Paršat Vaera - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
עמו אנוכי בצרה
כולם דיברו השבוע על הרגע ההסטורי: לאחר מאות שנים של עבדות וחוסר שוויון, הנה קם מנהיג מתוך הגזע שהיה נחשב נחות, צאצא לעם של עבדים, והופך להיות האיש החזק ביותר בעולם. אמנם הוא עצמו מעולם לא היה עבד, ואפילו בני משפחתו מעולם לא היו עבדים, אבל הוא נתפס כמייצג של כל בני המעמד הנמוך, וכולם שאבו השראה מהמהפך שהוא עשה במעצמה החזקה ביותר בעולם.
משה רבנו הוא חלק מעם ישראל - עם של עבדים. אמנם הוא עצמו מעולם לא היה עבד, ואפילו גדל בבתי מלכים. יתרה מזו: אפילו משפחתו, לפי חז"ל (שמות רבה ה, טז) מעולם לא עבדו בפרך - שהרי הם משבט לוי. אבל דוקא הוא נבחר להוציא את בני ישראל ממצרים. לכאורה צריך לשאול: האם לא היה מתאים יותר למנות לתפקיד הזה אדם שיודע את צער השיעבוד וחש אותו על בשרו? האם לא עדיף מנהיג שצמח מלמטה ומבין ללבו של העם, שעבר את כל התלאות ביחד איתם?
מסביר ר' יהונתן אייבשיץ (תפארת יהונתן שמות ו, יד) שהאיש שיוציא את ישראל ממצרים חייב להיות משבט לוי, מכיון שלגבי שאר השבטים היו אומות העולם מערערים על ייחוסן, בטענה השקרית "אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם" (רש"י במדבר כו, ה). כדי שיהיה ברור לכולם שמשה הוא מבני ישראל, הוא יכול להיות רק משבט שבו המצרים לא שלטו בגופם.
ואולם, מבחינתו של פרעה צריך להבין: למה באמת היו פטורים בני שבט לוי מעבודה? הרמב"ן (שמות ה, ד) כותב שהסיבה היא בגלל שהיה מנהג בכל עם היו חכמים שיורו את תורתם, ולכן פרעה שחרר את שבט לוי מעבודה כדי שהם יהיו המורים הרוחניים של עם ישראל. אבל ר' יהונתן אייבשיץ מסביר אחרת: פרעה ידע שהאיש שיוציא את ישראל ממצרים יהיה משבט לוי, ולכן הוא פטר אותם מראש מקושי השיעבוד, כדי שהוא לא יחוש את הכאב, וממילא יתלהב פחות בביצוע המשימה.
אבל פרעה טעה טעות יסודית: משה אמנם לא עבד באופן פיזי, אבל הוא חש את צערם של אחיו ממש כאילו היה זה צערו שלו: הדבר הראשון שמספרת התורה על משה הוא: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". כתוצאה מהכאב הזה עושה משה מעשים שאדם נורמלי לא היה מעז לעשות: הוא הורג איש מצרי בעת מילוי תפקידו, וזו, כמובן מרידה במלך. יתרה מזו: משה אינו מסתבך רק עם פרעה, אלא גם עם הקב"ה בעצמו. הוא מעיז לפנות אל הקב"ה בטרוניה שנשמעת מאוד קשה: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". ואכן, המלים הראשונות בפרשתנו הן "וַיְדַבֵּר אֱ-לֹקִים אֶל מֹשֶׁה", וכפי שאומר רש"י: "דיבר אתו משפט על שהקשה לדבר". מה גורם למשה להתפרצות הזו כנגד פרעה, ואפילו כנגד הקב"ה? - התשובה היא שמה שגרם לכך הוא הכאב הגדול שלו. מסתבר שלא צריכים להיות באופן פיזי בתוך השיעבוד כדי לחוש את קושי השיעבוד. אם החיבור שלך לבני עמך חזק מספיק - הרי שהכאב שלהם הוא גם הכאב שלך, כמו שאמר ר' אריה לוין: "הרגל של אשתי כואבת לנו".
היכולת של מנהיג לחוש את כאבם של בני עמו היא המבחן הראשון והחשוב ביותר של משה רבנו. זו גם הסיבה שהקב"ה התגלה למשה דוקא בסנה, כפי שאומרים חז"ל (תנחומא שמות יד) שזה בגלל 'עמו אנוכי בצרה': כיון שעם ישראל נמצא בשיעבוד, גם הקב"ה, כביכול, משתתף בצער. גם יוסף, בעת שהיה שליט במצרים, לא שימש מיטתו בשנות הרעב - לא בגלל שהיה חסר אוכל על שולחנו אלא מתוך הזדהות עם ייסורי הכלל. זו הסיבה שברכתו של שבט יוסף היא: "וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" - מכל כינויי הקב"ה שבט יוסף מתברך דוקא מהשוכן בסנה - הקב"ה, אשר נמצא עם ישראל בצרה - כי זוהי מעלתו של יוסף.
שושלת אחאב היתה כנראה השושלת שחטאה יותר מכל מלכי ישראל, אבל עם זאת בימיהם היתה מלכות ישראל בשיא תפארתה. הסיבה לכך היא היכולת שלהם לחוש את כאב העם. כשאחאב פוגש את אליהו בימי הרעב וקורא לו "עוכר ישראל" (מל"א יח, יז) זה לא נעשה כהתרסה אלא מתוך הכאב הגדול שהוא חש. כשבנו, יהורם, נמצא במצור - הוא אמנם לובש את בגדי המלכות כיאה למלך, אבל מבפנים הוא לובש שק (מל"ב ו, ל). גם הוא יוצא בתקיפות כנגד הנביא, ואומר "כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹקִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם" אבל גם כאן, כמו אצל משה ואחאב - אין זו אלא התפרצות של כאב בגלל צערם של ישראל. ההתפרצויות הללו של משה, אחאב ויהורם כנגד הקב"ה ונביאיו - הם שזיכו אותם ביכולת להיות מנהיגים אמיתיים.
זו, אולי הסיבה שמשה לא היה עבד בעצמו: אם משה היה חש את השיעבוד על בשרו בגלל שגם הוא עבד, הרי הוא בדיוק כמו כל אחד אחר. העובדה שהוא חש על בשרו את הכאב של האחרים - היא זו שהכשירה אותו להיות המנהיג האולטימטיבי
כבוד דיפלומטי 5770
כאשר מדינה זרה מתנהגת באופן מחפיר כלפי ישראל, יש לשמור על כבודה של ישראל, ולוודא שזה לא עובר בשתיקה. וכמובן שהדברים חמורים יותר כאשר מדובר בהכוונה ישירה של השלטון של אותה מדינה. ובכל זאת, מסתבר שעדיין צריך לשמור על כללי המשחק הדיפלומטיים.
בפרשת השבוע נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מדוע מדגיש הפסוק "וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם"? האם איננו יודעים שפרעה הוא מלך מצרים? - אומר על כך המדרש: (שמות רבה ז, ג): "אמר להן הקב"ה: הֱיו נוהגין בו כבוד וחלקו כבוד למלכות, אע"פ שאני צריך לעשות בו את הדין". ובאמת, לכל אורך הדרך דואגים משה ואהרון לשמור על כבודו של פרעה ולא לבזות אותו. עוד בשבוע שעבר, כשהם אמרו לו: "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹקֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב", העיר על כך רש"י "פן יפגעך היו צריכים לומר, אלא שחלקו כבוד למלכות". בשבוע הבא, לפני מכת בכורות אומר משה לפרעה: "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ" - למרות שהוא יודע שמי שירד אליו להתחנן שיצא ממצרים לא יהיו העבדים של פרעה אלא פרעה עצמו, אבל הוא מקפיד לשמור על כבוד המלכות ולא אומר זאת במפורש.
וכמובן שעולה מיד השאלה: לשם מה לשמור על כבודו של פרעה? האם זה באמת מגיע לו אחרי כל מה שהוא עולל לנו? האם לא מגיע לו גם קצת בזיון? ואם בין כה וכה הולכים להרוג אותו, האם אי אפשר גם להשפיל אותו? הרי ודאי שהמוות קשה יותר מהבזיון! - התשובה לכך, לכאורה, היא שהקב"ה רוצה להרים את כבודו כדי שהנצחון בסוף יהיה גדול יותר. משה ממשיך לנפח את הבלון עוד ועוד כדי שהוא יתפוצץ בקול רעש גדול, ופרעה יפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
אבל יכול להיות שיש כאן גם עניין נוסף. ישנו מדרש מדהים (אבות דר' נתן פרק כז) על הפסוק: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (שמו"א ב, ל): "זה פרעה מלך מצרים שנהג כבוד לפני מי שאמר והיה העולם שיצא בראש פמליא שלו. אמרו לו עבדיו: מנהג שבעולם כל המלכים אינם יוצאים אלא אחר פמליא שלהם ואתה יוצא בראש פמליא שלך? אמר להם: וכי פני מלך בשר ודם אני הולך להקביל? איני הולך להקביל אלא פני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא! לפיכך נהג בו הקב"ה כבוד ולא נפרע ממנו אלא הוא בעצמו". פרעה, כידוע, לא יצא להקביל את פני הקב"ה אלא לנסות למנוע מישראל לצאת ממצרים - ובעצם להילחם בקב"ה, כביכול. אבל חז"ל ראו לו זכות בכך שהוא יצא בראש צבאו, כי זה מראה על הכבוד שהוא רחש לקב"ה. העובדה שנלחמים זה בזה אינה סותרת את העובדה שאפשר עדיין לכבד זה את זה.
חז"ל מדגישים שיש לשמור על כבוד המלכות גם כאשר מדובר במלך רשע. הכבוד אינו של האדם, אלא של המלכות. דוגמאות רבות ניתנות במדרשים (מכילתא בא יג. תנחומא וישלח ג. תנחומא כי תשא ו) על נביאים שהקפידו לשמור על כבודם של מלכים: יוסף נהג כבוד בפרעה, יעקב נהג כבוד ביוסף בנו, איש הא-לוקים נהג כבוד בירבעם בן נבט כשבא להוכיחו, אליהו נהג כבוד באחאב, חנניה מישאל ועזריה נהגו כבוד בנבוכדנצר, דניאל נהג כבוד בדריוש, רבי נהג כבוד באנטונינוס, ועוד. הכבוד שנוהגים במלכים אינו קשור להתנהגותם או לאישיותם אלא לתפקידם. גם גדולי ישראל בדורות האחרונים נהגו כבוד בשרים ובמלכים - גם של אומות העולם וגם של ישראל.
למה צריך לשמור על כבודה של מלכות? - יכול להיות שהסיבה היא בגלל שזה מקנה לנו את מידת הענוה, שכל-כך חסרה בדורנו. אבל יכול להיות שזה נועד גם לחזק את יראת השמים שלנו. הקב"ה הוא אינסופי, ואין לנו יכולת לתפוס את גדולתו. אבל הכינוי שנתנו לו חז"ל הוא 'מלך מלכי המלכים'. אם נדע לכבד את המלכים, נוכל לגזור מזה גם את הכבוד לקב"ה.
הגמרא (ברכות ט, ב) אומרת: "לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל. ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה - יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם". באותו עקרון ניתן לומר שמצוה לכבד מלך בשר ודם, שאם יזכה - יבחין בין מלך מלכי המלכים לבין מלך בשר ודם.
הרבה יתרונות יש לשיטה הדמוקרטית. מסתבר שזו השיטה הטובה והצודקת ביותר. אבל יש לכך מחיר לא קטן: איבדנו את הכבוד שהיה למלכים. ולאט לאט אנחנו מאבדים גם את הכבוד שהיה שמור לבעלי תפקידים נוספים במערכת הדתית, החברתית והמשפחתית. אבל עדיין יש משהו בטבע האנושי שמחפש מישהו שנוכל להעריץ. עלינו לפעול כדי שמושאי ההערצה שלנו ושל ילדינו יהיו דמויות הראויות לכך.
5771 אין אדם שהוא מעל האחרים
הלקח הגדול של השבוע הזה הוא שאין אדם שהוא מעל האחרים. שוב ושוב מתפוגגת ההילה הגדולה שנקשרת סביב המנהיגים. לא משנה מה יקרה לו בהמשך, הלקח החשוב הוא בשבילנו: בין אם פרעה יטבע בסוף בים סוף, כפי שמשמע בתורה, ובין אם הוא יהיה המצרי היחיד שישרוד את קריעת ים סוף, כפי שאמרו חז"ל (מכילתא בשלח פרשה ו), בסוף הסיפור הוא אדם ככל האדם.
ההבנה הזו - שגם פרעה הוא בן אדם - אינה פשוטה כלל וכלל. נראה שאפילו משה רבנו היה צריך לעבור תהליך כדי להבין את זה. בפעם הראשונה שנגלה אליו ה' נאמר לו: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה". משה אפילו לא נצטוה לומר משהו לפרעה, אבל רק ההליכה אל פרעה נראתה למשה למעלה מדרגתו, והוא שאל: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה?".
בשלב השני אומר לו הקב"ה שהוא צריך גם לומר משהו אל פרעה, אבל הוא לא ילך אל פרעה לבד אלא עם כל זקני ישראל: "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱ-לֹקֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹקֵינוּ". אבל משה חושש שזקני ישראל לא יסכימו להצטרף אליו: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי", ולכן אומר לו הקב"ה שמשה ואהרון ילכו לבדם אל פרעה. ואולם, עד תחילת פרשת וארא, התורה מבדילה בין אופן הדיבור אל העם לאופן הדיבור אל פרעה. לפני פרעה מופיעה אמירה - "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה", בעוד לפני העם - דיבור: "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם". הדיבור הוא בלשון קשה, וזה לא מתאים למי שמדבר עם מלך מצרים.
אבל פסוק קטן אחד בתחילת הפרשה שלנו, שבמבט ראשון נראה כחזרה על מה שנאמר לפני כן, מסמל את המהפך הגדול ביחס אל פרעה: "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" - 'דַבֵּר', ולא 'אֱמוֹר' - "וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ". הגיע הזמן שכולם יבינו שפרעה אינו אלוהי. אפשר לדבר אל פרעה קשות, ואף לאיים עליו. אם עד עכשיו משה ניגש אל פרעה כעני שמבקש ממנו טובה, זה כבר לא יקרה: "רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה", ומסביר רש"י: "שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין".
עשר המכות היו, כידוע, שיעורים באמונה, כאשר כל מכה קידמה את עם ישראל ואת העולם כולו בידיעת ה'. השיעור הראשון היה במכת דם, כאשר משה יוצא אל פרעה בדרכו אל היאור. מסביר רש"י (שמות ז, טו) שפרעה הלך ליאור מוקדם בבוקר כדי שלא ידעו שהוא הולך לעשות צרכיו, שהרי הוא החשיב את עצמו אלוה. יש שהסבירו אחרת את הליכתו אל פרעה אל היאור: הנצי"ב מוולוז'ין (שמות טו, א) כותב שכל התרבות המצרית היתה מבוססת על 'סוס ורוכבו': כמו שהסוס נשמע לרוכבו, כך האיש הוא כסוס לאדוניו, והגדול ממנו הוא כסוס לשר האלף, ושר האלף לראש שרי צבאות - וכך עד פרעה עצמו. כל אחד כפוף לזה שלפניו ונחשב כסוס בפני האדם. אבל מה קורה כשמגיעים לראש הפירמידה? למי פרעה משתחוה? - ניתן לומר שהוא משתחוה ליאור, שהוא האלוה של המצרים, אבל ניתן לומר שהוא משתחוה לבבואה של עצמו שמשתקפת בתוך היאור. כשהמים שביאור נהפכים לדם, היאור כבר אינו אלוה, וגם דמותו של פרעה כבר לא משתקפת בו. השלב הראשון בהבנת ה' הוא לשבור את השרשרת הזו ע"י מכה בראש השרשרת.
אבל האמת היא שצריך לשאול: האם האנשים האלה באמת האמינו שפרעה הוא אלוה? ואפילו אם כן, האם אפשר לומר שפרעה עצמו באמת האמין בזה? הרי הוא ידע שהוא הולך לעשות את צרכיו! לפעמים אנחנו נוטים לזלזל באינטליגנציה של אנשים בעולם העתיק בכל נושא העבודה הזרה. מסתבר שלא מדובר רק בתופעה עתיקה אלא במשהו שנמצא גם אצלנו. ישנה נטיה להרגיש כאילו האנשים המפורסמים אינם ככל האדם. תכנית הטלויזיה 'כוכב נולד' מקורה בארה"ב, אבל שם לפחות קוראים לילד בשמו האמיתי: idol - אליל. יש נטיה להתייחס לאנשים מפורסמים כאלילים - בין אם זה בעולם הפוליטיקה, הבידור, האמנות, ולצערנו אפילו בעולם הרבנות. וכשמרגישים כך כלפי אנשים אלה, ויום אחד מתברר לנו שגם הם בני אדם, יש בזה מימד של ניפוץ אלילים מבורך.
הרב קוק כותב במאמר הדור שבדורות האחרונים כבר אין לנו ענקי תורה כפי שהיו בדורות הראשונים, אבל גם העם כבר אינו בוּר כפי שהיה בעבר. הפער בין המנהיגים הרוחניים לעם הצטצמצם מאוד - לטוב ולרע. הדבר הזה נכון כפליים בעולם החילוני: אנשים מפורסמים מתבזים לעיני כל, ואנשים שהיו אלמונים הופכים בן רגע למפורסמים - בעזרת הפייסבוק, האינטרנט ותכניות הריאליטי למיניהם.
כמו בעולם התורה, צמצום הפער הזה יכול לשאת ברכה גדולה. אבל השאלה היא האם זה רק מוריד את הגדולים כלפי מטה, או גם מעלה את כל העם כלפי מעלה.
5772 - הַמַּטֶּה שהופך לתנין
צריך הרבה יומרה כדי לנסות לפגוע במדינה דוקא בתחום שבו היא נחשבת הכי טובה בעולם. משה ואהרון רוצים לשכנע את פרעה להוציא את ישראל ממצרים, ובוחרים לשחק במגרש הביתי של המצרים: מעשי הכישוף.
בשבוע שעבר, כאשר פרעה סירב לשחרר את בני ישראל, משה כבר איים שיהיו לכך תוצאות חמורות: "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹקֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב". אם לא תשחרר אותנו, אומרים משה ואהרון, אנחנו נִיפַּגָע בדֶבֶר או בחרב. אמנם זו עשויה להיות מכה כלכלית על מצרים, שכל עבדיה ימותו, אבל כנראה שהאיום לא השאיר הרבה רושם על פרעה: הוא ידע שהוא תמיד יוכל למצוא עבדים חדשים.
השבוע משה ואהרון כבר מחליפים את הטון ומאיימים באופן ישיר על פרעה ועל עמו, ואף מגשימים את האיומים. אבל לפני האיומים, מגיעים משה ואהרון לפרעה ומראים לו את כוחם: "וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין". פרעה מיד קרא לחרטומים: "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם". אמנם בסופו של דבר המַטֶה של אהרון בלע את המטות של החרטומים, אבל התחושה הכללית בסוף המפגש הזה היא של תיקו, וממילא: "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם". מה היתה התועלת בכל המעשה זה?
חז"ל (מנחות פה, א) אומרים שבאותה שעה פנו שני המכשפים הראשיים – יוחנא וממרא - אל משה בזלזול ושאלו אותו: "תבן אתה מכניס לעפריים?" אתה מנסה למכור קרח לאסקימואים! במדרש (שמות רבה ט, ו) מביאים חז"ל את הדברים מפיו של פרעה: "באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת ואומר להם: כך אותותיו של א-לוקיכם? בנוהג שבעולם בני אדם מוליכין פרקמטיא למקום שצריכין להם. כלום מביאין מורייס לאספמיא? דגים לעכו? אין אתם יודעין שכל הכשפים ברשותי הן? מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם ועשו אף הם כך, ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך... אפילו התינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן".
מה היתה, אם כן, התועלת בטריק הזה? הרי אפילו ילדים בני ארבע וחמש יכולים היו לעשות זאת!
נדמה לי שהתשובה לכך היא שהיה פה מסר לפרעה על מה שעתיד להתרחש: התנין מסמל, כמובן, את פרעה. כך אמרו חז"ל (פסיקתא זוטרתא שמות ז, ט): "הוא תנין הוא נחש שאמר לו הקב"ה בסנה. לפי שנקרא פרעה תנין... לפיכך נהפך המַטֶה לפניו לתנין". הנביא (יחזקאל כט, ג) אומר: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו". כאשר המַטֶה של אהרון הופך לתנין, הוא רומז לכך שמשה ואהרון עתידים לשלוט בכל מה שפרעה יעשה, והוא יהיה כמו מטה בידם. פרעה קורא לחרטומים שהופכים גם הם את המַטֶה שלהם לתנין, וזה רמז לכך שבשלב הראשון הכח של פרעה עדיין עצמאי, והבחירה החפשית לא ניטלת ממנו. אבל אז המַטֶה של אהרון בולע את המטות שלהם, ומתברר שגם החרטומים עצמם יהפכו להיות חלק מהמַטֶה של אהרון.
זה היה רמז מקדים לכל מה שעתיד לקרות: בשלב הראשון משה ינסה לשכנע את פרעה, והחרטומים ינסו לעשות זאת מהצד השני. בשלב השני החרטומים ייעלמו לגמרי מהמפה, והבחירה החופשית של פרעה תישלל ממנו. כל הדברים הללו נרמזו בסיטואציה של השלכת המטות. לכן הקב"ה אומר למשה מיד אחר-כך, לפני מכת דם: "וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ (=שהוא התנין, כאמור) תִּקַּח בְּיָדֶךָ". כך אולי יבין פרעה שכל מה שקורה בעצם כבר נרמז לו לפני כן.
באופן דומה הסברנו את מה שקרה לבלעם בדרכו לקלל את ישראל: הוא רוכב על אתונו, אבל שלוש פעמים הוא מאבד את השליטה עליה. הוא מכה אותה ומנסה להחזיר אותה למסלול, כי הוא לא מבין שמה שעומד בדרכה הוא מלאך בלתי נראה. זה היה אמור לאותת לבלעם מה עתיד לקרות לו: היחס בין בלעם לאתון הוא כמו היחס בין בלק לבלעם: בלק ינסה לכוון אותו שלוש פעמים לקלל את ישראל, ויכעס מאוד כל פעם שבלעם יברך במקום לקלל, כי בלק לא מבין שיש כח בלתי נראה שמכריח את בלעם לברך את ישראל. אגב, מעניין לציין שחז"ל (תיקוני זהר קמב, א) אמרו ששני החרטומים שלעגו למשה ואהרון היו בניו של בלעם!
אחת מדרכי ההשגחה הא-לוקית היא לגלות לאדם ברמז את שעתיד לקרות לו, אבל כדי שזה לא יהיה 'סְפּוֹילֶר', האדם יוכל לפענח את הדברים רק במבט לאחור. אולי זו הסיבה לתחושת הדֶזֶ'ה ווּ שבה אדם מרגיש שהוא כבר היה בסיטואציה מסוימת בעבר, אבל אינו יודע מתי.
ומה שנכון לאדם הבודד נכון גם לעם: כל הנביאים שהתנבאו על אחרית הימים נתנו הרבה רמזים, אבל בסופו של דבר רק כשנראה בעינינו את התגשמות דברי הנביאים נבין באמת למה הם התכוונו.
