Paršat Tazria-Mecora - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768 וציוה הכהן
מי שחולה הולך לרופא. אבל הצרעת, כידוע, אינה מחלה במובן הרגיל של המלה, ולכן האיש שאליו הולכים אינו הרופא אלא הכהן. כבר בשבוע שעבר קראנו על סמכותו הבלעדית של הכהן באבחונים, והשבוע אנחנו קוראים עוד כמה פרטים, כגון העובדה שעד שהוא אינו קובע שהבית מנוגע, הבית לא מטמא, ולכן אומרת התורה שיש להוציא את כל הכלים מהבית לפני שהכהן מכריז על הבית כטמא.
אבל יש דבר נוסף שמייחד את תפקידו של הכהן בענייני נגעים: חמש פעמים בפרשיות אלו, ורק בפרשיות אלו, מופיע הצירוף 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן': בצרעת הבגד הכהן מְצַוֵּה לכבס את הבגד שיש בו נגע. באדם המצורע הכהן מְצַוֵּה לקחת את הציפורים ולשחוט אותם, ובצרעת הבית הכהן מְצַוֵּה לְפַנוֹת את הבית ולחלץ את האבנים אשר בהן הנגע. הכהן אינו זה שצריך לשחוט את העוף (לפחות לפי דעה אחת בחז"ל), ואף אינו זה שצריך לפנות את הבית. אבל הכהן צריך לצוות על הדברים האלה בטרם נעשו. לכאורה הדברים תמוהים: הרי במקום לכתוב 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת' היה אפשר לכתוב, כפי שכתוב בכל קרבן אחר: 'וְלָקַח הַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת'. אבל התורה מדגישה שיש לקחת את הציפורים דוקא אחרי שהכהן מצווה לעשות כן. אפילו השחיטה אינה צריכה להיעשות ע"י הכהן דוקא, אבל היא צריכה להיעשות ע"פ ציווי של הכהן, וכפי שאומרים חז"ל (בפסיקתא ובילקוט שמעוני): "הצווי בכהן והכיבוס בכל אדם". "הצווי בכהן והליקוח בכל אדם". "הצווי בכהן ושחיטה בכל אדם". "הצווי בכהן וחליצה בכל אדם". "הצווי בכהן ופינוי בכל אדם".
בכל הדברים האלה התורה מקפידה על כך שהמצורע יעשה את הדברים אחרי ציווי מפורש מפי הכהן, למרות שאין שום הפתעה במה שיאמר הכהן. המיטהר יכול לקרוא לבד בתורה ולגלות שכדי להיטהר הוא צריך לקחת שתי ציפורים, אבל התורה מדגישה שיעשה זאת רק אחרי שהכהן אומר לו. גם אם הכהן אינו מעורב באופן אישי בעשיית הדברים, הרי שהתורה מקפידה על כך שהוא יהיה זה שמושך בחוטים.
חז"ל (ויקרא רבה יז, ז) דרשו את הפסוק 'וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת' - על בית המקדש: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת - זה הקב"ה, שנאמר 'יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב' (חגי א, ט). וְהִגִּיד לַכֹּהֵן - זה ירמיה, שנאמר 'מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת' (ירמיהו א, א). 'כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת' - זו טינופת עבודה זרה. ויש אומרים זה צלמו של מנשה... 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת' - 'וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה'. וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת' - 'זה חורבן בית המקדש, 'וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר' - זו גלות.
כשעוברים עלינו זמנים קשים אנחנו רגילים לומר שאנחנו נמצאים במצב של הסתר פנים. הקב"ה אינו מגלה את פניו, אבל הוא עדיין מושך בחוטים. כשהוא רוצה להחריב את בית המקדש או להעניש את ישראל הוא אינו צריך לעשות זאת בעצמו. יש לו מספיק שליחים - פלשתים, בבליים, יוונים, רומאים גרמנים וכו' - שיעשו בשבילו את העבודה. כמו הכהן כשצריך לנתץ את הבית: הוא רק מְצַוֵּה ומאפשר את זה, אבל הוא עצמו אינו מתערב.
בתהליך של גאולה, לעומת זאת, אנחנו מכירים מצב הפוך: כפי שאומרים בהגדה של פסח: "לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. שנאמר 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה. 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אני ולא מלאך. וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם - אני ולא שרף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה' - אני הוא ולא השליח. אני ה' - אני הוא ולא אחר". בהגדה של פסח, כידוע, שמו של משה רבנו כמעט אינו מוזכר. חז"ל מדגישים בכך שאת הגאולה הזו עשה הקב"ה בעצמו.
את הדברים הטובים, אם כן, עושה הקב"ה בכבודו ובעצמו, ואילו את הדברים האחרים הוא עושה על ידי שליח. הסיבה היא, אולי, שלגבי הדברים הרעים יש נטיה להאשים את הקב"ה בין כה וכה, אבל בדברים הטובים אנחנו שוכחים אותו. כפי שאמרה נעמי במגילת רות: 'אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה - כשהייתי מלאה, היה זה מכוחי, אבל כשאני חוזרת בידיים ריקות - זה מהקב"ה. לכן, אומרים חז"ל, גם לעתיד לבוא כשהקב"ה יגאל את ישראל הוא ידאג שהדברים לא ייעשו בסתר. וכפי שאומר המדרש (תהלים קז, א) על הפסוק 'ופדויי ה' ישובון' - "פדויי ה' ולא פדויי אליהו ולא פדויי מלך המשיח".
ומי יתן ונזכה במהרה לראות את אור פניו של הקב"ה כפי שמברכים הכהנים: 'יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם
מצורע טהור 5769
הרבה זוגות שאני פוגש לפני החתונה עוברים חויה דומה: האשה משקיעה זמן, מאמץ וכסף רב כדי למצוא את שמלת הכלה שתהיה בדיוק לפי טעמה, אבל היא לא מרשה לחתן לראות כשהיא מודדת את השמלה, כדי שזה יישאר הפתעה בשבילו. אבל האמת היא שאם החתן יישאל איך נראתה שמלת הכלה של אשתו, כל מה שהוא יֵדע לומר הוא שהשמלה היתה לבנה... בפרשתנו מתברר שאפילו לצבע לבן יש כמה גוונים: המשנה (נגעים א, א) אומרת שיש ארבעה גוונים של לבן שהם טמאים: לבן כמו קרום של ביצה, לבן כמו צמר, לבן כמו סיד, ולבן כמו שלג. אני מניח שגם את הגוונים האלה אפשר לחלק לתתי-קבוצות. לאסקימואים, כידוע, יש עשרות מלים לתאר סוגים שונים של שלג...
אבל מלבד הקושי שלנו בהגדרת הצבעים של הנגעים, יש גם קושי בהבנת ההגיון שלהם: הרמב"ם (הלכות נגעים פרק ג) מונה את סימני הצרעת לעור, לשיער, לבגד ולבית, והסימן המשותף לכולם הוא שאם הנגע מתפשט והולך - זהו סימן טומאה. אבל בפרשתנו מתברר שיש לכך גבול: "וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו... וְטִהַר אֶת הַנָּגַע". דוקא כאשר הצרעת התפשטה בכל הגוף, חוזר האדם להיות טהור.
יש שמסבירים (טור, רלב"ג, ראב"ע ועוד) שהסיבה היא שכאשר הנגע מתפשט לרוחב, הוא פחות מתפשט לעומק, וזה מעיד על כך שהנגע כבר בדרך החוצה. אבל אם זו הסיבה, לא ברור מה ההבדל בין נגע שהתפשט על כל הגוף חוץ מנקודה אחת קטנה, לבין נגע שהתפשט על כל הגוף. כמו כן לא ברור למה כשהשטח הנגוע מתחיל להצטמצם בחזרה חוזר האדם להיות טמא! הרי לכאורה המצב רק משתפר! יתרה מזו: הרמב"ם (הלכות נגעים ז, ב) פוסק שאם אדם מגיע לראשונה כשכל גופו מכוסה צרעת - הוא טמא! רק אדם שהיה טמא ואח"כ הצרעת התפשטה על כל גופו הופך להיות טהור! מה ההגיון בכך?
יכול להיות שההסבר לכך הוא שהטומאה נועדה לתקן את האדם. כל עוד יש באדם נקודה בריאה, אפשר לקוות שהוא יצליח לפתח אותה והיא תתגבר על הצרעת. לכן מי שיש לו צרעת שמתפשטת והולכת, אנחנו כל הזמן מקוים שהוא יחזור בתשובה והצרעת תחזור ותיעלם. אבל ברגע שהצרעת מכסה את כל עורו, אין תקוה לאיש הזה - וממילא אין טעם לטמא אותו.
ישנם מצבים שבהם אם אתה יודע שאין תקוה, עדיף לא לנסות להילחם בהם. מדינות רבות, ובהן גם ישראל, החליטו להחרים השבוע את ועידת דרבן השניה בגלל שהם ידעו מראש מה יהיה שם. גם אם נאומו של נשיא איראן הסתיים באמירה: "בואו נשלב כולנו ידיים באהבה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר, עולם מלא אהבה וברכה, וללא עוני ושנאה", כולנו מבינים שהעולם ללא שנאה שהוא מדמיין יהיה כך בגלל שהוא מתכנן להרוג את כל מי שהוא שונא... מכיון שכך, ההנחה היתה שעדיף לא להיות נוכח בועידה הזו מאשר לנסות לעדן את החלטותיה.
כאשר אדם נטמא, והנגע המשיך להתפשט עד שהוא התפשט בכל גופו, התורה אומרת שהוא טהור. ולכאורה צריך לשאול: איך הוא נהיה טהור כל-כך מהר? למה הוא לא צריך לעבור את כל התהליך שכל מצורע עובר כדי להיטהר - עם ציפורים ועץ ארז וקרבנות וכו'? - התשובה היא שהוא טהור רק באופן זמני: "כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא, וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי יִטְמָא". האדם הזה טהור שכל הזמן מחכה לרגע שהוא יחזור להיות טמא. הוא טהור כזה שאף אחד מאיתנו לא היה יושב לידו...
בדרך כלל אומרים שכל סוגי הטומאה קשורים למוות. אבל האמת היא שצריכים להיות שני דברים כדי להגדיר טומאה: מוות מצד אחד, וקדושה מצד שני. וככל שדבר הוא יותר קדוש, הוא נטמא יותר בקלות. הטומאה היא לא החדלון עצמו אלא ההבדלה שבין החיים לבין המוות.
כשיש בעורו של אדם חלק אחד חי וחלק אחד מת - האדם טמא. הטומאה הזו נועדה לגרום לאדם לשים לב לפער שבין החיים והמוות שבעורו. אבל אם כל עורו מת - אין כאן טומאה, כי אין לה על מה לחול. ביום שמתחיל להיראות באדם זה בשר חי - הוא נטמא, כי שם מתחילה העבודה. למרות שעכשיו הנגע נמצא ברגרסיה, וניתן היה לחשוב שהמצב משתפר - דוקא אז האדם נטמא, כי הסכנה לקלקול גדולה יותר. אמר לי פעם עובד סוציאלי: כשאדם נמצא בדכאון עמוק, אין שום חשש לחייו. החשש מתחיל כאשר הוא מתחיל לצאת מהדכאון.
אומרת התורה: "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי -יִטְמָא. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַבָּשָׂר הַחַי וְטִמְּאוֹ, הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא". הטומאה איננה בבשר המת. הטומאה היא בבשר החי. ואולי יש כאן גם רמז: כשאתה מחפש את הנגעים, תתמקד בבשר החי, בטוב שבאדם - ורק כך תצליח לתקן את האדם
האוצר שבצרעת 5770
כל מי שמסתכל על המבנה הזה מבין שיש שם משהו לא בסדר. "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". ברור שהרבה כסף התגלגל מתחת לפני השטח. אבל מי שקיבל את הכסף ידע להסוות את נתיב הכסף באופן מושלם, וקשה לעקוב אחריו, עד שבא הקב"ה וחושף את הכל.
כך נאמר בפרשה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן... וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". בניגוד לשאר הנגעים בפרשתנו, שמנוסחים באופן של אפשרות, לדוגמא "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת", פה הדברים כתובים בדרך של הבטחה, וכפי שאומרים חז"ל (הוריות י, א): "בשורה היא להם שנגעים באים עליהם". זה לא איום אלא הבטחה. ומסביר המדרש (ויקרא רבה יז, ו) שזו דוקא בשורה טובה: "כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו ממונם בבתים... מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומוצא בו אוצר". בעל הבית רואה משהו לא בסדר בקירות הבית, מזמין אליו את הכהן ואומר לו: "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". הכהן יצווה לסתור את הקיר, וכך יתגלה המטמון. צרעת הבית, לפי זה, אינה דבר רע אלא דבר שכל אחד היה מאחל לעצמו.
ואולם, ישנן דעות אחרות בקרב חז"ל שמסבירות את צרעת הבתים בצורה שונה. הגמרא (ערכין טז, א) אומרת שנגעי בתים באים כתוצאה מגזל: "הוא כונס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו". במקום אחר (יומא יא, ב) אומרת הגמרא שצרעת בתים נגרמת מצרות עין: "מי שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקדוש ברוך הוא מפרסמו, כשמפנה את ביתו". כמו כן אומרים חז"ל במדרש (תנחומא מצורע סימן יב): "מפני מה היסורין באין לעולם? מפני הבריות שיראו ויסתכלו ויאמרו מי שחטא הוא לוקה, ומי שלא חטא אינו לוקה. ולמה העצים והאבנים והכתלים לוקין? - כדי שיראו הבעלים ויעשו תשובה... לכך הקב"ה מתרה אותם ומלקה בתיהם תחלה, כדי שיעשו תשובה... עשה תשובה - מוטב, ואם לאו בגדיו לוקין... ואם לא חזר לוקה בגופו". צרעת הבתים, אם כן, אינה דוקא דבר טוב, אלא נתפסת גם כעונש לבעל הבית!
ובאמת, קשה להבין מדוע הקב"ה בוחר להביא מטמון לעם ישראל דוקא דרך נגע בבתים. האם קצרה ידו של הקב"ה מלגלות את האוצרות בלי צורך להרוס את הבתים?
התשובה היא, כנראה, שצרעת הבית היא באמת עונש על חטאים, אבל היא גם באה ללמד אותנו איך להתייחס לדברים רעים שקורים לנו. אם ידע האדם למנף את העונש הזה הוא יוכל לגלות בו אוצר. בכל שאר הנגעים, כאמור, התורה מנסחת את הדברים כדבר שקורה מעצמו: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת", "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם", "וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין", וכו'. אבל בצרעת הבתים הניסוח הוא אחר: "וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". זה לא קורה מעצמו, אלא הקב"ה נותן את זה כמתנה. השלב הראשון בגילוי האוצר הוא ההבנה שהצרעת אינה מקרה אלא מתנה שבאה מהקב"ה.
אדם יכול להסתכל על דברים רעים שקורים לו בכמה אופנים: אפשרות אחת היא לומר שזה מקרה, ולנסות להתחמק מהגורל הרע הזה בפעם הבאה. מי שמסתכל על כל הדברים הרעים שקורים לו כיד המקרה, הקב"ה מניח לו בדרכו: "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי, וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי". אדם כזה רק יסבול מהדברים הרעים שקורים לו, לא יצדיק עליו את הדין ובודאי שלא יקבל על כך שכר.
אפשרות שניה היא לראות את כל הדברים הרעים שקורים לו כעונש מהקב"ה על המעשים הרעים שהוא עשה, ולהצדיק עליו את הדין. זו מעלה גדולה, ובודאי ששכרה בצדה.
אבל יש מעלה גדולה מזו, והיא לראות את כל הדברים הרעים שקורים לאדם כמנוף חיובי לתיקון דרכיו. לא רק כעונש על העבר אלא בעיקר כאיתות להחזירו לדרך הישר. אדם כזה רואה בכל דבר רע דוקא את הטוב. זוהי מעלתו של ר' עקיבא שיכול לצחוק כשהוא רואה שועל יוצא מבית המקדש (מכות כד, ב), ושמח כאשר מת לו החמור, נטרף לו התרנגול וכבה לו הנר (ברכות ס, ב). אדם כזה, שמסוגל למצוא את הטוב בכל דבר, ולומר 'כל דעביד רחמנא לטב עביד' יכול להפיק אוצר מצרעת.
בהפטרה מתואר מצור שהיה בשומרון, וארבעה מצורעים שגילו שהמצור הסתיים בפתאומיות. המצורעים מנודים מהחברה בגלל חטאיהם החברתיים. ובאמת, בשלב הראשון, כשהם מגלים את האוצרות שהשאירו אחריהם הארמים, הם חושבים רק על עצמם: "וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ". אבל בשלב השני הם מבינים שלא זו הדרך הנכונה לפעול: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן". בסופו של דבר דוקא הנידוי היה זה שאיפשר להם לתקן את החטא שלהם, ולגלות אוצר בעקבות הצרעת.
5771 תורת הנגעים
זו תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בתקופה האחרונה: כל פעם שמתפרסם מינוי של אדם לתפקיד חשוב, מיד אח"כ מתפרסמים כל נגעי אותו אדם. ואם לא מוצאים משהו שאירע לאחרונה, מוצאים משהו בגדר "צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת". ואם גם את זה לא מוצאים, תמיד אפשר לטעון שיש לו נגע "בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן": למשל, פיסת בד שאותה הוא נוהג לחבוש "בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ"...
השאלה היא למי יש הסמכות לבדוק את כל אותם נגעים. התורה קובעת כי מי שיש לו נגע כלשהו הולך אל הכהן: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת... וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". הכהנים, כידוע, אינם עוסקים ברפואה. אמנם היו דתות שבהם כהני הדת היו מרפאים ע"י לחשים וטקסים אפלים, אך לא כן היהדות. ההליכה לכהן לא נועדה לחפש מזור למחלה, אלא רק לצורך קביעה שאכן מדובר בצרעת. אם הכהן קובע שהאדם מצורע, הכהן קם ועוזב את המקום. בזה הסתיים תפקידו. אין יותר קשר בין המצורע לכהן. ולהיפך: מעתה המצורע צריך להתרחק מכל שלוש המחנות - ובראש ובראשונה ממחנה כהונה.
למה קבעה התורה שדוקא הכהן, שבדרך כלל צריך להתרחק מכל ענייני הטומאה יותר מאשר כל אדם מישראל, דוקא הוא זה שצריך לבדוק ולאבחן את המצורעים?
נלענ"ד שיש כאן רמז גם לנגעים אחרים שיש בנו: כדי לבדוק נגעים של אחרים, ולהחליט אלו נגעים הם טהורים ואלו טמאים, צריכים להתקיים שני תנאים: אהבה ונקיון כפיים.
אמרו חז"ל (אבות א, יב): "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרון היה אדם שאוהב את הבריות. חז"ל (אבות דר' נתן פרק ח) מתארים איך היה אהרון מקרב את האנשים לתורה: כאשר הוא היה רואה אדם רשע בדרכו לעבוד עבודה זרה, הוא היה אומר לו שלום. אותו רשע היה ממשיך בדרכו ועובד עבודה זרה, אבל אחר-כך הוא היה מתבייש במעשיו ואומר: אוי לי, איך אסתכל שוב בפניו של אהרון אחרי שהוא אמר לי שלום כל-כך יפה? הרהורי התשובה האלו עשו את שלהם, ולאט לאט האנשים האלה היו מתקרבים לתורה. אהרון לא זרק אבנים, לא הוכיח את החוטאים ואפילו לא הראה להם פרצוף חמוץ, אלא פשוט אמר להם שלום. על הדרך הזו אמר הנביא (מלאכי ב, ו): "בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". יש מי שיגיד, אולי, שאהרון תכנן את הדברים מראש, ואמר שלום לרשעים כדי להחזירם בתשובה. אבל לענ"ד נראה שהוא אמר שלום גם לרשעים כי הוא פשוט אהב כל אדם, וזה בדיוק מה שגרם להם בסופו של דבר להתקרב לתורה. הסיבה הראשונה, אם כן, שהתורה קבעה שאהרון הוא זה שיראה את הנגעים היא בגלל שאהרון אוהב את הבריות. כשאתה אוהב מישהו - גם אם אתה רואה אצלו נגעים, אתה תסתכל עליהם באופן אחר. וכשאתה מראה את הנגעים שלך למישהו שאוהב אותך, אתה תעשה את זה בחפץ לב, מתוך הבנה שכוונתו היא לטובה.
מצד שני, כמובן שהאהבה הזו צריכה להיות אהבה שאינה מקלקלת את השורה. אם מרוב אהבה אדם לא מסוגל להבחין בנגעים, הוא לא יכול לאבחן צרעת. אמרו חז"ל (משנה נגעים ב, ה): "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. ר' מאיר אומר: אף לא נגעי קרוביו". גם כאשר הכהן הוא המומחה הגדול ביותר לנגעים, הוא אינו יכול לפסוק הלכה ביחס לנגעי עצמו. וזה מביא אותנו לסיבה השניה שבגללה דוקא הכהן הוא זה שמאבחן את הנגעים, והיא נקיון הכפיים. הנביא (מלאכי ב, ז) אומר על הכהן: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָא-וֹת הוּא". אם האדם שבודק את נגעיך מצטייר בעיניך כמלאך, תוכל לקבל את קביעתו שמדובר בנגע. אבל אם הוא עצמו אינו בא בנקיון כפיים, כל הנגעים שהוא ימצא בך יתקבלו אצלך בערבון מוגבל.
אנחנו חיים בעידן ביקורתי מאוד. אין אנשים חסינים מפני ביקורת: אישי ציבור, רבנים, שופטים, אנשי רוח ובעלי ממון מושמצים ע"י כל אדם פשוט. זה ודאי מחלחל גם ליחסנו במשפחה ובין החברים. לכן, כשאנחנו מסתכלים על האחרים ומוצאים פגם בהתנהגות שלהם או באופי שלהם, עלינו לשאול את עצמנו את שתי השאלות האלה: האם אנחנו באמת מסתכלים עליהם מאהבה, והאם אנחנו עצמנו באמת נקיים מאותם דברים ממש? חז"ל כבר קבעו (קידושין ע, ב) כי "כל הפוסל - במומו פוסל", ובדרך כלל אם אתה רואה משהו שלילי אצל האחרים, זו השתקפות של דבר שלילי שנמצא אצלך.
5771 איך אפשר לסלוח למי שגרם נזק בלתי הפיך?
יהודי פרסם דברים חמורים מאוד, הוציא דיבה וגרם נזק תדמיתי עצום, אך לאחר זמן מה מתחרט על כך, ומודה שהוא טעה. מה עליו לעשות? האם ניתן לסלוח לו על מה שעשה?
מסופר על רב אחד שבא אליו חסיד ואמר לו שהוא הוציא שם רע על אדם, ומתחרט על כך, ושאל כיצד הוא יכול לכפר על חטאו. ענה לו הרב: קח כרית פוך ועלה לראש המגדל בעיירה, ושם תקרע את הכרית, וצפה בנוצות המתעופפות לכל רוח. החסיד, שלא כל-כך הבין מה הקשר בין המעשה הזה לכפרתו, עשה כך וחזר לרבו, מתוך הבנה שבכך יתכפר חטאו. אמר לו הרב: מצוין. עכשיו לך תאסוף את כל הנוצות ותחזיר לכרית. לכשתמצא את כולם תסתיים כפרתך. הסיפור הזה נועד להרתיע אנשים מלחטוא בהוצאת שם רע, אבל יש בו גם מסר מוטעה של נעילת שערי התשובה.
לפי חז"ל, הצרעת באה כתוצאה מלשון הרע. בידוד המצורע אינו רק בגלל הטומאה, אלא גם כחלק מתהליך הכפרה. לכן הוא לא יושב אף עם טמאים אחרים, אלא לבדו, וכפי שאמרו חז"ל (ערכין טז, ב): "הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב". המצורע ימשיך לשבת מחוץ למחנה עד שהנגע יעבור. בכך הוא מוסר את דינו לה', והנגע יעבור רק אחרי שהוא ישוב בתשובה גמורה. אבל גם אחרי שהנגע עובר, האדם אינו טהור. כאן מתחיל טקס, שבו הוא מביא שתי ציפורים - האחת תישחט והשניה תישלח, אחרי שהיא תיטבל בדמה של הציפור השחוטה.
לקיחת שתי הציפורים, מזכירה, כמובן, את שעירי יום הכיפורים, שעליהם נקרא בשבת הבאה. גם שם נבחרים שני שעירים, וגם לגבי השעירים (משנה יומא פ"ו משנה א), כמו לגבי הציפורים (משנה נגעים פי"ד משנה ה), אומרים חז"ל את המלים הבאות: "מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים, ולקיחתן כאחד". לאחר שנלקחים שני בעלי החיים הזהים - את האחד שוחטים, ואת השני משלחים. אגב, כשמטבילים את הציפור החיה בדם הציפור השחוטה עושים זאת עם ענף עץ ארז ואזוב שהיו קשורים ביחד בלשון של זהורית - בדיוק כמו שקשרו בראשו של השעיר המשתלח (רמב"ם, הלכות טומאת צרעת יא, א). אלא שיש הבדל גדול בין השילוח של השעיר לעזאזל לבין השילוח של הציפור בשדה: בעוד השעיר ימות מיד - הוא אינו מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, הציפור החיה מעופפת להנאתה, עם הדם של חברתה על הידיים.
מהו פשר הטקס הזה? המדרש (תנחומא ח) מסביר ששילוח הציפור בא לרמוז למצורע: דע לך, שכשם שהציפור הזו פורחת היום, אך יכולה לחזור מחר, כך גם החטא שלך מתכפר היום, אבל אם לא תישמר, אתה עלול לחטוא שוב מחר, ואז גם הצרעת תשוב אליך. זאת בניגוד ליום הכיפורים, שבו אומרת התורה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". לכן השעיר של יום הכיפורים משתלח באופן שלעולם לא נראה אותו יותר, בעוד הציפור החיה מתעופפת בחופשיות ותמיד יש חשש שאולי היא עוד תשוב.
אבל אולי יש רעיון נוסף בטבילת הציפור בדמה של חברתה. אדם שמדבר לשון הרע על חברו שופך את דמו. גם אם הוא מתחרט על כך, את הנזק אין להשיב. כאשר הציפור תתעופף עם הדם - לעולם אינך יודע להיכן יגיע הדם הזה, ולעולם לא תוכל לנקות אותו. אבל למרות זאת, בעקבות הטקס הזה, המצורע יהפוך להיות טהור.
התורה אינה תולה את טהרתו של המצורע באפשרות להחזיר את הגלגל אחורנית. גם אם את הנעשה אין להשיב - אין זה נועל את הדלת בפני התשובה. וכשם שהטהרה אינה תלויה בהחזרת המצב לקדמותו, גם הטומאה אינה נובעת מהנזק שנגרם אלא מהחטא שנעשה. פעמים רבות אנחנו שופטים אנשים ע"פ הנזק שהם גרמו ולא על פי חומרת המעשה. תאונת רכבת קלה שפצעה כמה אנשים באורח קל, נסלחת הרבה יותר מאשר תאונה שגרמה למותם של רבים - גם אם הגורם לתאונה הוא זהה. אבל התורה מלמדת אותנו שהחוטא נענש על המעשה ולא על התוצאה, וממילא כפרתו וטהרתו תלויים במעשיו ובתשובתו ולא באפשרות להחזיר את המצב לקדמותו. הרס"ג (אמונות ודעות מאמר רביעי עמ' קסא) אומר כי כאשר אדם הורג אדם אחר, הרי המוות הוא מעשה של ה' והרצח הוא מעשה הרשע. כשאדם גונב חפץ - החסרון הוא מעשה ה', והגניבה היא מעשה הגנב. אם הוא לא היה גונב, הקב"ה היה מוצא דרך אחרת לגרום לחסרון ממונו של הנגזל. הסיבה שמענישים את הגנב או הרוצח אינה בגלל התוצאה של מעשיו, אלא בגלל החומרה שבעצם המעשה.
לכן, אם מישהו סיפר לשון הרע על חברו, ובכך הוא גרם נזק - הוא ודאי צריך לכפר על חטאו, אבל הניזוק צריך לדעת שהנזק היה קורה לו בכל אופן. ממילא - טהרתו של האדם אינה תלויה באפשרות להחזיר את המצב של הניזק לקדמותו, אלא במעשיו ובתשובתו של המזיק בלבד.
