Paršat Vajakhel - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
כל הזהב העשוי למלאכה
נושא פדיון השבויים נמצא בכותרות כבר זמן רב, לצערנו. השבוע קבעה הממשלה שלמרות ש"אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים" (רמב"ם הלכות מתנות עניים ח, י), בכל זאת גם לפדיון שבויים יש מחיר, ולא כל מחיר ראוי לשלם. אם היה מדובר בשאלה של כסף - נראה שבסופו של דבר היינו משלמים כל מחיר. אמנם המשנה (גיטין ד, ו) קבעה שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהן, אבל לאורך ההסטוריה היו הרבה מקרים של אנשים שנפדו במחיר מופקע, וחלק גדול מהכסף הגיע מתרומות. מי יכול לסרב לתרום כסף לצורך מצוה גדולה כל-כך? המשנה מנסה לעמוד בפרץ ולקבוע תג מחיר שאין לשלם מעבר לו, אבל הלב הרחום של היהודים נכשל פעמים רבות.
ואם בגיוס כספים לפדיון שבויים העבודה קלה יחסית, הרי שבגיוס תרומות למשכן העבודה צריכה להיות אפילו יותר קלה. ישנם שני סוגי תורמים פוטנציאליים למשכן: סוג אחד הוא האנשים הטובים שמוכנים לתרום צדקה כמעט לכל נושא שיידרש. הרי המשכן הוא פרויקט חד פעמי גדול, ויש לו גם מימד רוחני, וזה שילוב מנצח ליחצ"נים. הרבה אנשים היו רוצים ששמם יונצח בפרויקט כזה. על אנשים כאלה אומר המדרש (ילקוט שמעוני רמז שסח): "אמר ר' אחא בר אבא: אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו. נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין".
אבל מגייסי התרומות יודעים שישנו גם סוג אחר של תורמים. אלו הם אנשים שמוכנים לתרום את הזהב שלהם רק למטרות שהם מזדהים איתם באופן מלא, ורק כשהם יודעים בדיוק לאן זה הולך. למגייס הרבה יותר קל לעבוד עם הקבוצה הראשונה. הם יתנו את הכסף ולא יחזרו אליו יותר. הקבוצה השניה תבקש דו"ח, ותבוא לבקר, ותוודא שהכסף הגיע בדיוק ליעד שאליו הוא גוייס.
לצורך בניית המשכן הקב"ה מעוניין רק בקבוצה השניה. כאשר גייס אהרון את הזהב לעגל, הוא לא ערך חשבון לאף אחד, ולא הגביל את התורמים. כל אחד נתן כל מה שהוא רצה לתת, ואהרון מעולם לא הפסיק את זרם התרומות. כל הזהב הזה הותך ונעשה ממנו העגל. ומה היה בסופו של הזהב הזה? "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הזהב הזה עבר וכלה מן העולם בשריפה, בטחינה, בהמסה ובשתיה.
לכל דבר בעולם יש תכלית שבשבילו הוא נברא. יש דברים שהעולם צריך אותם באופן תמידי, כמו אויר לנשימה, ויש דברים שצריך אותם פעם או פעמיים בהסטוריה, וכל שנות קיומם בעולם הוא בשביל אותם רגעים. כפי שאמר מרדכי לאסתר חמש שנים אחרי שהיא נבחרה להיות מלכה: "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" - כל השנים שהיית בבית המלך, וכל השנים שעוד תהיי שם, נועדו רק בשביל הרגע הזה. בשביל מה נברא כל הזהב בעולם? האם אנחנו צריכים אותו לשימוש יומיומי? האם העולם היה חסר משהו אם בכלל לא היה חומר זה בעולם? - אומר המדרש (שמות רבה לה, א): "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב. ולמה נברא? - בשביל המשכן ובשביל בית המקדש, שנאמר "וזהב הארץ ההיא טוב", וכתיב "ההר הטוב הזה והלבנון".
זאת הסיבה שמשה השמיד את העגל באופן טוטאלי. הזהב לא נברא בעולם בשביל לשמש חומר גלם לעגל. זהב שהפך להיות עגל ראוי לאבד מן העולם. לכן הזהב שבמשכן לא יכול לבוא משאריות של העגל. את הפסוק: "כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ" מפסק החיד"א, בספרו 'חומת אנך', כך: "כל הזהב העשוי והנברא בעולם, לא היה אלא בעבור מלאכת המשכן".
הזהב שהגיע למשכן אינו אותו זהב שהגיע לעגל. אותם אנשים ש"אין אתה יכול לעמוד על טיבם" כבר נתנו את כל הזהב שלהם לעגל, שהרי אף אחד לא עצר את התרומות ההם. הזהב שהגיע למשכן היה זהב של אנשים שבודקים לפני שהם תורמים, ומבקשים דו"ח מפורט על כל התרומות: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה... כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". במשכן, שלא כמו בעגל, יש תכנית מדוייקת עם כמויות מפורטות ודו"ח שמסביר בדיוק לאן הלכו התרומות. מי שתורם את כספו באופן כזה, אינו מאבד את הכסף אלא משקיע אותו. על כך אמר בעל הטורים שהמלה 'ונתנו' ניתנת להיקרא ישר והפוך - כי מי שנותן באופן כזה, גם מקבל שותפות מלאה בבניין המשכן ובהשראת השכינה בעם ישראל
5771 ערב רב או עדת ישראל
הוא כבר פסק שהם יהודים לכל דבר. אמנם מיד אחרי שהם הצטרפו לעם ישראל הם הוכיחו בהתנהגותם שהם לא באמת התכוונו לשמור תורה ומצוות, ובכל זאת הוא החליט לצרף אותם לעם ישראל. אבל עכשיו מתברר שהלחץ עושה את שלו, ושוב צריך להחליט: האם המתגיירים האלה הם חלק מעם ישראל או לא?
משה רבנו החליט לצרף לעם ישראל כל מיני גויים שהחליטו לתפוס טרמפ על יציאת מצרים, ונתן להם להצטרף: "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם". אבל לאחר חטא העגל אומר לו הקב"ה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ומסביר רש"י: "ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו". המקור לדרשה זו הוא העובדה שכתוב "עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" ולא "עַמִּי", וכן שבחטא העגל נאמר בגוף שני "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אבל ישנה נקודה נוספת שיש ליתן עליה את הדעת, וגם ממנה ניתן להוכיח מי הוא זה שנתן את הטון בחטא העגל: לעם ישראל יש כינויים שונים בתורה. לפעמים הם נקראים 'עדה', לפעמים 'קהל', לפעמים 'עם', ולפעמים 'בני ישראל'. ניתן ללמוד הרבה מחילופי הכינויים האלה, ועסקנו בכך בעבר בסיפור של מי מריבה (במדבר כ), כאשר הקב"ה אומר למשה: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה", אך מה שעשו משה ואהרון הוא: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע". עניין דומה מוצאים אנו בפסוק הראשון בפרשה:
פרשת השבוע מתחילה במלים "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". גם בשבוע שעבר היתה התקהלות, אבל שם כתוב: "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן". לכל אורך חטא העגל עם ישראל נקרא בכינוי 'העם' יותר משלושים פעם, ואילו בכינוי 'עדה' אין הוא נקרא אפילו פעם אחת. והנה, בפרשתנו, לאחר שיורד משה מהר סיני, הדבר הראשון שהוא עושה הוא: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הוא סיים להתפלל על עם ישראל. חטא העגל התכפר ועבר גם יום הכיפורים, ומעכשיו פותחים דף חדש. לכן, אומר משה רבנו, מעכשיו לא מדובר יותר בעם שמתקהל אלא בעדה - מלשון ייעוד ומלשון עדות. כדי לצוות על בניין המשכן צריך להבין שאין פה רק אוסף של אנשים אלא בקבוצה שיש לה יעוד. "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
מה קרה עם כל אותו ערב רב שהצטרף לעם ישראל ביציאת מצרים? - חלק קטן מהם נהרגו בחטא העגל. חלק נוסף אולי נטל חלק באירועים נוספים שהיו במדבר, כגון בקברות התאוה. רובם פרשו, מן הסתם, במהלך הנדודים במדבר. אבל חז"ל אומרים (ילקוט שמעוני רמז רט) שהערב רב מנה ביציאת מצרים כמה מאות אלפים - וממילא מסתבר שלפחות חלק מהם נטמעו בקרב עם ישראל. הגמרא (ביצה לב, ב) אומרת שאותם עשירים שאינם מפרנסים עניים ואינם עושים איתם עסקים הם צאצאי הערב רב. בתחילת הפרשה שלנו אומר משה לישראל: מהיום אתם כבר לא עם שמורכב מבני ישראל ומערב רב, אלא עדה אחת - עם ייעוד אחד.
מתי הקהיל משה את כל העדה? - רש"י אומר שהיה זה למחרת יום הכיפורים. על אותו יום, לפי רש"י, נאמר בתורה גם הפסוק (שמות יח, יג) "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם". איזה משפט יש לעשות יום אחרי יום הכיפורים? אומרים חז"ל (פסיקתא זוטרתא שמות יח, יג) שהמשפט היה משפטם של הערב רב שדרשו את שלל המצרים בחזרה, ובאו אל משה לדון על כך. חז"ל אינם מתארים מה היו תוצאות המשפט הזה. כל אחד מאיתנו היה, מן הסתם, זורק אותם מכל המדרגות: לא זו בלבד שאתם אינכם חלק מישראל, ותפסתם איתנו טרמפ, וגרמתם לנו חטא נורא, עכשיו אתם מבקשים גם לקחת את השלל מאיתנו? אבל משה רבנו יושב על הדין הזה מהבוקר עד הערב. חישבו על הסיטואציה: למחרת יום הכיפורים, אחרי שעברו 120 ימים של משה על הר סיני, כשצריך להתחיל לגייס תרומות מכל ישראל לבניית המשכן, משה יושב ברצינות רבה במשך כל היום ודן בטענותיהם של הערב רב - שגרמו לכל חטא העגל - ורוצים לקחת את השלל של המצרים בחזרה!
הסיבה לכך היא שמשה אינו רוצה לדחות את הערב רב. וצריך לזכור: לא מדובר פה בכאלו שהביעו רצון עז להצטרף לתורת ישראל, וגם לא באנשים אדישים שזה לא מעניין אותם, אלא באנשים שמעוניינים לחזור למצרים עם כל השלל! ובכל זאת, גם עליהם משה אינו מוותר. חז"ל (נדרים לח, א) קראו על משה את הפסוק (משלי כב, ט): "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל". משה רוצה לתת מהלחם הזה - לחם האמונה - גם לאחרים שאין להם. לכן הוא יעשה הכל כדי להצליח בגיור הזה ולא לתת למתגיירים תחושה שמזלזלים בהם. הביטוי 'ערב רב' לא מופיע יותר בתורה. מהיום והלאה - אלו שבחרו להיות חלק מעם ישראל נקראים פשוט 'עדת ישראל'.
