Paršat Vajece - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5770 -על בטחון והשתדלות
פרשת ויצא מכילה את כל מה שסרט הוליוודי טוב, להבדיל, צריך להכיל: יש בה התחלה טראגית, דרמה אנושית ומשפחתית, סיפור אהבה עם עליות וירידות, מתח מתגבר והולך ואפילו סוף טוב. אבל כמו בסרט, למרות שברור שהסוף יהיה טוב, בכל זאת יש מתח לכל אורך הדרך. השאלה היא האם יעקב הרגיש לכל אורך הפרשה שהוא "חי בסרט"? האם הוא ידע את הסוף של הסרט כבר בהתחלה? ואם כן: האם זה לא קלקל לו את העלילה?
כאשר יוצא יעקב מבית הוריו, הוא חולם חלום ובו הובטח לו שהסוף יהיה טוב: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ... כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". אבל יעקב אינו מסתפק בכך שהוא יודע את סוף הסרט. הוא רוצה לדעת גם מה קורה במערכה הבאה. לכן מה שהוא מבקש מהקב"ה הוא רק לחזור הביתה בשלום: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי". הוא אינו מבקש לרשת את כל הארץ, ואינו מבקש שזרעו יהיה כעפר הארץ, אלא פשוט שתהיה לו פרנסה צנועה והוא יחזור הביתה בשלום.
יתרה מזו: למרות הברכות של אביו, ולמרות ההבטחות המפורשות של הקב"ה, יעקב חושש לכל אורך הדרך. אמנם הפרשה מתחילה במלים 'ויצא יעקב מבאר שבע', אבל נדמה שהפסוקים שמשקפים יותר את המציאות הם אלו שנאמרים בהפטרה (לפי חלק מהמנהגים): "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם". אין פה יציאה, אלא בריחה. וכך גם בחזרתו של יעקב לארץ ישראל: אפילו כאשר הוא מקבל הבטחה ספציפית מהקב"ה לחזור הביתה: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" הוא אינו קם והולך בבטחון אלא בורח: "וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ". האם זה מעיד על חוסר בטחון בה'? - לכאורה אפשר לומר שיש כאן השתדלות אשר איננה סותרת את מידת הבטחון, אבל בשבוע הבא נראה שלא מדובר רק בהשתדלות אלא ממש בפחד שליווה את יעקב: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". הנצי"ב אומר שיעקב אכן פחד בברחו מפני לבן, כי ההבטחה של הקב"ה היתה רק לשמירה מפני עשיו ולא מפני לבן, שהרי הקב"ה אמר קודם כל: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ" ורק אח"כ "וְאֶהְיֶה עִמָּךְ". אבל ההסבר הזה עונה רק על הבריחה מלבן, ולא על הבריחה מעשיו, ועל הפחד מהמפגש המחודש עמו. מדוע מפחד יעקב?
יש הרבה דמיון בין הבריחה של יעקב מבית לבן לבין הבריחה של עם ישראל ממצרים. בשני המקרים מדובר בכור היתוך – אצל לבן מדובר במקום שבו נוצרה משפחת יעקב, ובמצרים מדובר במקום שבו נוצר עם ישראל. בשני המקרים ישנה הבטחה של הקב"ה, ובכל זאת בורחים בחפזון, עד שמתבררת הבריחה: "וַיֻּגַּד לְלָבָן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בָרַח יַעֲקֹב", בדיוק כמו "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם". בשני המקרים אחרי שלושה ימים מתחיל מרדף שמסתיים ביום השביעי, ובשני המקרים ישנה התערבות של הקב"ה בלילה השביעי אשר מונעת את ההתנגשות.
למה לא גאל הקב"ה את ישראל ממצרים ביד רמה, בלי בריחה ובלי רמאות? – תשובה אחת היא בגלל שהוא רצה את זעקתם על הים. הזעקה לה' היא הדלק המניע את הגאולה. כך הוא גם בבריחתו של יעקב. הצרה היא שגורמת ליעקב לזעוק לקב"ה, והזעקה לה' היא זו שמביאה אותו לשלב הבא של הגאולה.
אבל יש כאן גם הבנה עמוקה בדרכה של ההשגחה: אומר הנצי"ב שהאדם מחוייב כל הזמן לפעול ולהשתדל, אבל לאחר שהקב"ה רואה את השתדלותו של האדם, בסופו של דבר הוא יגאל את האדם באופן לא צפוי. יעקב החליט לברוח מבית לבן כי הוא מפחד מהעימות עם לבן. הוא פועל נכון, כי זו חובת ההשתדלות של יעקב. אבל הקב"ה דוקא מעוניין בפגישה עם לבן כדי להראות את גדולתו, ולכן – בניגוד לתכניתו של יעקב – הקב"ה דוקא יוזם את המפגש. חלק מהבטחון בה' הוא גם הענוה. אדם מחוייב לעשות את ההשתדלות שלו, אבל צריך לדעת שלקב"ה יש גם אפשרויות אחרות לעזור לו.
כך הוא גם בפרנסה: אדם מחוייב לעשות את ההשתדלות שלו, אבל לא לחשוב שזהו האופן היחיד שבו הוא יצליח. אם לא זכיתי במכרז מסוים או אם לא התקבלתי לעבודה מסוימת, אין שום סיבה להיות עצוב: זה אומר שהקב"ה מחפש צינור אחר להעביר אליי את השפע, ואני לא בהכרח רואה את כל התמונה. ישנו סיפור חסידי מפורסם על מלך שאמר לעבדיו לעלות לראש מגדל בן מאה קומות, אבל אף אחד לא הצליח להגיע מעבר לקומה העשרים. עבד אחד, לאחר מאמצים מרובים, הצליח להגיע לקומה העשרים ושם הוא גילה מעלית שלקחה אותו את שמונים הקומות הנוספות. הקב"ה דורש מאיתנו את היגיעה, אבל בסופו של דבר עלינו לדעת שכל מה שנקבל הוא בגדר מציאה: "יגעת ומצאת".
מי שמבין את האופן הזה שבו הקב"ה מנהיג את העולם אינו מדכא את תחושת הפחד שלו, כי היא זו שגורמת לו להשתדלות הנדרשת, אבל הוא יודע שגם אם הקב"ה לא מאפשר לו לפעול בדרך אחת, עדיין הוא בטוח בקב"ה שימצא את הדרך לסייע לו.
5771 אבן, מצבה ובית
כל פעם שמתפרסם דו"ח עוני, עולה השאלה איך להתייחס אל אותם אנשים שמוגדרים "עניים מרצון". אדם שבחר לחיות באורח חיים מסוים, מלכתחילה הוא אינו עשיר, ובכל זאת הוא בוחר ללמוד תורה במקום לפרנס את עצמו, אח"כ הוא מקים משפחה ברוכת ילדים, האם יש סיכוי שהוא יצא ממעגל העוני? - אבל מסתבר שזה אפשרי. יצחק ורבקה שלחו את יעקב לפדן ארם לקחת לו אשה, אבל בדרך לשם הוא בוחר, ע"פ חז"ל (מגילה טז, ב), להשקיע ארבע עשרה שנים בישיבה. ולמרות שהוא מן הסתם לא למד שם את לימודי הליבה - בסוף הפרשה הוא כבר יהיה עשיר גדול.
לאחר ארבע עשרה שנות לימוד, הוא רוצה לצאת לדרך, אבל אומרים חז"ל (בראשית רבה סח, י) שכל העולם נעשה כמו קיר לפניו, והוא לא יכול היה לעבור. באותו לילה הוא חולם חלום: "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". כשדרכך חסומה ע"י קיר, הדרך היחידה לעבור את הקיר הזה היא ע"י טיפוס על סולם. אבל במקרה הזה הסולם הזה מגיע לשמים. איך אפשר להמשיך מכאן לחרן? - התשובה שיעקב מבין היא שכדי לצאת מכאן צריך לעבור דרך השמים, שהרי בחלומו כתוב: "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". המלאכים אמנם עולים, אבל הם גם יורדים. יעקב מבין שאם כל העולם חסום בפניו כמו קיר, סימן שצריך סולם שאפשר בעזרתו לטפס למעלה ולרדת. אם ההליכה שלך עוברת דרך השמים, תוכל להגיע לכל מקום.
כשהוא מתעורר מהחלום הוא לוקח את האבן אשר היתה מראשותיו בלילה, והופך אותה למצבה. הוא מלמד אותנו איך לעבוד את ה': לקחת את מה ששימש אותך לנוחיותך, ולהפוך את זה לאמצעי לעבוד את ה'. אותה אבן שהיתה מראשותיו הפכה להיות מצבה הקוראת לכל באי העולם לעבוד את ה'. ואולם, חז"ל אומרים (ספרי דברים קמו) שלמרות שהמצבה היתה אהובה בימי האבות, היא הפכה להיות שנואה מאוחר יותר, כפי שנאמר (דברים טז, כב): "לֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹקֶיךָ". מה השתנה במַצֵּבָה, שהיא הפכה להיות שנואה? רש"י כותב שמכיון שאומות העולם עשאוה חוק לעבודה זרה היא הפכה להיות שנואה. אבל הסבר זה הוא קשה, שהרי אומות העולם עשו גם מזבחות וגם השתחוו לאלילים - ובכל זאת העבודות האלו לא הפכו להיות שנואות! מדוע דוקא המצבה הפכה להיות שנואה לאחר תקופת האבות?
התשובה היא שגם יעקב הבין שהמצבה היא רק עניין זמני. אמנם בשלב הראשון הוא לוקח את האבן והופך אותה למצבה, אבל בשלב השני אומר יעקב: "וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹקִים". מה שהתחיל את דרכו כאבן, והפך להיות מצבה - חייב להמשיך בתהליך ולהיות גם בית.
מצבה היא אבן אשר מוקמת במרחב ונועדה לציין מקום מסוים כמקום של פולחן. ככל שהמצבה תהיה בולטת יותר, יש סיכוי שאנשים רבים יותר ידעו על קיומה, ואולי אף יצטרפו לפולחן זה. זה היה עיקר ייעודם של האבות: להביא עוד ועוד אנשים להכיר במציאות ה' בעולם.
אבל מסתבר שיש הבדל בין אופן העבודה של אברהם ויצחק לבין אופן העבודה של יעקב. כולנו מכירים את הפסוק (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". ע"פ הפסוק הזה דבר ה' יוצא מירושלים לכל העולם כולו. אבל איך זה קורה? - חלקו הראשון של הפסוק הזה הוא: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹקֵי יַעֲקֹב". שואלת הגמרא (פסחים פח, א) מדוע נקרא ה' בפסוק זה על שמו של יעקב ולא על שמם של אברהם ויצחק? - ועונה הגמרא: "לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה'. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר 'ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל'".
יש הבדל בין אברהם ויצחק, שעבדו את ה' במרחב הפתוח, וכך עודדו אנשים רבים להצטרף אליהם, לבין יעקב - שעובד את ה' בתוך הבית פנימה. הגמרא (ברכות לד, ב) אומרת שמי שמתפלל בבקעה נקרא אדם חצוף, ואכן נפסק להלכה (או"ח צ, ה) שאין להתפלל במקום פתוח, אלא רק בבית שיש בו חלונות. מסביר הרב קוק (עולת ראיה חלק א עמ' רנט) שהמתפלל צריך להבין שתפילתו אינה רק בשביל עצמו, אלא גם לתקן את העולם, ולכן צריך חלונות שפתוחים אל העולם.
אבל מצד שני התפילה צריכה להיות בתוך בית מוגן וצנוע, ולא בשדה. בניגוד לאברהם ויצחק - שעבודתם פנתה החוצה, יעקב בונה בית. הוא מקים משפחה, שממנה נוסד עם ישראל. לכן מרגע זה המצבה - אשר נועדה לגייס אחרים לעבודת ה' - כבר אינה הדרך הרצויה. הדרך שיעקב מייסד היא לעבוד את ה' בתוך הבית פנימה. מי שעובד את ה' בתוך ביתו, שהשכינה שרויה בינו לבין אשתו, והוא מקים משפחה שהולכת בדרך הישר, מקיים את הפסוק (ישעיהו ב, ה) "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'", כי הוא ממשיך דרכו של יעקב, אשר ייסד דרך של עבודת ה' בתוך הבית ולא רק בהר או בשדה.
5772 אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה – חטאו של יעקב
דרכם של ויכוחים, במרחב הציבורי כמו גם במרחב הפרטי, שלאחר שאתה נוקט עמדה קשה לך לקבל את הצד שכנגד. כיון שכל אדם בטוח בצדקתו, קשה לו לראות אפילו נקודת אמת בצד הנגדי.
אחרי שאנחנו מכירים את לבן הרמאי, ויודעים על כל מעלליו, קשה לגלות אמפתיה כלפיו כשהוא זועק מקירות לבו: "מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב? לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ... וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר, וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי... לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?". מאותה סיבה גם לא ריחמנו בשבוע שעבר על עשיו שבכה: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". גם אבימלך, שחטף את שרה ואמר לה': "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג? הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא... בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת", לא זוכה לרחמינו.
אבל התורה אינה מתעלמת מזעקתם של הרשעים הללו. למרות שהיא תומכת בצדיק, היא אינה נמנעת מלהביא גם את רגשותיהם הכֵּנים של הרשעים. היכולת לשמוע ולהבין את מצוקתו של לבן אינה מטשטשת את הצדק של יעקב, בעת שהוא עונה ללבן: "מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי? כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ? זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ... טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ... הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה... לוּלֵי אֱ-לֹקֵי אָבִי אֱ-לֹקֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי". בויכוח הזה שני הצדדים צדקו, והעובדה שלבן חטא כנגד יעקב לא מצדיקה כל עוול שיעשה יעקב ללבן בחזרה. לבן צודק בטענתו שהתרפים שלו נגנבו, והוא גם נפגע מכך שלא זכה להיפרד מבנותיו. גם אם היתה ליעקב סיבה טובה לברוח, "כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי", הרי שעדיין נעשה פה עוול. באופן דומה אמרו חז"ל שזעקתו של עשיו לאחר שיעקב גנב את ברכותיו – "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה" היא זו שגרמה לצעקתו של מרדכי – מצאצאי יעקב, בעת שהציק להם המן – מצאצאי עשיו: "וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה". גם אם מעשה הגניבה היה הכרחי, עדיין יש גרעין של אמת בתחושתו של עשיו, ועל הדבר הזה ייאלץ יעקב לשלם.
גם אצל לבן, חרף כל הרמאויות, הקפיד יעקב על מוסר עבודה גבוה מאוד, למרות שהוא היה יכול, לכאורה, לרמות את לבן בחזרה ולנכות מהחוב של לבן כלפיו. יתרה מזו: הוא מצהיר בפני לבן שאפילו דברים שרועים אחרים לא היו מקפידים עליהם הוא היה מקפיד: "אֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי, טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה... הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" וכו'.
חז"ל (בראשית רבה עד, י) אומרים שהמלים "אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה" רומזים לכך שהיה חטא באופן שמירתו של יעקב. ומה היה החטא? – שהקב"ה גזר על אריה לאכול צאן מהצאן של לבן, אך כיון שהשמירה של יעקב היתה טובה מדי, הוא קיפח את פרנסת האריה. שמירה טובה מדי יכולה להיחשב חטא, במובן מסוים. ובאמת: מדוע מקפיד יעקב לשמור יותר ממה שהוא מחוייב לעשות? הרי לבן מחליף את משכורתו כל הזמן, ומדוע לא מזלזל יעקב קצת בשמירה, ומנכה את הנזקים מהגניבה של לבן?
התשובה היא שיעקב יודע שמשכורתו אינה באה מלבן בכלל. כאשר לבן הציע ליעקב שכר, תשובתו של יעקב היתה מוזרה: "לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר: אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא... וְהָיָה שְׂכָרִי". סוף דבריו של יעקב סותרים, לכאורה, את תחילת דבריו, שהרי בהתחלה הוא אומר ללבן שלא יתן לו כלום, ובסוף הוא אומר שהוא מוכן לקבל כשכר את כל הנקודים והטלואים!
מסביר ה'שם משמואל' שיעקב אמר לעשיו שהוא באמת אינו רוצה ממנו כלום. כל עניין הנקודים והטלואים נועד לכך שהשכר שלו לא יבוא מידי לבן אלא מהקב"ה באופן ישיר.
ה'אלשיך' בתחילת הפרשה, על דברי יעקב "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" שואל כיצד היה ספק ליעקב בדבר זה אחרי שה' אמר לו בפירוש: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ"? עונה האלשיך שיעקב ידע שהוא יקבל לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל רצה שזה יבוא ישירות מאת ה' ולא דרך כל מיני שליחים. לכן כאשר לבן מציע לו שכר הוא אומר שהוא אינו רוצה כלום מלבן, אלא רק מהקב"ה. כך יוכל יעקב לומר בסופו של דבר: "וַיַּצֵּל אֱ-לֹקִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי".
פרשת ויצא מתחילה באבן שהופכת למצבה: "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה", ומסתיימת באבן שהופכת למצבה: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן", וגם פה: "וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה". המצבה הראשונה באה עם בקשת יעקב לקבל את כל שכרו ישירות מאת ה', והמצבה השניה – שדואגת לשמור על נתק בין יעקב ללבן – ממחישה את קיום הבקשה, ששכרו לא בא מלבן אלא מהקב"ה.
גם אם נדמה לנו לפעמים שאנחנו מקבלים משכורת מהבוס או רפואה מהרופא, באות שתי המצבות הללו להזכירנו שכל הדברים האלה הם מאת ה' – ועלינו להודות למקור הטובה ולא רק לשליחים.
