Paršat Mikec - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
אבל אשמים אנחנו
אם אדם רוצה להצליח בבורסה, כל מה שהוא צריך לדעת זה לקנות בזמן שהסחורה זולה ולמכור כאשר היא יקרה. בפרשתנו יושב יהודי חכם אחד בחו"ל, שזו בדיוק המומחיות שלו, ומצליח לגלגל סכומים דמיוניים, ולהחזיק בידיו תקציב בקנה מדה שקשה לדמיין. גם בשבועות האחרונים התברר שיהודי אחד שמתמחה בבורסה יכול להחזיק בידיו סכומים שמחזיקים מדינה שלמה...
ההבדל בין יוסף במצרים לבין ברנרד מאדוף בארה"ב הוא שברנרד מאדוף פעל בניגוד לחוק וגנב מאנשים רבים, אבל הנפגעים העיקריים של התרמית שלו הם אחיו היהודים, ואילו יוסף, שפעל לפי החוק, דוקא השתדל להיטיב עם בני משפחתו, ודאג שהם לא ייפגעו כלכלית: "וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ".
ובאמת הדבר טעון בירור: אם יוסף רוצה להתנכר לאחיו ולהתעלל בהם, למה הוא דואג להחזיר להם את כספם? יתרה מזו: יוסף חוזר על אותה התנהגות גם בפעם השניה שהם יורדים למצרים: "ַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ". הוא הרי יודע שאותו האיש אשר על ביתו מתכוון לרדוף אחרי אחיו ולהחזירם למצרים. למה, אם כן, הוא טרח לשים את הכסף בפי אמתחותיהם?
אולי אפשר ללמוד את התשובות לשאלות אלו מתגובתם של האחים. כאשר השליט מאשים אותם בריגול ולוקח מהם את שמעון, הם מגיבים כך: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" למרות שעברו למעלה מעשרים שנה מאז אותו מאורע, הם מוצאים את הקשר בין מכירת יוסף לבין מה שקורה להם במצרים. אבל אחרי שהם מוצאים את הכסף בפי אמתחתו של אחד מהם, הם מגיבים באופן שונה קצת: "וַיּאמֶראֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹקִים לָנוּ". גם ללא הכסף הם הרגישו שיש קשר בין מכירת יוסף למה שקורה להם עכשיו: שוב כל האחים הלכו יחד, ואח אחד נשאר מאחור. לכן הם מיד מקשרים בין שני האירועים. "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע" (שמו"א כד, יג). פירוש המשל הזה הוא לא שהקב"ה מעניש את הרשעים שיצא מהם רשע, אלא שזו תולדה טבעית של הרשעות. עבירה גוררת עבירה. לכן, כשהם נאלצים להשאיר אח אחד בבור המצרי, הם מקשרים את זה לאח שהם השאירו לפני עשרים שנה. אבל כשהם מוצאים את הכסף הם כבר מבינים שלא מדובר רק בתולדה של מעשה רע, אלא במעשה מכוון של הקב"ה. לכן התגובה שלהם היא: "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹקִים לָנוּ". הקב"ה מעניש במידה כנגד מידה. כשהם יודעים שהם יחזרו הביתה עם אח אחד פחות אבל עם כסף לא מתוכנן, זה בדיוק מה שקרה אז, ולכן הם כבר מבינים שמדובר ביד ה' ולא רק במשל קדמוני.
זה מה שרצה יוסף להרויח גם בפעם השניה: התכנית שלו היתה שהאיש אשר על ביתו ימצא את הגביע באמתחת בנימין ויקח אותו לעבד, ואילו שאר האחים יגיעו הביתה וימצאו אז בפי אמתחותיהם את הכסף. כאן הם ממש יראו את יד ה' כי הסיפור הזה עוד יותר דומה למה שקרה לפני עשרים שנה: בנה האהוב של רחל היה איתם ונמכר לעבד, והם חוזרים עם כסף. הם יבינו שהקב"ה מאותת להם לחזור בתשובה על מכירתו, ובשנה הבאה, כשהם יצטרכו לבוא שוב כי הרעב רק יתגבר וילך, אז הוא כבר יתגלה אליהם.
אבל משהו השתבש בתכנית של יוסף. כמו שהוא רצה שאחיו יחזרו בתשובה, ה' רצה שיוסף יחזור בתשובה. חטאו של יוסף היה בכך שהוא הביא את דיבתם של אחיו. הוא ודאי לא שיקר ליעקב, אבל הוא סיפר את מה שראה עם הפרשנות שלו. לכן גלגל הקב"ה את הסיפור הזה באופן שיוסף יבין שגם כשהוא חושב שהוא רואה משהו, הוא לא באמת מבין. כשיוסף רואה לראשונה את בנימין אומרת התורה: "כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו". יוסף, שבילה שליש מחייו בבית הסוהר והורחק מכל משפחתו, מרחם על בנימין שהספיק להקים משפחה ולהוליד עשרה ילדים!? – התשובה היא שהוא מרחם עליו כי הוא חושב שבנימין עובר את מה שהוא עבר. האחים הורידו אותו למצרים והוכיחו שהם מוכנים לוותר עליו בשביל קצת אוכל. כנראה שהם שונאים אותו כפי ששנאו את יוסף.
אבל בנאום של יהודה פתאום מתבררת האמת: לא רק שהם לא מוותרים על בנימין, אלא שדוקא יהודה – זה שהציע למכור את יוסף לעבד – ערב באופן אישי לבנימין. התברר ליוסף שגם הוא צריך לעשות תשובה: לא תמיד מה שאתה רואה זו האמת, וגם אם נדמה לך שהאחים שלך עושים מעשה איום ונורא, יכול להיות שיש לזה הסבר טוב יותר מאשר להביא את דיבתם רעה... סופו של הסיפור הוא שכל הצדדים צריכים לחזור בתשובה, ומי שמגלגל את כל זה משגיח שהכל יתבצע כמו שצריך...
5770 האצבע המאשימה
האם החלטה של רוב דמוקרטי מחייבת את כולם, גם אם לדעת חלק מהאנשים היא לא מוסרית, לא אנושית וגורמת לקרע בלתי ניתן לאיחוי? ואם כן, כיצד יגיב המיעוט שלא הסכים עם המעשה אבל נאלץ לקבל את דעת הרוב כשיתברר, לאחר מעשה, שדוקא הוא זה שצדק?
עם שאלה זו התמודד ראובן במשך עשרים שנה. כשרצו האחים להרוג את יוסף, ראובן היה היחיד שהתנגד לכך והעלה טיעון מוסרי כנגד פגיעה באחיהם. הוא צעק בכל כוחו: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם". הוא ניסה להציע חלופה קצת יותר מוסרית: "הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ" כאשר המטרה האמיתית שלו היתה "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו". אבל בסופו של דבר הם קיבלו רק את דברי יהודה, ורק לגבי הדברים של יהודה כתוב "וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו". לראובן אף אחד לא הקשיב. אולי אמרו עליו שהוא פרופלור. מכירת יוסף נעשתה שלא על דעת ראובן, והדבר נודע לו רק לאחר מעשה, ואז הוא קרע את בגדיו. אבל עם זאת, חז"ל אומרים (תנחומא וישב ב) שהוא קיבל עליו את הדין שקבעו האחים, ולא סיפר לאביו שום דבר. עשרים שנה מאז אותו אירוע הוא שומר בבטן את העובדה שהוא בטוח שהם טעו, אבל נאלץ לקבל עליו את הדין.
רק אחרי עשרים שנה מגיע הרגע שהוא מחכה לו. כששליט מצרים אוסר את אחד האחים הם סוף סוף מביעים חרטה על המעשה ההוא: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". הם עדיין לא מתחרטים על המכירה עצמה, אלא רק על האטימות שהיתה באותו זמן, אבל זו ההתחלה. הם מתחילים להבין שנעשתה טעות.
האם ההבנה הזו תביא אותם גם להבנה שכל המהלך היה טעות? האם הם יודו שראובן צדק לכל אורך הדרך? - לצערנו, התשובה שלילית. עניין מכירת יוסף לא עלה יותר בשיחה בין האחים. למרות שהעלילה הלכה והסתבכה, ולמרות שהדמיון בין מה שקורה להם למכירת יוסף הלך והתעצם, לא מצינו שוב הבעת חרטה על מכירת יוסף. מכאן ואילך התגובה תהיה רק שאלה רטורית "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹקִים לָנוּ?". הם לא מבינים למה זה קורה להם. הם לא מאשימים את עצמם אלא את ה'.
מה קרה לתהליך התשובה שהם היו בעיצומו? למה הם לא הלכו וסיפרו לאביהם על הטעות האיומה שהם עשו לפני עשרים שנה? - התשובה היא שתהליך התשובה הזה נהרס דוקא בגלל ראובן עצמו. כשהוא שמע את המשפט: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ" הוא לא יכול היה לשתוק יותר. הוא מיד אמר: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". המשפט הזה נעל סופית את תהליך התשובה שהם היו בעיצומו. אין כמו המלים 'אמרתי לך' כדי לנעול את האדם.
לא קל לאדם להודות שהאידיאולוגיה שהוא האמין בה ופעל על פיה אינה נכונה. ואם הדבר קשה לאדם הבודד, הוא קשה עוד יותר לקבוצה של אנשים. בדרך כלל זה קורה רק כאשר האמת שהאמינו בה התנפצה להם בפנים, וגם אז – פעמים רבות אנשים נוטים לפרש את האמת בדרך שתתאים להם. העובדה שאחי יוסף התחרטו על ההתנהגות שלהם רק בגלל אירוע אחר – שלכאורה כלל אינו קשור – היא יוצאת מן הכלל. היא נובעת מהאמונה הגדולה שלהם בקב"ה. הם מאמינים שאם קורה להם משהו רע, זהו עונש מידי הקב"ה ולא יד המקרה, וכפי שיגיד יהודה בסוף הפרשה: "הָאֱ-לוֹקִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ".
במשך כל שנות ההסטוריה, בכל פעם שקרה אסון, ניסו חז"ל למצוא אשמה רוחנית לאסון. הם לא הסתפקו בהסברים פוליטיים או אסטרטגיים לאסון, אלא תמיד חיפשו את ההסבר הרוחני. ואולם, האצבע המאשימה היתה תמיד כדי לשפר את דרכינו ולא כדי להוכיח אנשים אחרים. כאשר חז"ל אומרים שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם הם אינם מתכוונים להאשים, אלא ללמד מוסר.
נחום איש גמזו, כידוע, היה נוהג למצוא נקודה טובה בכל דבר, עד שדרשו חז"ל (תענית כא, א) את שם עירו ואמרו שהוא נקרא 'איש גמזו' – משום שהוא נהג לומר תמיד "גם זו לטובה". גם כאשר קרה לו אסון קשה מאוד, והוא הפך להיות עיוור, גידם, קיטע ומלא שחין – הוא מצא את הטוב בכך שזה יכול לשמש מנוף לחזרה בתשובה, ולכן הסביר לתלמידיו שהאסון הזה נגרם לו בגלל שפעם אחת הוא התעכב בנתינת צדקה לעני. אם מישהו אחר היה אומר לו את זה – זה היה נחשב חוצפה, אבל כיון שהוא אומר זאת על עצמו, זהו מנוף עצום לחזרה בתשובה. כאשר קשרו את אסון הבונים בחילול השבת בפ"ת, או כאשר הסבירו את קריסת אולמי ורסאי בריקודים מעורבים, אני לא חושב שזה גרם למישהו לחזור בתשובה, אלא רק להיפך. חשבון נפש עושה אדם לעצמו ולא לאחרים.
"אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ" הוא משפט שגורם לחזרה בתשובה. לעומת זאת, "אֲבָל אֲשֵׁמִים אַתֶּם" או "אמרתי לכם" רק מרחיקים את האדם מהתשובה.
5771 אסון לאומי
ישנם שני סוגי אסונות: יש דברים המתרחשים פתאום, ללא כל הכנה מוקדמת, ויש שמגיעים בהדרגה אך מתמשכים לאורך זמן רב. ההבדל בין שני סוגי האסונות הוא שכשאסון קורה פתאום - אתה לפחות מודע לכך שקורה אסון. השריפה הגדולה בכרמל היא כנראה אחד האסונות הקשים ביותר שידעה המדינה. אנחנו, שרגילים לסייע לכל מדינות העולם ברעידות אדמה, שטפונות או אסונות טבע אחרים - פתאום מוצאים את עצמנו מבקשים סיוע להתמודד עם משהו שהוא למעלה מכוחותינו. העם כולו מרוכז - ובצדק - סביב הנושא הזה, והאבל על ההרוגים הוא של כולנו.
הבצורת הקשה, לעומת זאת, שמלווה אותנו כבר כמה שנים, אינה מעסיקה אותנו כל-כך. אמנם אנחנו מוסיפים בתפילת העמידה את התוספת של עצירת גשמים, ואף היתה השבוע עצרת תפילה בכותל, ויש מי שאפילו צם, אבל חוץ מזה אנחנו ממשיכים עם החיים כרגיל. כותרות העיתונים אינן זועקות, והגינות עדיין ירוקות. אחת הסיבות לכך היא שלא מדובר בדבר פתאומי, אלא במשהו שכבר התחלנו להתרגל אליו, לצערנו. אומרים שאם מכניסים צפרדע למים רותחים היא קופצת משם מיד, אבל אם מעלים את הטמפרטורה של המים לאט לאט היא תישאר שם עד שהיא תמות.
הפעם הראשונה שבה מוזכרת המלה 'אסון' בתנ"ך היא בפרשתנו. משפחתו של יעקב צריכה להתמודד עם שני אירועים קשים: בשלב הראשון יש בצורת מתמשכת. לאט לאט מסתיים האוכל בכליהם, והם מבינים שאין להם ברירה אלא להסתמך על עזרתם של המצרים. בלית ברירה הם יורדים למצרים, והתחושה - מן הסתם - לא קלה. ובכל זאת, המלה 'אסון' לא מוזכרת בקשר לרעב. גם לא מצינו שהם שואלים למה זה קורה להם, והם אף לא פונים בזעקה לקב"ה. הרעב הוא תופעה מוכרת בסביבה הזו, וגם אברהם ויצחק סבלו מכך בעבר.
המלה אסון מופיעה לראשונה כאשר ישנו חשש לחיי בנימין: "וְאֶת בִּנְיָמִין לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן". אסון הוא דבר פתאומי ולא צפוי, ומזה פחד יעקב. זה בדיוק מה שקרה להם כשהם הגיעו למצרים, ופתאום מעלילים עליהם שהם מרגלים וגנבים, ועכשיו גם חייהם וחירותם עמדו בסכנה. רק האסון הזה גרם להם להבין שמשהו לא נורמלי קורה פה, והם מבינים שהקב"ה מעורב בסיפור הזה. קודם הם אומרים: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת", ואח"כ, כשהם מתחילים להבין את מימדי הצרה שלהם הם שואלים: "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹקִים לָנוּ?", ובהמשך שוב קובעים: "הָאֱ-לֹקִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ". עוצמת המכה ופתאומיותה גרמו להם להבין שיד ה' מכוונת את האירועים.
אבל יש מי שידע שלא רק האסונות הפתאומיים, אלא גם הבצורת היא מעשה ידיו של הקב"ה: מהרגע שיוסף שומע את חלומותיו של פרעה הוא מבין שלא מדובר פה ברעב רגיל, אלא במשהו מכוּון מאת ה'. כך הוא אומר לפרעה: "אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹקִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה". ושוב, בהמשך: "אֲשֶׁר הָאֱ-לֹקִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה". ושוב: "כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹקִים וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹקִים לַעֲשֹׂתוֹ". הסיבה היא שיוסף ידע מראש על הרעב הצפוי, עוד כשהתחילו שני השובע. כשרואים את התמונה כולה, אפשר לראות את יד ה' הפועלת בהסטוריה.
מעניין, שבסופו של דבר האסון שממנו כל-כך פחד יעקב היה דוקא הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחיים, ואילו אותה בצורת התבררה כמכה הקשה ביותר לעם המצרי, שבעקבותיה נאלצו המצרים לנדוד לערים, והפכו לעם של עבדים.
מי שקורא את הפרשה ודאי שואל את עצמו: הרי מה שעשה יוסף יכול היה לעשות כל אחד מהמצרים: הוא לא זכה בפיס ולא המציא פטנט, אלא רק אגר את עודפי המזון בשנים הטובות, בידיעה שיבואו שנים רעות. איך יכול להיות שאף אחד אחר לא חשב על הדבר הזה? - התשובה היא שגם פרעה לא היה חושב על כך אילולא החלום שלו. בדרך כלל אנחנו שמים לב לדבר טוב שיש לנו רק כאשר הוא כבר איננו. זה נכון לגבי אנשים טובים בסביבתנו, לגבי בריאותנו, ולגבי כל תחום אחר בחיינו. את הטוב אנחנו מקבלים כמובן מאליו, ורק כשהוא נעלם אנחנו שואלים "מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹקִים לָנוּ?". אף אחד לא מרגיש שהוא מקבל יותר מדי. באותן שבע שנות שבע, מן הסתם, כל אחד קנה לעצמו מותרות, העלה את רמת החיים שלו, והרגיש כאילו כך זה יישאר לנצח. רק יוסף, שידע לפתור את חלומותיו של פרעה, הבין שהשנים הטובות הן טובות מדי, ובעצם הן נועדו להכין את שנות הרעב. יכול להיות שאם המצרים לא היו מקבלים את הטוב כדבר מובן מאליו, וממשיכים לחיות באותה רמת חיים גם בשנות השבע, הם היו נשארים בני חורין. השאלה היא האם צריך להתרחש אסון כדי שנדע להעריך את הטוב שיש מסביבנו יום יום.
5772 ישיבה נפרדת
ד"ר ברנרד לאפאייט, שהיה פעיל זכויות אדם בארה"ב, ומי שהיה אחד האנשים המקורבים למרתין לותר קינג, אמר שבתור ילד שחור בארה"ב היה דבר אחד שהוא אהב: החוק קבע שבחלק הקדמי של האוטובוס ישבו הלבנים, ובחלק האחורי - השחורים. כבר אז, אמר ד"ר לאפייט, הבנתי שהלבנים אינם חכמים כפי שהם מתיימרים להיות, שהרי החלק האחורי של האוטובוס הוא פחות מסוכן, וחוץ מזה תמיד אהבתי לשבת בספסל האחורי והמרווח באוטובוס... אבל למרות הדברים האלה, כשהוא היה סטודנט, הוא היה אחד הפעילים המרכזיים במה שהם הגדירו 'נסיעות החופש', שבהם היו השחורים יושבים בחלק הקדמי של האוטובוס כאות מחאה נגד ההפרדה.
כאשר החוק קובע מקומות ישיבה שונים לקבוצות שונות – מי אמור להיפגע? הרי אותו חוק מגביל את כל הקבוצות, ומטרתו היא למנוע תערובת שלהם! – התשובה היא שמי שייפגע הוא מי שהדימוי העצמי שלו נמוך יותר. אם אתה מרגיש שההפרדה באה להגן על האינטרסים שלך, אתה לא תיפגע.
כאשר אחי יוסף באים לסעוד בבית יוסף, מתרחש דבר מוזר: "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם". והסיבה לכך היא: "כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם". הנימוק הזה מסביר את שני חלקי המשפט: אחי יוסף אינם יכולים לאכול עם המצרים מכיון שהם עברים, אבל מצד שני גם יוסף עצמו אינו יכול לאכול עם עבדיו מאותה סיבה. כמובן שיוסף גם אינו יכול לאכול עם אחיו, כי הוא לא רוצה שהם ידעו שהוא עברי. יוסף נאלץ לאכול לבדו, אבל אני לא חושב שהוא הרגיש מושפל.
בפסוק הבא כתוב: "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכוֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". חז"ל (בראשית רבה צב, ה) מפרשים שהם תמהו מכך שיוסף ידע לסדר אותם ע"פ הגילאים שלהם. אבל החזקוני אומר שע"פ הפשט לא יוסף הוא שסידר את מקומות הישיבה אלא הם בחרו לשבת כך, שהרי כתוב: "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכוֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ". למה, אם כן, הם תמהו? – מכיון שהם ראו שיוסף אינו אוכל איתם אבל גם לא עם המצרים, ולכן הם לא הבינו מהו מעמדו של יוסף.
הסיטואציה הזו ממחישה את מצבו של יוסף, הקרוע בין העולמות: במשך כל שנות הנדודים שלו הוא כל הזמן חלם לחזור לארצו. כשהוא פתר את חלומו של שר המשקים, הוא ביקש ממנו: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ... וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים". גם כשהוא עולה לגדולה הוא אינו שוכח את עברו, ולכן גם עבדיו אינם יכולים לאכול איתו, כי תועבה היא למצרים. מבחינת המצרים – יוסף הוא עברי לכל דבר. אבל כשאחי יוסף מגיעים מתברר שגם עם אחיו העבריים הוא כבר לא יכול לשבת לאכול. לא רק בסעודה הזו – שבה הוא צריך לשמור את זהותו בסוד – אלא גם אחר כך. גם לאחר שהוא יתוודע אל אחיו, הוא כבר לא יחזור להיות מה שהוא היה בעבר. גם לאחר שמשפחתו תרד למצרים, יוסף אינו חוזר להיות חלק מהם. הוא מושיב אותם בארץ גושן, אבל הוא עצמו אינו עובר לגור איתם. הוא אמנם עברי, אבל הוא גם משנה למלך מצרים. כל ימיו הוא קרוע בין שני העולמות הללו. המשחק בין שני הקטבים האלה הוא ששומר על יוסף לא להיסחף אל תוך התרבות המצרית.
אנחנו נמצאים בעיצומו של חג החנוכה. מתתיהו וחמשת בניו מסרו את נפשם למנוע את חדירת התרבות היוונית לעולם היהודי. כל עוד הם ניהלו את המרד היתה מלחמת חורמה בינם לבין ההלניזם. אבל כאשר הם הפכו למלכים, דוקא שושלת בית חשמונאי הובילה את ההלניזם. בנו של שמעון בן מתתיהו כבר הוסיף שם יווני לשמו: יוחנן הורקנוס. ובנו – יהודה אריסטובולוס (איזה ניגוד חריף בין השם יהודה, על שם יהודה המכבי, ואריטובולוס – השם היווני!) כבר כינה את עצמו בשם פִילְהֶלֶנוּס – אוהב את ההלניזם. איך זה קרה? איך המשפחה הזו, שחֵרפה את נפשה נגד ההלניזם, התדרדרה כל-כך?
התשובה היא, אולי, שמי שעולה לגדולה לא שם לב איך לאט לאט הוא נסחף. התפקיד, הקשרים הדיפלומטיים וכל גינוני המלכות עושים את שלהם. מי שנכנס לים לא שם לב לכך שהוא נסחף בזרמים הבלתי נראים. אבל אם הוא יסתכל על האנשים שעל החוף, הוא ישים לב שהוא מתרחק מהם. בשביל זה אתה צריך להשאיר אנשים על החוף. אם כולם נכנסים ביחד איתך, גם הם ייסחפו.
יוסף בוחר להיות בין המצרים לבין משפחתו. הוא בוחר לקיים מרצונו את המצב: "לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם". הוא שומר את משפחתו מספיק רחוק לא רק מהמצרים – אלא גם ממנו עצמו, וכך הם יכולים להוות המגדלור שלו ששומר עליו מפני התבוללות, ויחד עם זאת גם מונע מהם מלהיסחף אל תוך התרבות המצרית.
