Paršat Nicavim - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ
כל סוכן מכירות טוב יודע שאם אתה מנסה לשכנע לקוח לקנות מוצר, אל תפסיק לשבח את המוצר ברגע שהוא שילם לך, אלא תמשיך לשבח את המוצר גם אח"כ, ולומר לו שהוא עשה את עסקת חייו.
לכאורה זה מה שעושה הקב"ה בפרשתנו. אחרי שכבר כרתנו ברית עם הקב"ה בהר סיני ואף חידשנו את הברית בערבות מואב, ואחרי שגם ראינו את תג המחיר של שמירת התורה בשבוע שעבר, אומר הקב"ה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". מסבירה הגמרא (עירובין נה, א) שאף אם היתה התורה מעבר לים או בשמים היינו מחוייבים לקיים אותה, ולכן עלינו לשמוח שהיא אינה כל-כך רחוקה אלא נמצאת בתוכנו. להבין שבעצם קיבלנו עסקה טובה כי בשוק זה שוה הרבה יותר.
אבל הרמב"ן (דברים ל, יא) כותב שהמלים 'כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת' אינן מתייחסות לכלל מצוות התורה אלא דוקא למצוות התשובה שכתובה בפסוקים לפני כן: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹקֶיךָ". אדם עלול לחשוב שהתשובה היא דבר קשה לקיום, ולכן התורה אומרת שזה לא כל-כך קשה לחזור בתשובה.
אולי אפשר להוסיף על דברי הרמב"ן שגם המשל של השמים והים בא מאותם פסוקים: כתוצאה מהתשובה הבטיחה התורה: "וְשָׁב ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ שָׁמָּה" - וכיצד הגיעו בני ישראל לכל העמים הללו? הרי ראינו זאת בסוף הקללות: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת". בהמשך מבטיחה התורה: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ". כלומר שבסופו של תהליך התשובה מבטיחה התורה שנוכל לחזור באוניות ולחזור מקצה השמים. אבל עכשיו באה התורה ואומרת שלא נטעה לחשוב שצריך לרדת עד שאול תחתית כדי לחזור בתשובה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת" - התשובה - "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא". לא צריך להגיע למצב שבו עם ישראל יתפזר בכל הגלויות כדי להגיע לתשובה. אפשר לעשות תשובה גם כאן ועכשיו. משום מה, כשחושבים על בעלי תשובה אנחנו מתארים לעצמנו אנשים שחיו כל ימיהם בחטא ופתאום ברגע אחד שינו את אורח חייהם. האם אנחנו, דתיים מבטן ומלידה, יכולים להיות בעלי תשובה? הרי בעלי תשובה הם אנשים רחוקים בקצה השמים או מעבר לים, אבל לא אני. אומרת לנו התורה שהתשובה אינה רק למי שמבקש לחזור מעבר לים ומקצה השמים. ישנה תשובה שהיא בפיך ובלבבך. גם אתה - שלא חושב שאתה רשע כזה גדול - יכול לחזור בתשובה. יש לך הרבה תשובה לעשות על דברים שהם 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ' - דברים שאתה חושב ודברים שאתה אומר.
תהליך התשובה, כידוע, מורכב מארבעה חלקים: עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד. החרטה היא בלב, והוידוי הוא בפה. לכן ברורות המלים 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ'. אבל מה פירוש המלה 'לַעֲשֹׂתוֹ'? הרי לכאורה התשובה היא רק הימנעות מעשיה ולא עשיה בפועל?
שמעתי מהרב חיים סבתו שאולי איננו מפרשים נכון את הביטוי 'קבלה לעתיד'. בדרך כלל אנחנו מבינים שקבלה לעתיד היא התחייבות עתידית שלא לעשות את אותה עבירה שוב. אבל אם מדובר באדם שבאמת החרטה שלו היתה אמיתית, והוא מואס בעבירה בכל מאודו, האם הוא עוד צריך לקבל לעתיד שלא לחזור עליה? הרי ודאי שהוא לא יחזור! וכי יעלה על הדעת שאדם יעשה את אותה שטות שהוא כל-כך מתחרט עליה? אלא, אמר הרב סבתו, יש להבין 'קבלה לעתיד' במובן של לקבל על עצמך לעשות משהו בעתיד. איזו הנהגה אתה מקבל על עצמך כדי שלא תבוא לידי אותה עבירה בהמשך? להתרכז בעשיה חיובית ולא רק להתחמק מהעבירה. כך אפשר גם להבין את המלים 'בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ' - וידוי בפה, חרטה בלב, ועשיה חיובית כסיום של תהליך התשובה.
נקודה מעניינת נוספת שיש לשים לב אליה היא שהתורה מתחילה במלים: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת", ובסופו של דבר אומרת "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד". בהתחלה זה נקרא מצוה ובסוף זה נקרא דבר. הסיבה לכך היא, אולי, שבהתחלה, כשהאדם חושב שמדובר בדבר רחוק ממנו - הוא מתייחס לזה כמצוה - כדבר חיצוני שהקב"ה מצוה אותו לעשות. אבל כשהוא מבין שזה נמצא בתוכו, שזו הנשמה שלו, שהטבע הפנימי שלנו קורא לנו לקיים מצוות, הוא כבר לא מתייחס לזה כ'מצוה' אלא כ'דבר'.
ומי יתן ונזכה כולנו לשוב בתשובה על דברים שהם בפינו ובלבבנו, ונזכה גם לעשות
5769
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם
ישנה בדיחה ידועה על יהודי שעלה לעולם האמת ונשאל איזה גיהנום הוא רוצה לבחור. הציעו לו שלוש אפשרויות: גיהנום בסגנון אנגלי - קמים בשמונה בבוקר, שותים כוס תה ואוכלים דגים וצ'יפס, ובשעה תשע מתחילים העינויים בתוך יורה רותחת עד השקיעה. סגנון צרפתי - קמים בשמונה בבוקר, אוכלים קרואסון וקפה ובשעה תשע מתחילים העינויים בתוך יורה רותחת עד השקיעה. או סגנון ישראלי - קמים בשמונה בבוקר ומיד נכנסים ליורה הרותחת עד הערב. היהודי בחר ללא היסוס באופציה השלישית. כשנשאל למה, הוא הסביר: אני מכיר את הישראלים: שמונה בבוקר זה לא שמונה בבוקר, יורה רותחת היא לא יורה רותחת, ושקיעה היא לא בדיוק שקיעה...
רש"י בתחילת הפרשה מסביר את הסמיכות בין פרשת כי תבוא לפרשת נצבים: "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם 'אתם נצבים היום', הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו". לכאורה נראה כאילו הוא אומר להם שאין להם מה לדאוג, כי הקב"ה רק מאיים, אבל בפועל לא קורה כלום, שהרי הם כבר הכעיסו אותו פעמים רבות ובכל זאת לא נענשו. האם זו באמת כוונת הדברים?
נדמה לי שהתשובה היא שהדגש של משה אינו על העובדה שהם לא נענשו, שהרי אנחנו יודעים שהם נענשו פעמים רבות במדבר, ודור שלם נכחד. נדמה לי שהדגש של משה הוא על המלים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם". כוונתו לומר שאמנם הם יעמדו למשפט על כל מה שהם עושים, אבל העמידה למשפט היא לפני ה' א-לוקינו. אינו דומה אדם שעומד למשפט בפני דיין שאוהב אותו לאדם שעומד למשפט לפני דיין שאינו אוהב אותו. משה אומר לישראל: אמנם אתם נענשים, אבל כל מטרת הענישה היא רק להיטיב לכם, ולכן הוא לא עשה אתכם כליה, כי אתם קיימים לפניו.
בזוהר (פרשת בא, דף לב, ב) מובא שלפעמים כאשר כתוב 'היום', הכוונה לראש השנה, היום שבו העולם כולו נידון. כך הוא בספר איוב (א, לו): "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱ-לֹקִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה'", וכך הוא גם אצל האשה השונמית שאלישע התארח בביתה (מלכים ב ד, ח): "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם". באופן דומה כותב האדמו"ר מסלונים גם על המלים הראשונות בפרשה "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם": פרשת נצבים נקראת תמיד בסמיכות לראש השנה, והרמז הוא ליום הדין שבו כולנו ניצבים לפני בורא עולם.
והנה, גם לגבי יום הדין הזה אמרו חז"ל (ירושלמי ר"ה א, ג) דברים דומים, שמהם ניתן היה להבין שאין לנו מה לפחד כי יש לנו פרוטקציה: "בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא. אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחים זקנם ואוכלין ושותין ושמחים יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים". מה הכוונה? האם הקב"ה מוותר לנו בדין? והרי אמרו חז"ל (בבא קמא נ, א) "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו"!
אלא, שהתשובה היא שהקב"ה אכן דן אותנו, אבל בגלל שאנחנו יודעים שהוא גם אוהב אותנו, אנחנו בטוחים שהדין יהיה לטובה. גם כשהקב"ה מעניש, הוא אינו עושה זאת בדרך של נקמה אלא בדרך של חינוך והדרכה. כפי שאומר דוד (תהלים כג, ד): "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי", גם אם מדובר בשבט, בשוט של הרועה, אשר מכה את הכבשים מדי פעם, אני יודע שהמטרה היא טובה, ולכן גם המכות האלה מנחמות אותי.
כאשר אנחנו עומדים לפני בורא עולם ביום הדין, הנחמה שלנו אינה בכך שאנחנו בטוחים שניכתב וניחתם לאלתר לחיים טובים, לפרנסה ולבריאות. אנחנו לא יכולים לדעת את זה. אבל אנחנו יכולים לדעת שכל מה שייגזר עלינו בראש השנה הוא דין אמת והוא בא מאהבה, וזאת הנחמה שלנו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם".
ומכאן ניתן להשליך גם ליחסים שבין אדם לחברו: כאשר אדם יודע שחברו אוהב אותו אהבת אמת, הוא מוכן לקבל ממנו גם ביקורת וגם דברים כואבים. כאשר אדם אינו משוכנע בכוונותיו הטובות של חברו, אפילו ביקורת נכונה יכולה להצטייר כרוע לב ואכזריות. ולכן, כל אחד מאיתנו צריך לחשוב על כך לפני שהוא מעביר ביקורת על חברו: האם חברך יודע בוודאות שאתה אוהב אותו? - רק אם אתה בטוח שהתשובה היא חיובית, ואתה יודע להבהיר את אהבתך גם בתוך דברי הביקורת שלך, ניתן לומר לו את הדברים הקשים, שבסופו של דבר ייחשבו לו לנחמה.
5770 שלום יהיה לי
השבוע לפני שמונה שנים היתה תלויה בביתנו הזמנה לחתונה של נאוה אפלבאום הי"ד, חתונה שלא התקיימה מכיון שנאוה נרצחה ביחד עם אביה בערב שלפני החתונה. היום תלויה בביתנו הזמנה לבר המצוה של חבר של בננו, שהיתה אמורה להתקיים השבת במלון, אלא שאחיו של חתן בר המצוה, אבישי שינדלר הי"ד, נרצח לפני שלושה ימים בדרכו לביתו בבית חג"י. אמר דוד המלך (תהלים קכ, ז): "אֲנִי שָׁלוֹם, וְכִי אֲדַבֵּר" - ככל שאני מרבה בשיחות השלום - "הֵמָּה לַמִּלְחָמָה".
לפעמים קשה להבין איך אנשים לא רואים את המציאות שנמצאת מול העיניים שלהם. הם ממשיכים לחיות באופוריה של השלום המדומה שלהם למרות שכל הסימנים מעידים שהמציאות היא בדיוק הפוכה. אבל זה בדיוק מה שאומרת הפרשה: "וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי". לא מדובר כאן באדם שלא שמע את פרשת כי תבוא. לא מדובר באדם שבוחר להתעלם מהקללות, אלא באדם שהקשיב קשב רב לקללות האלה, ודוקא בגלל שהוא שומע את הקללות הוא בטוח שלא יארע לו כל רע. הוא יעשה מה שהוא רוצה ויהיה לו שלום. מהיכן הבטחון הזה? הרי כל מי שקרא את הקללות בשבוע שעבר ודאי לא קיבל מהן הרגשה טובה! ומה פשר הביטוי "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ"?
מסביר ה'משך חכמה' על דרך הדרוש, ששרירות הלב - הכוונה לחיזוק השרירים של הלב. לא מדובר פה באדם רשע שמתכוון להתריס כנגד הקב"ה, אלא דוקא בצדיק שרוצה לקבל שכר גדול יותר על קיום המצוות. דוקא לאחר שהוא קורא את הברכות והקללות הוא מרגיש חזק דיו ורוצה לחזק את שרירי הלב שלו ע"י העמדת עצמו בנסיונות. כמו ששרירים מתחזקים רק אם מאמצים אותם, כך הוא מתייחס גם ללב. אומר אותו 'צדיק': זו לא חכמה לעבוד את ה' בתוך בית המדרש ומתוך חיי קדושה ופרישות, אלא דוקא במקומות המסוכנים מבחינה רוחנית, ושם הוא יעמיד את עצמו בנסיון. על כך אומרת התורה: "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ". אדם שהעמיד את עצמו בנסיון לא יוכל אח"כ לטעון שהוא היה אנוס. בימי התשובה האלו אנחנו לא אמורים רק להתחרט על המעשים הרעים שעשינו, אלא גם לבדוק מה גרם לנו ליפול - ולוודא שלא נעמוד שוב באותם מצבים שגרמו לנו ליפול. כל מי שעדיין לא התקין בביתו תוכנת סינון לאינטרנט צריך לחשוב על כך...
ואולם, האברבנאל מסביר אחרת את הבטחון של אותו חוטא, והוא מתבסס על סוף הפסוק: "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". כל הקללות שאותן קראנו בשבוע שעבר הן קללות קולקטיביות. בצורת, מלחמה, מגיפות, שבי וכו'. מה שמרגיע את החוטא הזה הוא ברית הערבות ההדדית שנכרתה רק כאן - בערבות מואב. זהו ההסבר של הפסוק "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה": משל לשתי שדות סמוכות - האחת רוויה והאחת צריכה מים: הרי אי אפשר להשקות שדה אחת בלי להשקות גם את השניה, וכך גם זו שלא מגיע לה מים תקבל את המים. אומר אותו רשע: הרי הברכות והקללות שאותן קראנו בשבוע שעבר מתייחסות לכלל ישראל. מרגע שנכרתה ברית הערבות ההדדית, אני מבוטח בחברת ביטוח גדולה: גם אם אני חוטא, אני מתחבר לכלל ישראל, וכשכולם יקבלו את הטובה, גם אני אקבל אותה.
ואכן, צודק אותו חוטא: אמנם כאשר אדם מתכנן להתנהג ברשעות ולהתחבא מאחורי כלל ישראל הקב"ה לא יסלח על כך, ויש לקב"ה אפשרות לעשות גם סיכול ממוקד, אבל למי שאינו מתכנן זאת מראש, עם ישראל מהווה מעין 'תעודת ביטוח' שגם כשהוא חוטא הוא לא ייענש, כי הוא מסתופף בצילם של כל העם. זהו דבר שאנחנו צריכים להרגיש היום, בימים האחרונים של חודש אלול. איך נוכל לעמוד ולדבר עם המלך בעוד חמשה ימים? האם מישהו מאיתנו מרגיש ראוי לעמוד לפני הקב"ה? - התשובה היא שבזכות עצמנו באמת איננו מסוגלים לעשות זאת. כאשר אלישע הנביא שאל את האשה השונמית (מלכים ב ד, יג): "הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?" היא ענתה לו בפשטות: אני לא צריכה שתדבר עם המלך בשבילי. "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת". מי שיושב בתוך העם לא צריך להתמודד עם השאלה איך לעמוד מול המלך. אני אשאר עם כולם, והמלך כבר יבוא אלינו. זו התחושה שצריכה להיות לנו בימים הנוראים: אנחנו חלק מכלל ישראל, ובימים האלה הקב"ה בא אלינו, ולכן העבודה שלנו צריכה להיות איך להיות חלק מכלל ישראל, ולוודא שאנחנו עדיין יושבים בתוך עמנו. זו הסיבה לכך שבתחילת התפילה של יום הכיפורים אנחנו קודם כל מתירים להתפלל עם העבריינים - כדי שכשהמלך יבוא אלינו, נהיה כולנו יחד.
5771 הסתר פנים
ישנם אופנים שונים שבהם מחזירים אנשים בתשובה. אחת הדרכים היא דרך של הפחדות: מתארים את הצפוי לחוטאים בעולם הבא: גיהנום, כף הקלע, פולסא דנורא, וכו'. מנגד, יש המתארים את הטוב הצפון לצדיקים בעולם הבא: גן עדן, שור הבר ולויתן וכו'. הבעיה בשיטות הללו היא שההשפעות האלה לא בהכרח מחזיקות מעמד זמן רב. נראה שאחרי פרשת כי תבוא כבר מיצינו את השיטה הזו, והאפקט כבר לא יהיה חזק כל-כך.
ובכל זאת, שוב מוצאים בפרשה איומים למי שלא יקיים את הברית: "כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". אלה בהחלט דברים קשים, אבל מה זה מוסיף על כל הקללות שקראנו בשבוע שעבר? – התשובה היא שבעוד הקללות ההן עסקו בעם ישראל כקבוצה, כאן פונה התורה גם לאדם הבודד: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט... שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה".
ובכן, הצירוף של פרשת כי תבוא ופרשת נצבים מביא למסקנה שאי-קיום הברית יגרור תוצאות קשות מאוד – גם לאדם הבודד וגם לעם ישראל, ומאידך – קיום הברית יכול להביא ברכה גדולה לפרט ולכלל. ואכן, המסקנה של כל הדברים האלה בסופו של דבר היא אחת: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ". כאן, אחרי פרשת הברכות והקללות לציבור וליחיד, מגיעה פרשת התשובה, שאין מתאים ממנה לקריאה בשבת שלפני ראש השנה.
אבל בפרשת וילך, שוב מוצאים אנחנו איום, שנראה לכאורה מינורי בהרבה, אחרי שהורגלנו בשפה של פרשת כי-תבוא ופרשת נצבים: "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת". השאלה היא מה בא להוסיף התיאור הזה אחרי מה שקראנו בפרשת כי-תבוא ובפרשת נצבים? האם המשפט הזה "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" יכול להשתוות לתשעים ושמונה הקללות שנכתבו בפרשת כי תבוא? מה בא משה רבנו להוסיף כאן לפני מותו?
התשובה היא שכאן המינוח הוא אחר. בפרשת כי תבוא, הקללות באו מאת ה': "יְשַׁלַּח ה' בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת... יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר... יַכְּכָה ה'... יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר... יִתֶּנְךָ ה' נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ", וכן הלאה. ואילו בפרשתנו הקב"ה אינו עושה כלום, אלא רק מסתיר את פניו: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם". הסתר הפנים מביא לכך שצרות רבות מתרחשות, אבל הן אינן מידו של הבורא, לכאורה: "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת".
זוהי הקללה הקשה ביותר. גם כאשר אנחנו מקבלים מכות, אם רואים את הבורא, הדבר מנחם אותנו. כשאבא מעניש, הילד תמיד יודע שעם כל הסבל שבעונש, זה בא מאהבה גדולה. אמר דוד המלך, כשהוא מרגיש ככבש שהקב"ה רועה אותו (תהלים כג, ד): "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי". גם השוט יכול להיות נחמה גדולה, אם אתה מבין שכל מטרתו היא לכוון אותך לדרך הנכונה. אבל כאשר מתרחשות צרות רבות, והאדם אינו מרגיש את יד ה' בהן, זו הקללה הקשה ביותר: "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". אם האדם מרגיש שהמכות באות עליו בגלל שאין הקב"ה בקרבו, זה גרוע מאוד משתי סיבות: ראשית, הוא אינו מרגיש את האהבה שבמכות האלה, כפי שאמר שלמה המלך (משלי כז, ו): "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב". ושנית, המכות האלה לא ישרתו את מטרתן, שהיא להחזיר את האדם בתשובה, וממילא הן רק יגררו מכות נוספות אחריהן.
זהו המסר שרוצה משה רבנו לומר לעם ישראל לפני מותו: שמעתם את הברכות והקללות. אבל אל תחשבו שכאשר יבואו עליך הברכות והקללות תמיד תוכלו לראות בהם את יד ה'. לפעמים נדמה לך שכל מה שקורה לך זה בגלל שהקב"ה עזב אותך: "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". אבל האמת היא בדיוק הפוכה: דוקא בגלל שהוא לא עזב אותך, הצרות האלה מתרחשות ובאות. הצרות האלה הן המכות של הרועה שנועדו להחזיר את הכבשה לתלם. לכן, אומר משה: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד". אם אדם מרגיש שקורים לו דברים רעים, עליו לחזור לפרשת האזינו ולראות שכל הדברים האלה הם אינם יד המקרה ואינם בגלל שה' עזב אותנו, אלא להיפך: בגלל שהשגחתו עלינו תמידית, והצרות האלה הן המכות הקטנות שנועדו להחזיר אותנו בתשובה, ובודאי שהדברים נכונים לימים אלו, לקראת ראש השנה.
