Paršat Tecave - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
אהבת אחים
אלה שחושבים שצריך להחליף את שיטת הממשל בישראל כדי שתהיה ממשלה יציבה, יכולים להציץ במגילת אסתר ולראות איך הדברים נראים שם: מתברר שגם לאחשורוש לקח זמן רב להרכיב קואליציה, והמחיר היה הרבה יותר גבוה ממה שמקובל במקומותינו: אחרי שלוש שנים של מו"מ, הוא עושה משתה של חצי שנה לכל הפוליטיקאים, ואח"כ עוד שבוע לאלו שהיו בשושן. נחלקו חז"ל (מגילה יב, א) האם אחשורוש היה מלך חכם או טיפש. קודם הוא עשה משתה לכל שריו ועבדיו מכל מדינות מלכותו, ורק אח"כ הוא עשה משתה קטן יותר - בן שבוע בלבד - לכל העם הנמצאים בשושן. המחלוקת היא האם באמת נכון לפנות קודם לאלו שרחוקים ממנו, מכיון שלגביהם יש חשש גדול יותר למרד, ועדיין לא לפנות לשותפים הטבעיים שלו, אשר מונחים בכיסו בין כה וכה, או שעדיף לפנות קודם לשותפים הטבעיים, כדי שאם ימרדו בו האחרים - עדיין יישאר לו רוב חוסם.
הגמרא מניחה שהאנשים שבשושן אוהבים את המלך בגלל הקרבה הפיזית. ככל שאדם קרוב יותר, הוא אוהב יותר. אבל פעמים רבות המציאות הפוכה. אין לך שני אנשים קרובים כאחים שגדלו יחד. ובכל זאת, כמעט כל האחים בתנ"ך שנאו זה את זה. ואולם, ישנם שני אחים אשר מסמלים את האהבה הגדולה ביותר, והם משה ואהרון. אומר דוד המלך בתהלים (פרק קלג): "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו".
הקשר המיוחד שבין משה ואהרון מתחיל בדברי ה' למשה: "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". אומרים על כך חז"ל (שבת קלט, א): "בשכר 'וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ' זכה בחושן המשפט על לבו". מכל הדברים הגדולים שקיבל אהרון, חז"ל אומרים שדוקא החושן, שאותו מקבל אהרון בפרשתנו, הוא השכר בעבור שמחתו. מה הקשר בין שמחת אהרון כשהוא ראה את משה לבין חושן המשפט?
מסביר הר"ן (בדרוש השלישי) שאדם אחֵר בנעליו של אהרון היה עלול לקנא במשה על כך שהוא - האח הצעיר - קיבל את הנבואה, ואילו אהרון לא זכה לכך. יתרה מזו: חז"ל אומרים (תנחומא שמות כד) שבמשך כל השנים שמשה היה במדיין היה אהרון הנביא של כלל ישראל, והנה אומר הקב"ה למשה שדוקא הוא יהיה זה שיוציא את ישראל ממצרים. זו הסיבה שמשה סירב בהתחלה לקבל את השליחות, מכיון שהוא לא רצה לפגוע באחיו. אבל אהרון - לא רק שלא קינא במשה - אלא אף שמח. והתורה מדגישה שלא היתה זו שמחה מהשפה ולחוץ, כי אם גם שמחה בלבו. לכן שכרו של אהרון, במידה כנגד מידה, היה דוקא לקבל את חושן המשפט ובו האורים והתומים. האורים והתומים היו מעין נבואה שהיתה בידי הכהן הגדול, כשכר על שמחתו כשאחיו התמנה להיות אב הנביאים.
אבל ישנו גם צד שני לאותו מטבע: בפרשתנו גם מצטוה משה לנהל את כל ענייני הקרבנות בחנוכת המשכן. דוקא הוא, ולא אהרון, זוכה לחנוך את המזבח. כשם שאהרון הופך להיות נביא במצבים מסוימים, כך משה הופך להיות כהן גדול במצבים מסוימים. הסיבה לכך היא אותה סיבה: כשהתמנה אהרון להיות כהן - משה לא רק שלא קינא בו, אלא הרגיש כאילו הוא עצמו קיבל את המינוי. כך אומרים חז"ל (ויקרא רבה ג, ו) על הפסוק: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו" - וכי שני זְקָנִים יש לו, שצריך לומר "הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן"? - אלא, כיון שראה משה את שמן המשחה שירד על זקנו של אהרון, היה שמח כאילו על זקנו הוא יורד. אגב, הגמרא (זבחים קב, א) אומרת שהתכנית המקורית היתה שמשה יהיה כהן ואהרון לוי, אבל בגלל סירובו של משה נטל אהרון את תפקיד הכהונה. למרות זאת, משה אינו מקנא באהרון אלא שמח בשמחתו.
אהרון שמח במינויו של משה לנביא - וממילא קיבל גם הוא צד מסוים של נבואה. משה שמח במינויו של אהרון לכהן - וממילא קיבל גם הוא צד מסוים של כהונה.
אמר פעם חכם אחד: אם אתה רוצה לחיות את כל חייך בשמחה - שמח בשמחתם של אחרים. הרי לכל אדם קורים דברים רעים במהלך חייו, ולא יכול להיות שיהיה לך רק טוב. אבל בכל רגע נתון קורה משהו טוב למישהו בעולם. אם אדם מרגיל את עצמו לשמוח בשמחתם של האחרים - השמחה שלהם היא השמחה שלו.
הפסוק השלישי והאחרון באותו מזמור תהלים שציטטנו הוא: "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" לא ברור, לכאורה: כיצד יכול הטל של החרמון לרדת על הררי ציון? - התשובה היא שאם אתה יושב בציון ואכפת לך מהטל שיורד בחרמון, אתה יכול להרגיש כאילו הטל יורד עליך.
את המחסור בגשמים מרגישים בכל ארץ ישראל, ולכן גם שמחת הגשמים - בין אם ירדו בחרמון ובין אם ירדו בציון - קיבלנו כולנו. ומי יתן ונזכה תמיד לדעת לשמוח כל אחד בשמחת השני
ושכנתי בתוך בני ישראל 5770
תמיד תמהתי לשם מה היה צריך אחשורוש לכנס שבעה שרים בכירים כדי לחסל את ושתי. אם יש לו מספיק סמכות להשמיד עם שלם בשיחה קצרה עם שר אחד, האם הוא לא יכול לסגור עניינים כאלה בפורום מצומצם יותר? והנה, בשבועות האחרונים הוכח שבאיזור המפרץ הפרסי קל להכריז על כוונה להשמיד עם שלם, אבל בשביל להרוג אדם אחד שמגיע לו למות צריך צוות גדול מאוד...
ה'חפץ חיים' אמר פעם שבדורו המציאו את המצלמה בגלל שאנשים היו קטני אמנה, והיה להם קשה להבין איך הקב"ה דן כל אדם על מעשים שהוא עשה במשך כל חייו. כאשר הומצאה המצלמה והיתה יכולת להנציח ברגע אחד תמונה שתיחקק לשנים רבות, זה נתן אפשרות לאנשים להבין קצת יותר טוב איך מעשים שלהם יכולים להיזכר אחרי זמן רב. יתכן שאם הוא היה חי בדורנו הוא היה אומר שהיכולת לעקוב אחרי אדם בכל רגע ע"י מצלמות נועדו להמחיש את דברי חז"ל (אבות ב, א): "דע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין". לצערנו, אנחנו לא תמיד רואים את מצלמותיו של הקב"ה, שהן ודאי יותר משוכללות מאלו שבדובאי.
כשברא הקב"ה את האדם, הוא ציוה אותו "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". אך אדם וחוה נכשלו, כידוע. הסיבה לכך לא היתה בגלל חוסר יראת שמים שלהם. יראת השמים שלהם היתה בדרגה גבוהה מאוד. הרי ברגע שהם שמעו את קולו של ה' הם נבהלו והתחבאו. הסיבה שהם נכשלו היא בגלל שבאותו רגע שהנחש דיבר איתם הם לא שמעו את קול ה'. הם שמעו את קולו של ה' רק אחר כך: "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם". כאשר אנחנו מרגישים שהקב"ה מתהלך בחוץ, לפעמים מרגישים אותו ולפעמים לא שומעים אותו. לכן המטרה שלנו צריכה להיות שהקב"ה לא רק יתהלך בחוץ, אלא "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כו, יב). יתרה מזו: הקב"ה צריך לא רק להתהלך בתוכנו אלא לשכון בתוכנו, כפי שנאמר בפרשתנו: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם".
שני בגדים של הכהן הגדול נושאים עליהם את שם ה': הציץ והחושן. על הציץ כתוב 'קדש לה, וגם בין קפלי האפוד ישנו פתק עם שם ה' המפורש. בעבר עסקנו בכך שיש כאן רמז לשני איברים של האדם - המח והלב. ניתן לראות את ה' בכח השכל, וניתן להרגיש אותו בלב. אבל יש עוד הבדל בין שני השמות הללו: בציץ, שם ה' הוא גלוי, ואילו בחושן הוא מוסתר בין הקפלים.
הרמב"ם כותב (הלכות יסודי התורה ב, ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? -בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, וְיִרְאֶה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קֵץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול". כלומר שהדרך להגיע לאהבת ה' היא דרך הסתכלות על הבריאה והתפעלות רגשית ממנה. אבל לעומת זאת בספר המצוות (מצות עשה ג) כותב הרמב"ם כך: "והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה, וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג". כלומר שהדרך לאהוב את ה' היא בשכל, ע"י לימוד תורה. האם יש סתירה בין הדברים? - התשובה היא שישנן שתי דרכים להגיע לאהבת ה': ע"י השכל (לימוד התורה) או ע"י הרגש (אהבת הבריאה). כאשר משתמשים בכח השכל רואים את דבר ה' באופן ברור, שהרי אלו מצוותיו, אבל כאשר מסתכלים על הבריאה, ה' הוא נסתר. לכן שם ה' שעל הציץ - משכן השכל - הוא בולט וברור, ואילו השם שעל לבו של אהרון - משכן הרגש - מוסתר.
ידוע שבמגילת אסתר שמו של ה' אינו מופיע. חז"ל מצאו כל מיני רמזים לשמו, כגון ראשי התיבות 'יבוא המלך והמן היום', או המלה 'המלך', או המשפט 'רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר', וכו', אבל בפשט הפסוקים שמו של ה' אינו מופיע. ובכל זאת, מגילת אסתר היא אחד מכתבי הקודש, עד כדי כך שהרמב"ם (הלכות מגילה ב, יח) כתב שכל ספרי הנביאים והכתובים עתידים להתבטל חוץ מאשר מגילת אסתר. הגמרא (חולין קלט, ב) אומרת "אסתר מן התורה מנין? - שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'". אין הכוונה רק, כפי שרגילים לחשוב, שהגזירה של המן היא הסתר הפנים של הקב"ה, אלא שגם הנס נעשה בהסתר פנים. אומרים חז"ל (יומא כט, א): "למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים". מאז ימי מרדכי ואסתר למדנו שהקב"ה נמצא לא רק בנגלֶה - בציץ, אלא גם מוסתר בין קפלי החושן, בתוך הלב שלנו.
אמר פעם האדמו"ר מקלויזנבורג: "אני לא מבין את מי שאומר שֶׁשֵׁם ה' אינו מופיע במגילה. אצלי במגילה הוא מופיע בכל מלה ומלה". השאלה היא רק איך מסתכלים על הדברים.
5771 - הציץ והפעמונים
המתח נגמר. עכשיו סוף סוף יודעים מי יקבל את התפקיד. למרות פקפוקים שהיו בגלל דברים שהוא עשה בעבר, הוחלט שהוא המתאים ביותר, ולכן לאחר חפיפה אינטנסיבית של שבוע ימים הוא יתחיל בעבודתו. בשבוע שעבר קראנו על בניית המשכן וכל כליו, אבל לא היה אפילו רמז לזהותו של מי שיהיה הדמות המרכזית בו. שמו של אהרון לא הוזכר אפילו פעם אחת עד תחילת הפרשה שלנו: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי". גם אם נדמה לנו שהמינוי היה צפוי, שהרי אהרון הוא אחיו של משה רבנו ומי שהוציא את בני ישראל ממצרים, המינוי הזה אינו פשוט כל-כך: מקורות יודעי דבר אומרים שבשבוע הבא עוד יתבררו דברים שעשה אהרון ועלולים היו להעיב על המינוי הזה.
אחד משמונה הבגדים שהיו לכהן הגדול הוא ציץ הזהב שהיה על מצחו, ועליו כתוב "קדש לה'". יש משחק, להבדיל, שבו מלבישים לאדם כתר על הראש ועליו כתוב משהו, והוא צריך, ע"י שאלות של כן ולא, לגלות מה כתוב לו על המצח. כשמשהו כתוב לך על המצח - כולם רואים את זה חוץ ממך. כל מי שראה את הציץ על מצחו של הכהן הגדול ודאי הרגיש משהו מיוחד, אבל הכהן עצמו לא ראה את זה. יתרה מזו: פוסקים רבים (רדב"ז על הרמב"ם, מנחת חינוך מצוה צט, ועוד) כתבו שאפילו המעיל של הכהן הגדול, שלדעת הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ט, ג) היו בו ארבע כנפות, לא היתה בו ציצית. כל עם ישראל רואה את הציצית על מנת להיזכר בכל המצוות, ורואה את שמו של הקב"ה על מצחו של הכהן הגדול, ורק הכהן הגדול אינו רואה את שני הדברים האלה. חז"ל אומרים (מנחות מג, ב) שכשהגיע דוד המלך לבית המרחץ ראה עצמו בלא ציצית ובלא תפילין ונבהל שאין עליו שום מצוה, עד שנזכר בברית המילה, ועל כך אמר "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית" - על ברית מילה שניתנה ביום השמיני. (אגב, השבוע זכיתי גם אני ב"ה בשמינית - בת שמינית - אבל היא תהיה בלי ציצית ותפילין וגם בלי ברית מילה, אז כדי שלא אהיה ערום מהמצוות אנצל במה זו להודות לבורא העולם על כל הטוב שגמלנו...) לכהן הגדול אמנם היו תפילין על הראש בזמן שהוא לבש את בגדי הקדש (זבחים יט, א), אבל ציצית לא היתה לו. אמנם המעיל היה עשוי כולו תכלת, אבל כידוע גם טלית שכולה תכלת צריכה ציצית. רק לכהן גדול לא היתה ציצית. מדוע?
התשובה היא שבקצה המעיל של הכהן הגדול, במקום פתיל תכלת, היו פעמונים ורימונים. מהי מטרת הפעמונים האלה? - נאמר בפרשה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". מי הוא זה שצריך לשמוע את הקול הזה? הרשב"ם כותב ששאר הכהנים צריכים לשמוע את הכהן הגדול לפני שהוא נכנס לקדש הקדשים, מכיון שכתוב (ויקרא טז, יז) בעבודת יום הכיפורים: "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ", ואולם ההסבר הזה קשה מאוד, שהרי הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים בבגדי לבן וללא מעיל התכלת שלו!
לכן, מסביר בעל "הכתב והקבלה" שהפעמונים לא נועדו לאחרים אלא לכהן הגדול בעצמו: כל אדם צריך להיזכר במצוות ע"י חוש הראיה: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'", אבל הכהן הגדול צריך לעשות זאת ע"י חוש השמיעה: בכל מקום שהוא הולך הוא שומע את צלצול הפעמונים שמזכירים לו מי הוא ומה תפקידו. בדרך כלל מבינים את הפסוק: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" - קולו של אהרון, אבל לפי בעל "הכתב והקבלה" אולי צריך להבין שהכוונה לקולו של המעיל, כפי שאכן משמע מתחילת הפסוק: "וְהָיָה (=המעיל) עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ".
ואולי זאת היתה מטרת הרימונים, שהיו עשויים מתכלת וארגמן ותולעת שני: בין אם נסביר כמו רש"י - שהרימונים היו תלויים על שולי המעיל בין הפעמונים, ובין אם נסביר כמו הרמב"ן - שכל פעמון היה עטוף ברימון - הרימונים היו מעמעמים את הצליל שהשמיעו פעמוני הזהב. מי שצריך לשמוע את דנדון הפעמון הוא הכהן הגדול ולא כל הסובבים אותו.
שני דברים שהיו על הכהן הגדול הזכירו את ה' בכל רגע: הציץ שעל ראשו, והפעמונים, שהגיעו כמעט לרצפה. אלא שהציץ נראה ע"י אחרים, והפעמונים נשמעו לכהן הגדול עצמו. יש שני הבדלים בין חוש הראיה לחוש השמיעה: כדי לראות משהו צריך להפנות את הראש לשם, אבל אחרי שאתה מפנה את הראש אתה יכול לראות ולהבין הכל בבת אחת. כדי לשמוע משהו, לעומת זאת, לא צריך להפנות את הראש, אבל מצד שני אי אפשר להבין דברים רבים ע"י שמיעה: כפי שאמרו חז"ל (ראש השנה כז, א): תרי קלי לא משתמעי (=שני קולות אי אפשר להבין). הכהן הגדול צריך להיות מרוכז בעבודתו כל הזמן, ולכן אינו צריך להסיט את עיניו כדי לראות את ה'. כל הווייתו היא הויה של קדושה, ולכן אין לו צורך בהזכרת ה' בחוש הראיה, אלא דוקא בחוש השמיעה. כל אדם אחר, לעומת זאת, נקרא לעזוב מדי פעם את עיסוקיו ולהביט בציצית או בציץ (שניהם מהשורש 'להציץ'), ולהיזכר בקב"ה.
