Paršat Pekude - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
כל הזהב העשוי למלאכה
נושא פדיון השבויים נמצא בכותרות כבר זמן רב, לצערנו. השבוע קבעה הממשלה שלמרות ש"אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, י), בכל זאת גם לפדיון שבויים יש מחיר, ולא כל מחיר ראוי לשלם. אם היה מדובר בשאלה של כסף - נראה שבסופו של דבר היינו משלמים כל מחיר. אמנם המשנה (גיטין ד, ו) קבעה שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהן, אבל לאורך ההסטוריה היו הרבה מקרים של אנשים שנפדו במחיר מופקע, וחלק גדול מהכסף הגיע מתרומות. מי יכול לסרב לתרום כסף לצורך מצוה גדולה כל-כך? המשנה מנסה לעמוד בפרץ ולקבוע תג מחיר שאין לשלם מעבר לו, אבל הלב הרחום של היהודים נכשל פעמים רבות.
ואם בגיוס כספים לפדיון שבויים העבודה קלה יחסית, הרי שבגיוס תרומות למשכן העבודה צריכה להיות אפילו יותר קלה. ישנם שני סוגי תורמים פוטנציאליים למשכן: סוג אחד הוא האנשים הטובים שמוכנים לתרום צדקה כמעט לכל נושא שיידרש. הרי המשכן הוא פרויקט חד פעמי גדול, ויש לו גם מימד רוחני, וזה שילוב מנצח ליחצ"נים. הרבה אנשים היו רוצים ששמם יונצח בפרויקט כזה. על אנשים כאלה אומר המדרש (ילקוט שמעוני רמז שסח): "אמר ר' אחא בר אבא: אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו. נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין".
אבל מגייסי התרומות יודעים שישנו גם סוג אחר של תורמים. אלו הם אנשים שמוכנים לתרום את הזהב שלהם רק למטרות שהם מזדהים איתם באופן מלא, ורק כשהם יודעים בדיוק לאן זה הולך. למגייס הרבה יותר קל לעבוד עם הקבוצה הראשונה. הם יתנו את הכסף ולא יחזרו אליו יותר. הקבוצה השניה תבקש דו"ח, ותבוא לבקר, ותוודא שהכסף הגיע בדיוק ליעד שאליו הוא גוייס.
לצורך בניית המשכן הקב"ה מעוניין רק בקבוצה השניה. כאשר גייס אהרון את הזהב לעגל, הוא לא ערך חשבון לאף אחד, ולא הגביל את התורמים. כל אחד נתן כל מה שהוא רצה לתת, ואהרון מעולם לא הפסיק את זרם התרומות. כל הזהב הזה הותך ונעשה ממנו העגל. ומה היה בסופו של הזהב הזה? "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הזהב הזה עבר וכלה מן העולם בשריפה, בטחינה, בהמסה ובשתיה.
לכל דבר בעולם יש תכלית שבשבילו הוא נברא. יש דברים שהעולם צריך אותם באופן תמידי, כמו אויר לנשימה, ויש דברים שצריך אותם פעם או פעמיים בהסטוריה, וכל שנות קיומם בעולם הוא בשביל אותם רגעים. כפי שאמר מרדכי לאסתר חמש שנים אחרי שהיא נבחרה להיות מלכה: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" - כל השנים שהיית בבית המלך, וכל השנים שעוד תהיי שם, נועדו רק בשביל הרגע הזה. בשביל מה נברא כל הזהב בעולם? האם אנחנו צריכים אותו לשימוש יומיומי? האם העולם היה חסר משהו אם בכלל לא היה חומר זה בעולם? - אומר המדרש (שמות רבה לה, א): "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב. ולמה נברא? - בשביל המשכן ובשביל בית המקדש, שנאמר "וזהב הארץ ההיא טוב", וכתיב "ההר הטוב הזה והלבנון".
זאת הסיבה שמשה השמיד את העגל באופן טוטאלי. הזהב לא נברא בעולם בשביל לשמש חומר גלם לעגל. זהב שהפך להיות עגל ראוי לאבד מן העולם. לכן הזהב שבמשכן לא יכול לבוא משאריות של העגל. את הפסוק: "כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ" מפסק החיד"א, בספרו 'חומת אנך', כך: "כל הזהב העשוי והנברא בעולם, לא היה אלא בעבור מלאכת המשכן".
הזהב שהגיע למשכן אינו אותו זהב שהגיע לעגל. אותם אנשים ש"אין אתה יכול לעמוד על טיבם" כבר נתנו את כל הזהב שלהם לעגל, שהרי אף אחד לא עצר את התרומות ההם. הזהב שהגיע למשכן היה זהב של אנשים שבודקים לפני שהם תורמים, ומבקשים דו"ח מפורט על כל התרומות: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה... כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". במשכן, שלא כמו בעגל, יש תכנית מדוייקת עם כמויות מפורטות ודו"ח שמסביר בדיוק לאן הלכו התרומות. מי שתורם את כספו באופן כזה, אינו מאבד את הכסף אלא משקיע אותו. על כך אמר בעל הטורים שהמלה 'ונתנו' ניתנת להיקרא ישר והפוך - כי מי שנותן באופן כזה, גם מקבל שותפות מלאה בבניין המשכן ובהשראת השכינה בעם ישראל
5770 פירוק המשכן והרכבתו
כשאומן מקבל כספי ציבור ויוצר מהכסף הזה יצירה, את מי היצירה מייצגת? מצד אחד, ללא התקציב הוא לא היה יכול להפיק את היצירה, אך מצד שני - היצירה היא פרי מחשבתו ודמיונו של אותו אומן, ואי אפשר לייחס אותה לכלל הציבור! - התשובה היא, כנראה, שמדובר בשותפות. ואולם, אחוזי השותפות יכולים להשתנות ע"פ שני קריטריונים: ככל שניתנה יד חופשית יותר לאומן, האחוזים שלו גדולים יותר, וככל שהתקציב הציבורי מהותי יותר בהיקפו, האחוזים של הציבור גדולים יותר.
כאשר בצלאל קיבל את התרומות למשכן, נערכה ספירה מדויקת לוודא שכל התקציב הגיע. רק אחרי שנאמר למשה שהמלאכה "הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ, וְהוֹתֵר", רק אז התחיל בצלאל את העבודה. מבחינת התכניות, לבצלאל לא היתה שום יד חופשית. הוא קיבל הוראות מדויקות מאוד, ולא יכול היה להוסיף שום דבר מיוזמתו, ולכן חלקו האישי במשכן שואף לאפס.
ומה הוא חלקם של האנשים שתרמו למשכן? פרשת תרומה פותחת ברשימת חומרי הגלם שאפשר לתרום למשכן: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת". אך האמת היא שזה נכון רק לגבי הזהב והנחושת. לגבי הכסף אין הדבר תלוי בנדיבות לב כלל, כי התורה קבעה בדיוק כמה כסף יתרום כל אחד: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל". שום תרומה כספית נוספת לא התקבלה במשכן, ולכן סך כל הכסף שהתקבל, כפי שכתוב בפרשתנו, הוא "מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (301,775 שקלים - בדיוק חצי ממספר האנשים: 603,550). אין אפשרות לתרום כסף למשכן, אלא רק לתת את הסכום המוקצב - מחצית השקל.
במה שונה הכסף מכל שאר חומרי הגלם שהתקבלו במשכן? למה אי אפשר לתרום כסף לצורך בניית המשכן? - התשובה היא, אולי, שהכסף הוא לא רק חומר גלם, אלא גם מטבע עובר לסוחר. כשאדם נותן את התכשיטים שלו, את אבני החן שלו או את הבדים היקרים שלו למשכן, זו תרומה, ומרגע שהוא הקדיש את הדברים אין לו יותר קשר אליהם. אבל כשהוא נותן כסף, הוא לא תורם, אלא קונה מניות. הוא הופך להיות שותף. מרגע זה, המשכן שייך גם לו.
הימים האלה של סוף חודש אדר, הם הימים שעליהם אנחנו קוראים בפרשת השבוע. חז"ל אומרים (סדר עולם רבה פרק ז) שבשבעה הימים האחרונים של חודש אדר המשכן כבר היה בנוי ומוכן לתפעול, ומשה היה מעמיד את המשכן כל בוקר, מקריב עליו קרבנות ומפרק אותו בערב. בימים האלה משה עצמו היה הכהן גדול.
לכאורה היינו חושבים שבתור הכהן הגדול תפקידו של משה יסתכם בהקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת, אבל מדברי חז"ל רואים שגם פירוק המשכן והרכבתו היא חלק ממלאכת המשכן שאותה צריך לתרגל. גם הפירוק וההרכבה של המשכן הם מלאכת קדש, ולא רק הקרבת הקרבנות.
בכל פעם שבני ישראל הגיעו לתחנה במדבר, הם היו צריכים להרכיב את המשכן במרכז המחנה. לא היה זה רק בשביל שיהיה להם מקום להקריב את הקרבנות, אלא דבר מהותי: כאשר אנחנו מתיישבים במקום מסוים, צריך לוודא שבמקום הזה יש משכן. כשדוד המלך מתיישב בירושלים וקובע אותה כבירת ממלכתו, הוא פונה אל נתן הנביא (שמו"ב ז, ב) ואומר לו: "רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹקִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה". כשאדם מרגיש שהוא הגיע לנקודת מנוחה, זו סכנה גדולה. חז"ל (בראשית רבה פד, ג) אומרים: "בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג. אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?". לכן, ברגע שמתחילים להתיישב במקום מסוים צריך לוודא שאנחנו בונים שם משכן לה' ולא רק בית ארזים.
מצד שני, גם כשנודדים, צריך לדעת לקחת איתנו את המשכן. התורה אינה צריכה להישאר בבית המדרש, אלא ללכת איתנו לחיי המעשה. אין זה מספיק לדעת לבנות את המשכן, אלא צריך גם לדעת לפרק אותו ולקחת אותו איתי לכל מקום שאני הולך.
לכן, חלק מהתרגול של המשכן הוא לא רק הקרבת הקרבנות אלא עצם הפירוק וההרכבה שלו. היכולת לבנות משכן בכל מקום שאליו אני מגיע, ואח"כ לקחת איתי את המשכן לכל מקום שבו אני הולך. זה מה שעשה משה בשבעת הימים האלו של סוף חודש אדר, וזהו המסר שאנחנו צריכים לקחת איתנו בימים האלו לחיים שלנו.
5771 העוסקים בצרכי ציבור באמונה
רבים תרמו כסף למטרה חשובה, מתוך הנחה שזה יקדם את אותה מטרה. אבל איך אפשר לדעת שהכסף שהם תרמו אכן הגיע ליעדו? האם לא קיים תמיד החשש שמישהו משלשל את הכסף לכיסו?
פרשת השבוע מתחילה במניין מדוקדק של כל החומרים שנתרמו לצורך המשכן. לשם מה היתה הספירה הזו? חז"ל (שמות רבה נא, ו) אומרים על הפסוק (שמות לג, ח) "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה" דבר מדהים: אנשים היו מסתכלים על משה רבנו, ואחד אמר לשני: תראה כמה הוא השמין! עונה לו חברו: מה אתה מצפה? הרי הוא ממונה על איסוף התרומות למשכן... כיון ששמע משה את הדברים האלה הוא החליט לפרסם פירוט של כל התרומות שהוא קיבל ומה נעשה איתם, כדי שלא יחשדו בו.
חז"ל (תנחומא פקודי ה) אף אמרו שמשה רצה למנוע מראש דיבורים כאלה, ולכן לא הסכים לספור את הכסף לבדו. למרות שהקב"ה עצמו העיד עליו (במדבר יב, ז) "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא", את הספירה הוא עשה ביחד עם איתמר, כמו שכתוב בפסוק הראשון בפרשה "אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". ועם כל זה - אנשים עדיין פקפקו בנאמנותו.
בהפטרה שאותה נקרא השבת, לעומת זאת, הפטרת פרשת שקלים, אנו מוצאים פסוק שמתאר מצב הפוך (מלכים ב יב, טז): "וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם... כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים". זו ודאי תעודת כבוד לדורו של יהואש, שלא רק שהם היו אנשים נאמנים, אלא ידעו גם לסמוך אחד על השני. גם יהואש עצמו מצטייר כמלך צדיק אשר עושה הישר בעיני ה'. כאשר עתליה הרגה את כל בני משפחתו, ניצל יהואש בזכות יהוידע הכהן הגדול, ולכן כל ימיו הוא כיבד את יהוידע ועשה כל מה שיהוידע אמר לו לעשות.
ואולם, מי שמעיין בפרק המקביל בדברי הימים (דהי"ב כד) יראה דברים אחרים לגמרי: שם לא מופיע הפסוק שמעיד על כך שהכהנים עבדו באמונה. דבר נוסף שמתואר שם ובכלל לא מתואר בספר מלכים הוא שלאחר מותו של יהוידע הכהן, התחילו בני ישראל לעבוד עבודה זרה בהסכמתו של יהואש, תוך התעלמות מכל הנביאים שהוכיחו אותם. השיא היה כאשר בנו של יהוידע הכהן, זכריה, ניבא עליהם והוכיח אותם, ובתגובה הם רצחו אותו בבית המקדש (ולפי חז"ל היה זה בעיצומו של יום הכיפורים!) איך מגיע מלך צדיק, שהתנ"ך מעיד עליו שעשה הישר בעיני ה', למצב שבו הוא רוצח את בנו של מי שהציל את חייו, שגם היה נביא שרק ניסה להחזירו למוטב, ועוד עושה זאת ביום הקדוש ביותר ובמקום הקדוש ביותר לעם היהודי?
נדמה לי שזרע הפורענות נזרע עוד בחיי יהוידע. יהואש היה סך הכל בן שבע כשהוא התחיל למלוך. כל הזמן הוא היה בצילו של יהוידע הכהן, אשר הציל את חייו והדריך אותו. אבל ברגע שיהואש החליט לחזק את בדק הבית הוא פונה אל יהוידע בתקיפות ושואל אותו: "מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת?" ואף נותן לו הנחיה: "וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ". גם אם צדק יהואש בטענה שלו, ודאי שהוא יכול היה לנהוג יותר כבוד ביהוידע הכהן - שהיה בן למעלה ממאה שנה. נראה שהיה פה ניצול הזדמנות של יהואש להיות קצת מעל יהוידע, ולהתכבד בקלונו. יהוידע אינו עונה על שאלתו של יהואש, אלא מקבל עליו את הדין בהכנעה. וכך כתוב בהפטרה: "וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ... וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה'". ואולם, שוב: בדברי הימים יהואש זלזל ביהוידע הרבה יותר: לפי המתואר שם הרעיון לשים ארון עם חור לא היה רעיון של יהוידע אלא של המלך, וגם הספירה לא התבצעה ע"י יהוידע עצמו אלא ע"י סופר המלך וכהן אחר.
נראה ששני התיאורים - זה של ספר מלכים וזה של דברי הימים - מתארים שני מהלכים אפשריים שעמדו בפני המלך יהואש: גם אם הוא חשב שצריך לחזק את בדק הבית, וגם אם לדעתו אופן הגביה של הכהנים לא היה יעיל, הוא יכול היה לנהוג כפי שכתוב בספר מלכים - לפנות אל יהוידע הכהן בכבוד, להציע לו פתרון, ובסופו של דבר לסמוך עליו.
אבל במקום זה הוא בחר לזלזל ביהוידע, להראות לו שהוא אינו סומך עליו, וממילא זה הוביל אותו בסופו של דבר למעשה הנפשע ביותר שניתן להעלות על הדעת - רצח כהן גדול ונביא ובנו של מי שהציל את חייו בבית המקדש ביום הכיפורים!
מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה? - שגם אם לפעמים נדמה לך שמישהו לא נהג כשורה, עליך להימנע מלהתכבד בקלונו. יש להוכיח אותו בענוה ובכבוד הראויים, ולאפשר לו לתקן את דרכיו תוך שמירה על כבודו. מי שאינו נוהג כך אינו נכשל רק בהלבנת פנים, אלא עלול להגיע, חלילה, לעבירות החמורות ביותר שניתן להעלות על הדעת.
