Paršat Pinchas - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
תיקון העוול ההסטורי
אחד הנושאים המרכזיים של פרשת השבוע הוא המפקד. לשם מה צריך לפקוד שוב את עם ישראל, לאחר שכבר נעשה מפקד כזה בתחילת ספר במדבר? אומרת התורה שהסיבה היא כדי לחלק את הארץ: 'לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת'. בפרשתנו אנחנו כבר טועמים את הכניסה לארץ. זו גם הסיבה שדוקא בפרשתנו בנות צלפחד באו אל משה ודרשו נחלה.
ואולם, מעניין לציין שלאורך הפרשה מוזכרים הרבה מאוד אנשים שיצאו ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ: המתים במגפה בבעל פעור (כו, א), דתן ואבירם ועדת קרח (כו, ט), נדב ואביהוא (כו, סא), דור המדבר שמתו בעוון המרגלים (כו, סה), צלפחד (כז, ג), משה ואהרון (כז, יג). אם נוסיף לכך גם את המדרשים, נרמזו בפרשתנו גם המקושש (צלפחד) והמתלוננים בקברות התאוה (מדרש אגדה כז, ג).
כל האנשים האלה מתו בזמן הנדודים במדבר, ומן הסתם גם נקברו במדבר. מעולם לא מצינו שמישהו מהם ביקש להיקבר דוקא בארץ ישראל. משפחותיהם, שיגורו בארץ ישראל, לעולם לא יזכו להגיד קדיש על קבריהם. בניגוד אליהם, יש אדם אחד שנפטר גם הוא בנכר, ובכל זאת יזכה להיקבר בארץ ישראל, והוא יוסף. בכל שנות הנדודים במדבר ארונו של יוסף הולך עם בני ישראל. הוא השביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, והם עושים כמצוותו ונושאים איתם את ארונו לכל מקום שהם הולכים. אבל חוץ מיוסף, אין עוד ארון שהולך עם ישראל. כל מי שמת במדבר נקבר שם ואף אחד מהם אינו מבקש להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. יתרה מזו: גם משה רבנו עצמו, שהוא זה שטרח להביא את עצמותיו של יוסף, מצטוה בפרשתנו לעלות להר העברים ולמות שם, והוא כלל אינו מבקש להיקבר בארץ ישראל. לא מצינו שבמסגרת אותם 515 תפילות שהתפלל משה (כמנין המלה 'ואתחנן'), הוא מבקש להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל!
הגמרא (סוטה יג, ב) מסבירה שהבאתו של יוסף בחזרה לארץ ישראל אינה רק בכדי להביאו לקבר ישראל. מדובר פה בתיקון עוול הסטורי: "אמר ר' חמא בר' חנינא: משכם גנבוהו, ולשכם נחזיר אבידתו". הסיבה שצריך לטרוח כל-כך בקבורתו של יוסף בשכם היא בגלל שיוסף נחטף ונלקח משכם בניגוד לרצונו. הבאתו לארץ ישראל היא התיקון של החטא שאירע לפני שנים כה רבות.
הבאת אדם לקבר ישראל היא מצוה גדולה לכל הדיעות. אבל מסתבר שהמחיר הגדול ששילמנו בעיסקה השבוע היה בעיקר בגלל התחושה שלגבי רון ארד נעשתה טעות גדולה שגרמה לכך שעד היום איננו יודעים בוודאות מה עלה בגורלו, ויתכן שגם לא נדע לעולם.
ואולם, חז"ל מלמדים אותנו שגם את תיקון העוול ההסטורי לא עושים בכל מחיר. הגמרא (סוטה יג, א) מתארת כיצד טרח משה רבנו ברגעים הקריטיים של יציאת מצרים, בכדי לקיים את השבועה שנשבעו ליוסף, ובכדי לתקן את העוול ההסטורי של חטיפתו. אבל בתוך הדברים ניתן לראות שמשה לא היה מוכן לשלם כל מחיר על קיום השבועה הזו: "הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך - מוטב, אם לאו - הרי אנו מנוקין משבועתך". משה אינו מוכן להתעכב עם היציאה עד שיתברר לו באופן סופי היכן קבור יוסף. הוא פשוט מזהיר את יוסף שאם הוא לא יתגלה, הם מנוקים מהשבועה. עם כל החשיבות של הבאת יוסף לקבר ישראל, ועם כל החשיבות של קיום השבועה, ועם כל החשיבות של תיקון העוול ההסטורי, יש חישובים של כלל ישראל שגוברים על כך.
בתחילת הפרשה רואים אנו תופעה מעניינת: למרות המכה הקשה שנגרמה לעם ישראל בעקבות מה שעשו בנות מדין, הקב"ה אינו מצוה להתנקם בהם מיד: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם, כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר". בשלב זה אנו מצווים רק לצרור את המדינים. אבל לא לעוד הרבה זמן. כבר בשבוע הבא נקרא את ציוויו של ה': "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים". מדוע נעשתה הנקמה בשני שלבים? - יכול להיות שהסיבה היא שהזמן שחלף בינתיים גרם לבני ישראל לעכל את מה שקרה, ולהסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, כדי שהנקמה תהיה שלמה יותר. אולי הרווח העיקרי של העיסקה שהיתה השבוע הוא שזה גרם לנו להבין טוב יותר עם מי יש לנו עסק, וכשנצטוה לצאת לנקמה האמיתית נעשה זאת ללא מורא ובבטחון מלא בצדקת דרכנו ובקב"ה, וכך נזכה שבסופה של אותה נקמה נוכל לחזור ולומר: "עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ
5769
פינחס ויהושע
כבר התרגלנו לכך שמי שהיה מפקד בכיר בצבא פושט את המדים וקופץ מיד לראש המערכת הפוליטית. לכאורה כך קורה גם בפרשתנו. משה רבנו מחפש מנהיג שיחליף אותו בבוא העת, והקב"ה ממליץ על יהושע, שהיה מפקד הצבא במלחמה הראשונה של ישראל - מלחמת עמלק.
ואולם, יהושע עשה כברת דרך ארוכה מאוד במשך ארבעים שנה מאז שפיקד על הצבא ועד שהתמנה להיות יורשו של משה רבנו. מעניין לציין, שלמרות שמשה מכיר את יהושע שנים רבות - לא הוא זה שהציע את שמו בתור מועמד פוטנציאלי. הוא פונה אל הקב"ה במכרז פתוח: "יִפְקֹד ה' אֱ-לֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם". דוקא הקב"ה הוא זה שמציע את שמו של יהושע. ה'שם משמואל' מביא בשם סבו - האדמו"ר מקוצק - שמשה דוקא חשב שפינחס מתאים להיות זה שיחליף אותו בבוא העת. מבחינת הייחוס - אין מתאים ממנו: הוא בנו הבכור של אלעזר, שהוא הכהן הגדול לאחר מות אהרן, וגם נכדו של יתרו - חותן משה. אך לא רק ייחוס משפחתי יש לו. גם במעשיו הוא התבלט לטובה: הוא היחיד שידע לפעול כשכל העם היו משותקים ולא ידעו מה לעשות, והוא אף הצליח להציל את עם ישראל ממגפה - בדיוק כפי שעשה משה פעמים רבות. משה פונה אל הקב"ה בשם "אֱ-לֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר", כי הוא מחפש מישהו עם רוח. אבל, אומר האדמו"ר מקוצק, הקב"ה לא בוחר בפינחס בתור מנהיג, כי הרוח של פינחס היא רוח קנאה. קנאי יכול להיות אופוזיציה מצוינת, אבל לא מנהיג.
יהושע, במובן מסוים, הוא ההיפך הגמור: מבחינת הייחוס המשפחתי שלו - אין לו שום חשיבות. הוא בא משבט אפרים - שלא היה להם שום תפקיד מאז יציאת מצרים, ולפי חז"ל (סנהדרין צב, ב) אף להיפך: קבוצה גדולה מבני אפרים יצאו לפני הזמן ממצרים ומתו בדרך. לאחר מלחמת עמלק הוא לא קפץ לראש הפירמידה אלא להיפך: הוא התחיל כעוזר פרלמנטרי זוטר. בהתחלה הוא נקרא נער מְשָׁרֵת (שמות לג, יא): "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". אח"כ הוא מאבד את הכינוי 'נער' ונשאר רק עם הכינוי מְשָׁרֵת (במדבר יא, כח): "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו", כשהוא נשלח עם המרגלים הוא כבר מוגדר 'איש', שהרי כל המרגלים "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". בפרשתנו, לראשונה, הוא מקבל גם כינוי ייחודי: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". משה פנה אל הקב"ה בשם "אֱ-לֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר", והקב"ה אומר לו שהרוח שהוא מחפש אינה רוח קנאה אלא אדם שהרוח נמצאת בתוכו, אדם "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (כלשון רש"י).
פינחס ויהושע שניהם אנשי רוח. אבל ישנם שני סוגים של רוחות: יש רוח חיצונית, שהיא משב של אויר חזק, ויש רוח פנימית - שבאה מתוך האדם. רוח הקנאה היא רוח חיצונית שעוברת על האדם מבחוץ: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה" (במדבר ה, יד). הרוח שבאה מבחוץ היא רוח חזקה מאוד שיכולה לעקור הרים, אבל כמו שהיא באה היא גם הולכת. הרוח של יהושע, לעומת זאת, היא רוח פנימית שנמצאת בתוכו: "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ".
חז"ל אומרים שפינחס הוא אליהו, אשר נע בעזרת הרוח. לא רק בסוף ימיו, כאשר הוא עלה בסערה השמימה, אלא עוד לפני כן אמר לו עובדיהו (מלכים א יח, יב) "וְהָיָה אֲנִי אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ עַל אֲשֶׁר לֹא אֵדָע". גם האנשים (מלכים ב ב, טז) שראו שהוא נעלם חשבו שזה מה שקרה לו: "פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ ה' וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הַגֵּאָיוֹת". ואכן, אליהו הוא האיש שרואה בחזונו (מלכים א יט, יא) "רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים".
אך הרוח של יהושע היא רוח שנמצאת בתוכו. הוא "אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ". הרוח הזו לא עוקרת הרים ולא משברת סלעים, אלא מניעה אותו מבפנים. יהושע הוא מצאצאיו של יוסף, האיש שעליו כבר אמר פרעה "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹקִים בּוֹ". יהושע אינו מתפעל מרוח חזקה שמשברת הרים, אלא דוקא מהרוח הפנימית שנחה על אלדד ומידד (במדבר יא, כח). ומאוחר יותר גם תעיד עליו התורה (דברים לד, ט) "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה".
יש אנשים שמה שמניע אותם הוא חיצוני להם. לפעמים זה רצוי מאוד, בעיקר כשהכוחות הפנימיים חלשים. כשזמרי עשה מה שעשה, רק פינחס יכול היה לקום ולעשות מעשה, כי כל העם לא אזרו את הכוחות. פינחס יכול להיות מנהיג לזמן קצר, לקחת את חצוצרות התרועה ולנהל מלחמה עם המדיינים. אבל אם מחפשים מנהיג לטווח רחוק, אדם שיוכל לא רק לצאת לפניהם למלחמה אלא גם לבוא לפניהם אחרי המלחמה, הרי שהאדם המתאים ביותר הוא יהושע, שהתחיל את חייו כמשרתו של משה, ובנה את עצמו קומה על גבי קומה, עד שהרוח הפנימית שלו התחזקה מספיק להנהיג את כלל ישראל ולכבוש לפניהם את הארץ.
5770 צרור את המדינים
אנחנו מומחים בועדות חקירה. על כל אירוע אנחנו יודעים להקים ועדת חקירה שבדרך כלל מנתחת מצוין את האירוע שהיה, אבל לא בהכרח יעילה להתכונן לאירוע הבא. עכשיו הוחלט שאפשר יהיה גם להסיק מסקנות אישיות על מה שקרה, כפי שאומר הקב"ה: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם... וממילא יש גם מסקנה אישית: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". גם שמות האחראים למחדל פורסמו בסופו של דבר: "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא". "וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר". מעניין שהתורה קוראת להם "הָאִישׁ הַמֻּכֶּה" ו"הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה", במקום "האיש המְּזַנֶּה" ו"האשה המְּפַתָּה"!
מיד אח"כ אומרת התורה כיצד עלינו להתייחס מעתה ואילך למדיינים: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים... כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם". פרשתנו מתחילה, אם כן, בהסקת המסקנות מהאירוע שעליו קראנו בשבוע שעבר, והמסקנות הן שפינחס הוא הטוב בסיפור והמדיינים הם הרעים. האם אנחנו באמת צריכים את התזכורת הזו, שעלינו לשנוא את המדיינים ולהכיר טובה לפינחס? הרי כל ישראל ראו שפינחס הציל את העם ממגיפה קשה אשר נגרמה מהמעשים של זמרי וכזבי!
התשובה היא, אולי, דוקא בגלל שבסופו של דבר יש כאן איש מֻכֶּה ואשה מֻכָּה. יש תופעה שאנחנו מכירים היטב שהאדם נוטה להזדהות עם החלש. בשורה התחתונה פינחס עומד על הרגליים וזמרי וכזבי הרוגים, ולכן צריך להזכיר לנו שוב שהמעשה של פינחס הוא המעשה הטוב - ואילו את המדיינים צריך לשנוא.
מובא במדרש (תנחומא פינחס ד): "צרור את המדינים, למה? -כי צוררים הם לכם. מכאן אמרו חכמים: בא להורגך השכם להרגו. ר' שמעון אומר: שכל המחטיא את האדם יותר מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא".
שתי סיבות יש לכך שצריך לשנוא את המדיינים: קודם כל, כי הם שונאים אותנו. אם ברור לך שישנו עם ששונא אותך ומנסה להרוג אותך, אל תנסה להתפייס איתו, להתחנף אליו, ולעשות כל מיני מחוות, אלא פשוט תשנא אותו בחזרה. הסיבה השניה שבגללה צריך לשנוא את המדיינים היא בגלל שהם החטיאו אותנו.
ואולם, על הסיבה הזו יש לשאול: הרי היוזמים של כל הסיפור היו המואבים: "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ". כזבי עצמה היא אמנם מדיינית, אבל המגפה לא היתה בגלל זמרי וכזבי באופן אישי אלא בגלל החטא של כלל ישראל, אשר היה דוקא עם בנות מואב ולא עם בנות מדיין: "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב". יתרה מזו: בעל פעור הוא אלוהי מואב ולא אלוהי מדיין, שהרי כתוב: "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן... וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן... וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר". כמובן שגם בנות מדיין החטיאו את ישראל, שהרי משה מעיד מאוחר יותר (במדבר לא, טז): "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר", אבל היוזמים של כל הסיפור הזה הם המואבים. למה, אם כן, אנחנו לא מצווים לשנוא את המואבים לפחות כפי שאנחנו מצווים לשנוא את המדיינים?
רש"י בפרשתנו (במדבר כה, יח) כותב שהסיבה לכך היא שרות עתידה לצאת מהמואבים, ולכן אין להכות אותם. אבל בפרשת מטות (במדבר לא, ב) מביא רש"י הסבר נוסף: המואבים עשו את מה שהם עשו בגלל שהם פחדו מבני ישראל. המדיינים, לעומת זאת, עשו את זה משנאה. כותב על כך הרלב"ג (בתועלת הראשונה בסוף פרשת בלק) שמכאן אפשר ללמוד שכאשר אדם פוגע בחבירו מתוך פחד ובמטרה להציל את עצמו, אין לכעוס עליו. גם אם הנזק שעשו המואבים גדול יותר מזה שעשו המדיינים, הרי שאין לגנות אותם על כך, כי הם סך הכל ניסו להגן על עצמם. המדיינים, לעומת זאת, בדיוק כמו העמלקים, התעברו על ריב לא להם, ולכן עונשם כבד יותר. בשני העמים הללו - מדיין ועמלק - נצטוינו לנקום בשני שלבים. לגבי עמלק, בשלב הראשון כתוב: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר", ומאוחר יותר: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". וכך גם לגבי המדיינים, בהתחלה נצטוינו "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים", ומאוחר יותר: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים". אנו מתייחסים אליהם בחומרה כזו לא בגלל הנזק הגדול שהם עשו, אלא בגלל הכוונות הזדוניות שלהם.
זהו לקח שכדאי ללמוד ליחסים בינינו לבין הסובבים אותנו: כאשר מישהו פוגע בנו, אין לדון אותו לפי מידת הפגיעה שנפגענו, אלא על פי כוונתו של הפוגע.
5771 מה יישאר אחרי לכתי?
רווקות מבוגרות מרגישות ששעון הזמן הולך ואוזל, והן עדיין לא הקימו משפחה, ואין מי שימשיך את השושלת שלהן. בלית ברירה הן מוכנות לעשות משהו מאוד לא מקובל. בשבוע האחרון פורסם "פתרון" לבעיית הרווקוּת המאוחרת: לחזור לימים שבהם אדם אחד היה נושא כמה נשים. זה בערך כמו לפתור את בעיית האבטלה ע"י החזרת מוסד העבדות... ואכן, בנות צלפחד, חמש רווקות שכבר עברו את גיל ארבעים (שהרי צלפחד מת בשנה השניה לשהותם במדבר, ועכשיו הם על סף הכניסה לארץ) מתייצבות לדין מול משה, אלעזר, הנשיאים וכל עם ישראל. אבל הן אינן מוטרדות מבעיית הרווקוּת שלהן, אלא מהבעיה של המשך שושלת אביהן. "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן". בניגוד למה שנהוג לחשוב, בנות צלפחד לא רצו לדאוג לעצמן לחלקת אדמה ולירושה גדולה, אלא לאביהן המת. הן אינן אומרות 'למה ניגרע', אלא "לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ". הגישה הזו היא שתביא אותם, כפי שנקרא בעוד שבועיים, להתחתן דוקא עם בני משפחותיהם, כדי שהנחלה של אביהם לא תיסוב למטה אחר. השם של אביהן נמצא בראש סדר העדיפויות שלהן, גם אם זה אומר שהן צריכות להתפשר בבחירת בן הזוג. מהו ה'שֵׁם' הזה שכל-כך מדאיג אותן?
הדבר הראשון שעושה האדם בעולם לאחר שהוא נברא הוא קריאת שמות: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב, כ). קריאת שֵׁם לדבר מסוים היא הגדרת המהות של אותו דבר. כל ימיו של אדם בעולם הוא חוקר ובודק את העולם, וקורא שמות לכל מה שסובב אותו. ואולם, קריאת השמות גם מביאה את האדם למבט פנימי על עצמו: כבר בגן עדן, מתוך קריאת השמות הזו הוא הגיע למסקנה: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". ומאז, ככל שהאדם חוקר את העולם ונותן שמות לכל היצורים, הוא מחפש גם את השם שלו. מה הוא משאיר אחריו בעולם? מה ישתנה בעולם בזכותו?
הרצון לשמר את שמו של האדם לנֶצַח הוא זה שעמד ברקע להקמת מגדל בבל: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", הוא זה שהביא להקמת הפירמידות, והוא זה שהביא להקמת יד אבשלום: "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בחיו בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי" (שמו"ב יח, יח). ההבנה כי "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א, ד) גורמת לאדם לרצות להשאיר את חותמו על הארץ. כשאדם משאיר מבנה שיישאר אחרי מותו, הוא מרגיש שהוא השאיר חותם בעולם. אבל התורה אינה מסתפקת באופן ההנצחה הזה. ההנצחה הנכונה של התורה היא להקים את שם המת על נחלתו – כלומר במקום לבנות מונומנטים גדולים שיישארו עוד כמה שנים אחרי מותו, לדאוג לכך שצאצאיו של האדם ימשיכו את מפעל חייו באותו מקום שבו הוא פעל. זה מה שעומד ברקע של בקשת בנות צלפחד, של דיני היובל, עניין הייבום, פרשת יהודה ותמר, מגילת רות, סירוב נבות לתת לאחאב את שדהו ועוד דוגמאות רבות בתנ"ך.
זאת הסיבה שהתורה מקפידה על חלוקת הנחלות לשבטים, ומשתדלת מאוד שלא תעבור נחלה ממטה למטה אחר, מכיון שכאשר צאצאי הנפטר ממשיכים את פעלו הוא אינו מת. כפי שאמרו חז"ל על יעקב אבינו (תענית ה, ב): "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים".
ואולם, כל הדברים האלה אינם חלים על שבט לוי: לשבט זה אין נחלה, וצאצאיהם לא יגורו בהכרח במקום שבו הם עצמם חיו ופעלו. כיצד, אם כן, שבט לוי מתחבר לנֶצַח? מה הוא משאיר אחריו בעולם? התשובה היא, כפי שאומרת התורה (דברים י, ט): "ה' הוּא נַחֲלָתוֹ". כאשר מישהו מחובר לקב"ה, זהו החיבור החזק ביותר לנֶצַח. אומר הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל יג, יג): "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו... הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים". גם היום, שהיובל אינו נוהג, ואיננו יושבים בנחלותינו, מה שנשאר הוא החיבור שלנו לתורה ולקב"ה.
ביום שלישי, יז בתמוז, נקרא בהפטרה את דברי הנביא (ישעיהו נו, ג) "וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ". מה המיוחד בשתי הקבוצות האלה? – התשובה היא שהם חוששים שאין להם חיבור אל הנצח. לסריסים אין בנים שממשיכים אותם, ולמתגיירים אין נחלה שאותה הם יעבירו לבניהם. אומר להם הקב"ה: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת". ישנו חיבור עמוק יותר לנֶצַח, שבשבילו לא צריך בנים ובנות.
בנות צלפחד התחתנו, בסופו של דבר, ואף נולדו להן ילדים. חז"ל אומרים (בבא בתרא קיט, ב) שנעשה להן נס וכולן ילדו למרות שהן התחתנו אחרי גיל ארבעים. ובכל זאת החיבור שלהם לנצח אינו דרך צאצאיהם, שאותם כלל איננו מכירים. החיבור שלהן הוא שהן הוסיפו פרשה בתורה.
