Paršat Vajera - JBD
Z Judaismus
Drašot rav Jarona Ben Davida
Rav Jaron Ben David, hebrejským jménem Jaron ben Odet Binjamin, je v současné době rabínem v kibucu Beerot Jicchak v Izraeli a také rabínem záložní pěchotní brigády.
Rav Jaron Ben David (celé Ben David je příjmení) se narodil v roce 1970 v USA. Studoval na Ješiva Nechalim a poté na Hesder Ješiva v Maale Adumim.
V letech 1997-1999 působil v Praze jako zástupce vrchního rabína (Karola Sidona). V té době (a také krátce po ní) byl členem pražského Bejt Dinu. Během této doby se podílel na obnově činnosti Unie židovské mládeže, pořádal letní tábory Machanejnu a přirozeně se staral o chod rabinátu (výuka, kašrut...) a synagog.
Na stránkách tohoto portálu publikujeme jeho pravidelné šabatové drašot.
Na této stránce:
Obsah |
5769 צדיק אחד בסדום?
אולי בהשפעת הבחירות המוניציפליות שהיו השבוע, התמנה ראש עיר חדש גם בסדום: בניגוד לכל הסקרים, נבחר לוט - תושב חדש ובלתי פופולרי - להיות השופט של העיר. ואולם, אומרים חז"ל (בראשית רבה נ, א) שהמינוי שלו היה על תנאי: "שבשעה שהיה אומר להם מה שירצו אומרים לו 'גש הלאה' - סק לעיל [=עלה למעלה], בשעה שהיה אומר להם דברים שלא ירצו אומרים לו 'האחד בא לגור וישפט שפוט?'." מצד אחד הם ממנים אותו לשופט, אבל מצד שני הם מוכנים לקבל את פסיקותיו בערבון מוגבל. הבעיה במדרש הזה היא הפסוק שממנו הוא שואב את הדברים, שהרי שני המשפטים 'גֶּשׁ הָלְאָה' ו'הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט' נאמרו באותו פסוק, והמובן של 'גֶּשׁ הָלְאָה' בפסוק אינו קידום אלא דוקא סילוק!
כדי לענות על הדברים, נרחיב מעט את היריעה בנושא של לוט. דמותו של לוט לוטה בערפל. במבט ראשון נראה כי הוא הצדיק היושב בסדום. הכנסת האורחים שלו מצטיירת גדולה אפילו מזו של אברהם, שהרי אצל אברהם המלאכים הסכימו מיד להתארח אצלו, ואילו אצל לוט הם סירבו ולמרות זאת הוא התעקש. בנוסף על כך: אברהם מכניס אורחים באוהל הפרטי שלו, כשכל בני ביתו משתפים איתו פעולה בהתלהבות, ואילו לוט מכניס אורחים בסדום, תוך סיכון חייו וחיי משפחתו. אבל למרות זאת, חז"ל מלאי ביקורת על לוט. הרבה דברים אומרים עליו, אבל הדבר המפתיע ביותר הוא העובדה שהוא התמנה לשופט בסדום. זה מתבסס, כנראה על הפסוק 'הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט', ועל הפסוק 'וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם', אבל עדיין תמוה מאוד מדוע חשבו חז"ל שלוט, שכל-כך טורח בהכנסת אורחים, היה ראוי להיות שופט במערכת המשפטית המעוותת של סדום?
נדמה לי שהתשובה לכך טמונה באותו פסוק שבו פתחנו. כאשר אנשי סדום צרים על הבית, לוט נמצא בבעיה: האורחים שבאו בצל קורתו נמצאים בסכנה, וזה סותר את הכנסת האורחים שהוא כל-כך רוצה לקיים. בשביל לפתור את הבעיה הזו מציע לוט הצעה מזעזעת: "וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי". קשה להעלות על הדעת מערכת ערכים כל-כך משובשת. הוא מציע לאנשים את בנותיו, וניתן לנחש מה היה עולה בגורלן של בנותיו - כפי שהיה בסיפור פילגש בגבעה. אבל הוא מוכן להקריב את בנותיו בשביל העקרון שאורחים שלו לא ייפגעו. זו מערכת ערכים שמתאימה לסדום. כאן באה התגובה הכפולה של אנשי סדום: "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם". אולי לזה התכוון המדרש באמרו שבשעה שהיה אומר להם מה שירצו אומרים לו "גש הלאה" - סק לעיל, ובשעה שהיה אומר להם דברים שלא ירצו אומרים לו "האחד בא לגור וישפט שפוט?" - אותה הצעה מצד אחד מתאימה להם מאוד, ומזכה אותו בקידום במערכת המשפטית המעוותת של אנשי סדום, אבל מצד שני זה לא סיפק אותם כי הם רצו לפגוע באורחים דוקא, ולכן באותו פסוק הם אומרים את שני הדברים: "וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט".
ואולם, לכאורה אפשר לשאול: הרי בפרשתנו יש אב אחר שמוכן למסור את בנו יחידו למטרה נעלה, והוא אברהם אבינו, שמוכן אפילו להרוג את בנו בידיו! - התשובה היא שיש הבדל יסודי בין שני המקרים: אברהם נצטוה ע"י הקב"ה להעלות את בנו לעולה, והוא לא מנסה להציל בכך משהו אחר. חז"ל (ילקוט שמעוני שמו"ב קנב) אומרים שאם סיעה של גויים צרה על עיר ומבקשת שימסרו להם יהודי להריגה, ואחרת הם יהרגו את כל העיר, הדין הוא שייהרגו כולם ואל ימסרו להם אחד מישראל. אבל אם ייחדו מישהו ספציפי, ימסרוהו להם ויינצלו כולם.
הקב"ה מייחד את יצחק באופן הכי נחרץ שאפשר: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק". לכן לאברהם אין ברירה אלא לעשות זאת. אבל לוט עושה בדיוק הפוך: אנשי סדום מבקשים דוקא את האורחים, והוא מחליט שחיי האורחים חשובים יותר מחיי בנותיו, ובכך הוא מצדיק את התואר 'שופט בסדום'.
אנחנו נמצאים בדור שבו רואים דברים מזעזעים בתוך המשפחות. דוקא המקום שאמור להיות הכי בטוח לילדים הופך לעתים להיות המקום המסוכן ביותר. כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ, חלילה. זה המקום לזעוק על התופעה ולנסות למגר אותה.
הדבר המעניין הוא שבסופו של דבר מכל אנשי סדום היחידות ששרדו הן אותן שתי בנות שאביהן רצה למסרן להריגה. ואותן שתי בנות הן השורש שממנו תצמח הגאולה: אחת היא אמו של מואב, שממנו נולד דוד, ואחת היא אמם של בני עמון, שמהם נולד רחבעם וייוולד המלך המשיח
5770 האם הרע מאפיל על הטוב?
רבים אמרו השבוע שכאשר אדם שייך לקבוצה מסוימת באוכלוסיה ועושה דברים המנוגדים לערכי אותה קבוצה, יהיה זה מאוד לא הוגן להכליל ולייחס את מעשיו לקבוצה כולה. אם ברור שהחברה לא מגבה את המעשים הללו, ואף יוצאת נגדם בגלוי - אין לייחס את המעשים לחברה כולה.
אבל יש מי שלא שמע על הכלל הזה. הוא מסתכל על מספר פרטים בחברה, ורוצה לייחס לכל החברה את המעשים של אותם פרטים, למרות שברור שהם לא מקבלים גיבוי למעשיהם מהחברה שבה הם חיים. אברהם אבינו שומע על חורבנה המתוכנן של סדום, ומתחיל לבדוק את גבולותיו של הקב"ה: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?", והוא ממשיך להתמקח, עד שלבסוף הוא שואל: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה?", והקב"ה אכן אומר לו לכל אורך הדרך שאם יימצא מספר כזה של צדיקים, הערים לא יושחתו.
אבל לכאורה שאלותיו של אברהם לא ברורות: הרי ברור שמדובר בערים מושחתות, עם מערכת חוקים אכזרית ואנשים שמסוגלים להתקבץ ביחד, מנער ועד זקן, כדי להתעלל באורחים חפים מפשע. האם יש למנוע את הפיכת חמש ערי הכיכר רק בגלל מספר מועט של צדיקים שמתגורר שם? הרי תמיד אפשר להציל את הצדיקים הללו, כפי שהקב"ה אכן עושה, ואילו את הערים להשמיד! מה ההגיון בבקשה להציל את כל הערים המושחתות הללו רק בגלל שמתגוררים בהן עשרה צדיקים, שמן הסתם סובלים מאוד בחברה ההיא?
התשובה היא שיכול להיות שבאמת הכל רע בסדום, אבל דוקא בגלל הרוע הזה נוצרות תופעות של צדיקים. המושג 'צדיק בסדום' הוא תופעה מוכרת. דוקא אנשים שגרים במקום כזה עלולים להבין את העיוות החברתי הגדול, ולמרוד במוסכמות של החברה. אגב, יכול להיות שזה גם מה שקרה ללוט עצמו. אינני בטוח שהוא היה נהיה כזה צדיק אם הוא היה נשאר בחברתו של אברהם אבינו. אולי דוקא ההתיישבות בין אנשי סדום היא שגרמה לו להתבלט בכיוון השני. האדם הוא יצור חברתי, והחברה מעצבת את אישיותו. לפעמים עיצוב האישיות נעשה בדרך של חיקוי, ולפעמים זה נעשה בדרך של התרסה. הפרדוקס הוא שהצדיקים היושבים בסדום לא היו נהיים כאלה צדיקים אילולא הם היו גרים בסדום, אבל אותם צדיקים לעולם לא יודו בכך. בדרך כלל הם מסוגלים לראות רק את הרע במקום שבו הם בעטו.
אומר אברהם אבינו לקב"ה: עם כל הרע שיש בסדום, היא יכולה ליצור גם צדיקים! צדיק שיושב בסדום ובכל אופן נשאר צדיק, מעצב את אישיותו בהתאם לאנשי סדום, למרות שהדברים נעשים בדרך של דוגמא שלילית. אמנם אנשי סדום ודאי לא מתכוונים ליצור את הצדיקים האלה, אבל דוקא שיא השפל שבו הם נמצאים הוא שמוליד את התופעה. טענתו של אברהם היא שאולי זה עצמו מצדיק את קיומה של סדום. טענה כזו לא מגמדת את רשעותם של אנשי סדום, אבל מאדירה מאוד את צדקתם של אותם צדיקים: הצדיקים האלה כל-כך חשובים, ששוה לנו לסבול את כל סדום כדי לייצר אותם. והקב"ה אכן מאשר את הדברים: אם חמש הערים האלה מסוגלות ביחד לייצר אפילו עשרה צדיקים, יש הצדקה לקיומם של כל הערים הללו.
בסופו של דבר, כידוע, חרבו הערים האלה. אבל משהו אחד נשאר מכל הסיפור הזה, והוא לימוד העקרון הזה: גם עיר כמו סדום - עם מערכת ערכים מושחתת ועם חוקים אכזריים ועם חברה מקולקלת - יש לה זכות קיום, ולו רק בגלל עשרה צדיקים שנמצאים בתוכה.
אברהם אבינו מלמד אותנו איך להסתכל על משהו שנראה לנו רע. הרי בכל רע יש גם טוב. יש אנשים שמתמקדים בחצי המלא של הכוס ויש אנשים שמתמקדים בחצי הריק שלו. אבל אברהם אבינו הוא יותר מזה: הוא אינו מסתכל רק בחצי המלא. הוא לא מסתפק בהצלת הצדיקים בסדום. הוא אומר שיש להציל את כל העיר בזכות אותם צדיקים. אפשר למצוא את הטוב גם בחצי הריק של הכוס. רק בזכות החצי הזה - כל מה שנמצא בחצי המלא אינו נשפך. אם הנוזל באמת חשוב לנו מאוד, אנחנו אפילו נשמח שחצי הכוס ריקה, כי כך הנוזל יישמר יותר טוב.
פעמים רבות קורה לנו משהו שנראה כדבר רע, אבל בסופו של דבר יוצא מזה משהו טוב. יש מי שיאמר "זה היה דבר רע, אבל לפחות דבר אחד טוב יצא מזה". אברהם אבינו היה אולי מעדיף לנסח את זה כך: "בהתחלה חשבתי שזה היה דבר רע, אבל מכיון שיצא מזה משהו טוב, התברר שזה היה דבר טוב". מסתבר שאם נאמץ את גישתו של אברהם אבינו, נגלה שיש הרבה פחות רע בעולם...
5771 העובדת הזרה שנמצאה
האם צריך להיות מלאך כדי לאתר את העובדת הזרה שעזבה? - התשובה היא, כנראה, שלא. כל אדם יכול למצוא אותה אם הוא ידע איפה לחפש. ובכל זאת - פעמיים מצא המלאך את הגר כשהיא יצאה מביתו של אברהם ונעלמה במרחבי המדבר. את הפעם הראשונה ראינו בשבוע שעבר, בפרשת לך לך, ועכשיו בפרשתנו מוצא אותה המלאך שוב במדבר, לאחר שאברהם גירש אותה עם ישמעאל.
ואולם, יש הבדל בין שתי הפעמים: בפעם הראשונה כתוב: "וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה'... וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי". אח"כ כתוב עוד שלוש פעמים: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה'". אומר רש"י שהיו אלו ארבעה מלאכים שונים שנשלחו - כל אחד לתפקיד אחר: אחד נשלח לפתוח עמה בדברים, השני נשלח להחזירה לבית אברהם, השלישי נשלח להבטיח לה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ", והרביעי נשלח לבשר לה: "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ".
בפרשתנו, לעומת זאת, כתוב: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱ-לֹקִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר", והמלאך הזה הוא גם זה שמצוה עליה לקחת את בנה, והוא גם זה שמבטיח לה "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ". מדוע כאן אפשר להסתפק במלאך אחד? – התשובה היא, כנראה, שיש הבדל בין שני המקרים: בפרשתנו כתוב שהמלאך קורא לה מן השמים, ואילו בשבוע שעבר המלאכים דיברו איתה פנים אל פנים, ולכן היא גם ראתה אותם ולא רק שמעה, כפי שהיא עצמה העידה: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵ-ל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי".
כאשר מלאך נשלח למטה אל הארץ - הוא נשלח למשימה אחת בלבד. לכן בתחילת הפרשה רואה אברהם שלושה מלאכים, כפי שאומר רש"י (בראשית יח, ב): "אחד לְבַשֵּׂר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות". אבל כאשר המלאך אינו עושה שליחות בארץ אלא קורא לאדם מן השמים, הוא יכול לומר שני דברים שונים, כפי שרואים בסוף הפרשה, בעקידת יצחק: "וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם".
בפרשת לך לך היתה מטרה למפגש עם המלאכים: להחזיר את הגר - שהחליטה לברוח מבית אברהם - הביתה. ואולם, בפרשתנו יש להבין: לשם מה קרא לה המלאך מן השמים? אם המטרה היא להגיד לה שיש כאן באר מים, הרי המלאך כלל לא עושה זאת, שהרי רק לאחר השיחה עם המלאך נאמר: "וַיִּפְקַח אֱ-לֹקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם"! לשם מה, אם כן, היה צריך המלאך להתגלות להגר? מדוע לא פקח ה' את עיניה או את עיני ישמעאל כך שיראו את הבאר ללא שיחה עם המלאך? ומה חידש המלאך בדיבורו עם הגר עכשיו מעבר למה שנאמר לה בשבוע שעבר?
יכול להיות שהחידוש של המלאך הוא המשפט: "כִּי שָׁמַע אֱ-לֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". כשגירש אברהם את הגר היא החליטה, מן הסתם, ללכת אל בני משפחתה במצרים. כפי שבפעם הראשונה מטרת הפגישה עם המלאך היתה למנוע את ירידתה למצרים, כך גם הפעם: המלאך אומר להגר שה' שומע את הנער באשר הוא שם, ובתנאי שלא ילך למצרים. לכן, בסופו של הסיפור נאמר על ישמעאל "וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן", וההמשך החריג: "וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ישמעאל לא בוחר בעצמו את אשתו, כי הוא לא הולך למצרים. אמו הלכה למצרים והביאה לו משם כלה.
כעת מתברר שגם התעיה במדבר לא היתה במקרה. זהו חלק מהתערבות הקב"ה בגורל ישמעאל, כדי למנוע מישמעאל לרדת למצרים. כפי שבפעם הראשונה מנע המלאך מהגר ללכת למצרים, כך גם בפעם השניה. לכן ישב ישמעאל במדבר עד סוף ימיו, וכך גם צאצאיו, כפי שכתוב (בראשית כה, יח): "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם" – הם ישבו מזרחית למצרים, אך לא ישבו במצרים.
שוב רואים אנו שהקב"ה אינו דואג רק לגורלו של יצחק אלא גם לגורלו של ישמעאל. גם לישמעאל יש יעוד בעולם. מסופר על ר' אליהו מאיר בלוך, ראש ישיבת טעלז, שהלך לגייס כספים למען הישיבה והגיע גם לדרום אפריקה ולרוסיה. בחזרתו היה נוהג לעצור אצל רבו, החפץ חיים, בראדין. פעם שאל אותו החפץ חיים: מה המצב בדרום אפריקה? האם הגויים שם עדיין עובדי אלילים, או שהמסיון מצליח לשנות את תפיסת עולמם? הרב בלוך התפלא על השאלה, אבל החפץ חיים הסביר: בגאולה השלמה יכירו וידעו כל יושבי תבל שה' אחד ושמו אחד. גם לנוצרים יש תפקיד בייעוד הזה, ואם הם מקרבים עובדי אלילים לעבודת ה', זהו צעד חשוב בדרך לגאולה.
לנו, כעם ישראל, יש ייעוד חשוב: לשמש אור לגויים ולהביא את כל העולם לידי הכרה בקב"ה. אבל בדרך לאותו ייעוד, גם לישמעאל יש תפקיד. לכן הקב"ה מתערב שוב ושוב בגורלו של ישמעאל כדי לוודא שהוא לא יושפע מהמצרים, וכך הוא יוכל להגשים את ייעודו. נקוה שגם ישמעאל לא יבגוד בייעודו, כדי שכולנו נזכה בסופו של דבר ליום שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד.
5772 הצלת צוער
השבוע כמעט נסגרה הפעילות של צוער. לא הועילו כל המגעים וכל הנסיונות להשפיע על מקבלי ההחלטות, והיה נראה שנסתם הגולל על צוער. אבל בדקה התשעים הושגה פשרה, וצוער ניצלה.
כשאברהם שמע על החורבן הצפוי של חמש ערי הכיכר, הוא ניסה לשנות את רוע הגזירה. הוא שואל "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר... הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" הקב"ה מבטיח לו שבעבור חמישים הוא לא ישחית את כל העיר, ואז מנסה אברהם לדעת מה יקרה אם יהיו רק ארבעים וחמשה, ארבעים, שלושים, עשרים או עשרה צדיקים. רש"י מסביר שהמספרים הללו אינם מקריים. אברהם ידע שכדי להציל עיר חייב להיות בה לכל הפחות מניין. כלומר שבקשתו האחרונה של אברהם לא היתה להציל את חמש ערי הכיכר אלא רק עיר אחת מתוך החמש – וגם את זה הוא לא הצליח.
אבל בניגוד לאברהם, דוקא לוט מצליח להציל את אחת הערים. כאשר הוא בורח מסדום הוא פונה למלאכים ואומר: הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ... וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי. הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר". תשובת המלאך ללוט היא: "הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ". מדוע הצליח לוט להציל יותר ממה שהצליח אברהם אבינו? – לכאורה התשובה היא שלוט לא רק התפלל על העיר, אלא נכנס לתוך העיר.
שמעתי פעם שאלה מעניינת: למה אנשים שצריכים לעבור ניתוח בודקים היטב מי הוא המנתח ומה הנסיון שלו לפני שהם מסכימים שהוא ינתח אותם, ואילו אנשים שטסים במטוס אינם בודקים מי הוא הטייס ומה הנסיון שלו? הרי בשני המקרים אתה תלוי לחלוטין במיומנות של בעל מקצוע, ואם הוא אינו מיומן מספיק, חייך בסכנה! התשובה היא שהטייס נמצא במטוס ביחד איתך... אברהם יושב בגב ההר ומתפלל על אנשי סדום, אבל אינו מוכן לשבת ביניהם. לוט, לעומת זאת, מסכים לשבת ביניהם, ובזכות זה הוא מצליח להציל אותם.
אגב, האברבנאל טוען שמה שהציל את צוער בסופו של דבר היתה גם תפילתו של אברהם: לדעתו אילולא היה לוט מגיע לצוער היו בה רק תשעה צדיקים, אבל מאחר שלוט הגיע אליהם, היו בה עשרה צדיקים, והקב"ה הבטיח לאברהם שאם יהיו עשרה צדיקים בעיר – העיר לא תיחרב.
מה היה סופה של צוער? זמן מועט אחרי שישב לוט בצוער, הוא עזב את העיר הזו ובחר לגור לבד בהרים: "וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר... כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה". בעל ה'הפלאה' (בפירושו 'פנים יפות' בראשית יט, כ) סבור שצוער נחרבה בסופו של דבר, והראיה היא שבנות לוט אמרו אחת לשניה: "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ". כלומר שכל ההצלה של צוער היתה זמנית בלבד, רק כל עוד לוט ישב שם. ואכן, הגמרא (שבת י, ב) אומרת שהסיבה שצוער לא נחרבה ביחד עם סדום ועמורה היא מפני שהיא נבנתה שנה אחת אחרי סדום, וממילא תושביה הספיקו לעשות פחות חטאים מאשר אנשי סדום. אבל זמן מה אחר-כך, אומר בעל ה'הפלאה', גם צוער חרבה.
ואולם, פרשנים אחרים אמרו שצוער מעולם לא חרבה. ניתן להוכיח זאת מהפסוק (דברים כט, כב) המזהיר את ישראל פן יהיו "כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ" – ארבע הערים האחרות מופיעות כאן, והעיר צוער אינה מופיעה. גם משה רבנו, לפני מותו, (דברים לד, ג) ראה את העיר צוער. לפי זה תפילתו של לוט הועילה להציל את צוער גם לאחר שלוט עצמו כבר לא ישב בה. חוזרת, אם כן, השאלה כיצד הצליח לוט בתפילתו יותר מאברהם אבינו?
התשובה היא שיש הבדל נוסף בין תפילתו של אברהם לבקשתו של לוט: אברהם דיבר עם הקב"ה, ואילו לוט דיבר עם המלאכים. שואל אור החיים הקדוש: מה רוצה לוט מהמלאכים? הרי אם נתחייבה העיר כליה הם אינם יכולים לשנות זאת, ואם לא – לצורך מה הוא מבקש את הצלתם?
מסביר 'אור החיים' הקדוש: האמת היא שסאתה של צוער לא התמלאה, שהרי היא היתה מיושבת פחות שנים מסדום, כאמור. ואולם, הגמרא (ב"ק ס, א) אומרת שכיון שניתנה רשות למשחית להשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע. לכן היה זה בסמכותם של המלאכים להחליט האם להחריב את צוער. ומדוע הם נענו לבקשתו של לוט? – מכיון שהיתה להם הכרת הטוב כלפיו. כיון שהוא אירח אותם ונתן להם לאכול מצות, הם הרגישו הכרת הטוב כלפיו ונענו לבקשתו.
הלקח שאנו יכולים ללמוד מכאן הוא הכח שיש למעשה אחד קטן. הכנסת האורחים של לוט הצילה עיר שלמה. וכפי שאומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג, ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב... עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
