Paršat Truma - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
דרשה לפרשת תרומה
מה נמצא מתחת לכרובים?
לפני הבחירות היינו מוצפים בסקרים וספקולציות. ניתן היה לחשוב שאחרי הבחירות כבר לא יהיה צורך בסקרים, כי הכל יהיה ברור. המספרים סופיים, ויודעים בדיוק איך תיראה הכנסת החדשה. אבל מסתבר שגם אחרי שכל המספרים ברורים, עדיין קשה לדמיין איך ייראה משכן הכנסת בעתיד הקרוב. כנראה שצריך הרבה דמיון כדי לקשר בין המספרים לבין המציאות שתהיה. גם פרשת תרומה - שמלאה במספרים ותיאורים - עדיין קשה מאוד להבין ממנה איך בדיוק נראה המשכן.
אבל גם בלי לדעת איך נראו כלי המשכן, ישנו פסוק קשה, לכאורה: "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ". כמובן שאי אפשר לשים את הלוחות בתוך הארון אחרי שמכסים אותו בכפורת, ולכן צריך להבין את הפסוק הפוך: אחרי שתתן את העדות בארון, יש לתת את הכפורת על הארון. אבל גם הפירוש הזה קשה, שהרי התורה כבר אמרה זאת חמשה פסוקים לפני כן: "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ". לשם מה הכפילות?
כותב רש"י כך: "לא ידעתי למה נכפל... ויש לומר שבא ללמד, שבעודו ארון לבדו בלא כפורת, יתן תחילה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפרת עליו". אבל עדיין לא ברור מה רוצה רש"י לומר: וכי אפשר לשים את הלוחות בתוך הארון אחרי שמכסים אותו בכפורת?
התשובה היא, כנראה, שהתורה מדגישה שאין משמעות לכפורת אם היא מכסה ארון ריק. כל המשמעות של הכפורת היא כאשר היא מונחת על גבי הלוחות. לכן אחד מכינויי הכפורת בתורה הוא (שמות ל, ו) "הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת" - כי הכפורת אינה המכסה של הארון, אלא המכסה של העדות.
הכפורת נועדה להמשיך את מתן התורה והמצוות. כפי שאומרת הפרשה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כשהתורה מדגישה שהכפורת צריכה להיות מעל העדות, כוונתה לומר כי הדברים שנאמרים בין הכרובים מהווים המשך ישיר ללוחות הברית ומתבססים על מה שכתוב בלוחות הברית.
בדרך כלל אנחנו נוטים לחשוב שהתורה שבכתב קדמה לתורה שבע"פ, אבל האמת היא לא כזו. הדברים שנאמרו למשה בין הכרובים הם התורה שבע"פ, ורק לאחר שמשה שמע אותם מפי הגבורה הם נכתבו. אפילו לדעת הסוברים (גיטין ס, א) שהתורה ניתנה בחלקים, הרי שכל חלק ניתן קודם בע"פ למשה ואח"כ נכתב. ולדעת הסוברים שהתורה נכתבה רק לקראת מות משה, הרי שבמשך ארבעים שנה התורה שבכתב כללה רק את לוחות הברית, וכל שאר המצוות היו תורה שבע"פ.
כותב הרש"ר הירש (שמות כא, ב) כך: "יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה - אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב, בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם... את כל אותו מדע. לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'. לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לה הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבע"פ כציונים מאלפים לשם שינון התכנים ששמעו באוזניהם - לא אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה... התלמידים, אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם. ואילו ההדיוטות - אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד".
הכרובים שבכפורת, שמסמלים את התורה שבע"פ, מכסים את לוחות הברית - שהם כל התורה שבכתב בשלב זה. רק לאחר ארבעים שנה נחתם ספר התורה והוכנס גם הוא לקודש הקדשים. אך ישנה מחלוקת (בבא בתרא יד, א) האם ספר התורה היה מונח בתוך הארון או על מדף הבולט מן הארון, וממילא הוא לא היה מתחת לכרובים. אולי לפעמים קשה לראות איך הכרובים מסוככים על ספר התורה. נראה כאילו ספר התורה אינו נמצא מתחת לכרובים, והתורה שבע"פ אינה המשמעות הפשוטה של דברי התורה שבכתב. אבל כשמבינים - כפי שכותב הרש"ר הירש - שהתורה שבכתב היא התקציר של הדברים שנאמרו בע"פ, ולא להיפך, מבינים מדוע דורשים חז"ל גם כתרי אותיות.
מאוחר יותר, במקדש שבנה שלמה, כבר היו כרובים נוספים, אשר סוככו על הארון ועל הכרובים של משה רבנו. הכרובים הללו כבר מחוברים לארץ ולא לארון. הם מסמלים את דברי חז"ל אשר נובעים מהארץ, כגזירות וכתקנות - וכמו חג הפורים המתקרב, אשר גם הם מסוככים על הארון והכרובים - וכל קדושתם נובעת מתוך קדושת הלוחות והתורה שבכתב ושבע"פ.
5770 - משה, אהרון והמשכן
מבקר המדינה פרסם השבוע דו"ח בנושא מימון המפלגות. מישהו אמר שאמנם בתורה פרשת משפטים קודמת לפרשת תרומה, אך אצלנו קודם באות התרומות ואח"כ באים המשפטים...
פרשת תרומה מתחילה בציווי על גיוס תרומות לצורך המשכן, וממשיכה בפירוט כל כלי המשכן: הארון, השולחן, המנורה, מבנה המשכן, מזבח העולה והחצר. ואולם, שני כלים בולטים בהיעדרם מהפרשה: מזבח הקטורת – שמופיע בפרשת תצוה, והכיור – שמופיע בפרשת כי תשא. יש לציין שבפועל, כשהכלים האלה נעשו, בפרשת ויקהל, הם נכתבו לפי הסדר ההגיוני בין כלי המשכן, בהתאם למיקומם במשכן: מזבח הקטורת נכתב בין המנורה למזבח העולה, והכיור נכתב בין מזבח העולה לחצר. פירושים רבים ניתנו להשמטה זו. ואולם, ברצוני להתמקד בנקודה מעניינת שמשותפת לשני הכלים הללו, ובכך להסביר, אולי, מדוע הם לא נכתבו בפרשתנו.
מעניין שלמרות שפרשת תרומה עוסקת כולה במשכן, שמו של אהרון הכהן אינו מוזכר בה אפילו פעם אחת. הוא לא מוזכר אגב הארון, המנורה או השולחן, למרות שהכלים הללו מיוחדים לעבודת הכהנים. ואולם, לגבי מזבח הקטורת והכיור - אשר, כאמור, אינם מופיעים בפרשתנו, מזכירה התורה גם את תפקיד הכהנים. לגבי מזבח הקטורת כתוב (שמות ל, ז) שאהרון הוא שמקטיר את קטורת הסמים, ולגבי הכיור כתוב (שמות ל, יט) שאהרון ובניו ירחצו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. יתרה מזו: פרשת תצוה מתחילה בציווי שלכאורה היה שייך בתוך הציווי על המנורה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר... בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו". ציווי זה היה מתבקש בתוך פרשת תרומה, אך נדחה לפרשת תצוה. בהמשך, לגבי מזבח הקטורת נאמר: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים... בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה". בדרך אגב מזכירה התורה שגם הדלקת המנורה והטבת הנרות נעשים ע"י הכהנים, אבל זה לא נכתב בפרשתנו, בעת הציווי על המנורה.
פרשת תצוה מפורסמת בכך ששמו של משה אינו מוזכר בה אפילו פעם אחת (וזו הפרשה היחידה בתורה מאז פרשת שמות ששמו אינו מוזכר בה!), וכעת רואים אנו שפרשת תרומה מיוחדת בכך ששמו של אהרון אינו מוזכר בה. מדוע בחרה התורה להשמיט את שמו של אהרון מהפרשה העוסקת בבניית המשכן?
פרשנים רבים (כגון רש"י וספורנו בשמות לא, יח) סוברים שפרשיות תרומה ותצוה אינן נמצאות במקומן הכרונולוגי. לשיטתם, הציווי על בניית המשכן וכליו הוא תוצאה של חטא העגל, וממילא מקומה האמיתי של פרשת תרומה צריך היה להיות אחרי פרשת כי תשא. ואולם, מפני כבודם של ישראל הוקדמה הפרשה הזו להיכתב לפני חטא העגל.
מה היה חלקו של אהרון בחטא העגל? האם הוא אכן חטא? ואם כן - מדוע לא העניש אותו הקב"ה?
התשובה, לכאורה, ברורה. הרי משה רבנו בעצמו אומר לאהרון (שמות לב, כא): "מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה?", והוא אף מעיד מאוחר יותר (דברים ט, כ): "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ". אם משה רבנו עצמו מאשים את אהרון אחיו, מי אנחנו שנתווכח? הרי אין לחשוד במשה שהוא סתם מעליל עלילות על אהרון! אם משה רבנו חתום על ההאשמה הזו, לכאורה ברור שאהרון אשם בחטא העצום הזה. ואולם, אחרי חטא העגל אהרון לא רק שלא נענש, אלא אף קיבל תפקיד חשוב מאוד והמשיך להנהיג את העם במשך כמעט ארבעים שנה. כיצד אפשר להסתכל בפניו של אהרון במשך ארבעים שנה אחרי שמשה האשים אותו בהאשמות חמורות כל-כך? האם אפשר היה לבוא למשכן עם קרבן ולבקש ממנו לכפר על חטאינו?
התשובה היא שכאשר משה מוכיח את אהרון על חטא זה רק אומר שבדרגתם של משה ואהרון מדובר בחטא. לנו אסור להתערב ולנסות לשפוט - לא את משה על התוכחה שלו ולא את אהרון על החטא שלו. הסיפור הזה אינו סיפור לעיתונים ואף לא לשיחות רחוב. אני בטוח שמשה יודע מה הוא עושה, ואני גם בטוח שאהרון ימשיך להנהיג את העם עוד שנים רבות. איך אני חי עם הסתירה הזו?
בויכוח על תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ב) ביקש ר' אליעזר שקירות בית המדרש יוכיחו שהוא צודק. היטו כתלי בית המדרש ליפול. גער בהם ר' יהושע: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?". אנחנו, בעניין הזה, צריכים להיות כקירות בית המדרש. איננו יכולים לשפוט לא את משה ולא את אהרון, ועלינו להיות מוטים ועומדים. זהו עניינם של פרשות תרומה ותצוה: במקום להתעסק באהרון (בפרשת תרומה) ובמשה (בפרשת תצוה), התורה מעלימה את שמותיהם. אנחנו צריכים לעסוק רק במשכן, ובשאלה איך אנחנו מקדמים את המצב של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
5771 - הָאֶרֶז וְהָשִּׁטָּה
מה שקרה במצרים, שמליוני אנשים העיזו להתקומם נגד דיקטטור ששולט שנים רבות ללא עוררין, עדיין לא נגמר. מהפכה אינה מסתיימת בהפלת השליט, אלא במה שנעשה אח"כ. הרמב"ן בתחילת ספר שמות כותב שכל ספר שמות עוסק בעניין אחד: גלות מצרים והגאולה ממנה. אמנם אנו נוטים לחשוב שהגאולה הסתיימה ביציאת מצרים, בשליש הראשון של הספר, אבל הרמב"ן אומר שהגאולה הושלמה רק לאחר שנבנה המשכן והשכינה חזרה לשרות בישראל. לכן, פרשת תרומה - אשר בה אנו מצווים על בניית המשכן - היא עדיין חלק מיציאת מצרים.
המשכן, כמו גם רוב כליו, נבנה מעצי שטים. פרופסור יהודה פליקס (חי וצומח בתורה עמ' 142) טוען שהכוונה לעץ שנקרא שיטה מַלְבִּינָה, שגזעו ישר ומשקלו הסגולי נמוך, כך שהוא יכול לשמש חומר טוב לבניית משכן נייד. השיטה גדֵלה באיזורים מדבריים ונמוכים, כי היא זקוקה למי תהום. זהו חומר הבניה העיקרי במשכן, אבל חוץ מאשר במשכן אין איזכור לעץ השיטה בכל התנ"ך.
בית המקדש, לעומת זאת, נבנה דוקא מעצי ארזים ולא מעצי שטים. הארז הוא ההיפך מהשיטה: זהו עץ גדול וכבד, והוא גדל דוקא באיזורים הגבוהים, כמו הרי הלבנון. הארז מופיע פעמים רבות בתנ"ך, ותמיד הוא מסמל את החוזק, העוצמה והכבוד. הבדל נוסף יש בין עצי השטים במשכן לארזים שבבית המקדש: במשכן, כל הדברים שהיו עשויים מעצי שטים היו מצופים. את העץ עצמו לא ראו. בבית המקדש, לעומת זאת, המצב היה הפוך: הקירות היו עשויים מאבן, ואת האבן ציפו בעץ. הארז - שמסמל את החוזק והגבורה - נועד להיראות, ואילו השיטה נועדה להיות מוסתרת.
ניתן להבין מדוע המשכן נבנה דוקא מעצי שטים: חז"ל אמרו (מסכת דרך ארץ ז, א) שהתורה מתקיימת רק במי שרוחו נמוכה. כמו כן אמרו (תנחומא ויקהל ח) שהתורה ניתנה במדבר כדי ללמדנו שכמו שהמדבר הוא הפקר לכל, כך התורה זמינה לכל מי שרוצה לעסוק בה. לכן העץ המתאים ביותר לבניין המשכן הוא השיטה, שמסמלת את הצניעות, ומקום גידולה הוא המדבר.
ואולם, מדוע שינה שלמה, ובמקום לבנות את בית המקדש בעצי שטים, המסמלים את הענוה והפשטות, הוא בחר בעצי הארז היקרים? לכאורה ניתן לומר שמכיון שהמשכן הוא זמני, ניתן להשתמש בסחורה פחות טובה, אבל בית המקדש - שצריך להתקיים מאות שנים - צריך להיבנות מחומר טוב יותר. ואולם, חז"ל אומרים בדיוק להיפך. בית המקדש, בעוונותינו, כבר חרב מזמן. אבל דוקא לגבי עצי השטים של המשכן אומרת הגמרא (יומא עב, א) על המלים 'עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים': "שמא תאמר אבד סִבְרָן ובטל סכויין (=שמא תאמר שעצי המשכן כבר אינם)? - תלמוד לומר 'עֹמְדִים' - שעומדין לעולם ולעולמים". עצי השיטה - דוקא בגלל הפשטות שלהם - עומדים לעד ולעולמי עולמים. מדוע, אם כן, בנה שלמה את בית המקדש מעצי ארזים?
בשבוע האחרון זכינו סוף סוף לקצת גשם. הגמרא (ברכות נט, ב) אומרת שכאשר יורדים גשמים אחרי תקופה של בצורת, יש להודות לקב"ה, והנוסח המובא הוא הנוסח שאנחנו אומרים ב'נשמת כל חי': "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ", אבל מיד אח"כ אומרים: ""עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ - הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וכו'. וצריך להבין: אם אנחנו אומרים שאפילו בעזרת כוחות בלתי מוגבלים לא היינו מספיקים להודות, איך אנחנו מעיזים להודות עם האיברים שיש לנו? - התשובה היא שדוקא בגלל שהקב"ה הגביל אותנו, אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות. זהו ההבדל בין המשכן שבנה משה למקדש שבנה שלמה: המשכן נבנה ע"פ הוראות מדוייקות מפי הקב"ה, ולכן ניתן היה להשתמש בעצי שיטה, אבל לבניית בית המקדש שלמה לא קיבל הוראות ספציפיות כל-כך, ולכן הוא אינו יכול להשתמש באותם עצים פשוטים שבהם בנו את המשכן, והוא צריך להשתמש בחומרים היקרים ביותר שהוא יכול להשיג. בדף היומי שנלמד השבוע (זבחים פח, ב) אומרת הגמרא: "אין עניוּת במקום עשירוּת". הצניעות היא ערך חשוב, אבל כשמדובר בבית המקדש - הוא צריך להיות מכובד.
איך חיים עם הסתירה הזו - של הצניעות כערך, ועם זאת גם הכבוד? - אומר הנביא (ישעיהו מא, יט) שלעתיד לבוא הדברים ישתלבו זה בזה: "אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן". לעתיד לבוא גם הארז יצמח במדבר. מעניין לציין שלא מדובר רק לעתיד לבוא. הגמרא (גיטין נז, א) מציינת מנהג יפה שהיה נהוג בעבר: כשנולד בן היו שותלים ארז, וכשנולדה בת היו שותלים שיטה, ובעת חתונתם היו עושים חופה משני העצים יחד. זו, אולי, צריכה להיות הנוסחה לחתונה צנועה ומכובדת, אך לא מנקרת עיניים: מצד אחד עץ ארז, אבל מצד שני שיטה.
