Paršat Vaješev - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769
בסרט הזה כבר היינו
הרבה חלומות יש בספר בראשית. אבימלך, יעקב ולבן שמעו את דבר ה' בחלום. אבל יוסף הוא הראשון שחולם חלום עלילתי בצורה של סרט, שיש בו רק רמז לעתיד. הוא גם היחיד שיודע לפתור חלומות כאלה - כשהם יבואו בסוף הפרשה שלנו ובתחילת הפרשה הבאה. ובכל זאת יש הבדל בין החלומות של שר המשקים ושר האופים ושל פרעה לבין החלום של יוסף: יוסף אינו מחפש מי שיפתור לו את החלום, מכיון שגם הוא וגם אחיו ואביו מבינים בדיוק מה הפתרון. יוסף מבין מיד שהחלום הוא סוג של נבואה, וכמו שנביא מקבל נבואה כדי למסור אותה לעם, כך מי שחולם על אחרים חייב ליידע אותם על תוכן החלום. לכן את החלום הראשון הוא מספר רק לאחיו, מכיון שרק הם היו בחלום, ואילו את החלום השני הוא מספר גם לאביו. אין שום צורך לפרש את החלום או לפתור אותו, כי הרמזים ברורים מאוד: כולם צריכים להשתחוות ליוסף.
אבל החלומות לא גרמו לכך שכולם ישתחוו ליוסף. להיפך: הם רק הגבירו את השנאה בין האחים, ועכשיו נוספה לשנאה הזו גם הגערה של אביו. אגב, בדרך כלל חושבים שהעובדה שיעקב אהב את יוסף מכל בניו ושהוא קיבל כתונת פסים גרמה לכך שהאחים שלו יקנאו בו. אבל האמת היא שזה לא מה שכתוב בתורה. כתונת הפסים גרמה רק לשנאה, אך לא לקנאה: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". גם החלום הראשון רק מלבה את השנאה, ועדיין לא מעורר קנאה: "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ". הקנאה באה רק אחרי שהוא מספר ליעקב ולהם על החלום השני: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר".
מסתבר שהקנאה, ולא השנאה, אשר כבר הצטברה במשך שנים רבות, היא זו שגרמה להם לרצות להיפטר ממנו. וזה מה שגרם להם לעשות את המעשה הנורא ההוא, וגרם לו לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא במלוא מובן המלה.
כשמשהו קורה בפעם השניה הוא כבר לא כל-כך כואב. גם אחרי שהוא נמכר לעבד, הוא מצליח ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: שוב חוטפים לו את הבגד ושוב הוא נזרק מהמעמד הגבוה שבו הוא היה למצב הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. יוסף ודאי חש דז'ה וו כששמים אותו בבית הסוהר, שהרי למרות שהמקום שאליו הוא הושלך נקרא בכל מקום 'בית הסוהר', הוא דוקא מעדיף לקרוא למקום הזה בור: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר". הוא נמצא בבית הסוהר, אבל חושב על הבור.
אגב, העניין הזה יכול גם להסביר את דברי רש"י האחרון על הפרשה שמבקר את יוסף על כך שביקש עזרה משר המשקים: "מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים". וכולם שואלים: האם אין ליוסף חובת השתדלות? - אבל התשובה היא שיוסף כבר היה אמור ללמוד מהבור הקודם. כמו ששם כל התחנונים שלו לא הועילו, ומה שהועיל בסופו של דבר היה משהו בלתי צפוי שהקב"ה שלח - שיירה של ישמעאלים שבאה מגלעד, הוא צריך היה להבין שזה מה שיקרה גם עכשיו. עליו להבין שכל מה שהיה שם היה רק הפרומו לסיפור האמיתי - שמתחולל עכשיו.
סיפור חייו של יוסף מלא במוטיבים שחוזרים על עצמם, והוא היה אמור ללמוד מהם. בכל מקום שהוא היה, בלט יוסף לטובה, והיה שונה משאר הקבוצה. בבית: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו". בבית פוטיפר: "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ", ובבית הסוהר: "וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר". לכן, כשזה קורה בפעם השלישית, יוסף כבר אמור להיות מוכן לכך שבכל פעם שהוא מגיע גבוה מדי, ישנה נפילה. אך בכל זאת הוא מתאכזב שוב. הוא כבר מרגיש שהוא יכול לצאת לחופשי, כי הוא התיידד עם אחד האנשים המקורבים ביותר למלך, אבל יחלפו עוד שנתיים לפני שהוא יראה את אור השמש. שר המשקים, כמובן, העדיף לשמור על כבודו ולא לספר למלך על החבר החדש שהוא מצא בבית הסוהר.
שלוש פעמים יוסף מקבל מעמד גבוה יותר מכל אלו שסביבו, ושלוש פעמים הוא מתרסק כתוצאה מהאכזריות שלהם כשהם מגלים שהם יכולים לפגוע בו: אחי יוסף עשו זאת בגלל הקנאה. אשת פוטיפר עשתה זאת בגלל התאוה. שר המשקים עשה זאת בגלל הכבוד.
בימים אלו, ימים של בחירות שמלאים בכל-כך הרבה שנאה וקנאה ותאוה וכבוד, כדאי שנזכור כולנו את הלקח הזה, שלימד אותנו ר' אלעזר הקפר (אבות ד, כא) "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ונזכור ששלושת הדברים האלה מסוגלים להביא את כולנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, חלילה
5770 ואביו שמר את הדבר
על המלים 'אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף' אומר רש"י: "כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף". ואכן, כל מה שקרה ליעקב נאמן השבוע, קרה ליוסף לפני אלפי שנים: יעקב נאמן סך הכל אמר שהוא חולם על כך שבעתיד חוקי התורה יהיו המשפט המחייב במדינת ישראל, אבל כולם תקפו אותו כאילו הוא רוצה כבר עכשיו להשליט את חוקי התורה על כל העם בכפיה, ויש מי שכבר קרא להתפטרותו. גם יוסף סך הכל אמר שהוא חולם על כך שבעתיד הרחוק כולם יהיו כפופים לו, אבל האחים שלו הבינו שהוא רוצה להשתלט עליהם כבר עכשיו, והחליטו לעשות מעשה לפני שיהיה מאוחר מדי...
ואולם, ברצוני להתמקד דוקא בתגובתו של יעקב: "וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?" משמע שהוא מאשים את יוסף על החלום, ומייחס אותו להתנשאות של יוסף. אבל מצד שני, מיד אח"כ כתוב: "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", ומשמע שיעקב האמין שיש אמת בחלום הזה. מדוע, אם כן, הוא כעס על יוסף?
התשובה היא שגם אם החלום אמת, יעקב כעס על עצם העובדה שיוסף חולם זאת. כאשר נבוכדנצר חולם חלום ומבקש מהחכמים שיפתרו את חלומו, אומר לו דניאל (ב, כט): "אַנְתְּ מַלְכָּא, רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ, מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה, (=אתה המלך, מחשבותיך עלו על משכבך, שהרהרת מה יהיה אחרי תקופתך) "וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה דִי לֶהֱוֵא", (=והקב"ה, מגלה הרזים, הודיע לך מה יהיה). כלומר שהמלך היה מוטרד ממשהו, ובגלל זה הקב"ה שלח לו את הפתרון לשאלה שהטרידה אותו. זה, כנראה, מה שטען יעקב כלפי יוסף: אם קיבלת חזיון כזה, הוא ודאי נכון. אבל העובדה שהקב"ה בחר להראות לך את החזיון הזה היא בגלל שאתה מוטרד מכך כשאתה הולך לישון.
יעקב ידע, אם כן, שהחלום הזה עתיד להתגשם. על המלים 'וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר' כותב רש"י: "היה ממתין ומצפה מתי יבוא". חז"ל אומרים (בראשית רבה פד, יא): שיעקב "נטל קולמוס וכתב היום והשעה והמקום". אבל הציפיה הזו ארכה הרבה מעבר למה שהוא חשב. עשרים ושתים שנה המתין יעקב עד שהוא ראה את קיום החלום הזה. זאת הסיבה שהוא לא יכול היה להתנחם על 'מותו' של יוסף, כי הוא ידע שהחלום צריך להתגשם. והנה, אחרי עשרים ושתים שנה, כשהחלום סוף סוף מתגשם, מתארת התורה את יעקב בצורה פסיבית לחלוטין: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו" יוסף הולך, יוסף נופל על צואריו ויוסף בוכה. ומה עשה יעקב באותה שעה? רש"י, כידוע, אומר שהוא היה עסוק בקריאת שמע.
עשרים ושתים שנים הוא חיכה לרגע הזה, ועכשיו הוא בדיוק עסוק בקריאת שמע? האם הוא לא יכול היה לדחות את קריאת שמע בכמה דקות? - כשאנחנו חושבים על קריאת שמע, אנחנו חושבים בדרך כלל על הפסוק הראשון שעוסק בקבלת עול מלכות שמים. אבל כמעט כל הפרשה הראשונה של קריאת שמע עוסקת במשהו אחר, והוא הציווי שאדם לעולם לא יסיח דעתו מהתורה. הוא צריך לחשוב על התורה כשהוא בבית, כשהוא בדרך, כשהוא שוכב וכשהוא קם. בכל מקום התורה מלווה אותו. כדי להמחיש את הדברים התורה מצוה אותנו אפילו לכתוב את הדברים ולקשור אותם ליד ולראש. יהודי צריך לחשוב על התורה גם כשהוא בעבודה, וגם כשהוא אוכל וגם כשהוא הולך לישון. (אמר פעם רב אחד: אם אתה לא מבין איך אפשר להתעסק בעבודה ובאותו זמן להיות שקוע בתורה, תחשוב על כל הפעמים שאתה נמצא בתפילה וחושב על העבודה, ותבין שאפשר גם לעשות הפוך...)
כשהתורה אומרת שיעקב שמר את הדבר, זה אומר שהוא ציפה כל הזמן להגיע ליום שבו יתגשם החלום. כשהוא אכל, כשהוא ישן, כשהוא עסק במסחר - כל הזמן הוא מצפה לזה. הוא אפילו נטל קולמוס וכתב את היום ואת השעה, בדיוק כמו שכותבים תפילין. לכל מקום שהוא הולך במשך עשרים ושתים שנה, יוסף מלווה אותו. בכך באה לידי ביטוי האמונה של יעקב בקב"ה, בדיוק כפי שנדרש מאיתנו לעשות, שהרי הגמרא (שבת לא, א) אומרת שאחת השאלות הראשונות שאדם נשאל כשהוא מגיע לעולם האמת היא האם הוא ציפה לישועה. אבל כשהחלום הזה באמת מתגשם בסופו של דבר, יעקב צריך משהו אחר למלא בו את מחשבתו. משהו אחר שיעסיק אותו כל הזמן, ויביא לידי ביטוי את האמונה שלו בקב"ה. הוא לא רוצה להישאר רגע אחד בלי החיבור לקב"ה, לכן כבר באותו רגע הוא אומר קריאת שמע.
אנו מצווים לקרוא קריאת שמע "בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". את החלומות שלנו אנחנו עוטפים בקריאת שמע משני הצדדים, כדי שכל חלומותינו יהיו קשורים בתורה. ומתוך שחלומותינו יהיו קשורים בתורה, נזכה בעז"ה לראות את התגשמותן, כפי שזכה יעקב אבינו.
5771 מי הוא יוסף הצדיק?
תלונה של אשה על הטרדה מינית, מלווה בפרסום תקשורתי נרחב - אפילו אם היא טרם הובררה בבית המשפט - יכולה לגרום לעצירת קידומו של אדם בכיר, אשר כבר היה כמעט בראש הפירמידה. ואולם, עלינו להיזהר מלנקוט עמדה בסיפור זה, מכיון שגם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים את כל הפרטים, יכול להיות שמה שקרה שם באמת זה לא בדיוק מה שפורסם.
שתי גרסאות שונות מוסרים לנו חז"ל בסיפורם של יוסף ואשת פוטיפר: גרסה אחת היא מה שכתוב בפשט הפסוקים: לפי התיאור הזה מדובר בעלילת שוא שאין לה כל בסיס. יוסף הוא היחיד מבין אבותינו שהצמידו לו את התואר 'צדיק', על סמך הפסוק (עמוס ב, ו): "עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם". למרות הפיתויים הגדולים שעמדו בפניו, שהרי הוא היה עֶבֶד במדינה זרה, בודד בעולם ובלי מעמד, והיא אשה מיוחסת ויש בכוחה להרע לו אם יסרב לה, והוא לבד איתה בבית, והיא מכריחה אותו, ובכל זאת יוסף לא היסס לרגע.
ואולם, ישנה גרסה אחרת בספרות חז"ל, אשר מציגה את יוסף באור שונה לחלוטין: חז"ל אומרים (תנחומא וישב ח) שעוד לפני שאשת פוטיפר נטפלה אליו הוא החל לסלסל בשערו ולהתקשט. במקום אחר (סוטה לו, ב) אומרים חז"ל שיוסף ואשת פוטיפר התכוונו לעשות עבירה ביחד, אלא שיוסף חזר בו ברגע האחרון, כאשר דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון, והוא נעץ את אצבעותיו בקרקע ולא הסכים לעלות למיטה. יתרה מזו: על הפסוק "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (בראשית מט, כד)ִ דרשו חז"ל שיצאה שכבת זרעו מבין ציפרני ידיו. ע"פ התיאור הזה יוסף אינו אדם מושלם שהיצר הרע לעולם אינו מטריד אותו, אלא אדם שמתמודד עם פיתויי היצר כל הזמן, וכמעט נפל ברשת, ורק ברגע האחרון הצליח להציל את עצמו.
למה חז"ל אינם משאירים את יוסף כפי שהוא מתואר בתורה – אדם צדיק שלא העלה על דעתו לחטוא למרות כל הפיתויים שעמדו בפניו? – נדמה לי שישנן שלוש תשובות בדבר:
תשובה ראשונה היא שביהדות הצדיקים אינם מלאכים נטולי יצרים. התורה מתארת את מעשיהם של גדולי העולם בשביל שאנחנו נלמד מהם, וכדי שבמשך כל ימי חיינו נשאל אימתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו. אם נתאר את אבותינו כמלאכי עליון שאינם מתמודדים עם יצרים ואינם מתפתים לחטוא, לא נוכל באמת לצעוד בדרכם. דוקא התיאור שלהם כבעלי יצרים וכאנשים שמתמודדים וגם נופלים לפעמים – דוקא התיאור הזה מאפשר לנו ללכת בדרכם. הגמרא (קידושין פא, א) מביאה סיפורים על גדולי התנאים והאמוראים שהתמודדו עם היצר המיני וכמעט נכשלו. מטרת הסיפורים האלה היא אחת: שלא נחשוב שרק לנו קשה להתמודד עם היצר. גם אבותינו ורבותינו התמודדו עם אותם יצרים, ואולי אף עם יצרים חזקים יותר, ובכל זאת הם ניצחו. ואם הם יכולים – גם אנחנו יכולים.
תשובה שניה היא שחז"ל רוצים לומר שאם דבר כזה קורה לאדם, זה לא קורה סתם. אם העלילו על יוסף עלילה כל-כך נבזית, כנראה שהיה איזשהו חטא שהוא עשה שגרם לזה. זהו מסר לכל אחד שמרגיש שמאשימים אותו בדבר שלא עשה: גם אם אתה בטוח שאין בך חטא זה, יכול להיות שיש בידך חטא דומה, קטן בהרבה, ותוכל לנצל את ההכפשות עליך כדי לחזור בתשובה על אותו חטא.
תשובה שלישית היא ללמד אותנו שגם כאשר אדם כבר נכשל, עדיין יש דרך חזרה. בעל ה'נתיבות שלום' אומר שהמלים "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ" רומזים לכך שאשת פוטיפר תפשה את יוסף בבגידותיו. היא אמרה לו כך: הרי בין כה וכה אתה כבר בוגד בא-לוקיך. אתה מסלסל בשערך. אתה לא באמת ממשיך את דרך אבותיך, מה כבר יקרה אם תוסיף עוד חטא קטן לרזומה שלך?
באופן הזה אשת פוטיפר כמעט הצליחה לפתות אותו. כשאדם מתחיל לזלזל בעצמו, הוא הרבה יותר מוּעַד לחטוא. אבל כשהוא מבין שהוא בן מלך, הוא לא ירשה לעצמו. יצר הרע גורם לאדם לענוה מוגזמת, אשר מביאה אותו גם לידי חטא. לכן עונה יוסף הצדיק לאשת פוטיפר: "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי". את חושבת שאני קטן? אני הכי גדול בבית הזה. אני לא יכול להרשות לעצמי לחטוא, כי אני אדם מיוחד.
בעלי המוסר נוהגים לומר שיותר משהיצר הרע רוצה את חטאו של האדם, הוא רוצה את הדכדוך שלאחר החטא. לכן אשת פוטיפר חיפשה הבגידות של יוסף, ודוקא שם היא היתה יכולה לתפוס אותו. אם אדם מצליח – גם אחרי שהוא חוטא – להאמין בעצמו ולומר "אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי" גם אשת פוטיפר לא תוכל להחטיאו.
5772 קנאותם של שמעון ולוי
מי ששתק כשהם פגעו בגויים, בוכה אחר-כך, כשמתברר שהם מוכנים לפגוע גם באחיהם, בשר מבשרם. כששמעון ולוי הרגו את כל אנשי שכם היתה להם הצדקה גדולה. בין אם נפרש זאת כפעולת תג מחיר על אונס דינה ובין אם נפרש זאת כפעולת חילוץ להוציא את דינה מביתו של שכם, הפעולה היתה מוצדקת. השאלה היתה רק על הגבולות שלה: האם היה נכון להרוג את כל אנשי העיר? האם היה נכון לבוז את העיר? האם היה נכון לקחת בשבי את הנשים ואת הילדים? כשיעקב אבינו מוכיח אותם על מעשיהם, תשובתם של שמעון ולוי לא התייחסה לכל השאלות האלה, אלא כללה רק שאלה רטורית אחת: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?". ויעקב שתק.
אבל האם השאלה הרטורית הזו יכולה באמת להצדיק כל מעשה? לקראת מותו יגיד יעקב שהמעשה של שמעון ולוי לא נבע רק מרצון להגן על שמה הטוב של דינה: "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר". אנשי שכם נהרגו בגלל חרון אף, ולא רק בגלל שאיפתם להגן על כבודה של דינה. והעובדה שחרון האף של שמעון ולוי היא שהכתיבה את מעשיהם בשבוע שעבר, גרמה גם לנסיון להרוג את יוסף, שעליו נקרא השבת: "בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" – זה שכם, "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" – זה יוסף שנמשל לשור. הרי גם לגבי יוסף הם שאלו את השאלה הרטורית: "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?", וגם במקרה הזה השאלה הרטורית הזו הניעה אותם למעשה אכזרי מאוד.
בשני המקרים המניעים שלהם הם טהורים. מדובר בבחורים שבאמת אכפת להם, והם כואבים ודואגים לעתיד. לא מדובר בפושעים, אלא בבחורים ערכיים בני טובים. הבעיה היא שהם לא מוכנים לשמוע את דברי החכמה של הדור המבוגר יותר. אמרו חז"ל (בראשית רבה צז, ה): "בשעה שהרגו שכם וחמור וכל אנשי העיר לא נמלכו באביהם". כאן טמונה הבעיה. הם כל-כך בטוחים בצדקתם, שגם אבא שלהם לא יכול לשכנע אותם. הוא מצטייר בעיניהם כמתון וגלותי ופחדן. אבל האמת היא שהם לא יודעים להבחין בין המניעים הטהורים לבין המניעים הפסולים שמתערבבים זה בזה: יחד עם האידיאלים הנכונים, יש שם גם כמות גדולה של שנאה, נקמנות וקנאות.
יעקב לא עצר את זה בזמן. כשהוא שמע בשבוע שעבר שהם זועקים מדם ליבם: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?", הוא שתק. אולי אפילו התמלא גאוה על כך שהנוער הזה הוא איכפתי, נמרץ, אידיאליסט ומוכן גם לסכן את עצמו בשביל הערכים שכולנו מאמינים בהם. אבל השתיקה הזו הובילה, בסופו של דבר, לכך שבשם אותם ערכים הם גם מוכנים להרוג את יוסף.
מי שבכל זאת מצליח קצת לשנות את תכניותיהם הוא ראובן, אחיהם הגדול. הוא אינו בא אליהם בסמכותיות כמו יעקב אלא פונה אליהם כאחד מהם, בגוף ראשון, ואומר: "לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ". הוא אפילו נותן להם רעיון אחֵר שיכול להשיג את אותה מטרה בדרכים קצת פחות אלימות: "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם. הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ". ההצעה הזו אולי לא הרבה יותר מוסרית, אבל זה מצליח. עד כדי כך שהתורה מעידה עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" – וזאת עוד לפני שיוסף בכלל הגיע אל אחיו. ברגע שראובן דיבר עם שמעון ולוי בשפה שלהם, הוא כבר הציל את יוסף. אם ראובן היה מדבר אליהם כמו שיעקב דיבר איתם, הם היו ודאי עונים לו כפי שענו ליעקב. אבל כשהוא פנה אליהם בגוף ראשון, ואף נתן להם עצה אחרת – הם שמעו לעצתו. התורה אומרת שראובן הציל את יוסף עוד לפני שיוסף בכלל נכנס לכלל סכנה.
אבל גם אם הפעם הצליח ראובן למנוע את הנזק שיכולים היו שמעון ולוי לעשות, הסכנה עדיין לא חולפת. החיבור המסוכן שבין שניהם, והאופי הקנאי שלהם עלולים לצוץ בכל הזדמנות. מזה מפחד יעקב, שאומר: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה".
איך נכון לטפל בקנאותם של שמעון ולוי? איך אפשר למנוע את הנזק הגדול שיש בכוחם לעשות? לאחר שגם יוסף נפגע מהקנאות הזו, גם הוא משוכנע שצריך לטפל בבעיה. והוא חושב שהוא יודע איך לפתור אותה: בשבוע הבא נקרא איך יוסף מתמודד עם שמעון ולוי. קודם כל הוא מפריד ביניהם. הוא בטח חושב שזריעת פירוד בין השניים תחליש את כוחם. מעבר לכך, הוא חושב שאם הוא שם את שמעון בכלא, הוא בטח יוכל לרסן אותו ולמנוע את הנזק. אבל כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת ח, ח): "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ". גם יוסף, שעליו נאמר "הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ" לא יכול לכלוא את הרוח. הפתרון איננו בכליאה של שמעון או בהפרדה בין שמעון לבין לוי.
הפתרון לקנאותם של שמעון ולוי הוא כפי שהבין יעקב אבינו בסוף ימיו: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". דוקא ככל שהם יהיו מעורבים יותר בעם, מחוברים לכל שכבות העם, ולא מנותקים בחממות שלהם, הערכים שהם מאמינים בהם והרצון האמיתי שלהם בטוב יחלחל וישפיע לטובה.
