Paršat Vajchi - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769 נחש, זאב ואריה
לקראת מותו מחליט יעקב לברך את צאצאיו. את הרעיון הוא קיבל, מן הסתם מיצחק אביו. (אם כי יצחק 'פספס' את יום מותו בששים שנה כמעט...) אבל אצל יעקב זה קרה פעמיים: פעם אחת כשהוא בירך את נכדיו, מנשה ואפרים, ובפעם שניה כשהוא בירך את כל בניו. ואולם, הבדל גדול יש בין הברכה של מנשה ואפרים לבין ברכות בניו. הברכה של מנשה ואפרים מתאימה להגדרה 'ברכה' כפי שאנחנו מכירים: "הָאֱ-לֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱ-לֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע - יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". זו ברכה כללית שכל אחד מאיתנו היה מוכן לחתום עליה גם עבור הילדים שלו. הברכות של שנים עשר השבטים, לעומת זאת, אינן באמת ברכות. הן יותר הגדרות אופי. סביר להניח שלא נצטט את הברכות האלה כשנרצה לברך את ילדינו: פחז כמים, כלי חמס, חמור גרם, נחש, זאב וכו' - הדימויים הללו לא נפוצים בדרך כלל בברכות. ואולם, התורה בכל זאת מגדירה את הדברים הללו כברכה: "וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". אמנם יש פרשנים (ספורנו) הסוברים שאחרי שיעקב אמר להם את כל תכונות האופי הוא גם בירך אותם בברכה כללית, שלא נכתבה בתורה, אבל נראה שרוב הפרשנים הבינו שהדברים הללו הן הן הברכות. ההסבר הוא שכאשר אתה אומר לאדם מה הן הכוחות הטמונים בו, ומגלה לו כיצד הוא יכול להוציא את הכוחות הללו אל הפועל - אין לך ברכה גדולה מזו.
במסגרת הברכות פונה יעקב לשלושה מבניו ומשוה אותם לבעלי חיים טורפים: יהודה, דן ובנימין. ליהודה הוא אומר: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". לדן הוא אומר: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר", ולבנימין הוא אומר: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל".
יש כאן שלוש דרכים להתמודד עם האויבים: הנחש, למרות שפלותו, מצליח לנשוך את עקבו של הסוס ולהפיל את הרוכב בלי ליגוע בו. אבל מצד שני, הוא לעולם לא יהנה מההכשה הזו, כי הוא ודאי לא יכול לאכול את האיש הרוכב על הסוס.
הזאב, לעומת זאת, טורף את האויבים שלו ואף זוכה לאכול אותם, אבל כשהוא רוצה לחלק את השלל הוא צריך לעשות זאת בחסות החשיכה, כי הוא פוחד מחיות אחרות בג'ונגל.
ואילו האריה בכלל לא מתואר כאן כמי שטורף אלא כמי שחזר מהטרף. ע"פ פיסוק הטעמים יש להבין את הפסוק כך: "גּוּר-אַרְיֵה יְהוּדָה. מִטֶּרֶף - בְּנִי, עָלִיתָ". כלומר שיעקב אומר ליהודה שהוא כמו אריה שעלה מן הטרף. מעשה הטרף עצמו אינו מתואר אלא החזרה מן הטרף, ולאחריה "כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", ויפה הסביר הרד"ק שבשלב הראשון הוא רק כורע, מוכן לזנק על כל מי שינסה לאיים עליו, ואח"כ הוא כבר רובץ בידיעה שאף אחד לא יעיז להקים אותו. הטרף, במקרה הזה, בכלל לא מתואר למטרת אכילה אלא למטרת הרתעה.
אלו הן שלוש דרכים להתמודד עם האויב: להכיש אותו כמו נחש, מעמדת נחיתות. לטרוף אותו כמו זאב, כדי לאכול אותו. או לטרוף אותו כמו אריה על מנת ליצור הרתעה. יש כאלה שנוח להם להיות הנחש. זה מצטייר הרבה יותר טוב בטלויזיה. החלש המסכן מצליח להתגבר על החזק המאיים. דוד שמכה את גָלְיָת. שמשון שמצליח להתנקם בפלשתים החזקים. זו הברכה שנותן יעקב לשבט דן (האם יש קשר לגוש דן של היום?) שגם בחולשתם הם יצליחו להכות את האויבים שלהם.
אבל מנגד, יש כאלה שמעדיפים להיות זאבים: - לא רק לעשות סיכול ממוקד כנגד פצצה מתקתקת שמאיימת עליך, אלא לפעול כנגד האויב במבצע מוגבל כשצריך, אבל אח"כ, כמו הזאב: להפסיק בגלל הפחד מפני החיות האחרות בג'ונגל, עד הפעם הבאה שרעבים, ואז שוב טורפים.
לעומתם, הברכה של שבט יהודה היא להיות אריה. האריה בכלל לא מתואר כאן כמי שטורף אלא כמי שחוזר מן הטרף, כי זה מה שחשוב. לאחר שהוא עולה מהטרף ישנו שלב שהוא צריך להוכיח שהוא רק כורע, ומוכן לזנק ולטרוף שוב אם צריך, ואז יבוא השלב שהוא יכול לרבוץ בבטחה, בידיעה שאף אחד לא יעיז להתעסק איתו. הוא יצר את אפקט ההרתעה ואינו נזקק לטרוף שוב.
יעקב מודע לכך שעם ישראל מורכב גם מאלה וגם מאלה, ואינו מתעלם מכך שלפעמים צריך את זה ולפעמים את זה. אבל בסופו של דבר הברכה היא שכל האחים יכירו בעדיפותו של יהודה: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ". ומי יתן ותגובתנו הנוכחית כנגד האויבים תביא למטרה זו, וממילא נזכה במהרה להמשך הפסוקים "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים
וידגו לרוב בקרב הארץ 5770
אומרים שתמיד יש קשר טוב בין הסבא והסבתא לבין הנכדים כי יש להם אויב משותף - ההורים... מעניין שיעקב מברך את נכדיו עוד לפני שהוא מברך את בניו. גם תוכן הברכה של הנכדים שונה מהברכה של הבנים: בעוד הנכדים קיבלו ברכה שאינה תלויה במעשיהם ובתכונות האופי שלהם, הבנים קיבלו ברכה בהתאם למעשיהם: יש שקיבלו תוכחה, יש שקיבלו רק הגדרת אופי, ויש שבאמת קיבלו ברכה.
ברצוני לעיין בברכתו של יעקב למנשה ואפרים. משום מה אנחנו מכירים רק את חלקה השני של הברכה, ולא תמיד מתעכבים על הברכה המלאה. הברכה מתחילה בפניה לקב"ה המורכבת משלושה משפטים: "הָאֱ-לֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱ-לֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע", ואח"כ מגיע תוכן הברכה, שגם הוא מורכב משלושה חלקים: "יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
אם נקביל את החלקים זה לזה (לא לפי הסדר) נקבל קשר מעניין בין חלקי הברכה:
הָאֱ-לֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, -- וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק
הָאֱ-לֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה, -- וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע -- יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים
ישנו קשר בין הטור הימני (הכינוי של הקב"ה) לבין הטור השמאלי (הברכה).
בשורה הראשונה אומר יעקב שהא-לוקים אשר התהלכו אברהם ויצחק לפניו, יגרום לכך ששמם של אברהם יצחק ויעקב יהיה חקוק בדמויותיהם של מנשה ואפרים. מה שהיה עד עכשיו 'אַבְרָהָם וְיִצְחָק' הופך להיות מעתה "שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק". יעקב עצמו מתחבר לשרשרת הדורות ומשלים את המרכבה.
בשורה השניה יעקב מכנה את הקב"ה הרועה שלו, אך מאחל לנכדיו שהם לא יהיו ככבשים בידי הרועה, אלא כדגים בים. גם הדגים, כמו הצאן, מתחברים פעמים רבות לקבוצות גדולות ושוחים ביחד. ההבדל בין עדר כבשים לבין קבוצת דגים הוא הצורך ברועה. צאן שאין להם רועה הולכים לאיבוד, מתפזרים ונתונים לסכנה רבה. רק הרועה מעניק להם את תחושת הבטחון: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי". הדגים, לעומת זאת, אינם מפחדים ליפול. הם יכולים לנוע גם כלפי מעלה ומטה, והחשש שלהם הוא רק מפני דגים אחרים. יעקב מאחל לנכדיו שהקב"ה, אשר רועה אותו תמיד ומציל אותו מצרותיו, יתן לנכדיו תחושת בטחון כזו שהם בכלל לא יכירו צרות.
כך גם בשורה השלישית: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים". הוא אינו מבקש שהמלאך יגאל גם את הנערים מכל רע, אלא שיברך אותם באופן כזה שבכלל לא יאונה להם רע.
מזמור צא בתהלים נקרא בפי חז"ל "שיר של פגעים". במזמור זה מתאר המשורר את בטחונו הגדול בה', אשר מציל אותו מכל צרה. ואולם, המדרש (ילקוט שמעוני נחמיה רמז תתרעא) אומר שרק חציו הראשון של הפרק נקרא כך: "עד היכן שיר של פגעים? - עד 'כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך'". בחציו הראשון של המזמור המשורר מתאר איך הקב"ה מציל אותו מהצרות: "כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ", "לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה", "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" הצרות נמצאות מסביבו, אבל אינן פוגעות בו מכיון שהקב"ה מושיע אותו. אמנם גם בחלק השני מופיעות צרות, אבל זה כבר לא שיר של פגעים, כי הצרות הללו כלל לא מתקרבות אליו: "וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ". המלאכים המתלווים לאדם נועדו "לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ", כך שכל סכנה לא תאונה לו "פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ".
יעקב, שסבל הרבה בחייו, יודע להעריך את העובדה שהקב"ה הציל אותו מכל רע. אבל הוא מאחל לנכדיו שלא יצטרכו להכיר את הרוע בכלל. עדיף לחיות בחלק השני של מזמור צא, ולא בחלק הראשון. ואולם, ישנה סכנה בחיים כאלו, והיא שהאדם - אשר בכלל לא רואה את הצרות מתקרבות אליו - גם אינו מרגיש את ישועת ה'. השבוע עלה מחבל למטוס עם מטען שיכול היה להפיל את המטוס, ובנס לא התפוצץ. כל מי שהיה במטוס ההוא ודאי חש שחייו ניתנו לו במתנה. אבל איננו יודעים כמה מחבלים כאלה לא הצליחו אפילו לעלות על המטוס או להכין את המטען.
ואולי זאת הסיבה שיותר מחצי מהברכה היא רק פניה לקב"ה. להבהיר להם שגם אם הם לא רואים את הקב"ה, וגם אם זה לא כמו הא-לוקים הרועה אותי, אלא רק מלאך, הם ירגישו שהם כל הזמן נתונים להשגחת הקב"ה.
5771 שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹקֵינוּ ה' אֶחָד
בחיזבאללה טענו השבוע שהם גילו מערכות ריגול שהוחבאו בתוך סלע בהרי הלבנון. אולי לכך התכוון יעקב בפרשתנו כשהוא מברך את בניו ואומר: "מִשָּׁם רֹעֶה (=רואה) אֶבֶן יִשְׂרָאֵל"...
בין הברכות שמברך יעקב את בניו מופיע הפסוק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". פסוק זה נראה מנותק מההקשר, וכל המפרשים ניסו להבין מדוע הוא נכתב כאן. בדרך כלל מבינים שהפסוק הוא חריג בגלל שאין זו פניה לאף אחד מהבנים שלו, אלא פניה ישירה לקב"ה, שההקשר שלה אינו ברור. אבל האמת היא שהפסוק הזה חריג גם מסיבה אחרת: זו הפעם היחידה בפרשה שמופיע שם ה'! יתרה מזו: אולי לא שמנו לב, אבל שם הוי"ה לא הופיע בתורה אפילו פעם אחת מאז סוף פרשת וישב! כמעט שלוש פרשיות עברו בלי ששם ה' הוזכר בהן פעם אחת. לכל אורך הפרשיות הללו, המקרא משתמש בשם א-לוקות יותר משלושים פעם, אך אף לא פעם אחת בשם הוי"ה.
שם הוי"ה, כידוע, מסמל את מידת הרחמים, בעוד שם הא-לוקות מסמל את מידת הדין. מרגע שנזרע זרע הגלות ובני ישראל ירדו למצרים, לא מופיעה יותר מידת הרחמים אלא רק מידת הדין. אגב, יוסף עצמו, כבר מרגע שהוא הגיע לבית פוטיפר התייחס לקב"ה בשם א-לוקות. לאשת פוטיפר הוא אומר: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹקִים". בבית הסוהר הוא אומר: "הֲלוֹא לֵא-לֹקִים פִּתְרֹנִים", כשהוא עומד בפני פרעה: "אֱ-לֹקִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה", כשהוא מתמנה להיות משנה למלך ונולדים לו שני בנים, לאחד הוא קורא מנשה - "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי", ולשני אפרים - "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹקִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי", וגם כשהוא מדבר עם אֶחָיו הוא אומר: "אֶת הָאֱ-לֹקִים אֲנִי יָרֵא".
ואולם, דוקא כאשר יוסף נמצא בשפל הגדול ביותר, בבית פוטיפר ובבית הסוהר, המקרא מתייחס לקב"ה שוב ושוב דוקא בשם הוי"ה ולא בשם א-לוקות. יוסף אולי חשב שכל מה שקורה לו זה במידת הדין, אבל האמת היא שהכל היה במידת הרחמים: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף". ישנו סיפור ידוע על אדם שחלם שהוא רואה עקבות בחול. כל חייו עברו לנגד עיניו, ובכל מקום שהלך הוא ראה שני זוגות עקבות – שלו ושל הקב"ה שליוה אותו. אבל דוקא ברגעי חייו הקשים ביותר הוא ראה רק זוג עקבות אחד. תהה אותו אדם אם הסיבה שהיה לו כל כך קשה באותם רגעים היא בגלל שהקב"ה עזב אותו ברגעים אלו. הסביר לו הקב"ה: ברגעים אלו, שאתה חשבת שאתה לבד, אני נשאתי אותך על כפיי. העקבות האלו הן העקבות שלי ולא שלך... דוקא ברגעים שבהם חשב יוסף שהקב"ה מתייחס אליו במידת הדין - דוקא שם התברר שהיתה זו מידת הרחמים שליוותה אותו.
כנגד מידת הרחמים ומידת הדין שבהן מתגלה ה' בעולם, ישנן בעבודת האדם שתי בחינות: אהבה ויראה. בתפילה הנאמרת ע"י הנשים בעת הדלקת נרות שבת, נאמר: "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה' יראי א-לוקים, אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים". כאשר מתייחסים לקב"ה בשם א-לוקים שהוא מידת הדין, מדובר על יראה, וכאשר מתייחסים אליו בשם הוי"ה, שהוא מידת הרחמים, מדברים על אהבה. כך זה גם בכל התורה כולה: בכל מקום שכתוב לאהוב את ה', כתוב שם הוי"ה, כגון: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹקֶיךָ", ובכל מקום שכתובה יִרְאָה כתוב שם א-לוקים, כגון: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹקִים אַתָּה".
אומר האדמו"ר מסלונים, ב'נתיבות שלום', שזה היה הויכוח בין יעקב ליוסף בברכת מנשה ואפרים. כאשר יוסף נותן שמות לשני בניו הוא מבחין בתהליך שהוא עבר. מנשה מסמל את מידת הדין ואת הצרות שעברו עליו: "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹקִים אֶת כָּל עֲמָלִי", ואילו אפרים מסמל את הטוב שהוא קיבל: "כִּי הִפְרַנִי אֱ-לֹקִים" (למרות שגם שָׁם מופיע שֵׁם א-לוקים, כי יוסף הרגיש לכל אורך הדרך שהוא מונהג במידת הדין). יעקב רוצה להקדים את אפרים למנשה, כי מידת האהבה גדולה ממידת היראה, והרחמים צריכים לבוא לפני הדין, אבל יוסף מתעקש שצריך לברך את מנשה קודם, כי 'סור מרע' קודם ל'עשה טוב'.
חז"ל אומרים (פסחים נו, א) שכשיעקב קרא לכל בניו ורצה להגיד להם מה יקרה באחרית הימים, נסתלקה ממנו שכינה, והוא התחיל לחשוש שמא יש ביניהם מי שאינו ראוי. מיד אמרו כולם יחד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (=כשהכוונה ליעקב אביהם), ה' אֱ-לֹקֵינוּ ה' אֶחָד". אין הכוונה רק שהם מאמינים בכך שיש בורא לעולם, אלא שהם מבינים ששני השמות - ה' והא-לוקים - הם אותו אחד. יעקב ומשפחתו נמצאים במצרים, ובאופק הקרוב רואים רק את מידת הדין. שם הוי"ה לא מופיע בתורה כבר זמן רב. אבל יעקב רוצה לגלות להם מה יקרה באחרית הימים - כאשר הקב"ה יתגלה במידת הרחמים. לכן, אחרי שהם מצהירים שהם מבינים שמידת הרחמים ומידת הדין שתיהן אחת, הוא יכול להוסיף בברכותיו את המשפט: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" - בציפיה לישועה שבה יתגלה ה' במידת הרחמים.
5772 אפרים ומנשה
אתה רואה אדם שמתנהג בצורה לא-שוויונית, מקפחת ולא הגיונית. אתה יודע טוב מאוד לאן זה עוד יכול להתדרדר. ברור לך שאתה האדם הנאור, המשכיל, איש העולם הגדול, והוא האדם החשוך, בן הדור הישן שאינו רואה. אתה רוצה לעזור לו לראות את האמת. השאלה היא באיזה אמצעים אתה משתמש כדי לשכנע אותו. זו הסיטואציה שבה נמצא יוסף מול יעקב אביו:
"וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו". יוסף אינו אוהב את מה שהוא רואה. הרי הוא כבר חש על בשרו מה קורה כשמעדיפים אח צעיר על פני מי שמבוגר ממנו. מבחינתו של יוסף אין אסון גדול יותר מכך שהסיפור של יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, ויוסף ואחיו ימשיך גם לדור הבא. ולכן התגובה המיידית שלו היא: "וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה". עוד לפני שהוא מדבר עם יעקב הוא עושה מעשה: הוא מנסה להזיז בכח את ידו הימנית של אביו ולהעביר אותה לראשו של מנשה. הוא, מבחינתו, רואה בזה תמיכה באביו ולא מלחמה נגדו. הוא רק רוצה לעזור לאביו שלא רואה טוב. אבל יעקב אינו מסכים להזיז את היד. רק כשיוסף רואה שהוא לא מצליח לשנות את דעתו של יעקב בכח, מתחיל שלב הדיבורים: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר", ולכן: "שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ".
גם יעקב בהתחלה לא דיבר אלא פשוט סירב להזיז את ידו בלי להסביר: "וַיְמָאֵן אָבִיו". רק אח"כ הוא מסביר ליוסף למה הוא עשה את זה: "וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם". שניהם ידעו בדיוק מה הם עושים, אבל במקום לדבר על זה הם מנסים לכפות את הגישה שלהם בלי להסביר אותה. השיטה הזו בדרך כלל לא מצליחה. בסופו של דבר אחרי שיחה קצרה העניין הסתדר.
כשאנחנו שומעים "אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ", אנחנו ודאי נזכרים במה שנאמר לרבקה: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". אמירה שהולידה כל-כך הרבה סכסוך ופירוד במשך אלפי שנים. אלא שבניגוד לאותה אמירה, שנאמרה לרבקה לבדה, האמירה הזו נאמרה בפני אפרים ומנשה. מנשה, המבוגר, שומע איך סבא מעדיף את אחיו הצעיר על פניו. כיצד הם מגיבים על כך? – הם שותקים. מנשה לא מקנא ואפרים לא מתגאה. שניהם נשארים בשקט. לכן מיד אח"כ מוסיף יעקב ואומר ברכה נוספת: "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱ-לֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". כשיעקב רואה את תגובתם של שני נכדיו הוא מאחל לכל צאצאיו שיהיו כך. ובאמת, האחוה של אפרים ומנשה ליוותה גם את צאצאיהם לאורך השנים, ומהווה דוגמא של שלום לדורות הבאים.
הפרשנים ניסו למצוא במה באמת היה שבט אפרים גדול יותר ממנשה. אמנם יהושע בן נון וירבעם בן נבט יצאו משבט אפרים, אבל שבט מנשה היה גדול יותר מבחינה מספרית, חזק יותר מבחינה צבאית, ונחלתו היתה הגדולה ביותר מכל השבטים. יכול להיות שהיה פה תרגיל של יעקב: בכל מאבקי האחים בתנ"ך תמיד הקטן הוא זה שנבחר: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו, דוד ואחיו, ועוד. ההסבר הפשוט הוא שהבכור בדרך כלל מקבל את היתרון הטבעי שלו כְמובן מאליו, ודוקא הצעיר, שנלחם להצדיק את מעמדו, מגיע להישגים גבוהים יותר. יעקב, שאומר "וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ", מגביר את המוטיבציה גם אצל מנשה. מנשה אינו לוקח את האמירה הזו לכיוון של קנאה ושנאה, אלא לכיוון של שאפתנות. לכן, במקום שזה יגרום פירוד וריחוק, זה גורם דוקא לשילוב ואחוה בין אפרים למנשה.
ארץ ישראל התחלקה לשבטים, והגבולות בין השבטים ברורים. אבל אצל מנשה ואפרים מצאנו תופעה חריגה (יהושע יז, ט): "וְיָרַד הַגְּבוּל נַחַל קָנָה נֶגְבָּה לַנַּחַל עָרִים הָאֵלֶּה לְאֶפְרַיִם בְּתוֹךְ עָרֵי מְנַשֶּׁה". מנשה אינו מקנא באפרים, ואף נותן לו ערים בתוך נחלתו. נחלתם היא משותפת, והם אף אומרים ליהושע (יהושע יז, יד): "וַיְדַבְּרוּ בְּנֵי יוֹסֵף אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר מַדּוּעַ נָתַתָּה לִּי נַחֲלָה גּוֹרָל אֶחָד וְחֶבֶל אֶחָד".
כל שבת אנו נוהגים לברך את ילדינו בברכה המתחילה במלים "יְשִׂמְךָ אֱ-לֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", ומיד אח"כ: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". זו ברכה שמתחילה בשלום בין אפרים ומנשה ומסתיימת בשלום שניתן מהקב"ה, ובין שני ה'שלום' האלה נמצאים הפסוקים של ברכת כהנים. חז"ל אמרו במשנה האחרונה בש"ס (עוקצין ג, יב): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". השלום הוא הכלי שמחזיק את הברכה, ולכן הוא עוטף את הברכה לפניה ולאחריה.
אם נדע גם בימינו אלו לקדם את השלום בין כל חלקי העם, למרות ההבדלים שיש בין הקבוצות השונות, נוכל להשתמש בכלי הזה ולקבל אל תוכו את הברכה עד בלי די.
