Paršat Toldot - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5770 פיצול סמכויות או השארת המצב על כנו?
אדם לקראת סיום תפקיד, ומתחילים לחשוב מי יהיה אחריו. יחד עם המחשבה על האדם שיבוא אחריו חושבים גם על אופי התפקיד. האם זה נכון שאדם אחד ירכז את כל הסמכויות? הרי מדובר בייעודים שונים ואפילו סותרים, והדין נותן שהם יפוצלו לשני אנשים שונים. לכן אפשר בהחלט להבין את מי שעשה מאמצים רבים לפצל את התפקיד לשניים. אבל בסופו של דבר גברה ידם של התומכים בהמשך המצב הקיים, והיורש יקבל את כל הסמכויות שהיו לקודמו.
הדברים אמורים, כמובן, בקשר לויכוח בין יצחק ורבקה על הברכות. יצחק יודע שהברכות שאביו קיבל יגיעו רק לו ולזרעו. הוא בנה היחיד של אשת אברהם, ונוסף על כך הקב"ה אמר במפורש "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", ולכן גם גורשו ישמעאל ובני הפילגשים מבית אברהם. אבל ליצחק עצמו יש שני בנים. אין סיבה להניח שרק אחד מהם ייבחר על פני השני. יחד עם זאת, יצחק מודע להבדלים המהותיים בין יעקב לעשיו, ולכן ברור לו שהברכות צריכות להתחלק בין שני הילדים שלו.
ברכת אברהם כוללת שני סוגים של ברכות: סוג אחד הוא ההבטחה להיות "גוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, וֶהְיֵה בְּרָכָה". ברכות אלו הן ברכות שאפשר לתת אותן לכל אחד, מכיון שהן לא על חשבון אף אחד אחר. הסוג השני של הברכות הוא "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר" והבטחת הארץ. אלו דברים שלא יכולים להינתן ליותר מאדם אחד. רק עַם אחד יכול להיות בעל הבית של הארץ. גם לגבי היכולת לברך, הרי אם מישהו אחר יקבל את ההבטחה "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר", והוא יחליט לקלל מישהו שאברהם יחליט לברך אותו תיווצר מציאות בלתי אפשרית.
לכן, הברכה להיות לגוי גדול, שאינה על חשבון אף אחד, לא מוגבלת ליצחק בלבד. גם ישמעאל כלול בה, כפי שאומר הקב"ה לאברהם: "הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד... וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל" וכפי שאומר המלאך להגר: "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ". אבל ברכת אברהם הייחודית כוללת שני מרכיבים: השלטון על האחרים ("וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר") והבטחת הארץ.
לאחר מותה של שרה, אברהם מתחיל לחשוב על מותו. הוא צריך לדאוג לכך שהברכה תמשיך לדורות הבאים, ולכן הוא קורא לעבדו. ברור לו שהבטחת הארץ לא תוכל להתקיים אם יצחק ישא אשה מקומית. ירושת הארץ צריכה לבוא מידי ה' ולא כנדוניא שאבא כנעני נותן לבתו. לכן, כשהעבד שואל האם העקרון לקחת אשה מרחוק גובר על העקרון לשבת בארץ, ענה לו אברהם: "ה' אֱ-לֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם". כיון שהארץ הובטחה לי, ברור שה' יסייע בידך לקחת אשה מרחוק. לא יכול להיות שיורש הארץ ייאלץ לשאת אשה מקומית.
גם יצחק, כשהוא חושש שמותו מתקרב, מתכנן איך להמשיך את ההבטחה לדורות הבאים. עוד בטרם נולדו יעקב ועשיו, נאמר לרבקה "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". יצחק יודע, אם כן, ששני הבנים הללו לא יהיו שותפים בברכה, ולכן הוא מניח שצריך לחלק אותה ביניהם. אחד יקבל את השלטון, והשני את הארץ. ומכיון שעשיו לקח שתי נשים מבנות חת, ברור שהוא לא יוכל לרשת את הארץ. לכן ברור שברכת הארץ תגיע ליעקב, ואילו היכולת לברך ולקלל והשלטון נשארים לעשיו.
הברכה שבירך יצחק את יעקב כשחשב שזהו עשיו, כוללת אמנם ברכות שאפשר לתת לכל אחד "מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ", אבל גם את אחת משתי הברכות שיוחדו לאברהם בלבד: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים"... וכמעט באותן מלים שהובטחו לאברהם: "אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ". אבל זו רק חצי הברכה. את ברכת הארץ, לעומת זאת, הוא שמר ליעקב, ואכן אמר אותה מאוחר יותר כשהוא ידע שהוא מברך את יעקב: "וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ", שזו ברכה שאפשר לתת לכל אחד, ולכן זה גם לא נקרא ברכת אברהם, אבל בנוסף "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ" - זו הברכה שהוא תכנן מראש לתת ליעקב.
זו היתה תכניתו המקורית של יצחק. אבל התכנית הזו השתבשה (וטוב שכך...) את השלטון הוא נתן בטעות ליעקב, ואת הארץ הוא ודאי לא יוכל לתת לעשיו. לכן, לאחר שעשיו שואל "הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי?" עונה יעקב: "מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" בדיוק כמו יעקב, שהרי זו ברכה בלתי מוגבלת, אבל לגבי השלטון, רק "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ".
תכניתו של יצחק היתה שיעקב יקבל את הארץ, אך יחיה בה תחת חסותו של עשיו, שיהיה המעצמה היחידה בעולם. מחכמתה של רבקה (כמו גם מאירועי הימים האחרונים) למדנו שכדי לרשת את הארץ אסור להיות תלוי בחסדיהם של אחרים ועלינו לדאוג שיהיה לנו גם שלטון עצמאי.
5771 למה עוזב יעקב את הבית?
כאשר מישהו יוצא בשליחותך למשימה שבה הוא מסכן את כל היקר לו, ופתאום מתברר שהוא מסתבך, אסור לך להפנות לו את הגב. גם כשלא מדובר באויב בן עם אחר, אלא באחיו שרוצה לתקוע לו סכין בגב, מי שנתן את הפקודה צריך לקחת אחריות ולא לתת למי שביצע את הפקודה לשלם את המחיר לבד. אבל נראה שזה לא מה שרבקה עושה: בהתחלה היא אומרת ליעקב: "שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ" ופוקדת עליו לרמות את אביו העיוור ולגנוב את הברכות. כשיעקב מביע חשש שמא הוא יקבל קללה במקום ברכה היא מרגיעה אותו ללא היסוס: "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי, אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי". לפני מעשה היא לוקחת את מלוא האחריות. אבל לאחר מעשה, כשמתברר שהבעיה אינה הקללה אלא האח שרוצה להרוג אותו - רבקה פתאום מתנערת מכל הסיפור וזורקת את הכל על יעקב. שוב היא משתמשת באותם מלים ממש: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי", אבל הפעם ההמשך הוא "וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה". היא אף ממשיכה ואומרת: "עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ" - לא 'עָשִׂינוּ', אלא 'עָשִׂיתָ'. כאילו יעקב היה לבד בכל הסיפור הזה!
התשובה היא שרבקה אולי מנסחת את הדברים בצורה כזו שמשתמע שיעקב פעל על דעת עצמו, כי אסור שעשיו ידע שהיא זו שעמדה מאחורי התכנית, אבל היא ודאי לא מסירה אחריות. להיפך: כיון שברור לה שיעקב הסתבך בגלל ההוראה שהיא עצמה נתנה, היא דואגת גם לפתרון: היא שולחת את יעקב לאחיה, ומבטיחה לו שהיא תקרא לו כאשר יוכל לחזור ללא פגע.
מעניין לציין שרבקה אמרה ליעקב לברוח מפני עשיו, אבל האמת היא שבעיניהם של כל שאר הדמויות בסיפור יעקב אינו בורח כלל. מבחינת יצחק - יעקב הולך בשליחותו: "וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם". אפילו עשיו עצמו אינו רואה בהליכה זו בריחה מפניו אלא הליכה בשליחות אביו: "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה". גם יעקב עצמו, כפי שנראה בתחילת הפרשה הבאה, אינו מרגיש בורח אלא הולך: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע" - ויצא, ולא ויברח - "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". ואולם, מאות שנים מאוחר יותר הנביא (הושע יב, יג) מתאר את ההליכה הזו במלים: "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם". מדוע?
התשובה היא, כנראה, שאדם שיש לו אמונה מבין שגם כשהוא בורח, הוא בעצם נשלח. הרב אליהו מאיר בלוך היה אחד הרבנים החשובים בישיבת טעלז בליטא, וסיכויים רבים היו לו להתמנות לראש הישיבה לאחר אחיו. אבל בעקבות עלילה שהעלילו עליו הוא נאלץ לעזוב את עירו ומשפחתו בחפזה, וברח לאמריקה. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה, וכל קהילתו ומשפחתו נרצחו בשואה. ישיבת טעלז המעטירה חרבה ורוב הרבנים ותלמידי הישיבה נרצחו. הוא הקים מחדש את ישיבת טעלז בקליבלנד שבארה"ב, ובחנוכת בית המדרש אמר את הדברים הבאים:
בהפטרת 'מחר חודש' (שמו"א כ) (שאותה אנו קוראים השבת), עושה יהונתן הסכם עם דוד, כדי לרמוז לו על כוונותיו של שאול. אם החיצים יפלו בין יהונתן לנערו, דוד יכול לחזור הביתה. אך אם החיצים יפלו רחוק יותר מהנער, סימן ששאול רוצה להרוג את דוד ועליו לברוח. אבל יש לשים לב ללשונו של יהונתן: "אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה, קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי ה'. וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם, הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה, לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה'". הוא אינו אומר לדוד שיברח כי שאול רוצה להרוג אותו, אלא 'לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה. יהודי אינו בורח. יהודי מרגיש שגם כשהוא נאלץ לברוח, הוא עושה זאת כי ה' שולח אותו. גם אני, אומר הרב בלוך, חשבתי שאני בורח כשעזבתי את ליטא. אבל האמת היא שה' שלח אותי לשליחות חדשה, להקים את המוסד המפואר הזה כאן בארה"ב.
כאשר יוסף מתוודע לאחיו הוא אומר להם: "אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹקִים לִפְנֵיכֶם". אתם אולי חשבתם שמכרתם אותי, אבל האמת היא שלא היתה פה מכירה אלא שליחות: אני נשלחתי ע"י הקב"ה כדי להביא לכם פרנסה.
על כל דבר רע שקורה לאדם הוא יכול לשאול לָמָה זה קרה, ולהתחיל לחפש את הגורמים. בדרך כלל זה רק יגרום תסכול וכעס. אבל רבקה מלמדת אותנו משהו אחר: במקום לשאול לָמָה זה קורה, שהיא שאלה שמתמקדת בעבר, עדיף לשאול לְמָה זה קורה - ומה אני יכול להפיק מכך בעתיד. ברגע שרבקה מגיעה למסקנה שיעקב צריך לברוח, היא מבינה שלבריחה הזו חייבת להיות מטרה, ולכן מיד היא הולכת ליצחק ואומרת לו שיש לדאוג לכלה מתאימה ליעקב. רבקה מבינה שאם יעקב צריך לעזוב את ארץ ישראל, ודאי צריכה להיות לכך סיבה חשובה, וכדאי שזו תהיה שליחות מצוה.
ישנו מנהג יפה שאדם שנוסע לחו"ל מקבל כסף לתת כצדקה במקום שאליו הוא נוסע. זהו אותו רעיון: אתה חושב שאתה הולך לטיול? האמת היא שאתה הולך לשם רק בשביל לתת צדקה...
5772 - הסכם שלום רעוע ואלימות נגד נשים
הסכם שלום שנעשה כאינטרס של המנהיג, אבל אינו משקף את מה שהעם רוצה, יכול להחזיק מעמד רק כל עוד אותו מנהיג באמת שולט. כאשר המנהיג אינו שולט בעם שלו, קיים החשש שהעם יפעל בניגוד להסכם. אברהם כרת הסכם שלום עם אבימלך, וכתוצאה מכך עבדי אבימלך לא גזלו יותר את בארותיו: "וְהוֹכִיחַ אַבְרָהָם אֶת אֲבִימֶלֶךְ עַל אֹדוֹת בְּאֵר הַמַּיִם אֲשֶׁר גָּזְלוּ עַבְדֵי אֲבִימֶלֶךְ". הם לא הפכו להיות חברים, אבל לפחות באופן רשמי היה שלום בין הפלשתים לבין אברהם ויצחק. והנה, בפרשתנו שוב גוזלים הפלשתים את הבארות של יצחק, אבל הפעם כבר לא כתוב 'עבדי אבימלך', אלא סתם 'פלשתים' או 'רועי גרר'. נראה שבאופן רשמי אבימלך עדיין מחוייב לברית שהוא כרת עם אברהם, אבל הוא מאפשר לבני עמו לפעול בניגוד לאותה ברית.
ליצחק לא היו ציפיות גבוהות מהסכם השלום הזה. ברגע שהוא הגיע לגרר הוא עשה בדיוק כפי שעשה אביו במצרים ובגרר: "וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִיא". הוא ידע שלמרות הברית ביניהם, ישנה סכנה גדולה שיהרגו אותו כדי לקחת את אשתו, בדיוק כפי שחשש אביו.
אבל להפתעתו של יצחק, אבימלך כלל לא ניסה לחטוף את רבקה. בשני האירועים הקודמים – כשאברהם היה במצרים ובגרר – חטפו המקומיים את שרה. ואילו כאן, אצל רבקה, אף אחד לא ניסה לחטוף אותה, ויצחק נשאר בגרר ימים רבים בלי שאיש ניסה לפגוע בו או ברבקה. מה גרם להבדל הזה בהתנהגותו של אבימלך?
נדמה לי שהתשובה לכך היא שאבימלך ידע כל הזמן שרבקה היא אשתו של יצחק. ראשית, התרגיל הזה כבר נעשה ע"י אבא שלו. ושנית, בניגוד לשני המקרים שהיו לאברהם, שאברהם הגיע למצרים ולגרר עם שרה ואמר שהיא אחותו, הרי שכאן יצחק מגיע לגרר עם רבקה ועם עוד שני ילדים. במצב כזה הרבה יותר קשה להאמין שמדובר באח ואחות.
לכן סביר להניח שאבימלך ידע שמדובר בבעל ואשה, וזו גם הסיבה שהוא ריגל אחריו, כדי לתפוס את יצחק 'על חם'. הוא לא רצה לקחת את רבקה לעצמו מכיון שהוא ידע שזה יחייב אותו לתת להם מתנות כשהאמת תצא לאור. כך היה עם פרעה וכך עשה גם הוא עצמו עם שרה. לכן העדיף אבימלך לתפוס את יצחק 'על חם' מאשר לקחת את רבקה.
כיצד גילה אבימלך בסופו של דבר שיצחק ורבקה הם בעל ואשה? – אומרת התורה: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ". רש"י מסביר שהכוונה היא שהוא ראה אותו משמש מיטתו, שהרי השורש צח"ק משמש גם לעריות. אבל שמעתי פעם הסבר יפה למשפט הזה: כאשר בעל ואשה חיים ביחד הרבה זמן, עם השנים אתה יכול לזהות קוי דמיון רבים ביניהם, ולפעמים אפילו דמיון פיזי. אבימלך רואה שיצחק מצחק את רבקה – כלומר הופך אותה להיות דומה ליצחק, וכך הוא הבין שהם בעל ואשה...
כעת יכול לבוא אבימלך בטענה מיתממת: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ? כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם". זו אותה טענה שאמר פרעה לאברהם: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא?" ואותה טענה שאמר גם אבימלך לאברהם: "מֶה עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה חָטָאתִי לָךְ כִּי הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה?". ה"צדיקים" האלה, כביכול, מתלוננים על כך שאבותינו כמעט הכשילו אותם בעוון חמור של אשת איש. אבל תוך כדי הטענה הזו הם מודים שהם התכוונו לאנוס את הנשים. אבותינו ידעו שמי שמסוגל לאנוס מסוגל גם לרצוח, ולכן הסתירו מהם את המידע.
השבוע ציינו את היום הבינלאומי למאבק באלימות כלפי נשים. בניגוד לסיפור של אבימלך ופרעה, בדרך כלל לא מדובר באלימות שבאה מבחוץ, אלא בתוך הבית פנימה: המקום שאמור להיות הכי מוגן לאשה, יכול להפוך להיות המקום הכי מפחיד עבורה. וכשהאנשים שאמורים להיות הראשונים להגן על האשה הופכים להיות מקור הסכנה, מישהו אחר צריך להגן עליה – וזהו תפקיד החברה.
אבותינו ידעו שבכל מקום שבו יש חשש לאונס, יש גם חשש לרצח. לכן, מי שסובלת מאלימות של הבעל, נמצאת גם בסכנת חיים. וזה אומר שאנחנו – כחברה – אם איננו פועלים נגד האלימות הזו, אנחנו עוברים על הציווי "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" כפשוטו. הבעיה בציווי הזה היא חלקו הראשון של אותו פסוק (ויקרא יט, טז): "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ". פעמים רבות אנחנו חוששים להתערב בנעשה בביתם של אחרים, שהרי זה לא ענייננו. אבל בהקשר הזה אפשר ללמוד דבר טוב מאבימלך: כשהיה לו חשד כלשהוא, הוא השקיף בעד החלון שלו. אם יש לך חשד כלשהו למתרחש בבית אחר – אל תתעלם ותמשיך לחיות את חייך, אלא ודא שעשית כל מה שנדרש כדי להציל את מי שנמצא בסכנה.
