Paršat Naso - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
הברכה המשולשת
אנחנו מומחים בכל מה שקשור בבירוקרטיה. מסתבר שהדבר טמון בשורשינו: הקב"ה מחליט שהוא רוצה לברך את ישראל. מי מונע זאת ממנו? אבל יש פרוצדורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". קודם משה צריך לומר לאהרון, ואז אהרון ובניו יברכו את ישראל שה' יברך אותם, ואז הוא יברך אותם. אם המטרה בסופו של דבר היא הברכה, למה זה צריך לעבור את כל הצינורות האלה?
התשובה היא, כמובן, שהמטרה אינה שה' יברך את ישראל, אלא שהכהנים ישמשו כצינור להעברת הברכה. אבל בשביל שהם יוכלו לקיים את המצוה הזו צריכים להתקיים שלושה תנאים מקדימים:
אהבה - בניגוד לכל מצוה אחרת בתורה, כאן האהבה היא תנאי מפתח. הכהנים מברכים 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וציונו לברך את עמו ישראל באהבה'. ההלכה אומרת (מגן אברהם או"ח קכח, ס"ק יח) שאם יש כהן שאינו אהוב על הקהל או אינו אוהב את הקהל הוא אינו רשאי לברך. בכל שאר המצוות - גם אלו שבין אדם לחברו - אין חובה לאהוב. אני לא חייב לאהוב את העני שאני נותן לו צדקה ואפילו לא חייב לאהוב את ההורים כשאני מכבדם. אבל כדי לברך את ישראל צריך אהבה.
שמחה - השמחה היא חלק מהותי בברכה. עד כדי כך שנהגו בארצות אשכנז (רמ"א, או"ח קכח, מד) לבטל את המצוה הזו כמעט בכל ימות השנה ולהותיר אותה רק בחגים, בגלל שקשה להגיע לדרגה של שמחה בסתם יום של חול. מאותה סיבה ישנה דעה בהלכה (שם ברמ"א) שמי שאינו נשוי אינו נושא את כפיו, מכיון שהוא שרוי בלא שמחה.
שכינה - התורה אומרת שאופן הברכה צריך להיות דוקא בשם ה': 'וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. הכהנים צריכים להרגיש כל הזמן שהברכה אינה מהם אלא מכח ציוויו של הקב"ה עד כדי כך שנפסק בשו"ע - בניגוד לכל המצוות האחרות - שגם לפני קיום המצוה וגם אחריה אומרים תפילה מיוחדת. לפני הברכה אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוקינו שתהא ברכה זו שצויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ולא יהא בה מכשול ועון מעתה ועד עולם", ואחריה אומרים: "רבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". השכינה מלווה את הכהן מרגע עלייתו לדוכן ועד ירידתו.
שלושת היסודות הללו - האהבה, השמחה והשכינה - קשורים זה בזה בקשר אמיץ:
השכינה והשמחה - מצד אחד השמחה מביאה את השכינה כפי שאומרת הגמרא (שבת ל, ב): "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה". אבל מצד שני השכינה היא זו שמביאה את השמחה, ולכן כתבו הפוסקים שגם אלו שנוהגים בחו"ל לא לברך ברכת כהנים בימות החול, וגם אלו שנוהגים בחו"ל שמי שאינו נשוי אינו נושא את כפיו, הרי שבארץ ישראל הוא נושא את כפיו בכל יום, כי בארץ ישראל ישנה שכינה, וממילא יש שמחה.
האהבה והשמחה קשורים, כמובן זה בזה, שהרי מי שאוהב אחרים שמח בשמחתם, וכפי שאמר אחד מגדולי המוסר שאם אדם רוצה להיות שמח כל ימיו הדרך הטובה ביותר היא לשמוח בשמחתם של אחרים. מצד שני, רק מי ששמח יכול להפנות את לבו לאהוב אחרים.
השכינה והאהבה קשורים זה בזה, שהרי האהבה מביאה שכינה, כפי שאומרים חז"ל (סוטה יז, א) על איש ואשה שאוהבים זה את זה "זכו - שכינה ביניהם", והשכינה מביאה אהבה, כפי שאומרת התורה 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה - מתוך שתכיר את הקב"ה תבין גם איך לאהוב את רעך.
שלושת הדברים ביחד, האהבה, השמחה והשכינה - הם שמביאים את הברכה. זהו גם הקשר של הברכה לפרשתנו: הפרשה עוסקת בחנוכת המזבח - באותו א בניסן שבו ירדה לראשונה אש מהשמים, וכפי שמתארת התורה: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ'. השכינה שהתגלתה הביאה את השמחה, וכשהדברים מתחברים לדמותו של אהרון שהוא אוהב שלום ואוהב את הבריות, התגובה הטבעית של הצירוף שכינה, שמחה ואהבה היא הברכה: 'וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם'. זהו הרגע שאותו נצטוו אהרון ובניו לקחת לדורות: הרגע הספונטני שבו אהרון בירך את העם בגלל הצירוף של השכינה, האהבה והשמחה - צריך ללוות את הכהנים בכל עבודתם. אולי זו כוונה נוספת במה שאנו אומרים במקום שאין כהנים שעולים על הדוכן: "א-לוקינו וא-לוקי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת" - שנזכה לאותה ברכה המורכבת משלושת החלקים: השכינה, האהבה והשמחה
5769
עירוב תבשילין
מצוות עירוב תבשילין שזכינו לעשות השנה לפני החג היא מצוה די נדירה. (אמנם בחו"ל היא הרבה יותר מצויה, אבל אצלנו זה קורה רק פעם בכמה שנים). לכאורה זהו עוד אחד מה'טריקים' ההלכתיים שנועדו לעקוף בעיה: מכיון שאי אפשר להכין מיום טוב לשבת עושים 'כאילו' התבשילים של שבת ויום טוב מאוחדים, ואז מותר לבשל ולהכין ביום טוב גם לשבת. האם לא היה עדיף לוותר על הטריק הזה ולנהוג כפי שנוהגים בשני הימים הטובים של ראש השנה או כשיש חג אחרי שבת - שלא מכינים שום דבר עד אחרי צאת הכוכבים?
-התשובה היא שאם לא היינו עושים עירובי תבשילין לא היינו יכולים גם להדליק נרות לכבוד שבת, וגם לא לחמם מרק וכדומה. כשיש שני ימים טובים, או יו"ט אחרי שבת - אפשר לעשות את הדברים הללו אחרי צאת הכוכבים, שהרי אלו מלאכות המותרות בחג, אבל כאשר השבת היא אחרי החג, אין פתרון מלבד עירובי תבשילין.
ואולם, חז"ל התייחסו לעירובי תבשילין לא כפתרון טכני שנאלצים לעשות כדי לפתור בעיה לוגיסטית, אלא כדבר שיש להקפיד לעשות אותו לכתחילה. עד כדי כך שאמרו חז"ל (יומא כח, ב) על הפסוק (בראשית כו, ה) "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" ששמירת התורה של אברהם אבינו כללה גם עירובי תבשילין: "קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורותָי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה". אגב, הגאון מוילנא טען שיש פה טעות סופר, והיה כתוב ע"ת - והמדפיס פתח זאת כעירובי תבשילין, אבל האמת היא שהכוונה לעירובי תחומין, וזה נלמד מהמלה 'עֵקֶב', כי זה דבר שנמדד בעקב. במדרש הגדול (בראשית כו, ה), לעומת זאת, קיבלו את הגרסה של 'עירובי תבשילין', אבל הסבירו שאין הכוונה לעירובי תבשילין של יום טוב ושבת, אלא לעירוב של בשר וחלב: אברהם דאג שלא יערבבו תבשילי בשר עם תבשילי חלב, וזה נרמז בפסוק: "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ" - שהוא השגיח שלא יערבבו את המאכלים זה עם זה...
ואולם, כל שאר הפרשנים קיבלו את הגרסה שאברהם קיים עירובי תבשילין כפי שאנו עשינו אתמול. ונשאלת השאלה: למה הגמרא מביאה דוקא את הדוגמא של עירובי תבשילין כמצוה שאברהם מקיים? זו ודאי לא המצוה הקשה ביותר לקיום, ומה המיוחד במצוה זו?
הגמרא (ביצה טו, ב) מביאה שתי סיבות לעירובי תבשילין: סיבה אחת היא כדי שאדם יטרח מראש ויכין מנה יפה אחת לשבת ומנה יפה אחרת ליו"ט. סיבה שניה היא שאם אדם ידע שאפילו מיום טוב לשבת צריך לעשות עירובי תבשילין, הוא יבין מזה שקל וחומר שאי אפשר להכין מיו"ט לחול שאחריו. לפי שתי הסיבות האלה עירובי תבשילין הן דבר שטוב לעשותם גם אם אין לאדם שום צורך להכין מיום טוב לשבת, כי עצם העובדה שאדם יעשה עירוב תבשילין תגרום לו להכין מנות יפות יותר לשבת, וזה גם יגרום לכך שהאדם לעולם לא יבוא לבשל ולהכין מיום טוב לחול!
אומרת הגמרא (פסחים מו, ב) שאפילו אם אדם אופה מיום טוב ליום חול הוא אינו לוקה, מכיון שאם יבואו לו אורחים ביום טוב הוא יוכל לתת להם את מה שהוא אפה. מסביר ה'עיון יעקב' (יומא כח, ב) שזאת הסיבה שחז"ל אמרו על אברהם אבינו שהוא קיים אפילו עירובי תבשילין: אברהם, שכל מידתו היא מידת הכנסת אורחים, הרי בכלל לא צריך לעשות עירובי תבשילין - כי מן הסתם יבואו לו אורחים ביום טוב, ולכן הוא יכול לבשל כל כמות ביום טוב, וזה לא ייקרא הכנה מיו"ט לחול. ובכל זאת עשה אברהם עירובי תבשילין, וזו הכוונה שהוא קיים אפילו עירובי תבשילין.
ואולם, נדמה שיש משהו עמוק יותר בעניין עירובי תבשילין, וננסה לעמוד על הדברים.
האופן הטכני שעירוב תבשילין עובד הוא שע"י שני המאכלים שלוקחים אנחנו מאחדים את האוכל של יום טוב עם האוכל של שבת, ולאחר שאדם עושה זאת הוא יכול לבשל מיום טוב לשבת.
האמת היא שההבדל בין יום טוב לשבת די מטושטש בדורנו. כשהייתי בפראג - מקום שאין בו עירוב - ההבדל בין שבת ליום טוב היה הבדל עצום. בישראל, ברוב היישובים יש עירוב ולכן כמעט לא מרגישים את ההבדל בין יום טוב לשבת. (ומה עוד שבקיבוץ אפילו לא מבשלים, וזה עוד יותר מצמצם את ההבדלים בין שבת ליום טוב)...
ואולם, עם כל הדמיון שבין יום טוב לשבת, ה'משך חכמה' (ויקרא כג, כא) דוקא אומר שהם כמעט הפוכים זה מזה. כותב ה'משך חכמה': ישנן מצוות שנועדו לקרב את ישראל לאביהם שבשמים - כמו ציצית ותפילין ומזוזה, וישנן מצוות שנועדו לקרב את בני ישראל זה לזה - כמו תרומות ומעשרות וגמילות חסדים. עד כאן אין חידוש גדול, וכולנו מכירים את החלוקה שבין מצוות שבין אדם לחבירו למצוות שבין אדם למקום. אבל ממשיך ה'משך חכמה' ואומר שאותה ההבחנה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחבירו קיימת גם בין שבת ליום טוב:
השבת נועדה לקרב את ישראל לקב"ה. לכן בשבת אנחנו מצווים להישאר בבית. 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת'. לא הולכים לבקר חברים, וגם אם פתאום מזדמנים אורחים אלינו לא נוכל לבשל בשבילם כלום. השבת נועדה, כאמור, לעסוק בתורה ולהתקרב לקב"ה.
ביום טוב, לעומת זאת, אנחנו אמורים להתקרב יותר זה אל זה. לכן אנחנו יכולים ללכת לבקר אחרים, ואם מזדמנים אלינו אורחים שלא צפינו מראש את בואם אפשר לבשל בשבילם, וכולם מצווים לעלות לרגל ולשמוח ביחד. כך מתקרבים יותר זה אל זה.
ואולם, גם בתוך החגים יש דרגות שונות. הפסח, למשל, דומה מאוד לשבת. לא לחינם נקרא הפסח גם בכינוי 'שבת': "וספרתם לכם ממחרת השבת". חג הפסח הוא חג שבו נמצאים בחוג המשפחה. רק מי שנמנה מראש עם חבורת הקרבן יוכל לאכול את קרבן הפסח, וזה דומה לכלל ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". בכך דומה הפסח לשבת, ושונה משאר ימים טובים. מטרת החג הזה בראש ובראשונה לחבר אותנו אל הקב"ה, שהרי עם ישראל עדיין לא היה עם ביציאת מצרים.
חג השבועות, לעומת זאת, הוא החג הראשון שבו אנחנו מצווים להתקרב יותר זה לזה. לכן במסגרת המצוות של חג השבועות בפרשת אמור כתובים הפסוקים העוסקים בלקט, שכחה ופאה, שהן מצוות שבין אדם לחבירו. בכך מסביר ה'משך חכמה' גם גמרא תמוהה מאוד, לכאורה:
הגמרא (פסחים סח, ב) מביאה מחלוקת בין ר' אליעזר לר' יהושע כיצד ליישב את הסתירה בין הפסוק שאומר "עצרת לה' א-לוקיך" לבין הפסוק שאומר "עצרת תהיה לכם". האם החג צריך להיות מוקדש לקב"ה או מוקדש לנו, עם ישראל? ר' אליעזר סובר שאדם יכול לחגוג את החג באחד משני האופנים: או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סובר שצריך לחלק את היום לשתיים: חציו לה' וחציו לכם. כלומר: חצי מהיום אדם צריך לעסוק בענייני הקב"ה - ללמוד ולהתפלל, וחצי מהיום לעסוק בענייני האדם - לאכול ולהתענג.
אבל אז מחדשת הגמרא חידוש מעניין: דוקא לגבי חג השבועות כולם מודים שחייבים להתענג בו באכילה ובשתיה. ולמה? "אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם'. מאי טעמא? - יום שניתנה בו תורה הוא". בגלל שזהו היום שבו ניתנה התורה, כולם מודים שצריך גם לאכול ולשתות ולהתענג בו. לכאורה היינו חושבים הפוך: העובדה שניתנה בו תורה צריכה היתה להכריח לפחות את חציו לה', אבל הגמרא לא אומרת כך. ומסביר ה'משך חכמה' את הדברים ע"פ האמור לעיל: מכיון שהחגים נועדו לקרב את האדם זה לזה, ומכיון ששבועות הוא יום חג שמציין את מתן תורה, הרי שברור שצריך שיהיה בחג הזה גם את החצי שעוסק בתענוג, במאכל ובמשתה.
לסיכום: בעוד השבת נועדה לקרב אותנו לקב"ה, החגים נועדו לקרב אותנו זה אל זה.
הרב סולוביצ'יק (שיעורים לזכר אבא מרי, חלק א עמ' סו) מבדיל גם הוא בין שבת ליום טוב, אבל בכיוון אחר. הוא כותב שכל החגים קשורים למקדש. בחגים יש בחינה של להיראות לפני ה', ולכן אנחנו אמורים לעלות לרגל אל בית ה'. וגם כאשר בפועל אנחנו נשארים בביתנו, הרי אנחנו עומדים, כביכול, לפני ה' וכאילו נמצאים בביתו. בשבת, לעומת זאת, הקב"ה בא לבקר אותנו בבית שלנו. אנחנו נשארים בבית ומקבלים את פני השבת אצלנו.
ההבדל הזה משקף הרבה מאוד הלכות שמבדילות בין שבת ליום טוב:
דוקא ביום טוב יש מצוה לשמוח וללבוש בגדים חגיגיים יותר, מכיון שאנחנו הולכים אל הארמון. כאשר מישהו בא לבקר אותנו בביתנו אפשר לקבל את פניו בנעלי בית, אבל כאשר אנחנו הולכים אליו - צריך להתלבש באופן מכובד. לכן הרגל גם קוטע את כל דיני האבלות, מה שאין כן השבת.
זאת הסיבה, אומר הרב סולוביצ'יק, שבשבת שהוא יום טוב לא אומרים 'לכה דודי', כי אנחנו לא יוצאים לקבל את פני הכלה שבאה אלינו, אלא אנחנו הולכים אל הקב"ה.
המשותף לשבת וליום טוב הוא שאנו עומדים לפני ה'. השאלה היא רק איפה זה קורה: בחג אנחנו עמדנו לפניו, ובשבת הוא בא אלינו.
מעתה ניתן להבין את הסוד של עירוב התבשילין:
בעירוב התבשילין אנחנו מאחדים את החג עם השבת. בלשון ה'משך חכמה' זה ליצור חיבור אל העם ביחד עם החיבור אל הקב"ה. בלשון הרב סולוביצ'יק זה לא רק להיות בביתנו ולהזמין את הקב"ה אלינו (כמו בשבת), וגם לא לבוא לבית המקדש ולעזוב את הבית שלנו (כפי שעושים בחג) אלא להביא את הבית שלנו אל בית המקדש.
השבת נקרא על קרבנות הנשיאים. חז"ל אמרו (שבת פז, ב) שחנוכת המשכן היתה ביום ראשון בשבוע, א בניסן. הקרבן השביעי, אם כן, קרבנו של אלישמע בן עמיהוד משבט אפרים, הובא בשבת. חידוש גדול מאוד היה בקרבן זה: בדרך כלל קרבנות של יחידים אינם קרבים בשבת, אלא רק קרבנות ציבור. אבל זה היה קרבן היחיד הראשון והאחרון שאכן הוקרב בשבת. הסיבה היא שאמנם הוא קרבן יחיד, אבל הוא חלק מהקרבנות של חנוכת המזבח, וממילא יש בזה גם דמיון לקרבן ציבור.
חז"ל אומרים (תנחומא נשא אות לג) שהעובדה שהקרבן הזה הוקרב בשבת היתה שכר ליוסף על כך שהוא שמר שבת בהיותו משנה למלך מצרים.
והיכן מצינו שיוסף שמר שבת במצרים? - כאשר ירדו אחי יוסף למצרים בפעם השניה, נאמר בתורה: "וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם". ושואל המדרש: מדוע צריך המקרא לומר לנו שיוסף אמר להכין את הטבח? - אלא, עונה המדרש: היה זה בשבת, ויוסף גזר על בני ביתו שלא יאכלו בשבת אלא אם כן הכינו את האוכל ביום ששי. על כך אומר לו הקב"ה: "אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה, חייך לבן בנך אני עושה שיקריב ביום השבת, שנאמר ביום השביעי נשיא לבני אפרים".
מעניין ששמירת השבת שמיוחסת ליוסף היא דוקא בנושא ההכנה. המדרש אינו מוצא רמז לשמירה על ל"ט אבות מלאכה או על קידוש אלא דוקא על ההכנה מערב שבת לשבת.
וכאן חוזרים אנו לעניין עירוב התבשילין: עירוב התבשילין נועד לאפשר הכנה ביום טוב לקראת השבת. אילולא עירוב התבשילין לא היינו יכולים להתכונן לשבת כראוי. ועלינו להבין: ההכנה לשבת אינה רק בשביל שיהיה לנו נוח בשבת. ההכנה לשבת היא חלק מעבודות השבת. כך כותב הרמב"ם (פרק ל הלכה ו):
אע"פ שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים, מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח.
אמנם התורה אומרת ששמירת שבת כוללת שביתה ממלאכה וזכרון יום השבת. אבל הנביא (ישעיהו נח, יג) מוסיף ששמירת שבת כוללת גם כבוד: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". חז"ל מסבירים ששמירת שבת כוללת גם את ההכנות שלפני השבת. ההכנות האלה הן מה שהקפיד עליו יוסף, והן חלק חשוב ביותר ממצוות השבת. "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". ואם שבת באה מיד אחרי יום טוב, הדרך היחידה להתכונן לשבת היא ע"י עירוב תבשילין.
זו כוונת דברי חז"ל באמרם שאברהם אבינו קיים את כל התורה: "קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורתָי - אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה". אברהם אבינו הבין שעומק שמירת השבת מחייב לא רק שביתה ממלאכה אלא גם כבוד שבת - ולצורך כך הוא דאג שיהיה לו עירוב תבשילין.
5770 שם ה' שנמחה על המים
כמובן שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שלא יוכח אחרת. אבל כשסניגורים צריכים להזכיר לנו את המשפט הזה שוב ושוב, אולי אנחנו פחות מאמינים בו. האם באמת אין עשן בלי אש? האם יכול להיות שכל הדברים האלו הם עורבא פרח, ובסופו של דבר יתברר שלא היה ולא נברא? השר זלמן ארן אמר פעם: "מעולם לא יצאתי זכאי בבית המשפט". כוונתו היתה שעדיף להיות אדם שלא התעוררו נגדו חשדות מאשר אדם שהתעוררו נגדו חשדות ויצא זכאי.
אבל לגבי אשה סוטה אומרת התורה: "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה... וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע". אומרת על כך הגמרא (ברכות לא, ב) שלאחר שהאשה שותה מהמים ומתברר שהחשד לא היה מוצדק האשה תהיה במצב טוב יותר משהיתה לפני שנחשדה. ר' עקיבא סובר שאם עד עכשיו היא היתה יולדת בצער, מעכשיו היא תלד עם פחות צער, ור' ישמעאל סובר שאפילו אם היא היתה עקרה, מרגע זה היא תזכה ללדת. ולכאורה צריך להבין: הרי אשה סוטה היא לא אשה שרק חושדים בה, אלא אשה שכבר פעלה בניגוד לחוקי הצניעות המקובלים, ויש עדות על כך שהיא נסתרה עם גבר זר למרות אזהרתו המפורשת של בעלה. והאם אשה כזו מגיע לה שכר? הרי גם אם היא לא זינתה בפועל, היא ודאי עשתה מעשה אשר לא ייעשה, ומדוע יש לתת לה שכר על כך?
התשובה היא שהנושא אינו האשה אלא הזוג. לכל אורך הפרשה מתייחסים חז"ל לאשה כאילו היא באמת זינתה, ולא עומדת לה חזקת החפות: הקרבן הוא קרבן של שעורים: "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה" (משנה סוטה ב, א). בניגוד לשאר המנחות, קרבן זה בא בלי שמן ולבונה "כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן". ומעיר רש"י: "שהשמן קרוי אור והיא עשתה בחושך... שהאמהות נקראו לבונה, והיא פרשה מדרכיהן". הכהן לוקח מים שנתקדשו בכיור "לפי שנעשה מנחושת מראות הצובאות וזו פרשה מדרכיהן". בכלי חרס - "היא השקתה את הנואף יין משובח בכוסות משובחים, לפיכך תשתה מים המרים במקדה בזויה של חרס". מטלטלין אותה ממקום למקום ומייגעין אותה כדי שהיא תודה שזינתה. פורעים את ראשה כדי לבזותה. ולבסוף, כשהכהן משביע אותה, הוא לא משאיר הרבה מקום לספק: "אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת".
למה עושים את כל הדברים האלה, אם אנחנו בכלל לא בטוחים שהאשה זינתה? - התשובה היא שגם אם היא לא זינתה, היא ודאי עשתה מעשה אסור. היא נסתרה עם גבר זר לאחר שהוזהרה. יכול להיות שהיא נשארה נאמנה לבעלה, ולמרות הפיתוי הגדול היא לא בגדה בו, אבל הוא לא יודע את זה. מרגע זה בעלה מרגיש שהוא אינו יכול לבטוח בה יותר. כל הפרוצדורה הזו נועדה לשקם את האמון בין בני הזוג. אם היא באמת זינתה, אין צורך בשיקום הזוגיות, ולכן גם אין טעם למחות את שם ה' על המים. עדיף שהיא תודֶה, והם ייפרדו. אבל אם היא נשארה נאמנה לבעלה למרות הפיתוי, הבעל צריך לדעת את זה, ויש סיכוי לשקם את האמון בין בני הזוג. לצורך כך עושים את הבדיקה הזו, שעיקרה לכתוב את הקללות - ובתוכן גם את שם ה' - על קלף, ולשים את זה במים. למרות האיסור לאבד את שם ה', כאן התירה התורה לעשות כן, ללמדנו "גדול השלום ששֵם שנכתב בקדושה נמחה על המים מפני שלום, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו" (ספרי במדבר פיסקא מב). ואם האמון בין בני הזוג ישתקם לאחר המשבר הזה - מגיעה להם ברכה גדולה.
ואולי ההליכה לבית המקדש לא נועדה רק לבחון את האשה, אלא גם להכניס את הדברים לפרופורציה הנכונה. להבין שכשנפגע האמון בין בני הזוג, זו פגיעה בקודש - ממש כמו שם ה' שנמחה על המים. "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהם" (סוטה יז,א). אבל מי שכל הזמן אפוף שכינה עלול להתרגל לזה. לפעמים קל יותר לאדם לחוש בקדושה של בית המקדש מאשר בקדושה של הבית שלו. לכן לוקחים את הבעל אל הכהן - האדם שכל הזמן נמצא בבית המקדש. שילמד מהכהן איך מתייחסים לקדושה. כל בוקר מקדשים ידיים ורגליים. שומרים על טהרה. מתרגשים כל פעם שעולים למזבח.
האם אנחנו יודעים להעריך את הקדושה שנמצאת אצלנו בבית? מסופר על ר' שלמה זלמן אויערבך שלפני שהוא היה נכנס הביתה הוא היה עומד לפני הדלת ומתקן את בגדיו. כשנפטרה אשתו הוא אמר בהלוייתה שהוא לא צריך לבקש ממנה מחילה כי הוא בטוח שהוא מעולם לא פגע בה. האם אנחנו יכולים להרגיש זאת? אם מבינים את הקדושה שבזוגיות, אפשר לפתור הרבה מריבות.
כשבני הזוג עומדים לפני הכהן והוא מוחה את שם ה' על המים הם מבינים את הפרופורציה: הזוגיות שלכם חשובה יותר משם ה'. חיזרו לביתכם, ואל תשכחו: אתם גרים בבית עם שכינה. כל שיחה עם האשה, היא עבודת קודש.
5771 השוויון האמיתי
בחודש אייר אנחנו חוגגים שני חגים שהתחדשו בדורנו: יום העצמאות ויום ירושלים. כעת מתברר שלכל אחד מהחגים האלה יש צל: יש מי שמציין במקום יום העצמאות את יום הנכבה, ובמקום יום ירושלים את יום הנכסה. אנשים שואלים ברצינות תהומית כיצד אנחנו יכולים לשמוח על נצחוננו ועל הנסים הגדולים שנעשו לנו, בעוד האויבים שנכשלו בנסיונם להרגנו אינם יכולים לחגוג? ובאמת, השבוע פורסם כי תנועת 'גוש שלום' מבקשת לבטל מהסיבה הזו את יום ירושלים...
ובכן, גם על חנוכת המשכן, שעליה אנו קוראים השבת, אפשר להסתכל בשני אופנים: בדרך כלל רואים את היום הזה כיום החגיגי ביותר לאחר מתן תורה: סוף סוף ה' משרה את שכינתו בישראל. אבל יש גם צד שני למטבע: מרגע זה הבכורות נדחו סופית מעבודת ה' כתוצאה מחטא העגל, ורק שבט לוי נבחר. במתן תורה עוד היה תפקיד לבכורות. על הפסוק (שמות כד, ה) "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים" אומר רש"י שהיו אלה הבכורות שהקריבו את הקרבנות. אבל מרגע שהוקם המשכן נבחר שבט לוי ושאר השבטים נדחו מהעבודה. חנוכת המשכן, אם כן, היא ודאי יום של שמחה לשבט לוי, אבל כיצד חשים שאר השבטים? האם הם מציינים יום זה כיום הנכבה או יום הנכסה? התשובה היא, כמובן, שהם חוגגים ביחד עם שבט לוי. יתרה מזו: הראשונים שמביאים קרבנות לחנוכת המשכן הם נשיאי כל השבטים חוץ משבט לוי.
כל מי שקורא את הפרשה ודאי תוהה מה פשר האריכות הגדולה בקרבנות הנשיאים. התורה, שמכל אות בה דורשים תילי תלים של הלכות, אינה חוסכת במלים לתאר את קרבנות הנשיאים בזה אחר זה, למרות שכולם הקריבו בדיוק אותו קרבן. מסבירים חז"ל (במדבר רבה יג - יד) שלמרות שלמראית עין הקרבנות זהים, אין כאן קרבנות זהים כלל. גם אם בשורה התחתונה כולם הביאו אותו דבר, כוונותיהם היו שונות: יהודה התכוון לרמוז למלכות, וכל פרטי הקרבן שלו רומזים לכך. יששכר, שייחודו הוא העיסוק בתורה, התכוון לרמוז לתורה, ואותם פרטים בדיוק רומזים בקרבן שלו לדברים אחרים. זבולון התכוון לרמוז לפרקמטיא שלו, וכו', וכך כל שבט היה בעל כוונות שונות, ולכן אין זה נכון לומר שנשיא יששכר הקריב את אותו קרבן כמו נשיא יהודה, כי כוונותיהם היו שונות זה מזה. לכן התורה מפרטת את כל הקרבנות: גם כשנדמה שכולם מביאים אותו דבר, כל אחד הוא אדם אחֵר, בעל אישיות שונה וכוונות שונות, ויש להתייחס לקרבנו כאילו הוא היחיד.
ואולם, ממש לפני קרבנות הנשיאים מופיעה תרומה נוספת של הנשיאים, שבאה גם היא באותו יום: שש עגלות ושנים עשר שוורים שיסחבו את העגלות. לגבי התרומה הזו התורה אינה כותבת על כל אחד מהנשיאים בנפרד, אלא כוללת את הכל במשפט אחד: "וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד". כאן היתה התארגנות משותפת, ולכן הקרבן נכתב ביחד. אי אפשר לכתוב שכל נשיא תרם חצי עגלה ופר אחד, כי רק הצירוף של כל התרומות הללו ביחד יוצר משהו אפקטיבי: כלי משא לשאת את קרשי המשכן והיריעות.
שני סוגי מתנות, אם כן, היו: מתנה אחת (העגלות) אין לה משמעות אם היא לא מתחברת לאחרים, ומתנה שניה (הקרבנות) שגם אם היא באה ביחד עם האחרים, מחשיבים כל אחד כיחידה עצמאית.
גם בשאלה מה עושים עם המתנות הללו יש הבדל: הקרבנות חולקו בצורה שוה בין כל השבטים: "נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם, יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ". אבל העגלות והפרים חולקו באופן לא שוויוני: "אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן... וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי... וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן". לכאורה יש כאן אי צדק, שהרי דוקא המשפחה הקטנה יותר, משפחת מררי, קיבלה את מספר העגלות הגדול ביותר! התשובה היא, כמובן, שעבודתם של בני מררי מצריכה יותר עגלות, כי הם נשאו את קרשי המשכן. גישה שוויונית שהיתה נותנת לכל אחת ממשפחות לוי ארבע עגלות היתה יוצרת עוול גדול, שהרי לבני קהת אין צורך בעגלות כלל. הרבי מקוצק אמר שאין דבר פחות שוויוני מאשר יחס שוה לאנשים שונים. על הפסוק (דברים טו, ז-ח) "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" מובא בשם הגר"א, שכאשר אדם סוגר את ידו, כל האצבעות הן באותו גובה, אבל כאשר הוא פותח אותה, הוא רואה שיש אצבעות גבוהות יותר ויש נמוכות יותר, וכך צריך להתנהג כשנותנים צדקה: לא להתייחס לכל העניים באותו אופן, כי יש מי שצריך יותר ויש מי שצריך פחות.
מצד אחד, אם כן, התורה מלמדת אותנו לא להתייחס לכל הנותנים באותו אופן, אך מצד שני גם לא להתייחס לכל המקבלים באותו אופן. כל אדם הוא עולם מלא, וכסיסמת הקיבוץ: השוויון האמיתי הוא כאשר כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו.
