Paršat Noach - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5770 אכילה מעץ הדעת ושתיה מן היין
אכילה מעץ הדעת ושתיה מן היין
מי שמקבל מתנה, לא בהכרח יודע להעריך אותה. אבל מי שטרח ועבד וצבר משהו - ידע לשמור על זה כראוי. האדם, כידוע, הגיע לעולם מתוקן ומוכן. הוא הונח בגן עדן, וכל תפקידו היה לשמר את הקיים. אולי זאת הסיבה שהוא לא ידע להעריך את זה, ובסופו של דבר הוא גורש משם. אבל העולם הישן ההוא נמחק כמעט לחלוטין במבול. בעולם החדש למין האנושי היה תפקיד כבר מההתחלה: הוא מלווה את העולם כבר בשלב של התוהו ובוהו והמים, כמעט כל עולם החי קיים רק בזכותו, וגם את נטיעת העצים הוא יצטרך לעשות בעצמו. אולי כך הוא יעריך יותר את העולם שבו הוא חי.
אבל כמו שבפרשת בראשית מהר מאוד מגיעה הנפילה - כשהאדם אוכל מפרי עץ הדעת, כך גם בפרשת נח, מהר מאוד מגיעה הנפילה כשנח שותה מהיין. הרבה דמיון יש בין שני הסיפורים הללו - האכילה מעץ הדעת והשכרות של נח: בשני הסיפורים החטא קשור לראיה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל". "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו". בשני הסיפורים החוטא מנסה לשתף איתו מישהו אחר: "וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל", "וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ". בשניהם האדם נמצא ערום, ומישהו אחר מכסה אותו: "וַיַּעַשׂ ה' אֱ-לֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם", "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה... וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם". שני המקרים מובילים לידיעה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", "וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן". בשני הסיפורים יש גורם שלישי - הנחש וחם בן נח - אשר חטאו גדול יותר, והוא זה שמקבל את הקללה: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". "אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו".
אבל למרות הדמיון שבין שני החטאים, מדובר בתהליך הפוך. כשהקב"ה הניח את האדם בגן עדן, התפקיד של האדם לא היה להיות יוצר אלא משמר. "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". כדי לעבוד ולשמור על גן עדן לא צריך דעת. אבל האדם לא רצה להיות חסר דעת. הוא לא מוכן להסתפק בכך. הוא רוצה להיות יוצר, ומכיון שכך, הפרי מאוד עניין אותו, שהרי "נֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל". האכילה מעץ הדעת במצב כזה היא חטא. היא הפכה את האדם לדמות יוצרת, וממילא אין מקומו בגן המתוקן והמוכן, אלא בעולם הגדול - שאותו האדם יצטרך לתקן בעצמו.
סיפורו של נח הוא בדיוק הפוך. נח נמצא בעולם שבו הוא בעל התפקיד העיקרי. האחריות שלו כלפי העולם היא עצומה. הוא מתחיל ממקום של דעת, אבל הוא רוצה לחזור אחורה, אל מקום שבו אין לו דעת ואין לו אחריות, ולכן הוא שותה מהיין כדי לאבד את הדעת: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר".
כשהאדם התחיל לדעת, כתוב: "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹקִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן". הוא מתחבא בין עצי הגן. לעומת זאת, כשנח מאבד את המודעות שלו, כתוב בדיוק הפוך: "וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". הוא מתגלה בתוך האוהל שלו. אבל רש"י אומר שהמלה 'וַיִּתְגַּל' רומזת גם לגלות. אפשר להיות גולֶה בתוך האוהל שלך. כאשר אתה מאבד את השפיות, אתה אינך עצמאי - ואתה חי בגלות גם אם באופן פיזי אתה עדיין נמצא בתוך האוהל שלך.
אדם ונח מסמלים את שני המצבים הקיצוניים: אדם הראשון היה אמור לקבל את הכל מהקב"ה אבל אינו מוכן לקבל זאת ורוצה להוסיף דעת. נח אמור ליצור הכל לבד, אבל אינו מוכן לקבל זאת ורוצה לחזור לחוסר מודעות ושמישהו אחר יטפל בו. ובעצם, כל אדם נמצא פעמים רבות בתפר שבין הרצון לאכול מעץ הדעת לבין הרצון להשׁתכר ולשכוח מהכל. מצד אחד האדם רוצה שליטה מלאה על חייו, אבל מצד שני כשקשה לו - הוא רוצה לברוח מהכל: לישון, להשתכר, או לצרוך סמים ולחיות בעולם שבו אין לו שום שליטה. מצד אחד הוא לא אוהב כשאומרים לו מה לעשות, אבל מצד שני כשהוא צריך להחליט החלטה גורלית הוא רוצה לברוח למקום שבו מישהו אחר יעשה בשבילו את ההחלטה: בין אם זה קוראת בקפה ובין אם זה מיסטיקן.
במסלול שבין עץ הדעת לבין היין של נח, כל אדם נמצא במקום אחר. ובמהלך חייו של האדם, ובעקבות האירועים שהוא עובר, פעמים רבות המיקום שלו משתנה לכאן או לכאן. שני הקצוות של הסולם הזה הם חטא: מי שרוצה רק להוסיף דעת, ושוכח את המְצַוֵּה - חוטא בחטאו של אדם הראשון, והתוצאה שלו היא להיות מגורש מגן העדן. ומי שמעביר את השליטה על חייו לאדם אחר ואינו בוחר בעצמו מה לעשות - חוטא בחטאו של נח, והתוצאה שלו היא באמת להיות עבד עבדים. כל אדם - בכל שלב שבו הוא נמצא בסולם הזה - צריך לזכור מצד אחד את חובתו כלפי הקב"ה, אך מצד שני גם את חובתו כלפי האנושיות שלו והבחירה החופשית הטמונה בו.
5771 הקונספציה שהכזיבה
כעת מפרסמים חלק מהפרוטוקולים שממחישים את הקונספציה שהטעתה את כולם. אף אחד לא האמין שזה יכול לקרות. היו התראות, מתברר שהיה אפילו מישהו שידע את התכנית וניסה להזהיר אותם, אבל מקבלי ההחלטות לא לקחו את דבריו ברצינות מספיקה. בסופו של דבר המכה היתה קשה: בעיצומו של יום, "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה... נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ".
חז"ל (בראשית רבה ל, ז) אומרים שנח נצטוה על בניית התיבה מאה ועשרים שנה לפני המבול. הסיבה לכך היא כדי שיהיה לו מספיק זמן להזהיר את העולם מפני הצפוי. ואולם, במשך כל השנים שהוא בנה את התיבה אנשים שאלו אותו מה הוא עושה והוא אמר להם שעתיד להיות מבול שישחית את כל העולם, אבל הם לא האמינו לו. אולי אם הם היו מאמינים לו הם היו יכולים לשנות את ההסטוריה, אבל הם המשיכו בשלהם. הדבר מזכיר, כמובן, את שליחותו של יונה אל נינוה.
יש הרבה דמיון בין שני הסיפורים: במבול כתוב: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", ובהמשך: "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ". אצל נינוה כתוב: "כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי", "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת", "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם". בשני המקרים ה' גזר גזירה קשה לא רק על האנשים החוטאים אלא גם על כל בעלי החיים, אבל לפני שהוא מבצע את הגזירה הוא מאפשר הזדמנות אחרונה לתשובה, ושולח נביא שיזהיר את התושבים מפני הצפוי להם. אלא שבניגוד לאנשי נינוה, שכניו של נח לא שמעו לו ולא הראו כל כוונה לחזור בתשובה. מדוע הצליח יונה בשליחותו עד כדי כך שהמלך וכל העם צמו, לבשו שקים וחזרו בתשובה שלמה (אף שיונה עצמו כלל לא היה מעוניין להצליח במשימה) ואילו נח לא הצליח אפילו להחזיר אדם אחד בתשובה?
יכול להיות שההבדל נעוץ בזמן שניתן לתשובה: לדורו של נח היו מאה ועשרים שנה, ואילו לאנשי נינוה יש ארבעים יום. במשך ארבעים יום קל לעשות תשובה. אנחנו הרי מכירים את זה מלוח השנה: החל מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים אנחנו מתנהגים אחרת. אבל האם אפשר להחזיק מעמד כך מאה ועשרים שנה? אמנם אמרו חז"ל (שבת קנג, א) על הפסוק "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים" שאדם צריך לשוב בתשובה בכל יום שמא ימות מחר, אבל האם אנחנו מסוגלים לחזור בתשובה במשך מאה ועשרים שנה? ודאי שהרבה יותר קל לחזור בתשובה במשך ארבעים יום קצובים!
החסרון הוא שתשובה שנמשכת ארבעים יום בלבד פעמים רבות גם נגמרת מהר מאוד. זה בדיוק מה שהפריע ליונה: הוא ידע שהתשובה של אנשי נינוה תהיה מצויינת, אבל היא לא תחזיק מעמד. הוא אף התכוון להוכיח זאת לקב"ה. לכן, גם לאחר שמשימתו הושלמה והם חזרו בתשובה, יונה אינו חוזר לישראל אלא עושה לו סוכה ויושב תחתיה בצֵל "עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר". הוא רוצה להראות לקב"ה שאין זה נכון לסלוח לאנשי נינוה כי תשובתם לא תחזיק מעמד. אבל הקב"ה מלמד את יונה שיש חשיבות גם לתשובה שאינה מחזיקה מעמד: הוא מראה ליונה כמה מהר הוא יכול להתרגל לקקיון שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד, כדי שיונה יבין שגם תשובה שֶׁבִּן לַיְלָה היתה וּבִן לַיְלָה אבדה עושה שינוי.
אני תמיד תוהה על אותם פועלי נקיון שמסתובבים בפארקים עם מפוח ומעיפים את העלים מהשבילים: הרי העלים האלה לא נעלמים לשום מקום. הם רק עפים הצידה, ומהר מאוד הרוח תחזור ותעיף אותם אח"כ בחזרה לשביל. מה מועיל המפוח, אם כן?
התשובה היא שגם אם השביל יחזור להתמלא בעלים, עדיין הזמן הקצר שבו השביל היה נקי לגמרי עושה רושם. נכון שלאט לאט השביל יתמלא בעלים חדשים - וגם חלק מהעלים הישנים יחזרו אליו - ואז שוב נצטרך לבוא עם המפוח ולהעיף אותם, אבל אם לא היינו מנקים את השביל אף פעם, בסופו של דבר השביל היה מתכסה בעלים עד שלא היו רואים אותו בכלל.
סיימנו את תקופת החגים. יכול להיות שקיבלנו על עצמנו הרבה דברים בארבעים ימי התשובה האלה, אבל עכשיו אנחנו מרגישים שחזרנו בדיוק למקום שבו היינו לפני כן. העלים חוזרים ומכסים את השביל. האם כל התשובה שעשינו היתה לרִיק? האם לא השגנו שום דבר? - התשובה היא שתשובתם של אנשי נינוה הועילה, גם אם אח"כ לאט לאט הם חזרו לסורם. קשה מאוד לחיות מאה ועשרים שנה בתשובה, אבל ארבעים יום אנחנו מסוגלים. וגם אם אחרי ארבעים הימים מרגישים ירידה, הרי התשובה הזו היתה מספיקה כדי להציל את נינוה, ומסתבר שגם אותנו.
5772 התיבה והמשכן
בתורכיה עוד מלקקים את הפצעים אחרי אסון הטבע הנורא. שם, על הרי אררט, עומד נח ומסתכל על כל העולם שנהרס. ואז, לאחר ציוויו של ה', הוא יוצא מהתיבה ומתחיל לבנות את העולם מחדש. את התיבה הוא לא יראה יותר לעולם. מאה ועשרים שנה, לפי חז"ל, הוא עסק בבניית התיבה, והיא שימשה אותו למשך שנה אחת בלבד. מרגע שנגמר המבול אין עוד צורך בתיבה, ומקום הנחיתה שלה – על הרי אררט – אינו הופך להיות מקום קדוש או מוקד עליה לרגל. התיבה סיימה את תפקידה.
מה, באמת, היה התפקיד של התיבה? לכאורה התשובה היא שהתיבה נועדה להציל את נח ואת כל בעלי החיים מפני המבול, אבל אולי לא היה צורך בה. לדעתו של ר' יוחנן (ילקוט שמעוני סימן תתקכו) בארץ ישראל לא היה מבול, ולכן החיות שהיו גדולות יותר מהתיבה ברחו לשם. הוא לומד זאת מדברי הנביא (יחזקאל כב, כד) לארץ ישראל: "אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה, הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם". כל מה שצריך היה לעשות, לפי זה, הוא לומר לנח את מה שאמר הקב"ה לאברהם מאוחר יותר: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ולדאוג לכך שכל בעלי החיים יגיעו גם הם לשם. מטרת התיבה, אם כן, לא היתה רק כדי להציל את נח ואת משפחתו ואת הנציגים של כל בעלי החיים, אלא לנסות להציל את כל היקום. חז"ל אומרים שבניית התיבה ארכה מאה ועשרים שנה, ובכל השנים הללו נח ניסה לשכנע את האנושות כולה לשוב בתשובה, ללא הצלחה.
לשם מה טורחת התורה לפרט את כל פרטי התיבה, למרות שאין לכך שום משמעות בעתיד, שהרי מבול נוסף לא יהיה? – התשובה היא לומר לנו שעיקר תפקידה של התיבה הוא הבניה שלה.
פרטי בניית התיבה מזכירים לנו את פרטי המשכן. גם המבנה ההוא, אשר היה לשעתו בלבד, מתואר בתורה בפירוט רב. ישנם גם פסוקים מאוד דומים בשני המקומות. בשניהם הקב"ה נותן את המידות המדוייקות. הביטוי "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר", מזכיר את "וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ". (בלשון חז"ל, כידוע, ארון נקרא תיבה). הביטוי "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" מזכיר את מה שנאמר לגבי הארון: "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ". הביטוי: "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ" מזכיר את דברי ה': "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ", וגם הביצוע, בסופו של דבר דומה מאוד: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹקִים כֵּן עָשָׂה", כפי שנאמר לגבי המשכן: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה".
אגב, הנפח של התיבה (300x50x30 אמה) היה 450,000 אמה, וזהו מספר שיכול להכיל ללא שארית את כל כלי המשכן: אפשר להכניס לתיבה 275,000 מזבחות קטורת, או 150,000 שולחנות זהב, או 80,000 ארונות ברית, או 30,000 עמודים, או 6,000 מזבחות עולה, או 150 מבנים של המשכן, או 18 חצרות של המשכן.
המשכן וכליו נבנו בתהליך חפוז של פחות משנה, ובסופו של דבר היו בשימוש במשך 435 שנה, עד שנבנה בית המקדש. התיבה, לעומת זאת, נבנתה במשך 120 שנה, אבל בסופו של דבר היתה בשימוש במשך שנה בלבד. הסיבה היא שהמשכן נבנה בעיקר בשביל השימוש שבו, ואילו התיבה נבנתה בעיקר בשביל תהליך הבניה, שאמור היה להחזיר את בני האדם בתשובה.
התיבה, כמו המשכן, יכולה היתה לשמש הצלה לעולם כולו. ואולם, זה לא מה שקרה. בניגוד למשכן, שנבנה בהשתתפות של כלל ישראל, הרי שהתיבה נבנתה ע"י נח בלבד. המשכן היה נודד במדבר על כתפי עם ישראל, והתיבה שטה במים על גופותיהם של בני האדם. אולי התיקון לכך הוא שבמרכז המשכן שאנו בונים היום - בית הכנסת, נמצאת התיבה, אשר כל שימושה הוא רק כאשר יש מניין של אנשים: "ואין עוברין לפני התיבה... פחות מעשרה" (משנה מגילה ד, ג).
התיבה היתה מחולקת לשלושה חלקים: "תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ". ואמרו חז"ל (סנהדרין קח, ב): "תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם". גם במשכן היו שלושה חלקים: החלק הפנימי, שנועד להתגלות ה', החלק האמצעי, שנועד לכלי המשכן, והחלק החיצוני, שבו היה מזבח העולה. המלבי"ם אומר שחלקי המשכן מקבילים לשלושת חלקי הנפש: החלק הפנימי כנגד הנפש השכלית – וכנגד המח. החלק האמצעי כנגד הנפש החיונית – וכנגד הלב והריאות, והחלק החיצוני, כנגד הנפש הטבעית – וכנגד מערכת העיכול. חצר המשכן היתה גדולה בהרבה מהקודש, והקודש גדול פי שניים מקודש הקדשים. כך היה גם בתיבה, שהיתה בנויה בצורה משופעת, והחלק העליון היה דק מאוד: "וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה". הנפש השכלית היא החלק החשוב ביותר באדם, אבל לצערנו פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו עוסקים יותר בצרכים של הנפש החיונית והנפש הטבעית.
אמנם גג התיבה, החלק העליון ביותר, הוא רק ברוחב אמה, אבל בראשה היה חלון שהשקיף אל השמים: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה". מי שמתמקד בנפש השכלית שלו, יכול להגיע איתה עד לאינסוף.
