Paršat Mišpatim - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
דרשה לפרשת משפטים הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ
אחד הסיפורים המפורסמים של מבצע עופרת יצוקה הוא הסיפור על רחל אמנו: השמועה אומרת שחיילים ראו אשה אשר אמרה להם לא להיכנס לבתים מסוימים שהתברר שאכן היו ממולכדים, וכששאלו אותה לשמה היא אמרה שהיא רחל. בין אם הסיפור הזה אמיתי ובין אם לא – ברור שהיו נסים רבים במהלך המבצע הזה. הקב"ה בכבודו ובעצמו ליוה את החיילים בכל מקום שהם הלכו, אבל נראה שההתלהבות של העם אינה מהקב"ה אלא דוקא מרחל אמנו...
בפרשתנו, אומר הקב"ה למשה שהוא יקבל ליווי צמוד ע"י מלאך: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי". האם זו בשורה טובה לישראל או לא? - רש"י אומר שזו בשורה רעה, וכאן מבשר הקב"ה למשה על חטא העגל הצפוי, ורומז למה שייאמר בהרחבה בפרשת כי תשא: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ". ואולם, ההשוואה בין שני הפסוקים הללו לא ברורה, שהרי בפרשת כי תשא, תגובת העם על הבשורה ההיא היתה קשה: "וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו", אבל פה משה אינו מזדעזע מהדברים וזה דוקא מצטייר כדבר טוב!?
בשאלה זו התחבטו גדולי הפרשנים. האברבנאל אף כתב על כך ספר שלם בשם 'עטרת זקנים'. המלבי"ם, (שמות כג, כ), מבדיל בין סוגים שונים של מלאכים: יש מלאכים ששם ה' בקרבם - שפעמים רבות נקראים ממש בשם ה', כמו שאמר יעקב "הָאֱ-לֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע", וכמו המלאך שליווה את בני ישראל מאז יציאת מצרים, שעליו נאמר גם "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם", וגם "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹקִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל" ויש מלאכים אשר פועלים בשם ה' אבל יש להם גם שם עצמאי, ולכן כאשר נפגשים איתם יעקב (בראשית לב, ל) ומנוח (שופטים יג, יז) הם שואלים את המלאך מהו שמו.
ואולי ניתן להוסיף הבנה נוספת. אפילו אם המלאך שבפרשתנו הוא בדיוק אותו מלאך שמופיע בפרשת כי-תשא, אפשר להבין שכאן זו בשורה טובה ואילו שם זו בשורה רעה:
מהי המשמעות של ליווי של מלאך? בפרשתנו כתוב שהמשמעות היא שיש להיזהר יותר ולא לחטוא: "הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ" - כלומר שדוקא בגלל שהוא מלאך הוא לא יכול למחול על חטאים. מסביר רש"י שהמלאך אינו יכול למחול על חטאים משתי סיבות: ראשית, הוא לא מבין את היצרים הפועלים עלינו, ושנית - זו חריגה מסמכותו. אבל בפרשת כי תשא משמע הפוך, שהרי הקב"ה אומר: "אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ" - כלומר שדוקא בהליכה ללא מלאך יש סכנה גדולה יותר, והקב"ה שולח את המלאך מכיון שאם הוא ילווה אותנו בהשגחה ישירה, הוא עלול לכלות את כל העם!
האם עדיף מלאך או ליווי אישי של הקב"ה? - נדמה לי שזו אותה שאלה ששואל תלמיד בכיתה: האם עדיף לשבת בשולחן הכי קרוב למורה, ואז אתה רואה הכי טוב את הלוח, אבל גם נמצא בטווח הראיה של המורה, או שעדיף לשבת מאחור, שם אפשר לשלוח פתקים לחברים ולקשקש במחברת? - תלמיד טוב יעדיף, כמובן, לשבת קרוב למורה כדי להבין טוב יותר את השיעור, אבל המורה דוקא יעדיף להושיב לידו את התלמידים הפחות טובים, כדי שיוכל לפקח עליהם. אם בנך אומר לך שהוא יושב בשולחן הכי קרוב למורה בכיתה, צריך לברר האם זה היה ביוזמת המורה או ביוזמתו שלו...
כך הוא גם לעניין המלאך: העובדה שהקב"ה שולח מלאך לפנינו אינה בשורה טובה או רעה לכשעצמה. תלוי על רקע מה היא מגיעה. ילד יכול לבלות שעות בתוך חדר סגור ולהעסיק את עצמו בקריאה, במחשב או בכל משחק אחר, אבל אם הוא מקבל עונש להישאר בחדרו עשר דקות - הוא מיד מתחיל לבכות. לא בגלל עצם השהייה בחדר, אלא בגלל שזה נעשה כעונש. אם הקב"ה אומר לנו שהוא שולח מלאך ולכן "הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ", זה סימן שהוא סומך עלינו שלא נחטא, וזה סימן טוב. אבל אם לגבי אותו מלאך הוא אומר שהסיבה לשליחתו היא: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה", הרי שזו בשורה רעה.
מי שלא מרגיש את השגחת ה' בהסטוריה הקרובה והרחוקה, ושומע על רחל אמנו בעזה, וזה מחזק אצלו את האמונה בהשגחתו של בורא העולם - זה סיפור חשוב וטוב. אבל מי שמרגיש את יד ה' בכל ההתרחשויות, לא צריך להתלהב מכך שגם רחל אמנו הגיעה לעזה לסייע לחיילי צה"ל
5770 וְהָאֱלֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ
ברוך ה' התבשרנו שלאחרונה חלה ירידה מסוימת במספר ההרוגים בתאונות הדרכים. הפרסומות ברדיו זוקפות זאת לזכותם של הנהגים או לזכותו של השר האחראי. ואולם, שורש המלה 'תאונה' מלמד אותנו לזכות מי יש לזקוף זאת. נאמר בפרשה: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת - מוֹת יוּמָת. וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ - וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה". מעניין: בלשון התורה מי שהרג אדם בטעות אינו נקרא 'רשלן' או 'שלומיאל' ואפילו לא 'רוצח בשוגג', אלא אדם שהקב"ה אִנָּה לידו. מכאן באה המלה תאונה. וכמו שכשיש תלונה סימן שמישהו התלונן, וכשיש תרומה סימן שמישהו תרם, כך גם כשיש תאונה - סימן שמישהו מכוון את זה מלמעלה.
כלומר שצריך להסתכל על כל תאונה כדבר שהקב"ה גרם, ולא סתם כחוסר מזל של המעורבים בתאונה. לכאורה זה נשמע כאילו שאנחנו זורקים את האחריות לתאונה על הקב"ה, וממילא מצמצמים את אחריותו של הנהג שגרם לתאונה, אבל האמת היא בדיוק להיפך: הגמרא (מכות י, ב) אומרת שהקב"ה אינו מְזַמֵּן את האירוע הזה במקרה, ואם גלגלו חובה על אדם מסוים, סימן שהוא היה חייב בכך. ההבנה שתאונה אינה מקרית אלא מכוונת מהשמים גורמת לאדם לחפש במה הוא אשם, ולתקן את דרכיו.
אגב, גם פירוש המלה 'מזל' אינו, כפי שרגילים לחשוב, דבר מקרי. הזוהר (וירא קטו, א) מסביר שהמלה 'מזל' באה מהשורש נז"ל, והכוונה היא לשפע הא-לוקי שנוזל מן השמים. כלומר שכל פעם שאנחנו מאחלים למישהו 'מזל טוב', אנחנו מזכירים לו שהוא קיבל שפע מצינורותיו של הקב"ה. כל דבר שקורה לאדם מכוון מאת הקב"ה. המזל - הוא מה שנוזל מהשפע של הקב"ה, והתאונה - היא ממה שֶׁאִנָּה הקב"ה לידינו.
שלושה סוגי גרימת מוות מופיעים בפרשה זה אחר זה: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת" - הדין הוא: "מוֹת יוּמָת". "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ" - הדין הוא: וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה". ואילו המקרה השלישי: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה" - הדין הוא: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". המקרה הראשון עוסק באדם שהרג אדם אחר במזיד אבל ללא תכנון. המקרה השני הוא בשוגג, והמקרה השלישי הוא בכוונה ובתכנון מראש. גם בספר החוקים של מדינת ישראל ישנן שלוש עבירות שונות של גרימת מוות: הריגה (ס' 298 לחוק העונשין, שדינו מאסר עשרים שנה), גרימת מוות ברשלנות (ס' 304 לחוק העונשין, שדינו מאסר שלוש שנים), ורצח בכוונה תחילה (ס' 300 לחוק העונשין - שדינו מאסר עולם).
מה יעשה אדם שהרג בשוגג ע"פ התורה? - כל מה שנאמר בפרשה הוא "וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה", אבל התורה עדיין לא אומרת מהו אותו מקום. אנחנו יודעים שהכוונה לערי המקלט, אבל האמת היא שלא משמע כך מהפרשה. בפסוק הבא, כשמדובר באדם שרוצח בכוונה תחילה, אומרת התורה: "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". כלומר שהרוצח במזיד ינסה לברוח למזבח, אבל זה לא יעזור לו. משמע שהמזבח הוא המקום שאליו יברח גם הרוצח בשוגג. ואכן, שני אנשים באמת ניסו לעשות זאת: אדוניהו בן חגית (מל"א א, נ), ויואב בן צרויה (מל"א ב, כח). לאדוניהו - שלא היה רוצח - זה הועיל, אבל ליואב, שהרג את עמשא בן יתר ואת אבנר בן נר, זה לא הועיל. בהלכה מובא שכשם שעיר מקלט קולטת רוצח בשוגג, גם המזבח קולט אותו, אבל רק בתנאים מסוימים ורק לזמן מוגבל. וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות רוצח פרק ה הלכות יב - יד): "המזבח קולט, שהרי נאמר בהורג בזדון "מעם מזבחי תקחנו למות", מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח. לפיכך, ההורג בשגגה וּקְלָטוֹ מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו... וכל מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם, אלא מוסרין לו שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו".
אם רוצח במזיד מנסה ללכת ולהיאחז בקרנות המזבח, אין בכך כלום. רוצח במזיד אינו יכול להאשים את הקב"ה במה שהוא עשה. אבל רוצח בשוגג יכול לברוח למזבח, שהרי באמת הקב"ה הוא שגרם לו להרוג. אבל גם הוא יכול לשהות שם זמן קצר בלבד. בסופו של דבר הוא יגלה לעיר מקלט ויכפר על מעשיו, כי כשהקב"ה גרם לו להרוג אדם - היה זה דין אמת.
כשפושעים בבית המשפט פתאום שמים כיפה על הראש, זה בדרך כלל לא מעיד על אמונה בקב"ה שפתאום היכתה בלבם. זו בריחה לקרנות המזבח, וכך יש להתייחס לכך. אבל כאשר אדם גרם לתאונה - כלומר שהקב"ה אִנָּה לידו מעשה שלא באשמתו - הוא צריך להתחזק באמונה, להצדיק עליו את הדין, ולתקן את מה שצריך תיקון.
5771 גבולות חופש הביטוי
מה הם הגבולות של חופש הביטוי? האם מותר לומר דברים חמורים על איש ציבור? ומה אם מדובר בדברים שיכולים להוות סכנה? האם יש הבדל נגד מי אומרים את הדברים? המשפט הישראלי מודד את הדברים על פי הסכנה הנשקפת למאויים, אבל התורה אינה מתעניינת בכך כלל. בפרשתנו מצינו שלושה אנשים שאותם אסור לקלל: ההורים:"מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", הדיין "אֱ-לֹקִים לֹא תְקַלֵּל", והנשיא: "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר".
מדוע אסור לקלל את האנשים האלה? האם התורה חוששת מהכח המאגי של הקללה? האם זה דומה ליחסה של התקשורת לטקסים התמהוניים של פולסא דנורא? - ודאי שלא. הבעיה בקללה אינה הנזק שהיא יכולה לגרום להורים, לדיין או לנשיא, אלא העובדה שהיא נובעת מזלזול כלפי אנשים שאותם אנחנו מחוייבים לכבד. הקללה היא ההיפך מהכבוד. כבוד הוא מלשון כבד, ואילו קללה היא מלשון קל. מי שמקלל אדם אחר, מזלזל באותו אדם, והופך אותו לקל יותר, במקום לכבד אותו.
התורה אוסרת לקלל את ההורים, הדיין או הנשיא בגלל שקללה כזו מהווה פגיעה בכבודם. יתרה מזו: בגמרא (סנהדרין סו, א) מובאת מחלוקת תנאים האם הפסוק "אֱ-לֹקִים לֹא תְקַלֵּל" מתייחס לדיינים או לקב"ה, כלומר האם המלה 'אֱ-לֹקִים' בפסוק הזה היא אחד מהשמות של הקב"ה או שזה כינוי לדיינים. ואולם, מסקנת הגמרא היא שזה לא משנה: כולם מודים שמהפסוק הזה לומדים את שני הדינים: גם את האיסור לקלל את הקב"ה וגם את האיסור לקלל את הדיין. התורה בחרה להעלים את האיסור לקלל את הקב"ה, ולהסתיר זאת בתוך הפסוק העוסק בקללת הדיינים.
נהוג לחלק את עשרת הדיברות למצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו. בחמש הדיברות הראשונות מופיע שמו של ה' בכל אחת מהמצוות, ולכן נהוג לסווג אותן כמצוות שבין אדם למקום, ואילו בחמש הדיברות האחרונות לא מופיע שם ה' אפילו פעם אחת, ולכן נהוג לסווג אותן כמצוות שבין אדם לחבירו. המצוה החמישית, 'כבד את אביך ואת אמך', לכאורה היתה צריכה להיות בלוח השני, ביחד עם כל המצוות שבין אדם לחבירו, אבל היא נמצאת בלוח הראשון, ושם ה' אכן מוזכר בה. מדוע? - מסביר ה'כלי יקר' (שמות כ, יב) שהמצוה הזו היא בעצם מצוה שבין אדם למקום, כי "שלושה שותפים לו לאדם", ומי שמכבד את אביו ואמו - שמהם הוא קיבל את גופו, ודאי יכבד את הקב"ה - אשר נתן לו את נשמתו. זו גם הסיבה לכך שהתורה בחרה ללמד אותנו לא לקלל את הקב"ה בתוך המצוה לא לקלל את הדיינים. מתוך הכבוד להורים, לדיינים ולנשיא נלמד איך לכבד את הקב"ה. אמרו חז"ל (אבות ד, יב): "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים". יש קשר ישיר בין מידת הכבוד שאדם רוכש לרבו, לבין זו שהוא רוכש כלפי הקב"ה.
ואולם, חז"ל (מכילתא דר' ישמעאל פרשה יט) למדו מהפסוק הזה דבר נוסף: "אין לי אלא דיין ונשיא. שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר 'בעמך לא תאור', מכל מקום". הפסוק הזה אינו אוסר רק לקלל את הקב"ה, הנשיא או הדיין, אלא גם כל אחד מישראל, וזה רמוז במלה 'בעמך'. וצריך לשאול: אם הפסוק הזה בא לרבות כל אדם, למה לא כתוב בפשטות: "לא תקלל את חברך"? למה צריך לרבות את זה מהמלה 'בעמך' שמתייחסת לנשיא? - התשובה היא, אולי, בגלל שהתורה רוצה שנבין למה אסור לקלל אדם אחר: לא בגלל שהקללה עלולה להזיק לו, אלא בגלל שזה מביא לזלזול בכבודו. וכפי שאסור לזלזל בכבודו של המלך, הדיין או הנשיא - כי יש בכך פגיעה בקב"ה, כך אסור גם לזלזל בכבודו של יהודי אחר, כי כל אדם הוא בצלם א-לוקים, וכל בזיון של האדם הוא בזיון של הקב"ה. כפי שציטטנו לעיל: "כבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים".
רק הסתייגות אחת אמרו חז"ל (יבמות כב, ב) לאיסור לקלל: "ונשיא בעמך לא תאור - בעושה מעשה עמך". אדם שאינו מתנהג כפי שמישהו מעם ישראל אמור להתנהג, גם אם הוא נשיא, דיין או אפילו מלך, אין איסור לקלל אותו. הרי כל החיוב לכבד את המלך, הדיין או הנשיא, נובע מכך שהם חלק מעם ישראל, ומטרת המצוה הזו היא כדי שמתוך הכבוד שלהם נלמד לכבד כל אחד מישראל. אבל אם הם אינם מתנהגים כחלק מהעם, אין חובה לשמור על כבודם. ומסביר הרש"ר הירש: אין הכוונה רק למלך חוטא או רשע, אלא גם למלך שאינו מרגיש עצמו חלק מהעם. נשיא שיורד אל העם, מתנהג כמו אחד מכולם - אסור לקלל אותו. אבל ככל שהמנהיג מתרחק מה"עַמְּךָ", ככל שהוא מנתק מגע מהדברים המעסיקים את שאר העם - הוא הופך להיות מועד יותר לקללות.
