא דרך להתפיל את המים: הוא משליך עץ למים, והנה המים ראויים לשתיה. התורה מסכמת את הנס הזה במשפט: 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ'. אבל למי שכבר מורגל בנסים, הנס הזה לא בהכרח מותיר רושם כל-כך גדול. אחרי שהים נבקע לשניים, ועם ישראל עובר בחרבה, עוד נס קטן לא מרשים. הנסיון הגדול של מרה אינו עצם הנס, אלא המצוקה שקדמה לו.
השלב הבא הוא כשבני ישראל הולכים ממרה לאילים - ופתאום הם מוצאים שם עינות מים ותמרים. זה לא נס. זה טבעי לחלוטין. מדובר בנוה מדבר שיש בו מעיינות ודקלים. אבל זה בדיוק החידוש הגדול שהותיר את הרושם על בני ישראל. מסתבר שאחרי כל הנסים הגדולים האלה, הם כבר מתגעגעים להיות 'עם ככל העמים'. כפי שנראה מאוחר יותר, הם לא אוהבים להיות מחוברים לנסים כל הזמן. הם רוצים לאכול כמו שבני אדם רגילים אוכלים, ולשתות כמו שבני אדם רגילים שותים. החידוש של אילים היה ששם אפשר לאכול ולשתות כמו בני אדם.
אבל אנחנו, שיודעים גם את מספר המעיינות והדקלים, יודעים יותר מזה: גם כשהכל 'טבעי' ו'נורמלי', זה נס. חז"ל מייחסים חשיבות רבה למספר שתים עשרה (כנגד השבטים) ולמספר שבעים (כנגד הזקנים). לבני ישראל אולי נדמה במבט ראשון שמדובר בדבר טבעי ובנוה מדבר שנוצר בגלל סוגים שונים של סלעים ואקלים מדברי, אבל האמת היא שנוה המדבר הזה תוכנן בקפידה בשביל עם ישראל. המספר איננו מספר מקרי, וגם אם נראה כאילו הכל 'טבעי', זה בעצם נועד לעם ישראל.
אנחנו רגילים לחפש נסים לא שגרתיים ולראות בהם את יד ה'. אבל השיעור שלמדנו באילים הוא שיד ה' נמצאת לא רק בנסים המשנים את מהלך הבריאה, אלא בעיקר בבריאה עצמה.
שמעתי פעם סיפור נחמד על אדם שהתאלמן והחליט - לאחר לבטים ארוכים - שהוא רוצה להינשא מחדש. והנה, בשנות החמישים הוא מוצא את עצמו שוב מקבל טלפונים ושמות של נשים ולצאת לדייטים. שאל אותו הבן שלו איך הוא יֵדע כשהוא ימצא את מה שהוא מחפש. ענה האב שהוא מתפלל לקב"ה שיעשה לו כפי שעשה לאליעזר כשחיפש אשה ליצחק, שאמרו חז"ל (שכל טוב בראשית כד, יז) שכשהוא הגיע אל העין הוא ראה את המים עולים לקראת רבקה. יום אחד, קיבל האלמן מס' טלפון של אשה וקבע להתקשר אליה בשמונה בערב. אך כשהוא התקשר אליה היא ענתה בחטף: "אני יודעת שקבענו בשמונה, אבל אני מצטערת. אני לא יכולה לדבר עכשיו. הבן שלי דחף צעצוע לתוך האסלה והמים מציפים את כל הבית". היא, מן הסתם, חשבה שמדובר בתקלה מצערת ברגע הכי פחות מתאים, אבל הוא ראה בזה את האות משמים שהרי הנה המים עלו לקראתה...
דברים רבים שקורים בחיינו נראים לנו טבעיים, לחיוב ולשלילה, אבל בסופו של דבר הם חלק מהשגחת הקב"ה. גם אם המחסור במים במדינת ישראל ייפתר בעז"ה ע"י הַתְפַּלָה, וגם אם הוא ייפתר ע"י גשמים רבים שירדו בעז"ה בשנה הבאה, עלינו לזכור שבסופו של דבר מדובר ביד ה
5769
הסכנה שבימי בין המיצרים מי שיסתכל בשולחן ערוך, בסימן העוסק בימים אלו (אורח חיים סימן תקנא) יגלה שרוב ההלכות עוסקות באיסורים הנוהגים מראש חודש אב ואילך, אבל יש מעט הלכות בסוף הסימן שעוסקות בשלושת השבועות. על חלק מהדברים כותב השו"ע: "יש נוהגין", על ברכת שהחיינו הוא כותב "טוב להיזהר מלומר שהחיינו בין המיצרים", אבל ההלכה האחרונה בסימן מנוסחת באופן הרבה יותר נחרץ: "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט), ולא יכו התלמידים בימים ההם". גם אם אנחנו לא מבינים בשדים ורוחות, ברור שכוונתו לומר שהימים הללו הם ימים של פורענות, ולכן יש להישמר מדברים שנחשבים מסוכנים. זה כמובן צריך לומר משהו גם על צורת הנהיגה הנכונה בכבישים בימים אלו.
מעניין, שעל דברי השולחן ערוך "ולא יכו התלמידים בימים ההם" מעירים הפרשנים (ט"ז, משנה ברורה, חיי אדם ועוד) - שאפילו ברצועה אין להכות, כי גם בזה יש סכנה. אני לא יודע מה בא ה'אפילו' לרבות, אבל אני שמח שלא הייתי תלמיד באותה תקופה לגלות את זה...
בימינו, ההכאה אינה נחשבת אמצעי חינוכי. כותב הרב שלמה וולבה (זריעה ובנין בחינוך, עמ' כד) כך:
בגמרא יש מחלוקת עד מתי מותר להכות את הבן, עד גיל שש עשרה, או עד גיל עשרים וארבע. אם האב מכה את הבן בגיל מאוחר יותר - האב עובר על 'לפני עיור', מפני שהילד מתמרד נגדו ועלול להכותו. במציאות של היום, אם מרביצים לילד בן שלוש - כבר עוברים על 'לפני עיור'. כבר רואים שהילד מתמרד נגד האבא. אתם יכולים לראות שילד שמקבל סטירה רוצה לסטור בחזרה. הוא מרים את היד, אלא שהוא לא מגיע ללחיים של האבא שלו. נשארת רק התנועה, אבל התנועה היא ברורה.
כמובן שהעובדה שאין להכות את הילדים בימינו אינה פוטרת את ההורים ממצוות התוכחה והחינוך של ילדיהם, אלא שיש לפעול יותר בדרך של מקל נעם מאשר בדרך של מקל חובלים.
ומה שנכון לאדם, נכון גם להתפתחות של העם: גם אם יש אמצעי תוכחה שהיה יעיל מאוד בתחילת היווצרות העם, לאט לאט צריך לעבור לאמצעים מעודנים יותר. בהתחלה אפשר להעניש את המורדים בהריגתם - כמו בחטא העגל, או בבליעתם באדמה - כמו בעדת קרח, אבל בפרשתנו כבר צריך להשתמש בטכניקה אחרת: כשבאים בני ראובן וגד אל משה עם הצעה שהוא רואה בה סכנה גדולה לעם ישראל הוא אינו מעניש אותם כמו את המתאוננים, אלא מוכיח אותם: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?" כתוצאה מכך הם מציעים למשה הצעה אחרת: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ, וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם". ואולם, משה עדיין לא מרוצה מהצורה שהם מדברים: הם אינם מזכירים את הקב"ה, ומה עוד שהם מקדימים את הצאן לילדיהם. מה עושה עכשיו משה? האם הוא צועק עליהם? -לא ולא! הוא פשוט חוזר על דבריהם עם התיקונים הקלים: "אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה (והוא מזכיר את שם ה' עוד ארבע פעמים)... בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ". הוא חוזר, כביכול, על דבריהם, אבל מוסיף תיקונים. התוכחה הסמויה הזו עשתה את פעולתה, ותשובתם היא "טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה". ללמדך, שצריך לשקול היטב מתי נכון להעניש, מתי להוכיח באופן מפורש, ומתי להוכיח ברמז.
ואולי כשאומרים חז"ל שלא להכות את התלמידים בימים אלו - כוונתם לומר שהימים האלה הם ימים שבהם התוכחה צריכה להיות סמויה. לפי חז"ל יש לכל יום את הסגולות המיוחדות שלו, ושלושת השבועות הם ימים של פורענות. ממה נובעת פורענות זו? - בפרשתנו נאמר באיזה תאריך מת אהרן הכהן: "בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". זהו ראש חודש אב, שחל תמיד בשבוע שבו קוראים את הפרשה הזו. אגב, כמדומני שזהו האדם היחיד שהתורה כותבת את תאריך הפטירה שלו! אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, נפטר בראש חודש אב, החודש שבו סבלנו כל-כך משנאת חינם.
מותו של אהרן מלמד אותנו שהימים האלה הם לא רק ימים של פורענות, אלא ימים של פילוג ומחלוקת. אנחנו רואים בשבועות האחרונים איך המחלוקות בעם ישראל הופכות להיות חזקות יותר ויותר: לא בגלל חניון, ולא בגלל התעללות בילדים, ולא בגלל ניאו-רפורמים או פרופסור זה או אחר. המחלוקות האלה מתפרצות עכשיו בגלל שאלו הימים שבהם השטן מנסה לסכסך בינינו.
השו"ע, כאמור, כותב גם לא ללכת יחידי בימים אלו. אולי זה רמז לכך שעלינו להקפיד דוקא בימים אלו, שבהם שולט הקטב (=קיטוב?) מרירי - ודוקא בימים אלו עלינו לעמול קשה יותר כדי ללכת ביחד.
5770 מחיר הפופוליזם
לא כל מה שנחשב צודק ופופוליסטי בעיני העם הוא באמת הדבר הראוי והנכון לעשות. לפעמים דוקא לוחמי החירות והצדק גורמים לעיוות הגדול ביותר. בשבוע שעבר כולנו תמכנו בבנות צלפחד, אשר באו אל משה בבקשה שלא יקופח שמו של אביהן: "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ... תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". כל עם ישראל, מן הסתם, תמך בבקשתן: זה נראה כמו מאבק של החלשים בחברה מול מערכת נוקשה וגברית. היה להן, מן הסתם, לובי חזק מאוד: הפמיניסטים תמכו בהן בגלל שהן דורשות נחלה 'כמו הגברים'. השוביניסטים אהבו אותן כי הם לא דרשו לעצמן אלא רק לשם אביהן. אוהבי ארץ ישראל תמכו בהן בגלל שהן מראות שהן מחבבות את הארץ. גם חז"ל מלאי שבחים עליהם: אמרו עליהן (בבא בתרא קיט) שבזכותן נוספה פרשה בתורה, שהן חכמניות, דרשניות, צדקניות, ועוד מחמאות. אם היינו חיים בדור המדבר, סביר להניח שכולנו היינו מצטרפים לצעדת המחאה של בנות משפחת צלפחד עד שהן יקבלו את הנחלה המגיעה להן.
אבל בפרשתנו פתאום מתברר שיש גם צד שני למטבע. עכשיו מגיעים בני שבט מנשה, וגם בפיהם טענה על עוול שנעשה להם: "וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם" מתברר שאם נותנים להן נחלה, והן יתחתנו עם בן שבט אחר, הרי בסופו של דבר נחלת צלפחד תיגרע מנחלת שבט מנשה. הצדק שנעשה עם בנות צלפחד גורם עוול לבני השבט שלהן, שעכשיו הנחלה שלהם תהיה קטנה יותר. בני שבט מנשה טוענים שצריך היה לאזן את האינטרסים של בנות צלפחד עם האינטרסים של השבט כולו.
הקב"ה, כמו בבדיחה הידועה על הרב ששני בעלי הדין שוטחים בפניו את טענותיהם, מגיב באמירה 'גם אתם צודקים'. בדיוק כפי שהוא אמר על בנות צלפחד 'כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת', כך הוא אומר גם על בני יוסף: 'כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים'. הפתרון שניתן עכשיו הוא לחייב את הבנות האלה להתחתן רק עם בני השבט שלהן. צריך לזכור: לא מדובר בבחורות צעירות! חז"ל אומרים (ספרי זוטא טו, לב) שצלפחד מת בשנה השניה במדבר, וממילא כל חמש הבנות הללו כבר עברו את גיל ארבעים ועדיין לא נישאו. והנה עכשיו מגבילים אותן להינשא רק עם בני השבט שלהן.
כיצד יצאו הפעם בנות צלפחד מבית הדין? עכשיו הן מבינות שהנחלה שהן קיבלו עלתה להן ולכל עם ישראל ביוקר! לא רק שהן מוגבלות בבחירת בני הזוג שלהן, אלא שהן גם יצרו תקדים מסוכן לכל עם ישראל: מעתה ואילך כל השבטים יעדיפו לא להינשא זה לזה. אמנם הציווי נאמר רק על בת יורשת נחלה, אבל גם בת שיש לה אחים, שמעיקר הדין מותר לה להינשא לבן שבט אחר, יכולה לחשוש למצב שימותו אחיה, והיא תירש את הנחלה ותגרום להעברתה לשבט אחר. הצדק שנעשה עם בנות צלפחד עלול לגרום לקרע בעם ישראל, עד כדי נתק בין השבטים השונים!
אגב, יכול שמשה כבר היה מודע לבעיה הזו ברגע שבאו לפניו בנות צלפחד. לכן הוא לא מיהר לענות להן, אלא חיכה לשמוע מה יגיד ה': "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'". כאשר באו בני יוסף, לעומת זאת, עם הטענה שלהם, משה לא היה צריך לחכות לציווי מיוחד מאת ה', וענה להם מיד: "וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים". מסתבר שהוא כבר הבין את הדין הזה כשאמר לו הקב"ה "נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם", אבל חיכה עם ההסתייגות הזו עד שבאו לפניו בני מנשה והעירו על העוול שנעשה להם.
אם כן, המעשה שהצטייר כמעשה כל-כך נכון בשבוע שעבר, גרם לגזירה קשה לבנות צלפחד עצמן וגם לכל עם ישראל. אבל בסופו של דבר הנזק לא היה גדול כל-כך. לימים, ידרשו חז"ל שהאיסור להינשא לבן שבט אחר תקף רק באותו הדור, והיום שבו הותרו השבטים להינשא זה בזה יהפוך להיות אחד הימים השמחים ביותר בלוח השנה היהודי - טו באב.
גם בהיבט האישי בנות צלפחד לא ניזוקו בסופו של דבר: כל חמש הרווקות הזקנות מצאו שידוך הגון (אולי בזכות הנחלה שהן קיבלו עכשיו...), וחז"ל אומרים שאף נעשה להן נס והן ילדו אחרי גיל ארבעים. לסיפור ההוא היה סוף טוב. אבל אולי אנחנו צריכים ללמוד מהסיפור הזה לקח חשוב: לא תמיד המעשה שנראה לנו נכון לעשותו ע"פ הרגש והאמפתיה הכנים לאנשים שסובלים, הוא המעשה הנכון לעשותו לטווח הארוך. אולי המחיר שאותו נשלם לא יהיה שוה את התועלת.
5771 למה צורף חצי שבט מנשה?
הם רוצים דיור עכשיו. המגורים באוהלים ודאי אינם נוחים להם, והם מקוים שכשהדרישות שלהם ייענו הם יוכלו להרשות לעצמם לבנות בתים בערים הגדולות. אבל לא באמת ברור מי הוא היוזם של כל המהלך הזה, ומה האינטרסים שעומדים מאחורי זה. מסתבר שלא מדובר בקבוצה הומוגנית, וגם אם אנחנו רגילים למנות בנשימה אחת את ראובן, גד וחצי שבט המנשה, הרי שיש להבדיל בין השבטים הללו.
הסיפור מתחיל בכותרת: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד", אבל מאותו פסוק ואילך בכל פעם שמוזכרים השבטים האלה ביחד – תמיד יופיע שבט גד לפני שבט ראובן. דבר זה אומר דרשני: הרי ראובן הוא בכור השבטים. הוא גם גדול יותר מבחינה מספרית מאשר שבט גד, ואף המחנה שהשבטים ראובן וגד נמצאים בו נקרא על שמו. מדוע, אם כן, לכל אורך הפרשה מוזכרים בני גד לפני בני ראובן?
התשובה היא, כנראה, ששבט גד היו היוזמים האמיתיים של כל העניין, והם צירפו אליהם את שבט ראובן. לכן, כאשר משה מברך את השבטים בסוף ימיו, הוא אינו מזכיר כלל את העניין הזה בברכת שבט ראובן אלא רק בברכת שבט גד: "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן", כפי שמסביר רש"י: "ראה ליטול לו חלק בארץ סיחון ועוג, שהיא ראשית כיבוש הארץ, כי ידע אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק, והוא משה". אגב, גם בברכת יעקב לבניו מוזכר העניין הזה רק בברכתו של שבט גד: "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ", וכפי שמסביר רש"י: "גדודים יגודו הימנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ". למרות שכלפי חוץ באו בני ראובן וגד ביחד, מי שעמד מאחורי הסיפור היה שבט גד. מדוע היה האינטרס של שבט גד חזק יותר מאשר זה של בני ראובן?
שאלה נוספת שיש לשאול: מדוע דוקא עכשיו הם התעוררו לבקש את הנחלה הזו? הרי ארצות סיחון ועוג נכבשו בסוף פרשת חוקת, ובינתיים עברו הרבה דברים: בעל פעור, המפקד השני, מלחמת מדיין וכו'. מדוע הם לא ביקשו את בקשתם כבר אז?
מסביר האלשיך שהמקנה הרב שהיה לשבטים אלו הגיע אליהם בעיקר במלחמת מדיין, שם נאמר שכל אחד מאנשי הצבא לקח לעצמו את מה שהוא בזז. לכן, מטבע הדברים, שבטים שבהם היו לוחמים טובים יותר לקחו יותר שלל. בספר יהושע (פרק יח) מתואר שרק חמשה שבטים כבשו את נחלתם באופן מלא במלחמה: ראובן, גד, מנשה, אפרים ויהודה. אין זה מפליא, אם כן, שדוקא שבטי ראובן וגד היו בעלי מקנה, מכיון שהם היו אנשי חיל. לכן הם גם הסכימו לצאת כחלוץ לפני המחנה בכיבוש עבר הירדן המערבי.
כך מסביר ה'אלשיך' גם את העובדה שבני גד מופיעים לפני בני ראובן. את הפסוק הראשון בסיפור זה, יש לקרוא לדעת האלשיך כך: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן, וְלִבְנֵי גָד - עָצוּם מְאֹד". כלומר שלבני ראובן היה אמנם מקנה רב, אבל לבני גד היה הרבה יותר. הסיבה היא שהם היו גיבורים יותר מאשר שבט ראובן, ולכן זכו בשלל גדול יותר. בני ראובן, אם כן, הצטרפו לבקשה של בני גד, אבל הם לא היו היוזמים של המהלך.
לגבי חצי שבט מנשה הסיפור מוזר: הרי הם בכלל לא באו אל משה, ובכל זאת משה נתן גם להם נחלה בעבר הירדן המזרחי. הראב"ע מסביר שהם היו שם כל הזמן, אבל בגלל שמדובר בחצי שבט בלבד הם לא הוזכרו לפני כן. הרמב"ן, לעומתו, סובר שכשראה משה שהאיזור בעבר המזרחי גדול מדי הוא הציע לעוד שבטים להצטרף, ורק חלק משבט מנשה הסכים לכך.
ואולם, יכול להיות שיש פה עניין נוסף: בזמן ששבטי ראובן וגד צברו רכוש, הם גם הצטמקו במספר הנפשות. המחנה שלהם, מחנה ראובן, הצטמק ב30% במשך ארבעים שנה! שבט מנשה, לעומתם, כמעט הכפיל את עצמו מבחינה מספרית. ביציאת מצרים מנה שבט מנשה 32,200 ואילו במפקד השני הוא כבר מנה 52,700. בניגוד לבני ראובן וגד שאומרים למשה שיש להם מקנה רב, הרי שבני מנשה יתלוננו על בעיה אחרת (יהושע יז, יד): "מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד וַאֲנִי עַם רָב". כאשר משה מחליט לצרף את בני מנשה לבקשתם של ראובן וגד הוא רומז להם שסדרי העדיפויות שלהם צריכים בדיקה: כאשר הם אומרים: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" משה מתקן אותם ואומר: "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". אל תבלבלו את סדרי העדיפויות. קודם כל יש לדאוג לבני האדם ורק אח"כ לרכוש.
משה מקוה שהצירוף של חצי שבט מנשה לבני ראובן וגד יסייע בידיהם לסדר מחדש את סדרי העדיפויות שלהם, כך שהדברים החשובים יחזרו להיות בראש סדר העדיפויות.
5771 מי הם נשיאי העדה?
כשמזהים שהמנהיגות חלשה ואפשר ללחוץ עליה, מגיעות עוד ועוד קבוצות לחץ. כאשר בנות צלפחד הגיעו עם הבקשה שלהן, זה היה נראה חסר סיכוי: הרי סדר הנחלות ניתן ע"י הקב"ה, ואי אפשר לכופף את כל ההלכה רק בגלל מצוקה של משפחה אחת. אבל בסופו של דבר הן הצליחו, וטענתן התקבלה. אח"כ באו בני גד ובני ראובן עם בקשה חצופה וחריגה: הם לא רוצים להיכנס לארץ, אלא להישאר בעבר הירדן המזרחי. ע"פ תגובתו הראשונית של משה – נזיפה חסרת תקדים ותוכחה ארוכה - ברור שאין להם שום סיכוי. והנה, שוב, אחרי משא ומתן, הם קיבלו בדיוק את מה שהם רצו. ובפרשתנו, שוב מגיעה קבוצת לחץ: בני מנשה, שטוענים שמה שניתן לבנות צלפחד גרם לעיוות כלפי השבט שלהם, שעלולים לאבד את חלקם אם הבנות הללו יינשאו לשבט אחר.
יש לשים לב לכך ששלוש הקבוצות הללו לא פנו רק אל משה. גם אם בשלושת המקרים משה הוא המגיב, הרי שהפניה נעשתה תמיד גם לנשיאים. על בנות צלפחד נאמר: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה". על בני ראובן וגד נאמר: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה". ועל בני מנשה נאמר בפרשתנו: "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה... וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". ואולם, אינני בטוח שמדובר באותם נשיאים בכל שלוש הפעמים. אינני יודע מי הם הנשיאים שהיו בפרשת פינחס ובפרשת מטות, אבל הנשיאים שאליהם פונים בני שבט מנשה בפרשתנו קיבלו את המינוי רק בפרשתנו: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ... וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ". וכאן מופיעים שנים עשר שמות, שכמעט כולם אנונימיים לחלוטין – לא רק עד לפרשתנו, אלא גם אח"כ. אף אחד מהנשיאים האלה אינו מוכר ממקור אחר בתנ"ך, למעט כלב בן יפונה – נשיא שבט יהודה. ואולם, חז"ל מזהים חלק מהם: במדרש רבה (במדבר טו, יט) נאמר שאלדד ומידד שהתנבאו במחנה הם אלידד בן כסלון – נשיא שבט בנימין, וקמואל בן שפטן – נשיא שבט אפרים. בתרגום יונתן (במדבר יא, כו) מובא שאליצפן בן פרנך – נשיא שבט זבולון – היה בעלה של יוכבד לפני שהיא חזרה לעמרם. אם נשפוט לפי ארבעת הנשיאים הללו, הנשיאים הללו אינם אנשים צעירים: כל האנשים הללו היו מבוגרים בזמן יציאת מצרים והסיבה שהם לא מתו במדבר היא בגלל שחז"ל אמרו (ב"ב קכא, ב) שהגזירה היתה רק על מי שהיה מעל גיל עשרים ומתחת לגיל ששים, והם כבר עברו את גיל ששים. כלומר שבזמן הכניסה לארץ הם כבר עברו את גיל מאה – והם נשארו בחיים עד סוף הכיבוש והחלוקה – עוד ארבע עשרה שנה!
מעניין לציין שכמעט כל הנשיאים מופיעים עם התואר 'נשיא' חוץ מאשר שלושה: כלב בן יפונה משבט יהודה, שמואל בן עמיהוד משבט שמעון, ואלידד בן כסלון משבט בנימין. מסביר 'אור החיים' הקדוש שמשבט שמעון לא רצה הכתוב לכתוב את המלה 'נשיא', מפני שזה היה מזכיר את זמרי בן סלוא, שהיה גם הוא נשיא שבט שמעון. לגבי יהודה ובנימין לא נכתבה המלה נשיא מפני שמשבטים אלו עתידים להיות מלכים, והמלה 'נשיא' מורידה מגדולתם.
ואולם, רב נסים גאון (הובא שם באור החיים) הסביר אחרת לגבי יהודה ובנימין. כלב בן יפונה כבר היה נשיא מאז חטא המרגלים, ולכן הוא לא היה צריך מינוי עכשיו. אלידד בן כסלון, שהוא אלדד שהתנבא במחנה, כבר עלה לדרגת נביא, ותהיה זו הורדה בדרגה אם הוא ייקרא מעתה נשיא.
פירוש נוסף הביא ר' קלונימוס קלמן עפשטיין בפירושו 'מאור ושמש': כלב בן יפונה ואלדד בן כסלון ויתרו מעצמם על הנשיאות: הרי נאמר בזוהר (חלק ג דף קנח, א ד"ה וישלח) שהסיבה שהמרגלים חטאו היא בגלל שהם לא רצו לוותר על נשיאותם, והם ידעו שכאשר ייכנסו לארץ הם כבר לא יהיו נשיאים. כלב, לעומתם, העדיף לוותר על הנשיאות שלו כדי להיכנס לארץ ישראל. לכן הוא אינו נקרא נשיא. כך גם אלדד – שהיה אמור לקבל כבוד גדול ולהתנבא עם שבעים הזקנים, אבל ויתר על הגדולה הזו כי הרגיש שאינו ראוי לכך (רש"י במדבר יא, כו), ולכן גם הוא לא נקרא נשיא. אומר ר' קלונימוס: הסיבה שהתורה לא כתבה אצל האנשים האלה את המלה 'נשיא' היא כדי להזכיר לנו שהסיבה שהם הגיעו לכבוד הגדול היא דוקא בגלל שהם ויתרו עליו. ידוע שכל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד – הכבוד רודף אחריו. שאל יהודי אחד: הרי מה ההבדל בין שניהם? בסופו של דבר שניהם אינם מגיעים לכבוד, ומה זה משנה אם הוא רודף אחר הכבוד או שהכבוד רודף אחריו – אבל התשובה היא שההבדל ביניהם ניכר כאשר האדם מתעייף מלרוץ: מי שרודף אחרי הכבוד – הכבוד רק יתרחק ממנו, ומי שברח מפני הכבוד – הכבוד ישיג אותו.
