Paršat Ree - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
יראת ה' ושחיתות מוסרית גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה הן העבירות החמורות ביותר, כידוע. אבל בעוד שפיכות דמים היא מעשה שפל שאין כדוגמתו לא רק בחברה הדתית אלא בכל חברה אנושית כמעט, הרי שגילוי עריות (לפחות במובן של נישואי קרובים) ועבודה זרה יכולים אפילו להיתפס כלגיטימיים בחברות מסויימות שבהן מקדשים את חופש הפרט והבחירה החופשית - כל עוד זה לא פוגע באחר. והנה, מתברר שאובדן הגבולות בגילוי עריות ובעבודה הזרה יכול להוביל עד לרצח המזעזע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כך אומרת התורה בפרשתנו לגבי העמים שחטאו בעבודה הזרה: "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". לא סתם רצח - אלא רצח של בנים ובנות קטנים - והכל בשם האלילים. מי יכול להבין דבר כזה? אבל התורה אומרת שלא רק שאפשר להגיע לזה, אלא שישנה גם מציאות של חברה שמקבלת את זה. ישנה מציאות של "וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ" (ויקרא כ, ד). במדרש (ספרי דברים פא) המובא ברש"י אומר ר' עקיבא: אני ראיתי עובד כוכבים שכפת את אביו והניחו לפני כלבו ואכלו. כיצד אפשר להצדיק רשעות כזו? הרי גם מי שאינו מאמין בקב"ה יכול להיות אדם מוסרי, ומעשה כזה הוא שפל ונבזי לכל הדעות!
המדינה כולה הזדעזעה מסיפורה של אותה ילדה בת ארבע וחצי שע"פ החשד נרצחה בידי סבה ובידיעת אמה. אבל מתברר שהזוג הזה חי שנים רבות ביחד, והעולם לא הזדעזע מגילוי העריות שנעשה בריש גלי. אילולא ההתפתחות המזוויעה הזאת, אותו זוג יכול היה להמשיך ולחיות ביחד ואף אחד לא היה מרים גבה. כשהתורה רוצה להזהיר אותנו מפני העבודה הזרה היא משתמשת במקרים הקיצוניים האלה בכדי להבהיר לאיזה עיוות יכולה העבודה הזרה להביא: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי. לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". אבל עלינו לשאול: האם הטיעון הזה משכנע? הרי העובדה שיש עובדי אלילים ששורפים את בניהם לא יכולה לפסול באופן קטגורי את כל עובדי האלילים! האם בתוכנו אין אנשים אכזריים שמסוגלים לעשות מעשים כאלה?
האמת היא שכל ההוה אמינא של הפסוק הזה תמוהה: "כִּי יַכְרִית ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרֹשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי". הקב"ה מסייע לנו לכבוש את הארץ ולהשמיד את כל עובדי האלילים, ואומרת התורה שדוקא בעקבות זאת ישנו חשש שאדם ירצה לחקות את מעשיהם של עובדי האלילים שהפסידו. מה ההגיון בכך? הרי עצם העובדה שניצחנו אותם מעידה על חולשת אלוהיהם, ומדוע נרצה לחקות את עבודת האלילים שלהם?
יכול להיות שיש פה רמז לתופעה של ההזדהות עם החלשים - גם כשאתה בעצמך החזק - וכפי שניתן לראות גם בימינו, אבל הרמב"ן מפרש את הפסוקים האלה באופן שונה: לשיטתו החשש הוא לא מכך שיהודי ירצה לעבוד עבודה זרה, אלא מפני אימוץ אופני העבודה של עובדי האלילים לעבודת ה'. אתה תראה את ההתלהבות שלהם בעבודת האלילים שלהם, וזה יגרום לך לרצות להעתיק דברים לעבודת ה'. לכן המשך הפסוק הוא: "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱ-לֹקֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם. אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (אגב, מחלק הפרקים הנוצרי לא הבין את העניין הזה וחיבר את הפסוק האחרון לפרק הבא, אבל חלוקת הפרשיות מוכיחה שזהו המשך של הפרק הקודם).
התורה מצוה אותנו תרי"ג מצוות - שהן בדיוק כמו תרופה: "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד, כב). וכמו שבתרופות גם מינון יתר וגם מינון חסר עלול להיות הרסני, כך גם בעבודת ה'. לפעמים דוקא מתוך רצון לעבוד את ה' אדם יכול להגיע לידי העיוותים הגדולים ביותר. בשנה האחרונה למדנו לדעת שדוקא הדת יכולה לגרום לאנשים להתעלל בילדיהם באופן המזויע ביותר. הרבה פשעים חמורים נעשו בשם הדת. לכן באה התורה להזהיר שאסור לנו להמציא שום דבר מעבר למה שכתוב בתורה. אמונה בקב"ה אינה מהווה תעודת ביטוח מפני שחיתות. לפעמים היא אפילו הגורמת לזה. אבל אמונה בקב"ה וקבלת עול המצוות - לא פחות ולא יותר - הם תעודת הביטוח לכך שהתורה תהיה סם חיים
5769
האם להסתיר את חטאם של אשתך או בנך?
מישהי שאלה אותי השבוע: למה משה חוזר שוב ושוב על אותן אזהרות? זה נראה כאילו הוא לא סומך על בני ישראל, שהרי הוא כל הזמן מזהיר אותם מפני אותם דברים. כל מחנך יודע שכשאתה משדר למישהו שאתה לא סומך עליו, בסופו של דבר הוא יוכיח שצדקת. ובאמת, האיסור לעבוד עבודה זרה הופיע בנאומו של משה רבנו כמה פעמים. אבל בכל זאת בפרשתנו יש זוית חדשה:
"כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ". גם אם אדם מסוגל לעמוד בפיתוי ולא לעבוד עבודה זרה, כאן הנושא הוא כבר לא רק אתה, אלא גם איך אתה מגיב כאשר מי שחטא הוא האדם הקרוב אליך ביותר - החבר הכי טוב שלך, הבן שלך או אשתך. אלו אנשים שבדרך כלל אתה רגיל לגונן עליהם ולהגן עליהם, ופתאום אתה צריך להסגיר אותם: "וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו". לא לטייח ולא להסתיר, אלא להסגיר אותם בידיעה שאתה גורם להם נזק.
יש כאן התנגשות חזיתית של שתי מערכות: מצד אחד נמצאת המערכת הטבעית, זו שיש לכל אדם נורמלי כמו גם לבעלי החיים - להגן על העדר שלהם. מן הצד השני נמצאת מערכת אחרת, מערכת האמונה של האדם, אשר צריכה להתגבר על המערכת הטבעית. זהו מבחן קשה מנשוא. קל, יחסית, לסכן את חייך בשביל משהו שאתה מאמין בו. בדף היומי שנלמד השבת (בבא מציעא קיב, א) הגמרא אומרת שאפילו בשביל כסף אדם מסוגל לסכן את חייו: "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה - לא על שכרו?" אבל הרבה יותר קשה להקריב את חייו של אדם אחר, ובעיקר אדם שקרוב אליך, בשביל ערך שאתה מאמין בו.
אברהם אבינו התנסה בעשרה נסיונות. הנסיון הראשון, ומסתבר שגם הקל ביותר - היה כשזרקו אותו לכבשן האש. אבל בנסיונות הבאים הוא לא מסכן רק את עצמו אלא צריך גם לסכן את חייהם ושלומם של האנשים הקרובים אליו. וככל שהתקדמו הנסיונות, עלתה רמת הסיכון או שהוא סיכן מישהו קרוב יותר: הליכה עם שרה לארץ כנען, לקיחת שרה ע"י המלך, סיכון ילידי ביתו במלחמה, גירוש הגר וישמעאל וכו'. עד שהנסיון האחרון, הקשה ביותר, היה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". לזבוח את האדם הקרוב אליו ביותר - בנו האהוב. זהו הנסיון שמוודא שהאמונה של אברהם התגברה באופן מוחלט על כל האינסטינקטים והרגשות שלו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹקִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי".
למרות שבסופו של דבר אברהם לא הרג את יצחק, הנסיון לא נגמר שם. חז"ל אומרים (פרקי דר' אליעזר פרק לב) שלאחר שראה השטן שאברהם עמד בנסיון, הוא סיפר לשרה שאברהם הרג את יצחק, והיא מתה מצער. בשביל מה עשה זאת השטן? האם הוא סתם רצה להתנקם באברהם? - כמובן שלא. התשובה היא שבכך הוא ממשיך לנסות את אברהם. אברהם כבר הוכיח שהוא מוכן להרוג את בנו בשביל הקב"ה, אבל הוא לא עשה את זה בפועל. השטן רוצה לבדוק האם גם לאחר מעשה אברהם לא מתחרט. לא לחינם אנחנו אומרים בתפילה 'והסר שטן מלפנינו ומאחרינו'. ישנו חשש גם מחרטה אחרי קיום המצוה. לכן הוא הרג את שרה כדי לראות האם אברהם יתחרט על המעשה הזה.
היכולת של אברהם להתגבר על הטבע האנושי ולהקריב את בנו - הושרשה גם בבניו. תמיד מפעימה אותי היכולת של הורים שזה עתה ילדו תינוק למסור אותו למוהל. באופן נורמלי ההורים מרחיקים מהילד כל סכנה או אי נעימות, אבל כאן הם גורמים לו ביודעין כאב לא קטן רק בגלל שה' ציוה. על זה אמרו חז"ל (בראשית רבה נה, ח): "אהבה מקלקלת את השורה". האמונה בקב"ה מעלה אותנו מעל דרגת הבהמה, ומאפשרת לנו לפעול על פי אמונתנו ולא ע"פ האינסטינקט הטבוע בנו. אבל בסופו של דבר עקידת יצחק היתה נסיון חד פעמי, ואנחנו לא נקראים להקריב את חיי ילדינו על מזבח האמונה שלנו. את זה עושים הגויים, כפי שכתוב בפרשה: "כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם". אסור לדכא את הטבע שגורם לנו לאהוב את ילדינו.
(אגב, חז"ל הוסיפו ואמרו שגם השנאה מקלקלת את השורה. גם השנאה, כמו האהבה, יכולה לגרום לאדם לפעול בניגוד לטבע שלו ואפילו לפגוע בילדיו. רק כך אפשר להסביר תופעה של אב שמסוגל לרצוח את בתו מתוך שנאה לאמה או אנשים שמחנכים את ילדיהם להתאבד כדי לנקום באויב).
הקב"ה נתן לאדם את האינסטינקטים שהוא טבע בכל בעלי החיים, וביניהם גם הרצון להגן על המשפחה. אבל ההבדל הגדול בין האדם לבין הבהמה הוא שלאדם - מעבר לאינסטינקט הטבעי - יש גם מערכת ערכים נוספת, שבמקרים חריגים מאוד צריכה להתגבר על המערכת הטבעית.
5770 וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם
פעמים רבות, כשדנים על מעמדם של העובדים הזרים או כשדנים על היחס שלנו לפלשתינאים, יש מי שמעיז לעשות את ההשוואה המקוממת לשואה. כמובן שההבדלים הם עצומים! איך יתכן שאחרי זמן כה קצר יש מי שמעלה על דעתו להשוות בין מצבם של היהודים באירופה לפני שבעים שנה לבין מצבם של בני המיעוטים בארץ ישראל היום?
שאלה זו צריכה להישאל גם בפרשת השבוע. ביחס לשתי מצוות שונות בפרשה אומרת התורה: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם" - פעם אחת במסגרת מצוות ההענקה לעבד עברי כשהוא משתחרר לאחר שש שנים, שהתורה אומרת: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" ופעם שניה במסגרת המצוות של החגים, שבהם הוזכרו העבד והאמה עם היתום והאלמנה, "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ", ולכן התורה אומרת שוב: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם". זכרון העבדות במצרים נאמר גם לגבי השבת - שגם בה מוזכרים העבד והאמה (דברים ה, יד), בעניין הטיית משפט גר וחבלת בגד אלמנה (דברים כד, יח), וכן ביחס למתנות עניים (דברים כד, כב).
התורה אומרת שהיחס שלנו לעבד העברי, ליתום ולאלמנה אמור להזכיר לנו את המצב שלנו, כשאנחנו היינו עבדים במצרים. לכאורה מה שהתורה רוצה לומר הוא שכמו שאנחנו לא אהבנו את היחס של המצרים אלינו, אנחנו גם צריכים להיזהר ביחס שלנו לאותם מסכנים. אבל האם זה באמת דומה? הרי העבד שעליו מדובר הוא לא אדם שנלקח לעבדות בכפיה! זהו אדם שמכר את עצמו לעבדות, או שהוא גנב ולא היה לו כסף להחזיר את הגניבה. גם במהלך שנות עבדותו, הוא מקבל תנאים מעולים, עד כדי כך שאם לבעל הבית יש רק כרית אחת הוא צריך לתת אותה דוקא לעבד. התורה שומרת עליו שלא נעבוד בו עבודת עבד, והאדון צריך להתייחס אליו כשכיר לכל דבר. גם ביציאתו לחירות הוא לא צריך לרמות את האדון שלו כדי לקבל רכוש, אלא האדון מצוּוה לתת לו מתנה גדולה. מה מכל זה אמור להזכיר לנו את מצבנו במצרים - מקום שבו כפו עלינו עבדות, העבידו אותנו בפרך, רצחו ועינו אותנו וכמובן שלא התכוונו לשחרר אותנו לעולם?
יש הסוברים שמטרת העבדות במצרים היתה לחזק בנו את מידת הרחמים: בגלל שגם אנחנו היינו עבדים, כשנראה אנשים במצוקה נדע לרחם עליהם. אבל האמת היא שניתן להבין מהפסוקים בדיוק הפוך: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". הקב"ה נתן לנו את המצוות האלה כדי שנזכור את העבדות שבה היינו. המטרה היא לזכור את העבדות, והאמצעי היא המצוות האלה, ולא להיפך. למה חשוב שנזכור את ימי העבדות שלנו?
ישנו סיפור על מלך שיצא לציד ופגש רועה פשוט והכיר בו כי יש בו מעלות גדולות מאוד, והביאוֹ לארמון. אותו נער עלה לגדולה עד שהפך להיות שר האוצר המופקד על כל נכסי המלך. אויביו, שהתקנאו בהצלחתו, החלו לרגל אחריו וגילו כי יש בביתו חדר סודי אשר אין איש מבני הבית רשאי להיכנס לשם. הבינו האנשים שכנראה בחדר זה הוא מחביא את הכסף שהוא גונב מהמלך, והלשינו למלך. ציוה המלך לפתוח את אותו חדר, ולהפתעתו גילה במרכז החדר רק מקל, תרמיל וחליל. הסביר השר: כל בוקר, לפני שאני יוצא לעבודתי אני נכנס לחדר זה, לובש את המעיל, לוקח את המקל ומחלל בחליל, כדי להזכיר לעצמי מה הייתי בעבר, שלא תזוח דעתי.
לכאורה כך אפשר להבין את מטרת המצוות הללו: הקב"ה רוצה להזכיר לנו שאנחנו בעצם עם של עבדים, כדי שלא תזוח דעתנו. אבל האמת היא שמבחינה הסטורית זה פשוט לא נכון! אנחנו לא עם של עבדים, אלא עם של בני חורין, עשירים ומיוחסים, שבמשך תקופה קצרה הפכו לעבדים בעל כרחם! הרי בהסטוריה של עם ישראל עבדות מצרים היתה סטיה קצרה! לכאורה הקב"ה היה צריך לצוות עלינו לזכור את ימי האבות שבהם היינו משפחה עשירה ומיוחסת, או את תקופת הזוהר של יוסף במצרים, ולא את הסטיה הקצרה של העבדות!
התשובה היא, אולי, שעבדות מצרים חשובה לא רק כדי שלא תזוח דעתנו. היא חשובה גם כיסוד לכל אמונתנו. המצוה הראשונה בעשרת הדיברות היא: "אנוכי ה' א-לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כדי שנבין את גודל חסדו של הקב"ה, עלינו לזכור את העבדות הקשה שהיינו נתונים בה. זכרון העבדות במצרים הוא חלק מזכרון יציאת מצרים שבה אנו מצווים פעמיים ביום.
ואולי זו צריכה להיות גם ההתמקדות בזכרון השואה בדורנו: לא רק להבין עד כמה בני אדם יכולים להרשיע, אלא בעיקר להודות לקב"ה אשר הציל את שארית הפליטה, וסייע לנו להקים מדינה - אשר תהווה בסיס לביאת המשיח שיבוא במהרה בימינו, אמן.
5771 המחיר אינו כולל שירות
אתה יושב במסעדה ואוכל. בסוף האוכל אתה מקבל חשבון ורואה את השורה התחתונה עם ההערה: "המחיר אינו כולל שירות 15%". ואז אתה שואל את עצמך: אם הם כבר החליטו בשבילי כמה אני צריך לשלם על השירות, אז למה הם פשוט לא מוסיפים את זה לחשבון וחוסכים לי את החישוב המתמטי? ובכלל: איזו משמעות יש לתשר אם אומרים לי בדיוק כמה אני צריך לתת, והדבר אפילו לא קשור לטיב השירות שקיבלתי?
אחרי שהעבד העברי עובד שש שנים, אומרת התורה: "לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ". ומוסיפה התורה: "אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ תִּתֶּן לוֹ". אין פה פירוט של הסכום שהאדון צריך לתת לעבד המשתחרר, והתורה אף מדגישה שההענקה הזו קשורה לברכה שבאה לביתו של האדון בזכות העבד. ואולם, הגמרא (בבא מציעא לא, ב) מביאה מחלוקת האם ההענקה צריכה להיות רק במקרה שהתברך הבית בגלל העבד הזה או שבכל מקרה צריך להעניק לעבד. להלכה נפסק (רמב"ם הלכות עבדים פ"ג הי"ד) שבכל מקרה צריך להעניק לעבד, ויש גם סכום מינימלי שאותו צריך לתת, והוא לא פחות משלושים סלעים.
מהי מטרת ההענקה הזו? לכאורה נראה שמטרת ההענקה היא כדי שהעבד לא יצא לעולם בידיים ריקות. לכן התורה קובעת סכום מינימלי, ואינה תולה את ההענקה בשאלה האם העבד הזה אכן היה רווחי לאדונו או לא. הרי בכל מקרה הוא צריך סכום בסיסי להסתדר איתו בימים הראשונים. זו גם הסיבה לכך שהתורה מדגישה שנותנים לעבד דוקא מהצאן, הגורן והיקב, שהם הצרכים הבסיסיים של האדם: בשר, לחם ויין.
ואולם, הרמב"ם פוסק שאם העבד הצליח לגייס כסף ולפדות את עצמו, האדון אינו מחוייב להעניק לו כלום בעת השחרור. וקשה: אם מטרת ההענקה היא כדי לאפשר לעבד להשתקם, הרי ודאי גם מי שהצליח לגייס כסף לשחרורו צריך עזרה בשלבים הראשונים!
לכן נראה לי שמטרת ההענקה אינה רק לאפשר את שיקומו של העבד המשוחרר. מטרת ההענקה היא בעיקר בשביל האדון, כדי ש"לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ". כאשר אדם קונה עבד, הוא מרגיש שהכל מגיע לו. הוא שילם את מיטב כספו, ולכן הוא רוצה שירות טוב. אם באמצע השירות העבד מתפטר ומפצה את האדון על השנים שהוא היה צריך לעבוד עוד, האדון אינו מרגיש פראייר. הוא ידאג לקבל את כל המגיע לו עד הפרוטה האחרונה, ואז ישחרר את העבד בשמחה. אבל אם העבד משתחרר בעל כרחו של האדון – רק בגלל שהגיעה שנת היובל או בגלל שהוא כבר עבד שש שנים, ובודאי כשהאדון בכלל לא מרגיש שהוא הרויח משהו מכל העסק הזה, במקרה כזה האדון עלול להרגיש רע בשחרור העבד. הוא מרגיש מנוצל. לכן דוקא במקרה כזה יש להוסיף לעבד מתנה. באופן פרדוכסלי, דוקא הנתינה לעבד בעת השחרור תגרום לאדון להרגיש טוב יותר עם השחרור. אם מכריחים אותי לשחרר, הדבר כואב לי. אבל אם הוספתי לשחרור משהו שאני בחרתי בו ואני קבעתי את שיעורו (ואפילו אם שיעורו המינימלי לא נקבע על ידי), הרבה יותר קל לי לשחרר.
רש"י אומר שהמלה 'הענקה' באה מהמלה 'ענק' שפירושה שרשרת או תכשיט. ההענקה אינה תשלום נוסף, בונוס, שעות נוספות או תנאים סוציאליים המגיעים לעובד, אלא תכשיט שהמעסיק נותן לעובד מעבר לכל התנאים הסוציאליים, ונועד לתת למעסיק את ההבנה שמולו עומד אדם. גם אם הבית לא התברך כלל מהעבד, ולא מגיע לו בונוס, ואפילו המשכורת הבסיסית שלו לא מוצדקת, האדון צריך להעניק לו שלושים סלעים לפחות. אם הבית התברך, ההענקה תהיה גדולה יותר, אבל אז זה כבר יהיה כמו כל בונוס שתלוי ברווחים.
לאחרונה מדברים הרבה על הפערים בחברה, ועל השאלה האם העשירים הם באמת אויבי מעמד הביניים או לא. ואולם, לדעתי החשיבה צריכה להתחיל דוקא אצל כל אחד מאיתנו: גם אתה, לפעמים, מוצא את עצמך בסיטואציה של 'עשיר', ומולך עומד 'עני' – ואין זה משנה אם בחשבון הבנק שלו יש יותר כסף מאשר לך. אדם המזמין שירות של טכנאי, מנה במסעדה, או נסיעה במונית מצפה לקבל את מה שהוא משלם עבורו. הוא רוצה מקרר מתוקן, להיות שָׂבֵעַ, או להגיע למקום מסוים. זהותו של האדם שיישלח לצורך כך לא מעסיקה אותו. האם הוא מתייחס אליו במקרה זה כאדם, או שמא רק השירות מעניין אותו? התורה אומרת שכאשר העבד סיים לעבוד אצלך אתה צריך להעניק לו משהו גם אם השירות היה גרוע. הענקה זו ('טיפ' בלשוננו) נועדה להבחין בכך שמאחורי השירות שאתה מקבל עומד אדם, ולא רק המוצר שעליו שילמת.
