Paršat Vaetchanan - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5768
קולות מתוך האש
הרבה אנשים ניסו להסביר לי השבוע למה אולימפיאדה זה דבר חשוב, כיצד זה מגביר את השלום בעולם (גם אם במקביל לאולימפיאדה נערכת מלחמה...) ואיך זה מעודד את הספורט (גם אם הספורט היחיד שרוב האנשים עושים בהקשר הזה הוא פיצוח גרעינים מול הטלויזיה). אבל מסתבר שההשקעה הגדולה ביותר לא היתה ההכנות של הספורטאים דוקא, אלא האפקטים הגדולים של טקס הפתיחה של האולימפיאדה. כל ארבע שנים המדינה המארחת צריכה להמציא דרך שיגרום לקהל להתלהב יותר ממה שהם התלהבו בפעם הקודמת, ונראה שאין לדבר הזה סוף - וגם אין לזה שום קשר לספורט. לכאורה לא ברור לשם מה צריכים את כל האפקטים האלה, ולמה לא התחילו את האולימפיאדה ישר בתחרויות.
מתן תורה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, נועד בעיקרו בשביל לתת לבני ישראל את עשרת הדיברות, שמהווים את התשתית של כל המצוות. אבל בכל פעם שמשה רבנו מדבר על מתן תורה, הוא חוזר ומתאר דוקא את האפקטים שהיו בטקס, ופחות את המצוות שנאמרו בו. לא פחות משתים עשרה פעמים בפרשתנו מוזכרת העובדה שה' דיבר עם בני ישראל במתן תורה מתוך האש! האפקטים של הר בוער באש, חושך ענן וערפל, חוזרים שוב ושוב כאילו שזהו העיקר של מתן תורה. לשם מה היה צריך את כל האפקטים האלה? ולמה חוזר משה ומתאר זאת גם אחרי שחלפו שנים מאז?
המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל) מדבר על כך שבמתן תורה היה שילוב של שלושת היסודות הרוחניים: רוח (=הקולות), אש (=ההר הבוער באש) ומים (=הענן). כשדבר רוחני כל-כך כמו התורה יורד לעולם הגשמי, צריכה להיות לכך השפעה בכל העולם הרוחני על העולם הגשמי.
ואולם, אולי יש להבדיל בין שני סוגי אפקטים: את האש, הענן והחושך אנחנו מכירים במקומות רבים שבהם יש גילוי שכינה. בברית בין הבתרים אנו מוצאים 'וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו', 'וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ' (בראשית יד, יב-יז). ההתגלות הראשונה של משה רבנו היתה באש - בסנה. בחנוכת המשכן אנו מוצאים 'וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן' (שמות מ, לד). במזבח היתה התגלות דרך האש: 'וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה (ויקרא ט, כג-כד). בחנוכת בית המקדש אנו מוצאים 'וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה'. אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל' (מל"א ח, יא-יב). אבל במתן תורה היה דבר אחד מעבר לכל שאר ההתגלויות האחרות והוא הקולות. מה הם הקולות?
יש להדגיש שקולות אינם רעשים. יש הבדל בין רעש לקול. כשאליהו הנביא הולך להר חורב (מל"א יט) הוא לומד על אופני ההתגלות של ה': "וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' - לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ - לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ - לֹא בָאֵשׁ ה'". הקב"ה אינו נמצא באפקטים האלה. איפה הוא באמת נמצא? -ממשיך הפסוק ואומר: 'וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל'. הפסוק מדגיש שהקב"ה נמצא בקול אשר בוקע בתוך הדממה. הקול שנשמע בעת מתן תורה, הוא אותו קול שנשמע גם כשאליהו הולך להר סיני, שהרי אמרו חז"ל שישנו קול תמידי הבוקע באותו מקום (אבות ו, ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב". זהו הקול של דבר ה' שליוה את בני ישראל במשכן: "וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת".
הרעש, הענן, הערפל והחושך - הם תנאי מקדים להתגלות של ה', אבל ההתגלות עצמה נעשית בקולות - שהם משהו בלתי נתפס לחלוטין. זה לא נתפס באוזן, כי זה קול דממה דקה, אבל זה מובן וברור, עד כדי כך שבני ישראל 'רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת'. הקולות הם דבר ה'. האדם אינו יכול לשמוע את דבר ה', כפי שאומרת הפרשה: "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹקִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי", אבל גם אם אי אפשר לשמוע את הקולות האלה, אפשר לראות אותם. דבר ה' לא חודר אלינו דרך החושים הרגילים.
יכול להיות שקולות השופר, הברקים, האש, החושך והערפל נועדו כולם לטשטש את החושים הרגילים שלנו. להגיע למצב שבו איננו שומעים כלום באוזניים (בגלל הרעשים וקולות השופר החזקים) ואיננו רואים כלום (בגלל הערפל והחושך מצד אחד, ובגלל הסינוור של האש והברקים מהצד השני) - ודוקא אז אנחנו מקבלים את הקולות - את דברי ה'. כשכל החושים האחרים מנוטרלים, ודבר ה' בוקע וחודר ללבך, אתה מבין שלא מדובר בחויה חיצונית אלא בדבר פנימי שטבוע עמוק בתוכך. וכפי שנקרא מחר בהפטרה (ישעיהו מ, ה-ו): "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. קוֹל אֹמֵר קְרָא". את הקול הזה לא שומעים אלא רואים, ואז יודעים שפי ה' דיבר
5769
ועשית הישר והטוב
כשתשעה באב חל ביום חמישי, זה משאיר לי פחות זמן להכין את הדרשה... חז"ל אמרו (תענית ל, א) שאסור ללמוד תורה בתשעה באב, והסמיכו זאת לפסוק "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט, ט). אבל אחד הדברים שמותר ללמוד בתשעה באב הוא אגדות החורבן. נדמה לי שהאגדה המפורסמת ביותר מכל אגדות החורבן היא הסיפור על קמצא ובר קמצא (גיטין נה, ב). זהו סיפור שבו אף אחד לא יוצא טוב: לא בעל הסעודה, לא בר קמצא, וגם לא החכמים שישבו בסעודה. היחידים שיוצאים טוב בסיפור הזה - ואולי שלא בצדק - הם אנחנו. אנחנו קוראים את הסיפור הזה, ביחד עם עוד אגדות חורבן שמופיעות באותה סוגיה במסכת גיטין, ומרגישים שברוך ה', אנחנו כל-כך רחוקים מהשנאה העזה שהיתה באותו הדור, שלא נשאר לנו אלא לתמוה על מה שאמרו חז"ל (ירושלמי יומא א, א): "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". האם אנחנו מגיעים לרמת שנאה גדולה כזו?
שמעתי מהרב מאיר שטרן, ראש ישיבת 'פאסאייק' בניו ג'רזי, ששנאת החינם שהחריבה את בית המקדש איננה שנאה של רשעים. הרי הרמב"ם (הלכות תענית ה, א) אומר על ימי האבלות האלה כך: "יש שָׁם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות". מה מתכוון הרמב"ם כשהוא אומר שמעשי אבותינו הוא כמעשינו עתה? האם המעשים המתוארים באגדות החורבן דומים למעשים שאנחנו עושים היום?
את התשובה לכך ניתן ללמוד מפרשת השבוע. אחת המצוות המופיעות בפרשה היא זו: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'". מה מוסיפה מצוה זו על פני כל המצוות האחרות? מסביר רש"י שהכוונה לעשיית דברים שאינם מעיקר הדין אלא לפנים משורת הדין, כפי שמופיע בגמרא בכמה מקומות. גם הרמב"ן כותב על כך: "וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון 'לא תלך רכיל', 'לא תקום ולא תטור', 'ולא תעמוד על דם רעך', 'לא תקלל חרש', 'מפני שיבה תקום', וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שייכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (=הדין שאומר שלשכן יש עדיפות בקניית שדה), ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר".
הגמרא (ע"ז כה, א) מביאה מחלוקת איזה ספר נקרא 'ספר הישר'. דעה אחת אומרת שזהו ספר בראשית, שבו מתוארים האבות, שנקראים ישרים, כפי שאומר בלעם: "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ", ודעה שניה אומרת שזהו ספר דברים, שבו כתוב הפסוק "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב". המלה 'ישר', אם כן, משמשת כינוי לאבותינו, וגם לתורה. בכך אנו חוזרים לפסוק שבו פתחנו את הדברים: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". ולא רק הצדיקים והמצוות נקראים ישרים, אלא גם הקב"ה עצמו נקרא ישר, כפי שמופיע בשירת האזינו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". מה עומד מאחורי הכינוי 'ישר'?
הנצי"ב מוולוז'ין, בהקדמתו לספר בראשית, מסביר זאת כך:
דשבח 'ישר' הוא נאמר להצְדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הַפְלָגָה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע"ג שהוא לשם שמים.
נדמה לי שכעת ניתן להבין גם את דברי הרמב"ם שכתב שמעשה אבותינו הוא כמעשינו עתה. שנאת החינם שעליה מדובר אינה שנאה של רשעים. זו שנאה של צדיקים שבטוחים שכל האמת נמצאת אצלם, וכל האחרים צדוקים או אפיקורסים. גם בדורנו, מסתבר, אנחנו נגועים לא מעט בכך.
שבע הפטרות הנחמה מתחילות השבת. השלב הראשון של כל הנחמות הללו הוא דברי הנביא: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה', יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵא-לֹקֵינוּ". אם נדע להפוך את דרך ה' לדרך ישרה, דרך שאינה מחפשת את הרע אצל האחרים, אלא רק איך אפשר למצוא את נקודות הזכות בכל הקבוצות ובכל העם - נזכה למה שנאמר בסוף ההפטרה: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה, הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".
5770 - וזאת התורה אשר שם משה
פרשת דברים מתחילה בנאום שנושא משה לכלל ישראל: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל", ובדרך כלל אנשים נוטים לחשוב שכל החומש הוא נאום אחד ארוך. אבל בפרשה שלנו כתוב שוב: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם", וממילא צריך להבין שיש כאן שני נאומים שונים. הרמב"ן (דברים א, א-ג) אומר שישנם שני חלקים בנאום של משה: החלק הראשון הוא מוּסָר כללי לגבי קיום התורה, והחלק השני הוא ספציפי יותר, והוא גם מפרט מצוות רבות שרובן כבר נאמרו בעבר.
בין שני החלקים האלה מצויים תשעה פסוקים (דברים ד, מא-מט) אשר עוסקים בהכנת ערי המקלט: "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן". בניגוד לרוב ספר דברים, זהו אינו חלק מהנאום של משה, אלא סיפור. השאלה היא למה זה נכתב דוקא כאן, ולא לקראת סוף ימיו של משה, כשהוא ממנה את יהושע, או בסוף ספר במדבר, בזמן שבו נצטוה משה על הכנת ערי המקלט? יתרה מזו: בתוך הפסוקים הללו מצוי פסוק שאותו אנחנו אומרים בכל פעם שמגביהים את ספר התורה: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לכאורה היינו חושבים שהפסוק הזה ייאמר בתורה ביחס לעשרת הדיברות או ביחס לאחת המצוות החשובות האחרות, אבל זה נאמר דוקא ביחס להכנת אותן שלוש ערי מקלט בעבר הירדן! מהי החשיבות הגדולה בהכנת אותן שלוש ערי מקלט, ומדוע הדברים נכתבו דוקא כאן?
נדמה לי שהדבר קשור למה שמשה אמר בתחילת הפרשה: משה מתחנן לפני הקב"ה שיתן לו להיכנס לארץ, והוא גם מסביר מהי המטרה שלו: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן". המטרה שלו היא רק לראות את הארץ. עונה לו הקב"ה: "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ". בדרך כלל כשקוראים את הפסוק הזה אנחנו מבינים שלמרות כל תחינותיו הקב"ה סירב למשה. אבל אולי אפשר לראות פה פקיחת עיניים ולא סירוב: והקב"ה אומר לו: אתה רוצה לראות את הארץ? בבקשה! אתה יכול לראות אותה מפה. אתה רוצה להיכנס לארץ? - בבקשה! אתה כבר נמצא בארץ! שא עיניך לכל הכיוונים, לא רק למערב! תראה שבצפון נמצאת ארצו של עוג מלך הבשן שתהיה נחלתו של חצי שבט המנשה. בדרום נמצאת הארץ שכבשתם מידי סיחון מלך האמורי, והיא תהיה נחלת ראובן. במזרח נמצאת נחלת בני גד. תסתכל לכל הכיוונים ותבין שאתה כבר נמצא בארץ! מרוב שאתה חולם על מעבר הירדן, אתה לא שם לב שהמתקתי לך את הגזירה, וזכית למה שלא זכה אהרון אחיך, ולא זכו כל בני הדור שלך: זכית להיכנס לארץ ולמות בתוך הארץ! הרי אתה כבר התחלת בכיבוש הארץ!
לכן מיד אחרי הבדלת ערי המקלט האלה חוזרת התורה ומספרת לנו את מה שאנחנו כבר יודעים: "אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם: וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ: מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן: וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה".
לפעמים כשאנחנו מתפללים לדבר מסוים, אנחנו כל-כך בטוחים שאנחנו מבינים מה טוב לנו, וגם איך טוב לנו לקבל את זה, שאנחנו בכלל לא שמים לב לכך שהקב"ה כבר נענה לתפילותינו, אבל באופן אחר ממה שתכננו. אנחנו אומרים בתפילה שהקב"ה 'גומל חסדים טובים'. מה הכוונה? האם יש חסדים טובים וחסדים שאינם טובים? - התשובה היא שלא תמיד מה שאנחנו חושבים שהוא טוב הוא באמת טוב. לפעמים מה שנראה לנו מידת הדין היא בעצם מידת החסד, ולפעמים זה הפוך. הקב"ה גומל חסדים טובים - כלומר שהוא עושה עמנו חסדים באופן שהם באמת יהיו טובים.
לכן, מיד אחרי שמשה מתאר לבני ישראל את תשובתו של הקב"ה, הוא מבדיל את שלוש ערי המקלט. הוא כביכול אומר לבני ישראל: זכיתי להיכנס לארץ ישראל. זכיתי שתפילתי תיענה, גם אם לא בדיוק באופן שבו חשבתי שהיא תיענה. אמנם הקב"ה אמר (במדבר לה, י-יא): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט", אבל אני זוכה לעשות זאת עוד לפני שעברנו את הירדן. זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. כפי שהוא אומר להם ממש לפני שהוא מבדיל את שלוש הערים האלה: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". גם כשנדמה לנו שהוא לא שומע את תפילותינו, הוא קרוב כל-כך אלינו, שאנחנו רק צריכים לפקוח את העיניים ולראות איך כל התפילות מתגשמות לטובתנו.
5771 דרישות נכונות שנובעות ממניעים פסולים
אפשר להסתכל על ישראל בהשוואה לכל העמים המתקדמים, הגדולים והחזקים ביותר, ולהתפעל. המצב שהגענו אליו בזמן כה קצר, למרות נתוני הפתיחה הקשים שהיו לנו, הוא חסר תקדים. אבל הדבר הזה לא מונע מרבבות האנשים שמתקהלים, לדרוש מההנהגה לבטל את כל מה שהגענו אליו. איך צריכה המנהיגות להגיב לדרישות כאלו? האם זה לא יביא אותנו בדיוק למקום שבו נמצאים כל העמים האחרים? מסתבר שמזה חשש משה רבנו. בני ישראל באו אליו לאחר מתן תורה ואמרו לו: "הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת? ... קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹקֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹקֵינוּ אֵלֶיךָ". חושב משה: הרי עצם העובדה שישראל שמעו את קולו של ה' באופן בלתי אמצעי היא בדיוק הדבר המייחד את ישראל מכל העמים, כפי שנאמר בפרשתנו: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹקִים אָדָם עַל הָאָרֶץ... הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹקִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה?" ודוקא את הדבר הגדול הזה בני ישראל רוצים לבטל! הם מבקשים שמשה ישמע לבד את הדברים מה' ויספר לעם.
אומר רש"י (דברים ה, כג) שהדברים האלו באמת היו קשים מאוד למשה: "שנצטערתי עליכם ורִפִּיתֶם את ידיי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני?"
אבל בניגוד לתגובתו הראשונית של משה, הקב"ה דוקא הגיב אחרת: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ". לדעת הקב"ה לא רק שאין זו כפיוּת טובה, אלא להיפך: זו בקשה נכונה! יתרה מזו, מוסיף הקב"ה: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים".
מה כל-כך הפריע למשה, אם הקב"ה מעיד שהבקשה דוקא טובה? יתרה מזו: הרי גם משה רבנו, במעמד הסנה, (שמות ג, ו), התנהג בדיוק כמו שעם ישראל נהג במעמד הר סיני: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹקִים". הקב"ה נגלה אליו באופן אישי, והוא מעדיף להסתיר את פניו! שאלה נוספת: חז"ל (ברכות ז, א) אמרו שבזכות "כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹקִים" זכה משה רבנו שיתקיים בו: "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט". אבל אם הוא אינו מעוניין להביט אל הא-לוקים, מדוע השכר שלו הוא בדיוק מה שהוא מנסה להתחמק ממנו? – התשובה היא שמשה לא רצה להביט אל הא-לוקים, שהוא מידת הדין, ולכן זכה לכך שהוא ראה את תמונת ה' – שהיא מידת הרחמים. משה אינו רוצה לעבוד את ה' במידת היראה אלא במידת האהבה, ולכן הוא אינו רוצה לראות את מידת הדין. לכן הוא גם נרתע מבקשתם של ישראל. לא עצם הבקשה הפריעה לו, אלא מאיפה היא נבעה. לכל אורך השיחה הם מתייחסים לקב"ה בשם הא-לוקות, ואילו הוא עונה להם בשם אדנות. הוא אומר להם: "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם", ואילו הם אומרים: "הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱ-לֹקֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ... הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱ-לֹקִים אֶת הָאָדָם וָחָי... אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹקֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ: כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹקִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.... קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱ-לֹקֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹקֵינוּ". ושוב, משה עונה להם: "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה".
אומר משה לישראל: היינו יחד במעמד הר סיני. שמענו את אותם קולות. איך זה שאני שמעתי את ה' ואילו אתם שמעתם את א-לוקים? מסתבר שאתם רוצים לעבוד אותו במידת היראה, ולכן אתם רואים בו את הא-לוקים, בעוד אני מחפש את מידת האהבה – ורואה את שם ה'.
אבל הקב"ה אומר למשה שדוקא הם צודקים: מידת היראה צריכה להיות הבסיס שעל גביו תיבנה מידת האהבה: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים". מידת האהבה היא דרגה גבוהה שראוי לשאוף אליה, אבל ללא מידת היראה היא לא תחזיק מעמד. לא כל אחד זוכה ל"וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט". גם משה, כמובן, יודע את זה, אבל הוא אומר להם: "שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה". אם באמת הייתם אוהבים את הקב"ה, הרי מי שמאוהב לא עושה חשבונות כאלו. גם אם אתם מבינים את הצורך במידת היראה, האהבה היתה צריכה לפרוץ מכם החוצה. ציפיתי שתהיו חרדים להתקרב אל הקב"ה במידת האהבה.
אנחנו נמצאים בתפר שבין תשעה באב – שבו פגעה בנו מידת הדין, לבין טו באב – שבו אנחנו לומדים להשתמש במידת האהבה. אם נגביר בימים אלו את האהבה בין אדם לחבירו, נלמד לנצל את אותה אהבה ליחסים שבין אדם למקום, לקראת חודש אלול, חודש 'אני לדודי ודודי לי'.
